“יש ספרים שקוראים בנשימה עצורה, "בדרך אל החתולים" לעומת זאת מכריח אותך לנשום לאט, ממש בכוח. לטוב ולמוטב. קנז לוקח את "חווית" ההזדקנות, את הגסיסה האיטית של הגוף והנפש, ומנכיח אותה בצורה מוחשית כל כך עד שלעתים זה כמעט בלתי נסבל, ושוב- לטוב ולמוטב...
הספר מתרחש ברובו בתוך המרחב האפור והמעיק של בית-החולים ג' ומסופר מנקודת מבטה של יולנדה מוסקוביץ', קשישה ערירית שמגיעה לשיקום לאחר ניתוח ברגלה. מדובר ברומן נטול קו עלילה במובן הקלאסי, כלום לא "קורה", הרומן מוקדש כולו לקיום היומיומי בשנות הזקנה, קנז מתעקש לתאר את ה"כלום" בדיוק מוחלט ולא מתחנף ומכריח אותנו להסתכל ישר על מה שאנחנו עושים הכל כדי להדחיק- הזקנה כמו שהיא על כל הכרוך בה - הכאב, ההשפלה, התלות והבדידות.
בכנות אותי זה קצת ייגע, זה ממש הרגיש בחלקים מסויימים שקנז נהנה לאתגר את הקורא עם האטיות המכוונת, החזרה האובססיבית על מוטיבים של בדידות וריקנות הפכה לי את הקריאה להרגשה של מסע מפרך.
אמנם זה לא כיף גדול לקרוא את הספר -שלא לומר קצת מעיק, אבל יש בו יושרה יוצאת דופן שראויה להערכה, קנז לא מלטף, לא מייפה ולא מנחם. בשורה התחתונה אם אתם מחפשים אסקפיזם זה לא הספר שהייתי ממליץ עליו... אבל אין בכך בכדי להוריד ממעלת הספר וכמו שציינתי בהתחלה כל האמור לעיל הוא לטוב ולמוטב... אם אתם מעוניינים בספר שיוציא אתכם עם תחושה חזקה אני ממליץ בחום.”

“מחשבה אחת:

היא קצת התרגלה לזה שמדברים עליה בנוכחותה בגוף שלישי, אמא שלי, וזה אפילו מצחיק אותה לפעמים. "מה היא רוצה?" שואל אותי בחור בן שלושים שכנראה חושב שאם יש לך קמטים ומלווה אותך אישה בת חמישים, את כבר לא מסוגלת להבין או לדבר. "אין לי מושג". זה מה שאני עונה בדרך כלל, אלא אם כן הוא מדבר באופן שמגרד לי את קצות העצבים ואז אני גם טורחת להוסיף "נראה לי שהיא שומעת". יש כאלה שגם זה לא שובר אותם. הם פונים אליה באותו הטון שגננות מסויימות, אותן גננות שאין להן שום אשליות או תקוות ביחס לרמת המשכל שהילדים שהופקדו אצלן מחזיקים בה, אימצו  לעצמן.  

לפעמים היא גם מנצלת את זה. נגיד עכשיו, עם הקורונה, היא הכינה מראש את המשפטים המבולבלים שתגיד לשוטר אם יעצור אותה כשהיא עושה את ההליכה היומית שלה על הכביש לירקונה, אבל בסך הכל אני חושבת שלא קל לה עם זה. 

מחשבה שניה:

במשך די הרבה שנים ביקרתי במחלקות שיקומיות יותר מפעם בשבוע. דודה שלי שברה לראשונה את עצם הירך כשהיתה בת שבעים. מאז, במשך כעשרים שנה, נכנסה ויצאה. ניתוח ועוד ניתוח ועוד ניתוח. היא אף פעם לא חזרה ממש ללכת ובעשר השנים האחרונות בקושי עמדה ואחרי כל ניתוח הועברה לכמה חודשים למחלקה שיקומית בבית חולים רגיל או לבית חולים שיקומי. אותנו לימדו שאם מישהו במשפחה חולה אסור להשאיר אותו לבד. בכל רגע נתון צריך היה להמצא איתה מישהו מהמשפחה. ככה זה. לקח לי כמה שנים להבין שלא רק שזה לא חייב להיות ככה, אלא שזה אפילו יכול להעיק או להטריד. דודה שלי דוקא היתה מרוצה מהסידור הזה, אולי מפני שהיא לא ידעה לקרוא ורוב העניין שלה בחיים היה קשור בשיחות עם אנשים.

כשאני חושבת על זה, זה לגמרי לא מפתיע שמ', בת של בן דוד שלי שהיתה מאד קרובה לסבתא שלה, הכירה את בעלה ברמבם, כשדודה שלי היתה מאושפזת והוא היה חייל שהגיע עם אפנדציט והתעלמו ממנו. היא כבר ידעה להתנהל בבית חולים.

אחרונה להיום:

זה ספר על זקנה. על זקנים וזקנות בבית חולים שיקומי. כשקנז כתב אותו הוא עוד לא היה זקן (טוב, הכל יחסי. הוא היה בן 54, רק שנתיים מעלי. ילד). הזקנים שלו, הגברים, הם שרמנטיים, לא צפויים, פרובוקטיביים, שום דבר אין להם שקושר אותם לסטריאוטיפים של זקנה. ואילו הנשים - נרגנות, קנאיות, פרנואידיות, מאמינות שכולם מחפשים את רעתן,  חוץ מנפש חופשיה אחת שמהר מאד מתברר שהיא פשוט משוגעת. 

אולי הוא היה זקוק לסטריאוטיפים כדי ליצור תיאור של עולם קוהרנטי שיש בו הרבה שנאה וקנאה וקטנוניות ואגואיזם ותאוות בצע ורק מידי פעם רגעים של אהבה וסולידריות וחמלה ויופי. ויכול להיות שהוא בוחר בזיקנה מפני שאין פה מסכות, כאילו אין כבר מה להפסיד או להסתיר וכבר לא מוכרחים להיות פוליטיקלי קורקט כך שאפשר לראות את החיים במערומיהם ולתהות לגבי כמה יש בזה, גם ביחס להוה ובעיקר לגבי העתיד. 

ואני עוד חושבת, שעל אף הסטריאוטיפ, רוב הזמן הוא מצליח לשכנע באמינות של הדמויות שלו.

נ.ב.
ספרות מקור לעולם תשאר קשורה בזמן בו כתבו אותה. אין תרגום מחודש לשפה עכשווית, כך שצריך להשלים עם תחביר מיושן ושפה רצינית. במקרה הזה, רצינית מידי. "בימי שבתה במקום הזה", "גוזם את השיחים עד היות להם גובה אחיד", משפטים מימים שבהם היה פער בין שפה ספרותית (ונמלצת) לבין שפת הדיבור. ובכל זאת, בתוך הכובד הזה, הוא בונה שפה אותנטית, השפה שבה מדברים ביניהם הזקנים, שפת מהגרים משובשת של ילידי מזרח אירופה, שדוקא אותה קל היה לי יותר לזהות.”

“ספר נוגע ללב, כואב ומדכא. הכתיבה של קנז היא נפלאה, פואטית וסוחפת. הספר מעורר מחשבות רבות על הזקנה וההזדקנות הבלתי נמנעת. יולנדה גיבורת הסיפור היא דמות מרגשת שנכנסה לי ללב.”

“יולנדה המאושפזת במחלקה גריאטרית, מנסה להחלים מפציעה ברגלה ולחזור לביתה בו היא חיה לבדה, יחסיה עם חולים אחרים והסגל מאפשרים מבט אינטימי, אך לא לגמרי מלא, אל המאוויים והעוועים שלה ושל אחרים מאז ועד זקנתם.
יולנדה נאלצת לסמוך על הסובבים אותה, כי גופה מכשילה, והיא מתלבטת אם להמשיך ולהתבצר בבדידותה שגזרה על עצמה, או לאפשר לזולת להקימה ממקום מושבה הנמוך, להמשיך לנסות להגיף את התריסים שעץ הביוב חוזר ומבקיע בענפיו המעוותים, או לפתוח אותם כדי לזכות בפיסת שמיים זרועת כוכבים.
כתוב נהדר ומעורר הרבה מחשבה.”