“"מייסלון, תיקון בקופה חמש, מייסלווןןן".
נדהמתי.
לא מזה שהקופאית הכניסה לי חמישה קילו ענבים שלא קניתי
ולא מזה שהיא צעקה לאחראית המשמרת את המשפט הפותח פה למעלה את הקטע,
שתבוא להעביר את הכרטיס שיאפשר ביטול.
זה היה השם.
מייסלון.
והנה היא באה, מייסלון, בת 20 וקצת בהערכה מהירה.
אני מביט בה בריכוז.
ויכוח קדחתני עם עצמי.
לשאול אותה או לא לשאול אותה.
לשאול אותה אם היא יודעת ומודעת לפירוש
שמה.
קאט ל-23 ביולי 1920.
הכל התנקז באותו יום למעבר ההרים הקטן במייסלון, כמטחווי
קשת מדמשק.
כל התקוות, כל החלומות, כל האמוציות וכל מה שעמד בבסיס המרד הערבי במדבר
שאת קורותיו מתאר לורנס בספר המצויין (אם כי הקשה לצליחה לעיתים, כמו מרחבי
המדבר הערבי) הזה.
כל התקוות שנבנו עת עבר לורנס בין דרעא, מדינה, עקבה, עזה ושאר האתרים, נוטע בלב
נוודי המדבר את החזון (לא ברור עד היום אם האישי שלו או של מדינתו) על ממלכה
ערבית מאוחדת אותה ינהיג מנהיג על סוס לבן.
ואת כל קורותיו של החזון שם במדבר, הוא פורס על פני
מאות עמודי הספר הזה שהתחלתי אותו בגיל צעיר, הפסקתי וחזרתי
אליו בגיל הרבה יותר מאוחר, אחרי תואר ראשון באסלאם ומזרחנות.
והחזון הזה, לא ייאמן, קיבץ את שבטי המדבר תחת פיקודו של פייסל כדי להכות מכה
ניצחת את האימפריה העות'מאנית הגוועת שעל חורבותיה קיוו אותם אנשים להקים את
האימפריה הערבית שלהם.
אלא שמתברר כי עיסוק עם מעצמות קולוניאליות, משול להליכה על אותם חולות נודדים
ידועים לשמצה המנקדים את מרבד החול של המדבר הערבי. או לאותם חזיונות שווא המופיעים ועוטפים
את הנוטים לגווע בין הדיונות הריקות.
וכך, לאחר כניסתו של פייסל לדמשק בראש לוחמיו, מה שנדמה כתחילת הגשמת אותו חלום ותחילת
בניית האימפריה הערבית, החלו הצרפתים לנוע לעבר העיר אותה ראו כנכס צרפתי לגיטימי.
ושני הצבאות נפגשו שם.
מייסלון.
הכל התנקז באותו יום למעבר ההרים הקטן במייסלון, כמטחווי
קשת מדמשק.
כל התקוות, כל החלומות, כל האמוציות וכל מה שעמד בבסיס המרד הערבי במדבר
שאת קורותיו מתאר לורנס בספר המצויין (אם כי הקשה לצליחה לעיתים, כמו מרחבי
המדבר הערבי) הזה.
זה לא ארך זמן רב. גוויות הלוחמים הערביים התגוללו עד מהרה בשדה הקרב, בעוד הצרפתים
ממשיכים הלאה לדמשק, שם חנה הגנרל גורו אצל קברו של סלאח אל-דין, מי שזרק את הצלבנים
מהמזרח התיכון בסוף המאה ה-12.
חלק מהמקורות טוענים כי בעט בקבר וחלק מהמקורות טוענים כי עשה בו מעשה קצת גס יותר, אבל
כל המקורות מסכימים על מה שאמר לעבר הקבר: "חזרנו, כלב".
מאז אותו היום, הפך מייסלון - המילה והמושג - לסמל של החלומות הנכזבים, התקוות המנופצות
ולחזון שלא הוגשם, אודות מדינה ערבית גדולה שמנהיגה הוא מלך על סוס לבן.
ויכוח קדחתני עם עצמי.
לשאול אותה או לא לשאול אותה.
לשאול אותה אם היא יודעת ומודעת לפירוש
שמה.”