פרק 1
ריידר
הווה
סטודיו סיטי, קליפורניה
"אלוהים אדירים." אני מתיישב, מעביר את ידיי על הפנים ומעיף מעליי את הסדין. כנראה נרדמתי וזה אמור לשמח אותי. אני סובל קשות מנדודי שינה אז כל סוג של שינה הוא מבורך. המבט שלי נודד לאישה שישנה לידי. זה המקום האחרון שאני צריך להיות בו. אני מוריד ממנה את העיניים, מחפש את בקבוק הג'ק דניאלס שלי, ומתעלם מהכאב שהולם לי ברקות, על אף שאני מרגיש כאילו מישהו חובט לי בראש עם אלת בייסבול.
פאקינג תזמון. טוב או רע, זה הדבר הכי חשוב. אתמול בלילה הייתי שיכור, שוט אחד יותר מדי מנע ממני לעשות את הדבר הנכון ולהתעלם מההודעות הבלתי פוסקות שלה.
אני קם, מותח את הצוואר והולך לשולחן כדי לקחת את הבקבוק החצי ריק שלי. אני מרגיש חנוק כשאני מוקף בכל הזבל של סינדי. חפצים לא שימושיים, לפחות בעיניי. אני מרגיש כמו פיל בחנות חרסינה.
"אלוהים." אני מסנן כשאני נאלץ להיאבק בסחלב לבן ענקי כדי להגיע לבקבוק. לדבר הארור הזה צומחים ענפים ופרחים בכל הכיוונים. היא תתלונן ששברתי לו ענף, אבל מה אכפת לי?
אני פותח את הפקק ולוקח לגימה גדולה. קערת הזכוכית העדינה עם הפרחים המיובשים גורמת לי להרגיש כאילו אני שוכב מת בארון מתים. ריח הפרחים המיובשים חזק ומתוק כל כך, שהוא מחליא. אני לא מצליח לקחת שאיפת אוויר אחת טובה. תוסיפו לזה את ריח הסקס, והדופק שלי הולם ברקות.
לא הייתי צריך לבוא לכאן אתמול בלילה. אני מאשים את חוסר השינה וכמות גדולה מדי של אלכוהול, אבל זה יותר מזה.
בדידות.
היא שורפת כמו בת זונה. הקללה שלי, הגיהינום שנידונתי לחיות בו לילה אחר לילה.
אני עוצם את עיניי מתחושת הכאב. צריבת הוויסקי כבר כמעט לא משפיעה עליי ואני מרוקן את הבקבוק. הפנים שלה מופיעות מולי, כל כך יפות וברורות.
האובססיה שלי.
לא משנה בכמה נשים או בכמה חומרים אני משתמש כתחליף, היא איתי יום ולילה. שולטת בי. הלב שלי אזוק בכבלים ללב שלה.
הגיע הזמן לגמור את העניין עם סינדי. זה היה אמור להיות פשוט. אף פעם לא שיקרתי לה. היא ידעה את הכללים מהלילה הראשון. מזדיינים וזהו. אבל לילה אחד הפך לשניים והעניינים הסתבכו במהירות.
ועכשיו אני כאן.
סינדי חושבת שהיא אוהבת אותי. היא לא. בשלב הזה אני לא בטוח שהיא מסוגלת לשים את כל העניינים שלה בצד כדי לאהוב מישהו באמת, אבל זה לא התפקיד שלי לתקן אותה. עמוק בפנים היא יודעת, על אף שהיא ממשיכה להיאחז בקשר הרעיל שאנחנו תקועים בו. היא מתעקשת להחיות אותו כל פעם מחדש, על אף שהוא היה צריך למות לפני שנים.
"פאק," אני מסנן, בועט בגדים הצידה ומאתר את מכנסי הג'ינס שלי על הרצפה. אני שולף סיגריות מהכיס, מצית אחת ועובר למרפסת, שם אני עוצם את עיניי העייפות ושואף עמוק. חום השמש והסיגריה מרגיעים אותי בתחושה כוזבת של שלווה, עד שאני שומע את הקול שלה, כאילו היא ממש לידי ולא רוח רפאים שבחרה לרדוף אותי.
אימא.
פניה המעונות מרחפות מולי.
היא ידעה.
אני מניח את היד על דלת הזכוכית ולא מצליח למנוע מהעבר שלי לנגוס ממני עוד נתח הבוקר. המוח שלי הוא חיית טרף עוצמתית ואני אמור לדעת שאין טעם להילחם בה.
"אתה הרגת אותם," אימא שלי צורחת עליי ולופתת את הטלפון. השיער השחור שלה אסוף בפקעת מהודקת ועיניה הכהות נראות מוטרפות. היא מנופפת בשפופרת מולי.
"מקולל. דיאבלו," היא מקוננת.
אני נסוג ומניד בראשי. "לא, בבקשה, מאמא. זו לא אשמתי!"
"זו כן." פניה רטובות מדמעות וזה גורם לה להיראות מבוגרת מכפי גילה. "היית צריך להיות במכונית. היית צריך לנסוע, אבל לא נסעת... ונתת להם ללכת." היא נועצת בי מבט כאילו רק עכשיו היא רואה אותי. הפנים שלה מביעות דחייה ופחד. היא קורסת לרצפה, בוכה ומתנדנדת. היא לופתת את הצלב שעל צווארה ביד אחת והשנייה עדיין אוחזת בטלפון.
"מאמא, אני מצטער. אני כל כך מצטער." אני הולך אליה, אבל היא צורחת. האיטלקית נפלטת מפיה מהר כל כך שאני לא מצליח לעקוב, אבל גם אין צורך. אני יודע מה היא אומרת.
כי היא צודקת. ידעתי, אבל לא אמרתי דבר. ממילא הם לא היו מאמינים לי. אף אחד לא מאמין לי, במיוחד לא אבא שלי ואחי...
"מתים. הם מתים." היא מפילה את הטלפון, מנופפת באגרופה וממלמלת תפילה.
אני מניד בראשי וכורע לידה כדי להתפלל. להתפלל על הסיבה שאני מקולל, למה...
"אתה לא הבן שלי. אתה כבר לא רצוי בבית הזה. אתה רוצח. תסתלק מפה, שטן."
אני פוקח את העיניים ומסתכל על הסיגריה — שכבתה. האצבעות שלי מוכתמות בצהוב מכל הלילות שבהם עשיתי בדיוק את זה.
אני מכבה את בדל הסיגריה בסחלב המזוין שלה ונעמד מעליה. הסינדרלה היפה שלי שטועה לחשוב שאני נסיך. אימא שלי צדקה, אני הרבה יותר שטן מאשר מושיע.
אני שולח יד למכנסי הג'ינס שלי, לובש אותם ומאתר את הטי־שירט מתחת לערמת בגדים.
סינדי זזה מעט, רגליה השזופות כרוכות בסדינים הוורודים שלה. אני נסער. אני דואג לה, תמיד אדאג, אבל אני לא הגבר הנכון בשבילה.
היא ממצמצת, פוקחת את עיניה הכחולות ומביטה בי בזהירות. היא יודעת — עמוק בתוכה — גם אם לא היא רוצה להודות בזה. אני מתיישב לידה ומדליק סיגריה נוספת.
"אני חייב ללכת."
"מה השעה?" היא מתרוממת ונשענת על המרפקים והסדין גולש עד מותניה. הציצים הגדולים שלה, שהם החולשה הקבועה שלי, גורמים לזין שלי להתעורר.
אני מתעלם ממנו — הוא תמיד מקבל החלטות גרועות.
"מוקדם. תחזרי לישון." אני רוכן ומנשק אותה על המצח. היא צונחת לאחור ועיניה מייד מתמלאות דמעות.
"אתה כבר הולך?"
"כן, יש לי דברים לעשות." אני נאנח ומסתכל סביב כדי לוודא שלקחתי הכול. זמזום חזק מזכיר לי לקחת את הטלפון. היא מתגלגלת כדי להביא לי אותו מהשידה השנייה.
"הנה." הדמעות גולשות על לחייה.
"נו, באמת, בייב. בואי לא נעשה את זה שוב." אני שולח אליה את ידי. היא מתכרבלת בחיקי וגופה העירום רועד כשהיא בוכה בשקט אל תוך החזה שלי.
"סינדי, את יותר חזקה מזה," אני מנחם אותה.
היא מרימה אליי את מבטה. שפתיה נפוחות, הלחיים שלה חיוורות והעיניים מזוגגות. "אתה יכול להישאר איתי היום? אני צריכה שתישאר איתי." הציפורניים שלה מתחפרות בזרועי.
אני נושם עמוק. היא מנסה לתמרן אותי עם הדמעות שלה, ותכף היא תתעצבן ותהפוך להיות עוקצנית ואגרסיבית. זה הדפוס הקבוע שלנו, ובכנות, זה מתיש. יש לי הרבה דברים על הראש ואני לא יכול להישאר כאן.
"את יודעת שאני לא יכול." אני מרחיק אותה ממני ונעמד.
היא מסתכלת עליי, ועיניה הכחולות מלאות כאב ועוד משהו.
"מה לקחת?" אני נוהם, אוחז בסנטר שלה ומציץ באישוניה.
היא מושכת את הסנטר מידי וזזה לאחור. "פשוט תלך, ריידר. אין לך זכות למתוח ביקורת על שום דבר שאני עושה." היא יורקת את המילים כאילו הן רעל. היא צודקת, אין לי. אבל אני גם לא צריך דרמה של מנת יתר על המצפון.
"אלוהים אדירים, סינדי. זה נהיה פאקינג פתטי." אני הולך לחדר הרחצה שלה. הנחיריים שלי מתרחבים שוב מריח הפרחים המיובשים שמונחים ליד הכיור. אני מרים את הקערה, זורק אותה לפח האשפה ופותח את ארון התרופות. שורת בקבוקים מסודרת על המדף השני.
"מה לעזאזל?" אני לוקח בקבוק. "זנקס? מי מוכר לך את זה?"
"תסתלק, ריידר." סינדי מתפרצת פנימה. "זה שלי. יש לי מרשם." היא מנסה לחטוף ממני את הבקבוק, אבל אני רק מביט בה. ממש מתעמק בה. היא לא הבחורה שפגשתי לפני שנים. הקימורים שאהבתי נעלמו. היא רזה מדי והציצים שלה, שתמיד היו החולשה שלי, נראים כמו בלונים גדולים שתלויים על מקל ולא על אישה.
"כמה זמן זה נמשך? אין רופא שהיה רושם לך את החרא הזה. את קונה את זה ברחוב." אני מרים עוד בקבוק ודוחף בקלות את הידיים שלה הצידה.
"פרקוסט? דוקטור דיוויס? מי נותן לך את זה?" אני אוחז בזרועה הדקה ומטלטל אותה, ומרגיש את הדופק ברקות. אני משמש כאוֹכֵף1 במועדון, ואם אחד הבחורים שלנו מוכר לה...
"זה פרטי. הכול פרטי." היא סוגרת את דלת ארון התרופות בידה השנייה, נושמת בכבדות, כמעט מתנשפת, ומסתכלת עליי דרך המראה.
"את פאקינג נרקומנית?" אני מעיף את היד שלה ממני וזורק את הבקבוק לפח האשפה. היא תוציא את זה אחר כך, כמו חולדה נואשת שנאבקת על פיסת מזון. אני בוחן את פניה ההמומות וצועד אל הדלת.
"אתה עשית לי את זה. הכול באשמתך, ריידר," היא צווחת, וקולה הופך להד ומתמזג עם מילותיה הזועמות ומלאות השנאה של אימא שלי.
"די!" אני שואג, ומהסס רגע לפני שאני מסתובב אליה. "אני אשיג לך עזרה, אבל האשליה שאנחנו יחד נגמרת עכשיו."
היא ממצמצת אליי והעיגולים השחורים תחת עיניה מודגשים עוד יותר. "אנחנו גמרנו." היא נרתעת ומטלטלת את ראשה בפראות. "אתה —" היא תופסת בשערה ומביטה בחדר במבט מוטרף. אחר כך היא מזנקת ולוקחת את הטלפון מהשידה.
"אתה רוצה לגמור? אני אתן לך לגמור, חתיכת בן זונה." ידיה רועדות כשהיא מצלמת תמונות שלי בטלפון, או אולי סרטון וידאו, לא משנה. נמאס לי. אני נועל את המגפיים ולוקח את המפתחות שלי.
"תמשיך ללכת, ריידר. אני שולחת את זה לזונה שלך!" היא צורחת.
אני מתעלם ממנה ומוודא שלקחתי הכול. אני לא מתכוון לחזור לפה.
"תסתכל עליי," היא דורשת. "תספר לה. תספר לג'וליאנה מה עשינו אתמול בלילה, ריידר." היא מנסה לחסום אותי. הדמעות זולגות על פניה אבל היא מחזיקה את הטלפון כאילו הוא אקדח. כאילו הסרטון הזה יכול באמת להפיל אותי.
"ספרי לה את." הקול שלי רגוע. "ואל תשכחי שום פרט." אני מהנהן מול פניה ההמומות, ופונה לפתוח את דלת חדר השינה.
"ריידר, חכה." קולה נשבר, אבל אני ממשיך ללכת. "חכה. צחקתי. אני עייפה, זה הכול."
"תשלחי את זה, סינדי," אני קורא מעבר לכתפי.
"אבל... אני אוהבת אותך," היא מתחננת.
זה גורם לי לעצור. לא יכול להיות שהיא חושבת שזו אהבה, נכון?
כעבור רגע אני פונה אליה. "אין לך מושג מה זו אהבה," אני נותן למילים להדהד בחלל האוויר, היא עומדת שם ומצמידה את הטלפון לחזה שלה, "כי זה בטח לא זה."
אני לא נשאר לשמוע את הצרחות שלה. האיומים שלה לא משפיעים עליי, כבר שמעתי את כולם בעבר.
כלב נובח כשאני צועד אל החניון, ושמש הבוקר מחממת אותי. אני עולה על האופנוע, שואף עמוק ונושף. אני לא מאמין במקריות, אני מאמין בקארמה ובגורל. באתי לכאן כדי לחתוך בינינו. השתמשתי באלכוהול כתירוץ, אבל באתי לכאן בידיעה שהגיע הזמן.
אני רוכן, מתניע את האופנוע ומסובב את ידית הגז. עשן ממלא את האוויר והכביש מתעורר לחיים.
אני יודע מי אני. שום דבר לא מפיל אותי.
שום דבר.
הערה
1 תפקיד רשמי בארגון פשע. אדם שתפקידו לאכוף את הכללים, לשמור על הסדר ולטפל בבעיות בשטח באמצעים פיזיים.
פרק 2
ג'וליאנה
עבר
מגורי מועדון הדיסייפלס — ברבנק, קליפורניה
אני נושכת את שפתי התחתונה ומנסה לא להשתפן מרוב פחד. אני לא יכולה, אני חייבת לאסוף את ג'יה. "איזה בלגן," אני ממלמלת ומשפשפת את המצח כשהג'י־פי־אס אומר לי לפנות ימינה ושהיעד שלי נמצא לפניי.
אני נושמת עמוק וריח המכונית החדשה מעצבן אותי. אני יודעת שאנשים מתים על זה, אבל אני לחוצה עכשיו וזה רק מקשה עליי לנשום. אני נוהגת במתנת חג המולד שקיבלתי מאבא שלי. להגיד שהייתי בהלם תהיה לשון המעטה.
מכונית ב־מ־וו.
הוא קנה לי פאקינג ב־מ־וו. כמעט פרצתי בבכי. זה כל כך... מתאים לאבא שלי. לא היה לי לב להגיד לו שאני שונאת לנהוג במכוניות כאלה. הן גורמות לי תחושת אי־נוחות, כאילו אני סנובית או משהו, שלא לדבר על זה שאהבתי את הפריוס שלי. אבל מתברר שהיא לא מספיק בטוחה, ומה שאבא שלי אומר — קובע.
אף אחד לא מתווכח איתו. כולנו למדנו את זה בגיל מאוד צעיר.
אני מסתכלת על מושבי העור הלבנים ומגלגלת את העיניים. זו מכונית מהסוג שאחיי הגדולים או אחותי היו נוהגים בה, אם לא הייתה להם כבר חניה מלאה מכוניות יוקרה. זה מביך ואני שונאת את זה, אבל משפחה לא בוחרים.
אני בת הזקונים במשפחה שלי, וגם הילדה היחידה של אבא עם אימא שלי — שהייתה במקרה גם המזכירה שלו ופירקה את הנישואים שלו, שנמשכו עשרים שנה, לאשתו הראשונה.
כן, אימא שלי צעירה מאבי בעשרים ושש שנים, אז אתם יכולים לדמיין כמה אני קרובה לאחים שלי.
לאבא שלי זה לא מזיז. אני אוהבת אותו, אבל הדברים שהוא אומר, ההערות העוקצניות פה ושם, זה יותר מדי. אני נשבעת, אם אימא שלי לא הייתה כזו אישה לראווה2 מושלמת, הוא בקלות היה, ואני מצטטת, "מחליף אותה בדגם חדש."
זה מגעיל ומשפיל, אבל לא נראה שזה מפריע לאימא שלי. כנראה לא אכפת לה כי היא נשארת איתו בגלל הכסף או שהיא שמעה את זה כבר כל כך הרבה פעמים שהיא חסינה. כיוון שאימא שלי נראית בת שלושים, אני מניחה שהיא נשארת בגלל הכסף. לא יכול להיות שהיא אוהבת אותו באמת... איכס.
בגיל שבעים ושתיים אבא שלי שולט באימפריה אדירה ובכל שבעת ילדיו, כאילו נולדנו רק כדי לשרת אותו. כאילו לאף אחד מאיתנו לא אמורים להיות חיים משלנו. וכשאני חושבת על זה, למה שיחשוב אחרת? אף אחד לא אומר לו לא, בטח לא האחים והאחות שלי. די ברור שזו הדרך שלו או הדרך החוצה. אולי זה נשמע קצת קשוח, אבל הוא לא כזה גרוע. הוא פשוט... אבא שלי.
אני צריכה לוודא שאימא שלי ממשיכה לתרום סכומים נדיבים לעמותות הצדקה שלנו, כי יש לה נטייה להזניח את זה אם אני
לא מזכירה לה. אני גם צריכה להתנדב במקלט להומלסים בסוף השבוע הקרוב, זה יגרום לי להרגיש טוב יותר. זאת אומרת, אם נחזור עד אז.
בעצם, ברור שנחזור עד סוף השבוע. רק אאסוף את ג'יה וניסע היישר למעונות.
אני מסתכלת סביבי ונאנחת, וזה נשמע כמו לחישה קטנה. אני חייבת להירגע, אבל המחשבה על אבא שלי ומה שהוא היה עושה אם היה לו מושג שאני נכנסת לחניה של מגורי מועדון אופנועים במקום להיות בדרך חזרה לברקלי, גורם לראש שלי לכאוב וללב שלי לדהור.
אני לוקחת נשימה עמוקה נוספת, דוחקת הצידה את כל המחשבות ומסתכלת סביבי. המקום נראה בלתי מזיק. זאת אומרת, יש כאן עצים, דשא ובית גדול.
אני פונה ימינה ונוהגת לאט אל תוך השטח. צמיגי המכונית החדשים גורסים את החצץ וריח אדמה חודר מבעד לפתחי האוורור. אני מביטה במראה האחורית ומרגישה כמו מטורפת. ג'יה הבטיחה לי שאהיה בטוחה, אבל אני לא מצליחה למנוע מהדמיון שלי להשתולל.
אני מסתכלת סביבי בחרדה ומחפשת אופנוענים עם אקדחים שלופים, שמוכנים לירות בי כי אני בשטח שלהם עם הב־מ־וו הגדולה והמחרידה הזאת.
במקום זה, כל מה שאני רואה הוא שביל עפר וטל על הדשא, שמזכיר לי שזו עדיין שעת בוקר מוקדמת.
"את צופה ביותר מדי סרטים. הכול בסדר," אני לוחשת לעצמי וקולטת את השטח העצום. צד אחד פתוח ואפשר לראות את הבית, ובצד השני יש הרבה עצים... שיכולים בהחלט להסתיר מכונית, גופה, אותי.
"תפסיקי." אני נאנחת, לוחצת על הבלם ומשעינה את ראשי לאחור על משענת העור. זו התנהגות מגוחכת שמייצגת את מה שאני לא. אני כל כך גאה בעצמי שאני לא שופטת אף אחד ושום דבר. ככה אני, כנראה מכיוון שגדלתי במשפחה ששפטה את כולם.
אבל אני לא כזו.
חוץ מזה, אקסל הזמין אותי. טוב, הוא פחות או יותר דרש שאבוא להוציא את אחותו מהחדר שלו, אבל לא חשוב, העיקר שמצפים לי. אולי לא בשעה מוקדמת כל כך, אבל היי, אני טיפוס של בוקר. וגם, אם להיות כנה, אני רק רוצה לגמור עם זה.
אני נאנחת ולא מצליחה להשתחרר מהתחושה שמשהו עומד לקרות.
משהו גדול ואולי לא טוב. איבוד שליטה זה ממש לא הצד החזק שלי ואני גם שקרנית איומה.
בא לי לחנוק את ג'יה, כי הכול באשמתה. היא יודעת שאני לא טובה במצבים כאלה. נכון, אולי אני נוטה לציית לכללים, אבל תראו מה קורה כשלא עושים את זה — מה שקרה לג'יה. זאת אומרת, אני אוהבת אותה, היא החברה הכי טובה שלי ותמכתי בה גם כשידעתי שהתוכנית שלה הייתה ממש גרועה, אבל מי קופצת על מטוס, משקרת כדי להצטרף לסיבוב הופעות של אחת הלהקות הכי גדולות בעולם ומנסה לפתות את הסולן?
יופי. עכשיו אני מרגישה כמו חברה גרועה כי זה היה די מרושע מצידי, אבל אני לחוצה. והכי נורא שאמרתי לה שזה יקרה ושהיא חייבת לצאת מזה. האם היא הקשיבה לי? לא.
עכשיו היא נעולה בחדר של אח שלה ומסרבת לצאת כי הלב שלה שבור. היא לקחה סיכון וחטפה את זה בפרצוף.
אני שומטת את ידיי בצליל חבטה על המושב הרך כחמאה ומביטה בתקרת הרכב.
ג'יה המסכנה. תודה לאל שזה לעולם לא יקרה לי.
התאהבות היא משהו מוערך יתר על המידה, לדעתי, ואין לי שום עניין בה. אני לא מאמינה בנשמות תאומות ולא בנישואים. אנחנו בכלל לא אמורים להיות מונוגמיים. תראו את ההיסטוריה שלנו — ציידים ומלקטים, למשל. אתם חושבים שהייתה להם בת זוג אחת?
לא.
אני גם לא רוצה ילדים. כעיקרון אני מתבודדת, וחוץ מג'יה אין לי חברים אחרים.
הפסיכולוגית שלי אומרת שזה בגלל ההורים שלי, אבל אני חושבת שזה פשוט מי שאני. לפני שג'יה נכנסה לתמונה, רוב החברויות שלי היו קצרות ודי מכוערות. רוב הזמן התאכזרו אליי בבית הספר. הייתי חכמה ואבא שלי היה מי שהוא, ושנאתי את זה. כבר לא יכולתי לחכות לסיים את הלימודים, כדי שאוכל להתרחק מהמשפחה שלי, עד כמה שהם יאפשרו לי.
וואו, המחשבות שלי מתפזרות לכל הכיוונים. תמיד אני מתנהגת ככה במצבי לחץ קיצוניים.
אני צריכה לעשות מדיטציה, לצאת מהמכונית ולהתאפס על עצמי, לפני שאלך להציל את החברה היחידה שלי.
אני מכחכחת בגרון ונוהגת על מחטי האורן בירידה משביל העפר. אני מחנה ומורידה את מגן השמש כדי להביט בעצמי במראה הקטנה.
"יופי, את נראית מבוהלת," אני רוטנת אל ההשתקפות שלי במראה המלבנית ומתקרבת כדי לנקות מריחה קטנה של מסקרה מתחת לעין הימנית. אני מחפשת שפתון בתיק. אני צריכה משהו נועז, אולי בצבע שזיף? לפחות זה ידגיש את העיניים הכחולות שלי. אני מפרקת את הפקעת המבולגנת בשערי. הדבר היחיד שאני באמת אוהבת בעצמי זה השיער. הוא ארוך, עבה וגלי. לפני שעזבתי את ניו יורק, הספרית שלי הוסיפה לו ברק וקצת גוונים בצבע דבש. הצבע האמיתי שלי הוא בלונד פלטינה כמעט, אבל אני שונאת את המראה השברירי הזה. אני רוצה להיראות חזקה. הייתי צריכה לצבוע אותו לשחור, אבל פחדתי שאבא שלי יתחרפן וינעל אותי בבית, אז ביקשתי ממנה להוסיף קצת גוונים זהובים. זה הכי נועזת שאני מסוגלת להיות.
אחרי שאני מתאפסת ומסיימת להתארגן, אני פותחת את הדלת. קצת קריר, אבל כיוון שבאתי היישר מהחוף המזרחי, זה מרגיש כמו גן עדן. ובכל זאת, אני זקוקה לז'קט שלי. אני רוכנת לתוך החמימות הנעימה במכונית ולוקחת אותו ממושב הנוסע.
אני בוחנת היטב את הסביבה ומתעטפת בז'קט הזמש שאימא שלי ואני לא עמדנו בפניו כשראינו אותו לפני כמה ימים. שופינג. זה מה שמחבר בינינו.
"זה מקום שלֵו," אני מכריזה באוויר הפתוח, כאילו ככה אגרום לו להיות כזה.
"מושלם, רק אני ואימא טבע." אני מציצה בשעון — עוד לא שבע. אני טורקת את דלת המכונית, גורמת ללהקת ציפורים להתעופף לשמיים ברעש ומחניקה צרחת בהלה.
אני לא כזו קשוחה. שיהיה. אני מה שאני. אני משפשפת את האף — הוא כבר קפוא. אולי אבצע כמה תרגילי נשימה כדי להשתלט על העצבים שלי. אולי אתרגל מעט יוגה אם אמצא מקום שהוא לא לח מדי. זה אחד הדברים הבודדים שאני נהנית לעשות. אני מתרגלת יוגה כבר שנים והפכתי להיות ממש גמישה, אבל יותר מזה — היא עוזרת לי להתאזן.
אני צועדת לעבר העצים והמגפיים שלי חורקים על החצץ, ומותחת את הזרועות. אני מתרכזת בנשימה ומנסה להתעלם מהעובדה שכשיצאתי, השארתי את הארנק, הטלפון והמפתחות בתוך המכונית.
תנשמי ותנקי את הראש. שום דבר ואף אחד לא יפגעו בך. את לבד. הבית נמצא במרחק שמונה מאות מטרים במורד השביל. אני באמת לגמרי לבדי.
אף אחד לא יגנוב לי את התיק... או את המכונית שלי... רגע, אולי יהיה לי מזל? אם איזה אופנוען ייקח את הב־מ־וו, אולי אוכל לקבל את הפריוס בחזרה.
תתרכזי, ג'וליאנה. אני נועצת מבט במגפיים שלי, ממשיכה ללכת ומרגישה איך הן מחליקות על מחטי האורן שמכסות את הקרקע. אני מתמקדת בהן ונושפת את כל החששות שלי החוצה. תהיי רגועה ותתאחדי עם הטבע.
אני אתעלם מכל בדלי הסיגריות ובקבוקי הג'ק דניאלס הריקים שמפוזרים בשטח. אני אתעלם מהחרדה המציקה שרוצה לגרום לי להסתכל לאחור כדי לוודא שג'ייסון לא עומד מאחוריי במסכת הוקי וסכין שמכוונת אליי.
"תפסיקי," אני מתנשפת וקופאת. שמעתי משהו. אני לא סתם דרמטית. ברצינות שמעתי גניחה או אנחה.
אני חושבת...
"אומייגאד," אני לוחשת ומסתובבת, והלב שלי הולם חזק כל כך שאני מתקשה לנשום. מה זה היה?
אני מניחה את ידי על שפתיי כאילו היא תעצור אותן מלרעוד. אני יודעת ששמעתי משהו.
אני עומדת בלי לזוז וממתינה, אבל כל מה שאני שומעת זה את הדופק שפועם באוזניים שלי. אני כמעט קוראת בקול, אבל זה יהיה מטומטם. אפילו בתוך הפחד, המוח שלי עדיין עובד מספיק כדי להבין את זה. מה אם נתקלתי במפגש סודי? או גרוע מזה, ברצח סודי? הם יהרגו אותי כי ראיתי את הפנים שלהם, נכון?
כלום.
אני לא שומעת כלום. הברכיים שלי כמעט כושלות מרוב הקלה והשמלה ההיפית הקצרה שלי מתבדרת ברוח הקלה. הרוח נושבת על רגליי החשופות ואני רועדת. אם לא היה לי קוצר נשימה מרוב פחד, הייתי מגלגלת עיניים. על מי אני מנסה לעשות רושם עם השמלה הזאת?
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
