פתח דבר
ספר זה מסכם יותר משלושים שנות עבודה חינוכית מוזיקלית של מנצחת מקהלות הילדים מיה שביט (2021-1935). מיה יסדה את מקהלת העפרוני, מקהלת ילדים ונערות מעמק חפר, בשנת 1980, וניהלה אותה במשך כ־33 שנה. במסגרת עבודת המקהלה פיתחה מיה שיטת עבודה יצירתית ייחודית ללימוד, הכרה והנגשה של חומרים מוזיקליים באמצעות שילוב מוזיקה ואמנויות אחרות. במהלך שנות עבודתה נעשה מעט מאוד תיעוד של דרך עבודתה הייחודית עם המקהלה. חלק גדול מעבודתה המשותפת עם יעקב אבנט, חלוץ איסוף החומרים לספר זה, ועם יעל טילמן בוגרת העפרוני, היה שחזור של חומרים מרתקים שמיה ביצעה עם מקהלת "בת־קול" מהקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בתל אביב בניצוחה של ענת מורג, והם צולמו לצורך תיעוד תהליכי העבודה היצירתית.
הספר מיועד למוזיקאים, מנצחי מקהלות, מורים למוזיקה וזמרים, חובבי מוזיקה ושיר, לבוגרות מקהלת העפרוני, למשפחתה של מיה, לכל מי שיש בליבו אהבה לשירת מקהלה ורוצה להתוודע לדרכי הפעלה יצירתיוֹת של השָרים. מוצגים בו תהליכים ומגמות במוזיקה הישראלית, ראיונות עם מלחינים, קישורים להקלטות של חזרות ושל יצירות, כתבי יד ופרטיטורות של יצירות ישראליות למקהלה, מידע על פעילות מקהלת העפרוני ופרטים ביוגרפיים שנדלו מפה לאוזן אודות פועלה של מיה שביט. מקהלת העפרוני הוזמנה להשתתף באינספור טקסים ומופעים, וביניהם טקסי קבלת פרס נובל לשלום של יצחק רבין ושמעון פרס, הופעה של כמה מבנות העפרוני עם עפרה חזה, טקסי זיכרון ממלכתיים ביד ושם ובמשואות יצחק, הופעות במשכן לאמנויות הבמה, בתוכניות רדיו וטלוויזיה כדוגמת "על הדשא" עם אליהו הכהן, ועוד.
בספר חמישה פרקים: הפרק הראשון מתאר את תולדות חייה של מיה, חזונה ופעילותה רבת השנים; הפרק השני מתאר את הפרויקטים החשובים שהקימה ששירתו את העפרוני ומשמשים עד היום השראה ותכנים למקהלות ילדים בארץ; הפרק השלישי מתאר את היתרונות בשירת מקהלה ואת העבודה היצירתית עם מקהלות נוער; הפרק הרביעי מציג יצירות ושירים בסגנונות שונים (קנונים, שירים ישראליים, שירי עדות, שירים מתרבויות שונות) על פי שיטת העבודה המיוחדת של מיה, והפרק החמישי מסכם את שיטות עבודתה עם דוגמאות להקנייתה ולהפעלתה. השתדלתי להיות נאמנה למקור ולצטט ככל שניתן מדבריה של מיה, כך שניתן יהיה ליישם את גישתה מעיון בפעילויות המוצעות גם על יצירות חדשות. בגרסתו הדיגיטלית של הספר משובצים קטעי וידאו, קישורים להופעות, כ־112 עדויות וראיונות, סיפורים נדירים אודות בני משפחתה, שיחות מצולמות עם מומחים, מלחינים ויוצרים. הספר אינו רק כלי עזר מתודי; ניתן באמצעותו להתוודע לחזונה, לדרכה הייחודית ולאישיותה של מנצחת מקהלות מהמובילות בישראל. זהו צוהר למפעל חיים ששינה במובנים רבים את הנוף המוזיקלי בישראל מחיי התרבות בקיבוץ של שנות החמישים ועד היום.
מיה היתה מורתי באקדמיה למוזיקה בירושלים בשנות השמונים. היא ליוותה אותי (כמו רבים נוספים) כמנצחת מקהלת בית ספר "רֵעות" לאומנויות בחיפה, ושבה בשנותיה האחרונות, לפני פרישתה, ללמד במחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר־אילן כמרצה בקורס מקהלות ילדים. כתבתי וערכתי ספר זה בהשתאות, חִיל ורעדה, ומתוך ידיעה שזו היתה משאלתה של מיה — רצון לחלוק את אוצרותיה עם רבים. בלוויה שלה בקיבוץ מעברות נאמרו מילים בהייקו, במונולוג, בדמע ובגעגוע למשהו גדול שהלך מאיתנו. שירת נערותיה מילאה את עלוות העצים:
גָּבוֹהַּ, מֵעַל הַמִּגְדָּלִים,
הַיּוֹנָה פּוֹרֶשֶׂת כָּנָף,
הַיּוֹנָה דּוֹאָה בַּמֶּרְחָב
וְעֵינֶיהָ כָּלוֹת.
גָּבוֹהַּ,
כְּמוֹ הָעִנְבָּלִים,
עִם עֲלוֹת הַיּוֹם
הִיא הומָה,
וְעִם רֶדֶת לֵיל, בִּדְמָמָה,
אֶבְרוֹתֵיהָ קַלוֹת.
הָלְאָה, הָלְאָה,
עַל הַמַּיִם מרַחֶפֶת,
עוֹד הִיא מְחַכָּה.
גָּבוֹהַּ מֵעַל הָרֵי גִּלְבֹּעַ,
מֵעַל הָעֲנָנִים
הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה...
איש לא ניצח על הקולות; לא היה צורך. היה בליבה של מיה חלום אחד מתמשך שהניע אותה ללכת קדימה, להטמיע את השיר שבלב הלאה. עמדו שם ילדים צעירים, הוריהם וחברי הקיבוץ שנולדה וגדלה בו, מנצחי מקהלות מרחבי הארץ, מפקחות, מורים ומורות למוזיקה ואצל כולם גרעין השראה שזרעה בהם, כשנתנה ל"כל רועֶה ורועֶה ניגון מיוחד משלו".
פרק ראשון
מיה שביט — קורות חייה, דמותה ופועלה
מיה שביט נולדה ב־24 באפריל 1935 בקיבוץ מעברות והיתה בִּתם הבכורה של רחל (שֶלָה) ואברהם (בּומִי) תורן, אחות לתמר פז־שפירא שנולדה ב־1942 העוסקת ביצירה, ולאסיה לשם שנולדה בשנת 1946 העוסקת באמנות.1 אמה של מיה, שֶלָה לבית דואניאס (1974-1911), היתה חברת השומר הצעיר משנת 1927, ועלתה לארץ מבולגריה ב־1932 הישר לקיבוץ מעברות. שלה (רשֶלה) היתה מומחית בנושא החינוך המשותף בקיבוץ — מגורים בבית הילדים בנפרד מההורים. בשנות השישים היא קיבלה משרד בבית הקיבוץ הארצי בתל אביב כדי לייעץ להורים מקיבוצים שונים שהיו להם בעיות בנושא החינוך המשותף. בומי, אביה של מיה (1989-1907), שעלה לארץ מרומניה בשנת 1928, היה מחנך, משורר, צלם וסופר, ממייסדי החברה להגנת הטבע,2 ובמשך שנים מספר היה המזכיר הכללי של החברה. בומי היה מורה למדעי הטבע במשך 35 שנה בבית הספר התיכון בקיבוץ מעברות, שלמדו בו גם ילדים מקיבוצים אחרים: גת, נגבה, כפר מנחם, עין שמר ועוד. החדר הקטן שלו בקיבוץ היה מקום עלייה לרגל לכל שוחר תרבות. הוא תמך וחיזק את מיה בדרכה ודעתו היתה מאוד חשובה לה. ניכר שמיה הפנימה וביטאה בעבודתה החינוכית אלמנטים רבים שספגה מאורח חייו.
מיה מספרת על אביה:
הדברים הכי חזקים בדרך החינוכית של אבא שלי קשורים לטבע... הוא חשב שלא נכון לעשות את כל הלימודים בכיתה על יד שולחן רגיל, אלא לצאת החוצה ללמוד על טבע בטבע... קודם כול, הוא הוציא אותם [את התלמידים] החוצה עם מִשקפות לבריכות הדגים, לגלות ציפורים שמוצאים אותן שם, ואחר כך למצוא איפה יש קינים פעילים. הם מצאו קן של בז באיזה אָסם שבשביל לראות אותו היה צריך לטפס בסולם ולהציץ בזהירות בזהירות, לראות את ההתפתחות, שאכן יש שם זוג בזים שמקַנן. יכולנו לעקוב אחרי ההתפתחות שלהם, וזה היה מרתק. משם המשיכו הטיולים הפעילים. טיול שנתי שבוע בכרמל למשל, לגור באוהלים, ללמוד על החי והצומח בכרמל עם משקפות ומַחברות, אני חושבת שהיה להם גם מה לכתוב על זה, זה היה מאוד חווייתי... מאוד חזק. אחר כך היה שבוע ימים בגליל, בשמורת דן. אני לא הייתי בכיתה הזו שזכתה בכל הפעילויות האלה עם אבא, אבל מאחר והוא היה ממקימי החברה להגנת הטבע אז הדברים היו מאוד בדמו. אנחנו בשבתות תמיד טיילנו, ומזה שטיילנו כל־כך הרבה הכרתי גם הרבה בעלי־חיים וציפורים.
...כולם היו באים אל בומי עם בֵּיצה שנפלה כדי שיגדיר אותה, של איזו ציפור הביצה הזו. הוא היה מסתכל בדיוק חצי דקה ואומר של איזו ציפור. קרה שנפל קן, [הוא אמר] של איזו ציפור הקן הזה. בקיצור למדו על הטבע בטבע. וגילוּ, במיוחד בלילה, עם משקפות, את מי רואים בכל זאת בלילה, את מי שומעים, לזהות את הקולות. ואחר־כך היה מרתק נושא הים. ואז הוא לקח אותנו, אני חושבת שזה היה במפרץ מכמורת, לשבוע ימים שם באוהלים, ושרצנו על הסלעים במקום הזה וגילינו את כל בעלי־החיים הקטנים שאפשר לגלות.
וזה דחף אותו לעשות דבר מופלא. הוא בנה בכניסה לכיתה שני אקוואריומים ענקיים של מי ים, שלתוכם הכניס אבנים משם, והביא לשם שושנות ים, כוכבי ים ומלפפוני ים, דברים שהיו חיים ופעילים והיה מאוד מעניין לראות אותם. זה באמת דבר שלא רואים אותו, ולפעמים כשאין ברירה אז מביאים את הטבע פנימה. למשל, הוא לימד אותנו לעקוב גם אחרי הגידול של צפרדעים, אז הוא בנה שלולית חורף בתוך הכיתה עם שקי חול מסביב, שאפשר היה להכניס מים, והוא הביא לשם ראשנים שהתפתחו לזנבות... עד הגידול של הצפרדע. זה היה מרתק. הוא תמיד הלך לצוד [ולמצוא] איפה נשארו עוד שלוליות חורף. זה מאוד הטריד אותו ששלוליות החורף נכחדו כמעט לגמרי, אז הוא כתב את הספר: "החיים במים מתוקים" [ספריית פועלים, 1958], ספר גם לתלמיד וגם למורה, בשני חלקים, ספרים מרתקים.
אביה של מיה, בומי, לימד אותה להקשיב בכל החושים. מיה היתה מפסיקה חזרת מקהלה כדי לומר לבנות "תקשיבו תקשיבו, זה הירגזי".
מיה ממשיכה ומתארת את הסיורים בטבע עם אביה:
עכשיו לדעתי יש הרבה ירגזים, אני שומעת את הדו־שיח שלהם בבקרים, יש ממש הרבה, אני חייבת לשאול את רותי רם שהיא צלמת מאוד מוערכת. היא אומרת שהיא צלמת בזכות בומי, שהוא עודד אותה, חשף אותה לעניין הזה של צילום. הוא התחיל את הצילום במסגרת של העבודה שלו עם הנוער בכיתה, לפני שהוא גילה שיש דברים מחוץ לכיתה. זה היה אלמנט מאוד חשוב שהדריך אותו לאורך תקופה די ממושכת, כי כל פעם זה לקח לפחות שבוע מהלימודים הרגילים, שנוסעים לכרמל ומטיילים שם ומגלים כל מיני... למשל בקצה הדרומי של הכרמל, קראו לו אז החוטם, [הכוונה לצורת המִתאר של הר הכרמל על גבי המפה]... ושם בחוטם הזה של הכרמל קיננו נשרי הרָחָם, נשר שחור ולבן שיש לו מקור צהוב אני חושבת, זאת היתה אטרקציה גדולה, ניסינו לעקוב אחריהם.
בומי נטע בשלוש בנותיו בגיל צעיר אהבה גדולה לתרבות ולאמנות. הוא לקח אותן להצגות, אך מבין חוויות הילדות והנעורים של מיה היה זה חינוכה המוזיקלי ששבה את ליבה כבר בגיל 8, ובבגרותה הביא אותה לשליחות בתחום זה. מיה החלה את חינוכה המוזיקלי בלימודי חלילית. בשנת 1945, בהיותה בת 10, עברה מיה חוויה מכוננת, כאשר לקחה חלק פעיל, יחד עם כל החברים והילדים בקיבוצה מעברות, בביצוע הבכורה של ההצגה המוזיקלית 'שיר השירים', שהופקה לרגל חגיגות 20 השנה להיווסדות הקיבוץ והולחנה על ידי ניסים ניסימוב (1951-1909), חבר הקיבוץ, לתזמורת, מקהלה, זמרים, ורקדנים.3
פרופ' מיכאל וולפה, מוזיקאי יוצר ואיש חינוך מקיבוץ שדה־בוקר, דקאן הפקולטה למוזיקה רב־תחומית באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, מתאר את המלחין מקיבוץ מעברות:
ניסים ניסימוב היה מחשובי המלחינים הקלאסיים לשירת מקהלות בישראל בשנות הארבעים של המאה ה־20. המייסד והמנהל הראשון של המדור למוזיקה של הוועד הפועל של ההסתדרות, אשר הפך למוסד רב השפעה בשנות הארבעים עד שנות השישים. הוא נולד בפלובדיב שבבולגריה, השתלם בלימודי נגינה בכינור, בוויולה ובניצוח, והחל בקריירה מוזיקלית בקרב הקהילה היהודית בפלובדיב. ניסימוב היה פעיל בתנועת השומר הצעיר, ועלה אל ארץ ישראל המנדטורית בשנת 1929. הוא הצטרף אל קיבוץ ג'4 ובהמשך עבר להתגורר במעברות. הוא השתלם בקומפוזיציה בהנחייתו של המלחין אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', ובהמשך החל בקריירת הלחנה וניצוח. יצירתו הקהילתית 'שיר השירים', אותה חיבר במעברות עבור קהילת הקיבוץ בשנת 1945, הוקדשה לאשתו מטי ניסימוב, ובה שילב לחנים ומסורות מעדות שונות. ניסימוב הפיק את היצירה וניצח עליה, כשכל קהילת מעברות משתתפת באירוע. הדֵיה של היצירה הגיעו לכל עֵבר. בעקבותיה חיבר עוד כמה יצירות, ביניהן הסוויטה 'זיכרונות מהילדות', המבוססת על הפולקלור של יהדות בולגריה. עוד הלחין ניסימוב שירים להצגות ילדים ושירים פופולריים ברוח התקופה. בתקופה הקצרה בה הוביל את המדור למוזיקה של הוועד הפועל של ההסתדרות, הפיק ניסימוב יותר מ־150 חוברות וקבצים לזִמרה, למקהלות, לסולנים ולזֶמר עממי. הוא פעל לארגון קורסים והדרכות למנצחים ומדריכי זמר בשיתוף המנצחים והמלחינים המובילים בישראל באותה התקופה.5
ניסימוב בחר במילות 'שיר השירים' כדי לציין עשרים שנה לגרעין המייסד של קיבוץ מעברות. ביצוע הבכורה בספטמבר 1945 חל זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה — מועד בעל משמעויות טעונות נוספות. ביצוע 'שיר השירים' של ניסימוב בקיבוץ מעברות הקדים את ההגדה של פסח של יהודה שרת, את קנטטת הבנים וקנטטת הטבע של דוד זהבי (1977-1910) ואת עבודותיהם המונומנטליות של לאה ברגשטיין (1989-1902) ומתתיהו שלם (1975-1904). ניסימוב, שהיה איש חינוך ויוצר רב כישרון וכריזמה, הצליח לרתום קהילה שלמה להפקת ענק. הוא הרכיב את התזמורת הסימפונית שליוותה את האירוע מנַגנים מעולים שהגיעו לעמק חפר באמצע שנות הארבעים מאירופה ההולכת ומשתחררת משלטון הנאצים; חלקם ניגנו בתזמורות של קהילות יהודיות בשנות החורבן של יהדות אירופה. בשנה זו הצטרפה להפקה כל קהילת מעברות, שכללה גם שורדי שואה שנקלטו בקיבוץ. שלושה משירי 'שיר השירים' — 'הנה הסתיו עבר', 'אנה הלך דודך' ו'מי זאת עולה מן המדבר' — התקבעו ברפרטואר המקהלתי בישראל, אבל היצירה כולה אבדה ונשכחה, ושירים אלה נותרו בגרסה למקהלה בלבד, בלי התזמורת שהשתתפה בהן במקור, וללא ההיבט הדרמתי והכוריאוגרפי של היצירה.6
כאמור, חוויה זו ללא ספק עיצבה את אישיותה המוזיקלית של מיה וסללה את הדרך לעיסוקה העתידי בתחום המוזיקה המקהלתית. מיה מתארת את ההפקה מזווית ראייתה:
'שיר השירים' זה דבר מכונן בחיים שלי. אני הייתי בת 10 כשכל הדבר הזה קרה. ספר שיר השירים שעובד למחזה על־ידי חבר הקיבוץ, איזיה פסח, הולחן על ידי ניסים ניסימוב וכל הקהילה השתתפה בדבר הזה. ניסימוב גם לימד בכיתות וגם ניצח על המקהלה ועל התזמורת. היה אפשר לקרוא לו מלחין הבית... כל עוד היה בחיים הוא מילא את כל הפינות שהיו צריכות מוזיקה. הוא היה מנצח די קשוח והיו לו דרישות לעבודה מדויקת. הוא מאוד הקפיד עם המקהלות על קטן כגדול, אבל בזכותו יצאו שירים איכותיים. הוא מָשך ילדים לנגינה, לנגן בכלי נגינה אמנותיים, והתחילו לנגן חליל, כינור וצ'לו.
כל הקיבוץ היה על הבמה, הבמה היתה שטח ענקי, והיה עדר כבשים שעלה, ותזמורת שרובה של חברי הקיבוץ והיתה מקהלה. אני זוכרת את צעדי הריקוד שלנו, שהיה לנו מעגל עִם שיר אחד שהיה מיועד לילדים. לא היתה מקהלת ילדים, אבל המקהלה של הקיבוץ היתה ברמה טובה, וביצעה את כל קטעי המקהלה שהיו ביצירה הזו. בלתי נשכח. זה היה משהו מכונן מהבחינה הזאת שכולנו היינו כל־כך מעורבים בזה, הילדים, ספגנו כל כך הרבה וזכרתי את כל הפרטים של כל שיר ומה שהיה בו... 'שיר השירים' היה ממש מקום עם תהילה. כי נעשה בו ה־כ־ל, היה שם תיאטרון... חבר הקיבוץ, איזיה פסח, כתב את המחזה, ועל ההמחזה היה [אחראי] משה הלוי מתיאטרון האֹהל, שהוא בעצם היה הבימאי. התלבושות [היו] ברוח תקופת התנ"כ. האמן חבר הקיבוץ, משה פיליפ, צייר את התלבושות ואשתו לאה דגנית עיצבה את התלבושות, שנתפרו במתפרה של הקיבוץ. לילדים היה חלק קטן, שיר של הילדים שמדבר על שועלים: "שועלים שועלים, אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים, מחבלים כרמים. למדנו את השיר הזה [בעזרת] שתי כוריאוגרפיות, אחת מהן היא בימאית מוכרת היום, גבי אלדור.
הקהל ישב מול השטח שהוא כולו במה (מעבר לזה יש מדרון שהיום כבר יש עליו בתים בנויים). הקהל זרם מכל הארץ, מכל הקיבוצים, היתה לזה תהודה גדולה מאוד. היו שם שירי מקהלה ממש משובחים, אבל הם לא זכו לתהילה, רק שניים שלושה כמו 'הנה הסתיו עבר',7 'שובי השולמית'8 ו'עורי צפון'.9 אלה השירים שממש נטמעו ברפרטואר הקבוע הקיבוצי, וגם נכנסו באופן קבוע כשירה בציבור לטקס של ליל הסדר. החברים סיפרו שהיו בחזרות כל הלילה ואחר־כך הלכו לחלוב ברפת.
אני הסתובבתי בין הרגליים של כולם ובגלל זה הכרתי כל צליל מהיצירה הזו. וברגע שהופיעו תלבושות וכל מי שהסתובב בשטח היה לבוש בבגדי התקופה, זה נתן תנופה אדירה לכל המראה. גם מבחינת הילדים החוויה היתה פתאום יותר עשירה... אני למדתי את כל התפקידים של המקהלה ושל התזמורת והכרתי אותם באמת מקרוב, כי לא רציתי להפסיד שום דבר, אז ממש הכרתי את המחזה הזה על בוריו. כולל תפקיד סולו מאוד יפה ששרה אותו חברת הקיבוץ, "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי־חולת אהבה אני". זה היה הרצון שלי לספוג את הדברים ולהכיר את היצירה עד הסוף. לא ידעתי כמה קרוב מותו של ניסים. אבל אחרי זה, די הרבה שנים, היצירה נגנזה, כי לא היה מי שיבצע אותה עוד פעם.
ברגע מסוים אספתי אצלי את כל הילדים של ניסימוב ומצאנו את הפרטיטורה המקורית בכתב ידו. [מאוחר יותר] גייסתי את איתמר ארגוב שיעלה את זה על המחשב, זה היה בגבעת חביבה, יש שם ספריה ושם עברתי על החומרים... ובשביל להביא את זה לידי מימוש הייתי צריכה למצוא קודם כול מי שיהיה מוכן לבצע את זה, ומצאתי את מקהלת עמק חפר עם שמעון לב־טוב שהסכימו לקחת על עצמם את הדבר הזה, ואת עומר ולבר (שנעשה אחר־כך מנצח גדול ברמה בינלאומית). הוא ישב איתי על הפרטיטורה ולמד ממני את המהירות, את הטמפו, מה צריך לכתוב, כי ניסים לא כתב את זה. כשהקלטנו את זה ניסים כבר לא היה בחיים, עשינו את ההקלטה ורחל הוכמן [בתו של ניסים, זמרת, נולדה ב־1944, מורה לפיתוח קול, ממייסדי ההדרכה הקולית בישראל], ביקשה אישית שאת הסולו הזה תעשה יהודית רביץ. היא הצליחה להביא אותה, כי רביץ היתה באיזשהו שלב תלמידה שלה, ואת הסולו הזה בהקלטה שרה יהודית רביץ.10
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
