מבוא
ר’ יוסף ג’יקטיליה נולד בקסטיליה בספרד בשנת 1248, ושלושה מספריו החשובים יצאו לאור – גנת אגוז, שחובר בשנת 1274 כשהיה בן 26; שערי צדק ושערי אורה. מלבד זאת, ג’יקטיליה חיבר עשרות חיבורים שרובם ספונים בכתבי יד.
ג’יקטיליה חבר למחבר ספר הזוהר, ר’ משה די ליאון, ככל הנראה בראשית שנות השבעים של המאה השלוש עשרה, והקשר ביניהם נמשך עד מותו של די ליאון בשנת 1305. ג’יקטיליה עצמו האריך למעלה משלושים שנה לאחר מותו של די ליאון.
השניים כתבו עשרות חיבורים, המבטאים תפיסות עולם קרובות אך לא זהות, אולם חרף זאת אין בכתביהם כל התייחסות של איש לרעהו. ג’יקטיליה היה אפוא ככל הנראה עֵד ואולי גם שותף לכתיבת ספר הזוהר, ולמרות זאת אינו מזכיר בכתביו כלל את ספר הזוהר, כאילו אין הוא קיים. התעלמות זו היא ביטוי קיצוני להתייחסותם של בעלי הסוד זה אל זה וליחסו של הציבור הכללי אליהם. נוסף על זה, אין בכתבים הללו כל אזכור על אודות הזמן והמקום שספרים אלו נכתבו. אזכור שכזה מגיע לספרות הקבלה שנים רבות אחר כך.
כך או אחרת, זכה ספר הזוהר שנכתבו עליו מחקרים רבים. בשנים האחרונות בייחוד ישנה פריחה גדולה בספרות המחקר הזאת. ברם, אף שג’יקטיליה היה מקבילו של ר’ משה די- ליאון, הוא לא זכה להתייחסות הולמת במחקר, היבול המחקרי אודותיו דל ביותר. לכן, כדי לתקן במעט עיוות זה, החלטתי להציג סוגיות מרכזיות העולות מתורתו הקבלית של ג’יקטיליה, לפי סדר פרשות השבוע. לא פעם, ההתאמה בין דבריו ובין פרשת השבוע הייתה מאתגרת, אולם התוצר שיצא מתחת ידיי שוזר את השניים בהתאמה המתכתבת עם פסוקי המקרא עיתים ישירות ולעיתים בעקיפין.
חובה נעימה להודות לד”ר אסי פרבר-גינת, שחשפה בפניי את דמותו ואת כתביו של ג’יקטיליה, ואת עזרתו של פרופ’ הרב עודד ישראלי, שכשמו עודד אותי לכתוב את מחקרי זה.
הספר מוקדש לזכרו של יובל ניר הי”ד, בן עמוס ולאה אחותי, מקיבוץ מגדל עוז/כפר עציון, שנפל בקרב גבורה בחאן יונס בתאריך 30.1.2024, בהשאירו אחריו את איילה אשתו, חמשת ילדיו והוריו. יהי זכרו ברוך.
ספר בראשית
פרשת בראשית: בראשית ברא אלוהים – על פי הפרשנות הקבלית
העיון בתהליכי הבריאה הכתובים בפרשת בראשית, שהביאו ליצירתו של העולם, הוא אחד הנושאים המרכזיים בתורת הקבלה בכלל ובגוף ספר הזוהר בפרט1. לסוד מעשה בראשית שני מישורים בקבלה: האחד – תהליך ההתפשטות והיציאה מהנסתר אל הגלוי בתחום האלוהות עצמה2, כלומר – התזוזה מתוך האין סוף לפעילות יוצרת של הריבוד האלוהי, המתבטא בקבלה במערך הספירות3, והשני – בניית העולם החומרי, הלא־אלוהי, והכוונה בריאת מערכת העולמות הרוחניים והגשמיים הנמצאים מחוץ לתחום האלוהות. יתרה מזאת, הפירוש של בעל הזוהר לפסוקי הבריאה בתחילת ספר בראשית ממזג לחלוטין את מסורת מעשה בראשית ומסורת מעשה מרכבה. עד להופעת ספר הזוהר במאה ה-13, היו אלו שני תחומים נפרדים ומובדלים בהגותם של בעלי הסוד היהודים. רוצה לומר – תורת ההתהוות האלוהית וסדר בריאתו של העולם שולבו זה בזה ונעשו מקשה אחת4. אף שאין אנו עוסקים בקבלה המאוחרת לספר הזוהר, שילוב זה נמשך גם במשנתו הקבלית של ר’ יצחק לוריא – האר”י, בצפת במאה ה-16. תורת האר”י מיוסדת על מושגי הצמצום, השבירה והתיקון האלוהי, אולם כאמור היא המשך רציף למשנתו של הזוהר בנושא זה, ואין כאן המקום להאריך בזה.
אליבא דיוסף דן, פרשת הבריאה בזוהר, עם היותה הבעה מיסטית-אישית, מקפלת בתוכה את כל המיוחד בתורת הסוד, הן מבחינת המקורות המשמשים אותה והן מבחינת התפיסה הרעיונית המוצגת בה5. פירוש הפסוקים של מעשה הבריאה מובא במקומות שונים בספר הזוהר, אולם מן הבחינות שהוזכרו לעיל וגם מההיבט של האמצעים הספרותיים שבהם השתמש המחבר, יש בפרשנות דנן פסגה מרשימה ומיוחדת של הבעה מיסטית, שמוצגת בה תמצית הווייתה של תורת הסוד העברית.
עוד מעניין בפרשנות זו – העובדה שבמיסטיקה של מעשה בראשית התהוות העולם החיצוני החומרי שלנו היא משנית. העיקר הוא התהליך של אצילות הספירות ובעצם תיאור שלבי הגילוי וההתעצמות של הכוחות האלוהיים בעולם האצילות.
תהליך האצילות מקיף וכולל את תהליך הבריאה מבחינות שונות. הכוחות הקוסמיים משמשים מערכת סמלית לתיאור ולשיקוף הכוחות האלוהיים. לשון אחר – תהליך הבריאה האמיתי נמצא בין שבע הספירות, מספירת חסד ועד ספירת מלכות, וימי בראשית של המקרא אינם אלא הד קלוש של האצילות האלוהית הנמצאת מעבר לזמן. יסודות העולם החומרי, דוגמת אש-מים-אדמה-רוח, יש להם מקבילות עליונות במערכת הספירות האלוהית. ההוויה כולה, מתחילתה של אצילות הכוחות האלוהיים ועד בריאת החומר והעולם השפל, מתוארת כסולם אחוד אחד ששלביו אחוזים זה בזה.
אכן, למרות כל דברי השגב הללו, אין בידינו תשובה ברורה לבעיה העיקרית בתורת הקבלה, כיצד נתהוו העולמות באמצעות הספירות? האם הם השתלשלו בדרך האצילות או שמא נתחדשו בפעולת יש מאין? לשאלה זו משקל תיאולוגי רב, היות שפתרונה קובע אם תורת האצילות של הקבלה עולה בקנה אחד עם אמונת הבריאה היהודית המסורתית או שהיא מנוגדת לה לחלוטין. כדי לחשוף את עמדתו של בעל הזוהר יש להתחקות אחר דבריו בדקדוק רב, ואין כאן המקום להאריך בזה.
כך או אחרת, תורת הקבלה, כפי שהתגבשה ונמסרה מדור דור, מכילה תפיסה קוסמולוגית סדורה, ולפיה כלל ההוויה, מהספירות האלוהיות ועד הארץ השפלה, עשוי כבניין בן ארבעה שלבים, וכל שלב הוא בבחינת עולם קוהרנטי וייחודי.
ארבעת השלבים, או ליתר דיוק העולמות, הם: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. לגבי טיבם של עולמות אלה הדעה המקובלת ביותר במחקר היא שעולם האצילות מכיל את הספירות; בעולם הבריאה נמצא כיסא הכבוד, שבעה היכלות ושאר כוחות עליונים של המרכבה; בעולם היצירה שוכנים המלאכים ובראשם המלאך מטטרון; ועולם העשייה הוא החומרי ובו נמצאים צבא השמיים, האדם והקליפות6.
נעבור להראות כיצד הזוהר מפרש את מעשה בראשית בדרכו הייחודית, באמצעות שתי אנקדוטות מרכזיות לנושא.
הפסקה הראשונה מתייחסת ישירות למילה בראשית:
בראשית – בראש דבר, המלך גלף גילופים בטוהר עליון, שביב של קדרות יצא בתוך הסתום שבסתום, מסוד אין סוף, אד בתוך גולם, נעוץ בטבעת, לא לבן ולא שחור ולא אדום ולא ירוק, ללא גוון כלל. כשמדד בקו המידה עשה גוונים להאיר. בתוך השביב לפני ולפנים יצא מען אחד, שממנו נצטבעו הגוונים למטה, והוא סתום בסתומות של סוד אין סוף. הוא בקע ולא בקע את האוויר שלו, לא נודע כלל, עד שמתוך דוחק בקיעתו האירה נקודה אחת, סתומה עליונה. מעבר לנקודה זו לא נודע כלום, ולפיכך היא נקראת ראשית7.
בקריאה ראשונה עולה, שרוב הביטויים בפסקה זו הינם על דרך השלילה, בבחינת שהאמת העליונה מצויה מעבר לכל ביטוי לשוני אנושי. יתרה מזאת, שלושת הביטויים הראשונים, שהם הפתיח לתיאור היווצרותה של האלוהות, לא נועדו לפרש אלא להסתיר. יש כאן שימוש בלשון מיסטית המרמז כי כותב הדברים רואה אותם, אך אין בכוחו למסור מראה זה לקוראיו בצורה לשונית אנושית.
הפסקה השנייה, או ליתר דיוק השלב שבא לאחר התהוות הראשית, היא התהוות האלוהים. המחבר מתאר זאת בצורה דרשנית באמצעות פסוק שרחוק לכאורה מהנושא:
”המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד” (דניאל יב, ג). זוהר סתום שבסתומות, בטש באוויר שלו, שנגע ולא נגע בנקודה. אז התפשטה הראשית ועשתה לה היכל לכבוד ולתהילה... זוהר שזרע לכבודו כזרע של תולעת המשי, הארגמן הטוב, המתכסה בפנים ועושה לעצמו היכל, שהוא לו לתהילה ותועלת לכל. בראשית זו ברא הסתום שלא נודע את ההיכל הזה. היכל זה נקרא אלוהים, וסוד זה ”בראשית ברא אלוהים”. זוהר שממנו נבראו כל המאמרות בסוד התפשטות הנקודה של זוהר סתום זה. אם בזה כתוב ברא אין תימה שכתוב ”ויברא אלוהים את האדם בצלמו”8.
במישור הדרשני-פרשני מציג הזוהר את התהוותו של ‘אלוהים’, המילה השלישית בפסוק הפותח את ספר בראשית. ‘אלוהים’ הוא שלב נוסף לאחר התהוות הראשית, המסומלת בנקודה. בפרשנות הקבלית, הכוונה במילה ‘אלוהים’ היא האצלתה של הספירה השלישית – בינה, הנאצלת מהספירה השנייה, המתוארת כראשית או כספירת חוכמה. רוצה לומר, על פי הפירוש הקבלי, ‘אלוהים’ הוא לא הבורא אלא נברא, והמילה ‘ברא’ משמעה האצלה מספירה לספירה, כלומר ספירת חוכמה, הראשית, המסומלת גם כנקודה, התפשטה במרחב ויצרה את אלוהים, וממנו נבעה המציאות כולה, הן האלוהית והן הקוסמית.
ר’ יוסף ג’יקטיליה9 דן במושג ‘ראשית’ בספרו הקבלי ‘שערי צדק’:
וזו הספירה נקראת ‘ראשית’, כלומר הראש נמשך מן הכתר, ובראשית זה נבראו כל הנבראים ונאצלו כל מיני אצילות, וזה סוד ”בראשית ברא אלוהים”. וסוד של (האות) ב’ בבראשית... ברצון סוד המחשבה בו עושה הכל. ומסוד ראשית זה נאצלו כל הדברים הנקראים ראשית, כל אחד על מקומו לפי מיני האצילות ולפי בריאת העולמות, כך סוד כל אחד מהם... והנה סוד (מעשה) בראשית (הוא) סוד הספירה השנייה הנמשכת מן (מספירת) כתר...10.
בקטע קצר זה מסכם ג’יקטיליה את מעשה בראשית, שעה שמקובלים אחרים בכלל וספר הזוהר בפרט, הקדישו לו דיונים נרחבים ומפורטים. לפי האמור, ספירת חוכמה, שהיא הראשית, היא שורש כל המציאות, והיא הכוח המניע והפועל בהאצלת כלל הכוחות – בהלימה לנאמר בפסוק הראשון בספר בראשית. תהליך זה כולל, לפי ג’יקטיליה, את הסוד של המחשבה ושל הרצון האלוהי. לשון אחר, ג’יקטיליה קיצר בכוונת מכוון את העיסוק בנושא בריאת העולם, ובחר להבליט דווקא את דרכי ההנהגה וההשגחה, ובה בעת לדחוק את הדיון בסוגיות התיאולוגיות והקבליות הקשורות להתהוות ולעיצוב המציאות הרוחנית והחומרית כאחד.
בהמשך הדברים דן ג’יקטיליה באריכות ביחס שבין ספירת כתר לספירת חוכמה השנייה לה, ובדבריו אין כל סימן או רמז לקושי בהבנת ההתהוות של היש שבאה מן האין. לפי התיאור הארוך, שלא ניגע בו בגין כך, ייתכן להבין כי ספירת חוכמה נובעת מספירת כתר באותו אופן וצורה שספירת בינה נובעת מספירת החוכמה שמעליה; וזהו התהליך בהאצלת כלל הספירות מלמעלה למטה. אמנם, ג’יקטיליה מדגיש את עליונותה של ספירת כתר ואת היותה נסתרת מתפיסתו השכלית של האדם, ולכן לשיטתו ספירת חוכמה היא המייצגת את ראשיתה של ההתגלות האלוהית. כל זאת, בלי להתייחס למעבר מן הנצחי לנאצל, ומהאין-סופי לסופי כלל11.
אחרית דבר. הפירוש לפסוקי הבריאה בפתחה של פרשת בראשית מופיע כמצופה בפתיח של ספר הזוהר, אולם העיסוק בבריאת העולם נמצא במקומות רבים בזוהר, ובעיקר במדרש הנעלם12, המחייב התייחסות מחקרית נפרדת. סוד מעשה בראשית, בזוהר בכלל ובקבלה בפרט, עוסק בתהליך ההתפשטות והיציאה מן ההעלם אל הגלוי בתחום האלוהות עצמה. לאחר יצירת הקוסמוס האלוהי, המסומל במערכת הספירות, מצוי התהליך השני של הבריאה – בניית הקוסמוס הלא־אלוהי, כלומר מערכת העולמות והישויות הרוחניים והגשמיים מחוץ לתחום האלוהי. התפיסה המסורתית של בריאת העולם יש מאין מקבלת תפנית נועזת בפרשנות הקבלית, ותפיסה זו הועתקה מבריאת העולם הגשמי אל הגילוי של ההוויה האלוהית הקדומה, הכרוכה בהאצלת עשרה כוחות אלוהיים הנקראים ‘ספירות’. רק לאחר שנאצלו הכוחות האלוהיים, הגיע שלב נוסף בהאצלה זו וממנה נוצר העולם שאנו מכירים. ימי בראשית הם שיקוף סימבולי להאצלת הספירות האלוהיות, ומהן כאמור נוצרו קשרי גומלין עם היסודות התחתונים של אש, מים ורוח. פועל יוצא מכך הוא שהמילה השלישית בפתיח של ספר בראשית – ‘אלוהים’, איננו בורא אלא נברא, והכוונה במילה זו האצלה מספירת חוכמה לספירת בינה הנקראת גם ראשית או אלוהים. ר’ יוסף ג’יקטיליה דן בעניין הבריאה בספרו התיאוסופי ‘שערי צדק’, ובניגוד לכלל המקובלים, הדיון בבריאת העולם מתואר בקיצור קיצוני. ג’יקטיליה בוחר להעמיק דווקא בדרכי ההנהגה וההשגחה, ובה בעת לדחוק כאמור את הדיון בסוגיות התיאולוגיות והקבליות הקשורות בהתהוות ובעיצוב המציאות הרוחנית והחומרית כאחד.
1 החומר הביבליוגרפי על ספר הזוהר רחב מני ים. הרוצים להרחיב את דעתם אודות הזוהר מוזמנים לעיין למשל בספרו של יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך י”א, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2015, ומשם לצאת לעיקרי המחקרים והמאמרים בתחום. הערה מתודית – הנחת היסוד במאמרינו מכאן ואילך מתבססת על המחקר האקדמי, ולפיו ספר הזוהר נכתב במאה ה-13 בידי משה די ליאון.
2 ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך א’, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ”ב, עמוד שפא. (להלן – תשבי, משנת).
3 סְפִירָה (או עשר ספירות) היא מושג יסודי בעולמה של הקבלה המתאר רובד בהופעת האלוהות בעולם הגשמי. על פי הקבלה, האל הוא אינסופי ובלתי מושג, ולמרות זאת אפשר לנסות להבין את הצורות שבהן הוא מתגלה בעולם ואת המידות שהבורא פועל בהן את פעולותיו. ישנן רמות שונות של התגלויות ואיכויות רבות. הספירות ממחישות כיצד האל הולך ומתגלה, כך שספירה נמוכה יותר מייצגת התגלות מוחשית וגשמית יותר. נושא הספירות מחייב דיון נפרד, העומד בפני עצמו מפאת מרכזיותו בספרות הקבלה. ראו - גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1980.
4 יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך י”א, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2015, עמוד 214. (להלן – דן, תולדות).
5 דן, תולדות, עמוד 216.
6 תשבי, משנת הזוהר, עמוד שפו.
7 שם, עמוד קסג.
8 שם, עמודים קס”ג -קס”ד.
9 יוסף ג’יקטיליה נולד בשנת 1248 בקסטיליה שבספרד ונמנה עם קבוצת מקובלים שפעלו בסוף המאה ה-13 ועסקו בעולם הספירות ובפרטי פרטים של המצוות ושל טעמי המצוות.
10 יוסף ג’יקטיליה, שערי צדק, ירושלים, תשכ”ז, דף לב עמוד ב’.
11 יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך י’, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2014, עמודים 160-159.
12 מדרש הנעלם - יחידה נפרדת ומיוחדת בספר הזוהר. בניגוד לגוף ספר הזוהר, כתוב ברובו בעברית ולא בארמית, דמויותיהם של רבי שמעון וחבורתו לא מצויות בו במתכונת המוכרת של הזוהר, וגם – תורת הספירות בולטת בהיעדרה מהמצוי בספר הזוהר. מדרש הנעלם כולל בדרך כלל מדרשים קצרים, לעומת הדרשות הארוכות והמורכבות של גוף ספר הזוהר. גרשם שלום ראה בו חלק ראשון של ספרות הזוהר, שנכתב לפני שהתגבשה דמותו הספרותית של ספר הזוהר – Gershom G. Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism, New York, 1954, pp.181-188
פרשת נח: הצדיק וספירת יסוד בקבלה
בפתחה של פרשת נח נאמר כי זה האחרון היה איש צדיק תמים, כדלקמן: ”אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”13. לפי הפשט, נח היה שונה מהסובבים אותו והובדל מהם בצדקתו. בספרות הקבלה בכלל, ובספר הזוהר בפרט, נדונים ענייני צדיקים ורשעים בהיקף רחב, תוך שימוש במונחים ‘צדיק’ ו’חסיד’. המונח העיקרי בזוהר, שבו אנו עוסקים, הוא ‘צדיק’, המשמש הן כינוי כולל לאנשי מעלה והן תואר כבוד לבעלי מדרגות רוחניות גבוהות14.
הצדיק והחסיד מייצגים אפוא טיפוסים אידיאליים שאינם מוגדרים בהתאם להבנתם את התורה אלא בהלימה להתאמצותם בקיומהּ. אכן, קיום ההלכה מחייב את כולם, אבל לפי הזוהר המדובר בתחום ייחודי, ובו העוצמה הדתית והמוסרית נעלה בסופו של דבר על המעלה השכלית15. בעל הזוהר הדגיש את הקשר בין המעמד של הצדיק ובין ספירת יסוד, המסמלת את הצדיק האלוהי. לפי האמור, תכונתו המהותית של צדיק זה היא שמירת הברית.
בספר הבהיר16, שנתגלה בשנת 1,200 בפרובנס, ספירת הצדיק מתוארת ככוח קוסמי וכיסודו של העולם ויסוד הנשמות. כוח קוסמי זה מחזיק את העולם למעלה ולמטה, כדברי ספר הבהיר:
עמוד אחד מן הארץ לרקיע וצדיק שמו, על שם הצדיקים; וכשיש צדיקים בעולם מתגבר ואם לאו מתחלש, והוא סובל כל העולם. שכתוב צדיק יסוד עולם, ואם חלש לא יוכל להתקיים העולם, הילכך אפילו אין בעולם אלא צדיק אחד – מעמיד העולם17.
לשון אחר – הצדיק כיסודו של עולם הוא ההשלמה ההרמונית של כל הכוחות שמעליו, הוא יסוד הנשמות בעולם וכל הנשמות הפרטיות באות משם. נוסף על זה, ספירת יסוד היא גם הצינור שדרכו זורם השפע מהספירות העליונות אל ספירת השכינה, וממנה אל העולם השפל18.
הדימויים האמורים בספר הבהיר עברו פיתוח במהלך המאה ה-13, ועוצבו לכדי תפיסה מגובשת. לענייננו, עולם הספירות האלוהי והנאצל ממנו קיבלו פרשנות עשירה ומפורטת יותר. אחד החיבורים המרכזיים להבנת הסימבוליקה של הספירות הוא ספר שערי אורה19 של ר’ יוסף ג’יקטיליה, שנכתב בשנת 1290 לערך. בספר זה20 מוצגות כל אחת מהספירות בתיאור מדויק דרך פרשנות של פסוקי המקרא. על פי האמור בספר, מתואר הצדיק כסמל מיסטי וכאדון החיים. ספירת יסוד עומדת בסימן השם האלוהי אל חי, היות שהיא מושכת מכל הספירות שמעליה את מידת החסד והחיים, כדלקמן:
השם השני משמות הקודש על דרך המעלות (כלומר סדר הספירות מלמטה למעלה) הוא הנקרא אל חי, לפי שהוא סוף ט’ המעלות (ספירות) הנקראות ט’ אספקלריות. והוא המושך מכל הספירות מידת החסד והחיים למידת אדונ”י...21
דרך הספירה האחרונה מגיעים חיים אלו אל כל הנבראים, מעולם המלאכים ועד לעולמנו אנו. רוצה לומר, כלל החיים מתקבצים בספירת יסוד, שעליו עומד הבניין של הבריאה.
לספירת יסוד פן נוסף בהסבר של ג’יקטיליה והוא – שכשם שהצדיק הארצי מתקן בהתנהגותו פגמים שונים ומביא שלום לעולם, כך היא פעולתה הקוסמית של ספירת יסוד. יש כאן קביעה מעניינת, המוסיפה משמעות חדשה לדמות האידאל של הצדיק והיא – העמדת כל דבר בעולם במקומו הנכון22.
ספירת יסוד מקבלת גם סימבוליקה מינית, הקשורה בקבלה לדמות הצדיק. היא מזוהה לא רק כנגד איבר הזכרות של האדם אלא גם כמקום ברית המילה, וככזה יש בה כוח חיות בעל עוצמה רבה. למרות שהסימבוליקה המינית מתפרשת רוחנית, הרי יש בה תמיד מסימני אופייה המקורי. לא בכדי מכנה ספר הזוהר את כוחה של ספירת יסוד כאור התשוקה, היינו תשוקת הזיווג בין הזכר לנקבה23.
ספירת יסוד מתוארת בקבלה גם כ’שפע’, המתפרט לשני משמעיו; האחד – כזרם השופע, והאחר – כהשפעה פועלת. כלומר, טבעה השופע של ספירת יסוד הוא השפע הזורם מהצדיק-מהיסוד אל הספירה העשירית והאחרונה מלמטה – ‘שכינה’, ודרכה הוא מגיע לכל העולמות, כולל העולם הזה.
עניין הזיווג בין ספירת יסוד לספירת שכינה אינו המצאה קבלית יש מאין, הוא מתבסס על מאמר מפורסם בספרות חז”ל:
אמר רב קטינא, בשעה שהיו ישראל עולים לרגל מגלגלים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להם – ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה... אמר ריש לקיש – בשעה שנכנסו נוכרים להיכל ראו כרובים מעורים זה בזה הוציאום לשוק ואמרו – ישראל הללו שברכתם ברכה וקללתם קללה יעסקו בדברים אלו? מיד הוזילום שנאמר: ”כל מכבדיה הוזילוה כי ראו ערוותה”24.
אחרית דבר. בתחילתה של פרשת נח מוגדר זה האחרון כצדיק. על פי הפשט, נח היה שונה בהתנהלותו המוסרית והדתית משאר בני דורו. בספר הזוהר בכלל ובקבלה בפרט, מקבל מושג הצדיק פרשנות נועזת. אין המדובר רק באדם המובדל משאר בני האדם בהתנהלותו, אלא בספירת יסוד המציינת את הפן הזכרי של האלוהות. פן זה, כאשר הכול הולך כשורה, כלומר שמירת המצוות בידי עם ישראל, הרי שספירת יסוד הזכרית מזדווגת עם ספירת השכינה, שהיא הפן הנקבי של האלוהות, ובכך מורידה את השפע האלוהי מהספירות העליונות למטה עד עולמנו. למרות ההתנגדות העזה לסימבוליקה ארוטית חריפה זו, יש לדברים אלה תימוכין בדברי חז”ל, אלא שבעל ספר הזוהר ומקובלים נוספים פסעו צעד אחד נוסף קדימה והציגו את הזיווג האלוהי ללא כחל וסרק.
13 בראשית פרק ו’, פסוק ט’.
14 ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך ב’, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ”ב, עמוד תרסג (להלן - תשבי, משנת).
15 גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1980, עמוד 213 (להלן – שלום, פרקי יסוד). לא עסקנו במאמר זה בדמות הצדיק בחסידות.
16 ספר הבהיר הוא יצירה מצומצמת ואנונימית בהיקף של מאתיים סעיפים, רובם קצרים, שנכתבו בעברית ובארמית. הקטעים כוללים אוסף מדרשים בסגנון מדרשי חז”ל, שחלקם מיוחסים לתנאים ולאמוראים. הספר פותח במשפט: ”אמר רבי נחוניא בן הקנה, כתוב אחד אומר ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים”, ועל כן כונה בפי המקובלים ספר הבהיר.
17 ספר הבהיר, מהדורת מרגליות, סעיף ק”ב.
18 שלום, פרקי יסוד, עמודים 220-219.
19 ספר שערי אורה כולל עשרה שערים – שער לכל אחת מעשר הספירות של האלוהות, שהגדרותיהן ותיאוריהן דומים לתיאור עשר הספירות בספר הזוהר. נראה שיצירתו של ג’יקטיליה הייתה המקור למוטיבים מרכזיים בספר הזוהר, אך ההשפעה הייתה הדדית, וביצירותיו של ג’יקטיליה יש קטעים הלקוחים מספר הזוהר, בדרך כלל – ללא ציון המקור. ראו - אפרים גוטליב, בירורים בכתבי ר’ יוסף ג’יקטיליה, בתוך: יוסף הקר (עורך), מחקרים בספרות הקבלה, אוניברסיטת תל אביב, 1976, עמוד 97.
20 קיים תקציר של תיאור הספירות מאת ג’יקטיליה בספר שערי צדק.
21 יוסף ג’יקטיליה, שערי אורה, מהדורת דורות - יוסף בן שלמה מהדיר, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ”א, עמוד 93.
22 שלום, פרקי יסוד, עמוד 227.
23 ראו תשבי, משנת, כרך א’, עמודים קס”ט-ק”ע.
24 בבלי, יומא, דף נ”ד, עמוד א’-ב’.
