אחת
אני שוב חולמת בדרקונית.
המשפטים הארוכים והמורכבים קולחים ממני ביתר קלות בשינה מאשר בעֵרוּת, ורגע לפני שאני פוקחת עיניים, מחשבותיי נעצרות על מילה אחת.
מֶנגקֶניאַס.
מה המשמעות?
אני מתהפכת, וערפל השינה מתפוגג במהירות כשאור השמש מסתנן פנימה מבעד לחלונות. על הרצפה, סבוך בערמת שמיכות, נוחר בן דודי מרקיס. אביו שוב העביר את הלילה בשיחה עם אימא ואבא, בהתלחשויות על שביתות והפגנות ואש דרקונים. נוכחותו של מרקיס על רצפת חדר השינה שלי הופכת לדבר שבשגרה.
רעש הסירים והמחבתות מהדהד מהמטבח למטה, ואני מניפה את רגליי מהמיטה כשההבנה מתמקמת בי. נשיאת האקדמיה לבלשנות דרקונית מגיעה לארוחת ערב. כאן בבית הוריי.
הערב.
חיכיתי ליום הזה במשך שבועות — לא, חודשים. ד"ר ריטה הוֹלינגסוורת מגיעה לפגוש את אימא כדי לדון בתיאוריה שלה על דיאלקטים של דרקונים, אבל זאת תהיה ההזדמנות שלי להרשים אותה, וגם — אני בקושי מעיזה לקוות — להבטיח לעצמי התמחות קיץ במחלקת התרגום של האקדמיה.
"מרקיס!" אני זורקת כרית על ראשו של בן דודי. "תתעורר."
מרקיס רוטן לתוך הכרית שלו. "למען השם, וִיו. חשבתי שישנים עד מאוחר."
"יש יותר מדי דברים לעשות," אני עונה. "ועד עשר אני צריכה להיות בכריכיית הספרים."
אני לובשת את החלוק שלי וחוצה את החדר אל השולחן, שם מונח מכתב ההמלצה של המרצה שלי, חָלק ורענן. הדלת נפתחת בחבטה, ואֵרסָה פורצת פנימה, לבושה לגמרי. מרקיס נאנק כשהיא רומסת אותו ומצמידה את שפתיה הוורודות לאוזנו.
"בן דוד?" היא לוחשת בקול רם. "אתה ער?"
"עכשיו הוא ער, דובה קטנה," אני צוחקת ופותחת את זרועותיי לקראתה. היא רכה וחמימה, ויש לה ריח של חלב ודבש. "לאן את הולכת?"
"אני לא יכולה לגלות לך," עונה ארסה, ועיניה נפערות. "זה מקום סודי."
"מקום סודי?" מרקיס מתיישב, ועל פניו חיוך זדוני. "זה הסוג האהוב עליי."
ארסה מצחקקת ומניחה לי להתיר את שערה, שנלכד בסרט המרופט שמחזיק את תג המעמד שלה.
אני מסובבת את הסרט בידי ומקללת.
"ארסה!" אני אומרת. "כבר היית צריכה לבקש מאימא להחליף את זה. את יודעת שלא כדאי להסתכן באובדן התג שלך."
אני שולחת יד אל התג שלי, שמושחל על סרט קטיפה שחור, ועונדת אותו סביב צווארי. המחשבה על כך שארסה תיעצר בלי תג המעמד שלה ממלאת אותי אימה. שתי המילים הללו — מעמד שני — הן ההבדל בין זה שיש לך משהו לבין זה שאין לך כלום.
אחותי רק מזעיפה פנים ומצביעה על הקיר שמאחורי השולחן שלי. הוא מעוטר בגזרי נייר: רישומים של מרקיס של מיני הדרקונים השונים, מכתב הקַבּלה שלי לאוניברסיטת לונדון וציור בצבעי מים. אני מכינה את עצמי לשאלה שארסה שואלת רוב הימים.
"איפה סופי?"
אני מסתובבת בחוסר רצון לעבר הציור, מנסה להתעלם מהגעגוע הפתאומי שמציף אותי. פניי המחייכות מביטות בי בחזרה, ולצידן פניה של חברתי היקרה והוותיקה ביותר.
"כבר אמרתי לך," אני אומרת וחופנת את פניה של ארסה בידיי. "היא נסעה."
לא ראיתי את סופי מאז הקיץ, מאז שהיא נכשלה בבחינה והוּרדה למעמד השלישי. בתוך כמה שבועות היא נאלצה לוותר על החלום שלנו ללמוד יחד באוניברסיטה ולהתרחק מבית משפחתה במרילבון למרכז שיקום ברובע של המעמד השלישי. הזיכרון של יום התוצאות מעביר בי רעד. הבכי החלוש של סופי, האופן שבו צנחה על הקרקע כמו בלון מתרוקן, פניו הקודרות של אביה כשהתכופף לקרוא את הנייר בידה.
האשמה מתרוממת כמו גל גאות ומוציאה את האוויר מריאותיי.
"סופי מעמד שלישי עכשיו, ארסה," מרקיס אומר ומביט בי בעצבנות.
אני תולשת את הציור מהקיר.
"ארסה!" קולה של אימא קורא מלמטה. "אני מחכה לך, מתוקה."
ארסה מזנקת מהחדר בלי להביט לאחור, וכמה שניות לאחר מכן דלת הכניסה נטרקת. אני משליכה את הציור לפח האשפה ושולפת מהארון חולצת תחרה ומכנסיים.
"תוכל לתת לי להתלבש?" אני אומרת למרקיס לפני שהוא יספיק להזכיר את שמה של סופי.
הוא מהנהן, אוסף את חפציו ויוצא מהחדר. אני מניחה לדמעות לשטוף, לוהטות ובלתי נמנעות, ומצמידה בסיכה את השיער שנשמט על פניי. ואז אני מוחה אותן במצמוץ של כעס. מה שעשיתי לסופי הוא בלתי נסלח, אבל מאוחר מדי לשנות דברים. עשיתי את הבחירה שלי — מכוערת, הכרחית — ועכשיו עליי לחיות עם ההשלכות. הצער שלי הוא כאין וכאפס לעומת מה שסופי בטח מרגישה.
כמה רגעים לאחר מכן נשמעת דפיקה. אני פותחת את הדלת, ומרקיס מציע לי את זרועו.
"אל כורך הספרים?" הוא אומר בחיוך עליז.
הוא לובש מעיל ארוך חום־צהבהב, ושערו הכהה מעוצב בשלמוּת. אני כורכת את זרועי בזרועו, והחרדה שלי שוככת. היום נמתח לפנינו ומקרב אותנו לרגע שבו ארשים את ריטה הולינגסוורת עם תיק העבודות שלי. אני מרגישה שֶצף של ציפייה. אם הערב יתנהל כמתוכנן, אהיה צעד אחד קרובה יותר להפוך לוויוויאן פתרסוולו, מתרגמת דרקונית.
פיצרוֹביה הומה פעילות, ואני אוחזת במרקיס בחוזקה בעודו נע בקלילות בין רוכלי רחוב שמציעים ממתקים וקופסאות חפצי נוי. רבים מהם פונים לברך אותו. מרקיס, שהקסם והשנינות הטבעיים שלו העניקו לנו מיני זכויות יתר מאז ילדותנו, אהוב על כולם. קבוצה של גברים מזוקנים בוחנת אוסף של ספרים עתיקים, והם מרימים משקפי ראייה כדי להתפעל מהשוליים המוזהבים. השפה הבולגרית המוכרת נשמעת במתיקות באוזניי, ושורה של אייקונים דתיים מצוירים מביטה בי מאחד הדוכנים.
"דרקונים מורדים נעצרו בדרהם!" צועק מוכר עיתון. "האם הסכם השלום בסכנה?"
מרקיס מסתובב לקרוא את הכותרות, ואני מגחכת.
"בסכנה? הוא קיים כבר יותר מחמישים שנה. כאילו כמה מורדים ישבשו את זה."
הסכם השלום בין ראש הממשלה ויבֶרנמָיֶיר למלכת הדרקון הבריטית מאפשר לבני אדם ודרקונים להתקיים בהרמוניה. בלי זה ומערכת המעמדות, עדיין היו לנו צפיפות, חסרי בית, וגם ציד של בני אדם ודרקונים. אני לא מבינה את ההתנגדות הפתאומית להסכם.
"שמעתי אתמול שמועה נהדרת," אומר מרקיס כשאנחנו חוצים את הרחוב אל מרילבון.
אני מדלגת מעל סדק עמוק במדרכה, פגיעת זנב דרקון שנותרה מהמלחמה.
"חברתו הנוכחית של יוּגוֹ מוֹנטַקיוֹ אמרה שהגיס שלה ראה דרקון ומטוס בשמיים בו זמנית, זה לצד זה."
"זה שקר. לדרקונים ומטוסים יש מסלולים ייעודיים משלהם, כדי למנוע התנגשות," אני מדקלמת ופותחת את הדלת של כריכיית הספרים. פעמון מצלצל בחדות בפנים.
"טוב," פותח מרקיס, "אולי המורדים משיגים מה שהם רוצים. אולי הם קרובים לביטול הסכם השלום יותר ממה שאנחנו חושבים."
אני מלגלגת. "אם החברים שלך מאמינים שהממשלה נותנת למורדים להמריא, הם סְקריטים גדולים יותר ממה שחשבתי."
"את סתם מקנאה כי ליוגו מונטקיו יש מישהי חדשה."
"אוי, תסתום," אני אומרת בזעף. "הילד היה הכרטיס שלי להצליח במתמטיקה, זה הכול. הוא היה מורה טוב."
מרקיס מצחקק. "אין לי ספק."
אני מחטטת בארנקי אחר מטבעות כדי לשלם לכורך הספרים בשעה שהלחיים שלי מתחממות. הרומנים שלי — אפילו הלא רציניים — חייבים להישאר חשאיים כמו אלה של בן דודי.
"תראו מי מדבר," אני ממלמלת בשקט. "לךָ יש יותר חברים מצעיפי משי."
כורך הספרים מוסר לי את תיק העבודות, ואני ממלמלת תודה. מתחת לכריכת העור היקרה מסתתרים התרגומים הטובים ביותר שלי, וחולפת בי צמרמורת של גאווה.
כל מעשה תרגום מַצריך הקרבה — האמת הקשה הזו היא שגרמה לי להתאהב. אין מִתאם ישיר בין המילים של שפה אחת לאחרת, ושום תרגום לא יכול להיות נאמן לחלוטין למקור. אז בעוד שאדם יכול פחות או יותר לגשר על הפער בין שפות באמצעות מילים, תמיד נותרת איזו משמעות עמוקה יותר שלא נאמרת, מסתורין סמוי למי שברשותו רק שפה אחת לנווט איתה בעולם.
מתרגם, לעומת זאת, הוא יצור שעף עם כמה זוגות כנפיים.
אני מחליקה את תיק העבודות מתחת לזרוע ויוצאת מהחנות בעקבות מרקיס, לכיוון הבית. בדרך אנחנו חולפים על פני אוניברסיטת לונדון. אנחנו סטודנטים שם מזה חודשיים; אני פסחתי על השנה האחרונה שלי בבית הספר כדי להתקבל מוקדם. אני כל כך אוהבת את זה שסופי השבוע הפכו משעממים. אני עדיין מקנאת במרקיס שקיבל שם מגורים מפני שהוא זכר, אבל יודעת שכמה אוניברסיטאות לא מאפשרות לנשים ללמוד בכלל.
את חייבת לראות את הצד החיובי של המצב, אמר לי הדוד תומאס.
ואני רואה. אוניברסיטת לונדון, עם הקמפוס השטוף שמש, הבניינים בעלי הצריחים והספרייה הענקית, היא כל מה שחלמתי עליו.
חלומות... אני חושבת על המילה הדרקונית מהבוקר.
מנגקניאס.
זה בקוֹמוֹדוֹנֶזית, לשון דרקון שלא מדוברת הרבה בבריטניה, אלא בקרב הסוחרים הנוסעים לסינגפור. תרגום המילה לאנגלית עומד לי על קצה הלשון, אבל עדיין מתמהמה.
"תאטי," מרקיס אומר פתאום.
המון רב צועד באחת הדרכים המתפתלות מפיצרוביה. אני מביטה על השלט שהם חולפים על פניו בעודם זורמים אל הכיכר.
כאן נמצא מרכז השיקום של סופי.
"הסכם השלום מושחת!" קורא קול.
הקבוצה הפרועה למראה משובצת אנשים במדים ובקסדות לבנים.
שומרי השלום.
אני שולחת יד אינסטינקטיבית אל תג המעמד שלי ומרגישה שמרקיס עושה כמותי.
"שחררו את המעמד השלישי!" קוראת אישה במלוא ריאותיה.
היא והאנשים שאיתה מניפים שלטים מעל ראשיהם.
אני מעווה פנים כשהיא מופלת ארצה, והקהל מאחוריה גואה, רומס אותה.
"צדק לדרקונים!" צורח קול אחר.
עוד שומרים מופיעים, כולם אוחזים באַלות כסופות, ואני קופצת הצידה כשקבוצת מפגינים נוספת רצה מאחוריי, ואחד השלטים שלהם פוגע בלחיי. אני מושיטה את ידי אל מרקיס כששתי הקבוצות מתמזגות ונוהרות הלאה על פני הכיכר.
"קדימה," מרקיס אומר ומושך אותי לעבר הבית.
אנחנו ממהרים על פני אבני הריצוף, והֶבזק לוכד את עיניי. אַלה מוכספת מורמת גבוה, נוצצת באור השמש במרחק צעדים ספורים משם.
"הלאה ויברנמייר!"
האוויר מהדהד בצרחות כשהאַלה נוחתת על הקהל. דם ניתז על המעיל ועל כריכת תיק העבודות שלי.
"הו."
אני מתנודדת, הקול ההמום שנמלט מבין שפתיי מושתק מייד בצווחת אישה. ואז הקהל גועש, גדל ומתקרב במסה של גופים שוצפים. אני קולטת את האֵימה בפניו של מרקיס ורצה, ואז מוֹעדת להבנה שאני עומדת לדרוך על ראשה של נערה. היא שוכבת על הקרקע, שערה הארוך מוכתם בדם, עיניה מתות ובוהות.
ירייה מפלחת את האוויר.
"וִיו!" שואג מרקיס.
אנחנו פותחים בריצה מהירה. רוכלי הרחוב מתפזרים, ומכוניות המִשמר מזנקות בכביש לעברנו. אני רואה את הבית, הבית הלבן הגבוה עם הווילונות הכחולים. אני מטפסת במעלה המדרגות ומוֹעדת לשמע ירייה שנייה, ואחריה שלישית. אני נועצת את המפתח במנעול בידיים רועדות, בזמן שמרקיס נצמד בבהילוּת לגבּי.
"אני לא יכול..."
אנחנו קורסים לתוך המבואה, ומרקיס טורק את דלת הכניסה מאחורינו. אני מביטה קצרת נשימה בפניו האפרוריות של בן דודי ובנעליו המוכתמות בדם. ליבי פועם בחזה בעוצמה, השיער שלי ספוג זיעה.
"מה זה היה?" אני אומרת.
"מורדים מפגינים," עונה מרקיס.
שערה המדמֵם של הנערה המתה מבזיק מול עיניי, ואני מצמידה יד אל פי, בטני מתהפכת. תמיד דמיינתי שהמורדים הם מפלגה מאורגנת עם מטה רשמי, שחבריה דרקונים זועמים ורדיקלים חמושים. לא הגברים והנשים שאני רואה חוצים את הכיכר בכל יום. לא נערות מתבגרות.
אני קופצת בבהלה כשדלת הכניסה נפתחת, ואימא פורצת פנימה ובידיה ארסה מייללת.
"תנעלי את הדלת," היא אומרת בחדות ומניחה את ארסה. "ותתרחקו מהחלונות."
אני עושה כדבריה ומחליפה מבט עם מרקיס, כשאימא פושטת את המעיל והמגפיים של ארסה.
"תביאו לי את הנעליים שלכם וכל דבר אחר שהתלכלך," היא אומרת ונחלצת מהמעיל שלה. "ותטפלי באחותך."
"הכול בסדר, דובה קטנה," אני לוחשת, כורעת למלמל מילים מרגיעות באוזנה של ארסה.
מרקיס קם על רגליו ומביט בעקשנות מהחלון. בעוד שעות מעטות מעכשיו, אימא תמחק כל זכר לנוכחותנו המקרית בהפגנת המורדים. הבגדים שלי יופיעו בארון הבגדים שלי, מגוהצים ללא רבב, כאילו דרכי מעולם לא הצטלבה עם אַלה כסופה או גופה של נערה ממעמד שלוש.
זאת הסיבה.
המחשבה מכה בי פתאום, יציבה ומרגיעה.
זאת הסיבה שאני יכולה לספור את הציונים הרעים המעטים שקיבלתי אי־פעם בשוּרת הצלקות הלבנות במעלה זרועי.
זאת הסיבה שהנחתי ליוגו מונטקיו להחליק את ידו מתחת לשמלתי בתמורה לשיעורי מתמטיקה בשנה שעברה.
זאת הסיבה שבגדתי בחברה הכי טובה שלי.
לעבור את הבחינה. להפוך למתרגמת לדרקונית. כדי שלעולם לא אהיה בסיכון לרדת למעמד שלוש, לעולמי עולמים לא.
ארסה משהקת, מלטפת את הסרט הכחול החדש שמושחל בתג המעמד שלה.
"רוצה לשחק משחק?" מרקיס שואל ואוחז בידה.
אני מחכה עד שהם ייעלמו בטרקלין, ורק אז מרימה את תיק העבודות שלי מהרצפה. אני מנגבת את הדם מהכריכה, שמחה שאימא לא ראתה אותו והכריחה אותי להיפטר ממנו, ומשוטטת לחדר האוכל, שם השולחן כבר ערוך. אימא הכינה את ארוחת הערב כולה, שכן אף פעם לא החזקנו עוזרת או טבחית. זה לא היה משאיר כסף למורים פרטיים.
אני מניחה את תיק העבודות על מושב הכיסא שלי — בקלות אפשר לראות בכתמים הכהים על הכריכה כתמי מים. די בזה לגרום לריטה הולינגסוורת לשקול אותי לחניכה, לא? ועם מכתבי ההמלצה שלי וההתנהגות המקצועית החייכנית שלימדו אותי בבית הספר, אהיה משכנעת כמו ביום הבחינה. פרי בשל לקטיף, קרא לי אבא באותו יום. אני עדיין לא מבינה למה הוא התכוון, אבל ככה אני רואה את עצמי עכשיו.
אני פרי בוהק ובשל: מבריק על פני השטח, אך רקוב ביסודו.
פעמון הדלת מצלצל בשעה שבע, בדיוק כשאימא מניחה את אחרון הפרחים באגרטל על השולחן. קווצות שיער חיוור בורחות מהסיכות שלהן, ממסגרות את פניה, והיא מחייכת אליי חיוך מעודד. עם התלתלים הכהים והעור המנומש שלי אני לא דומה לה, מה שלא מפתיע אותי. היא חכמה, שקולה, סובלנית; אני נרגזת, חמומה, אנוכית.
אבא מצמיד נשיקה ללחייה ושולף שני בקבוקי יין מאחורי גבו בתנועה ראוותנית.
"חשבתי שסיכמנו על בקבוק אחד בלבד," אומרת אימא.
"נכון," עונה אבא, "אבל כשאורחת כל כך מכובדת מצטרפת אל שולחננו, חשבתי שאולי נצטרך יותר."
דוד תומאס נוהם ממושבו. אבא התחיל לשתות בתקופת ההמתנה לתוצאות הבחינה שלי, ולא הפסיק.
"תן לי את אלה," אומר הדוד תומאס ולוקח את שני בקבוקי המרלו.
הוא פותח אותם בקול פקיקה ומניח אותם ליד האח, לנשום. אבא רוכן קרוב יותר לאימא, מצביע על המחקר שלה המונח על אדן האח ולוחש, "אל תשימי את כל הקלפים על השולחן מייד בהתחלה."
אני יודעת מספיק על המחקר של אימא כדי להבין שהערב חשוב. אני יודעת שהיא מאמינה שכל לשון דרקון מכילה דיאלקטים, ענפים של שפה ספציפית לקבוצה או למקום. הצגת הקיום והמשמעות התרבותית של הדיאלקטים הללו, אומרת אימא, תזכיר לחֶברה שלנו עד כמה דרקונים ובני אדם דומים. אבל האקדמיה טוענת שהדרקונים בודדים מכדי שלשונותיהם יתפשטו ויתפתחו למשהו מעבר לזה.
חדר האוכל מואר וחמים, השולחן ערוך עם כלי החרסינה הוורודים הטובים ביותר של אימא. מדפי ספרים וציורים מצפים כל קיר, ומינה, החתולה הלבנה הרכה שלנו, ישֵנה על השזלונג. זה החדר שהוריי נשארים בו ערים עם דוד תומאס, לילה אחר לילה. בהתחלה חשבתי שהם דנים בעבודה, אבל דוד תומאס הוא לא אנתרופולוג כמו אימא ואבא. הנושא שהם מדברים עליו הוא המרד — זה, והאִיום של מלחמה נוספת. שמעתי קטעים מהשיחה שלהם אתמול בלילה בדרכי למיטה.
העונש על הפיכה הוא מוות.
"ד"ר הולינגסוורת," אימא צועקת. "ברוכה הבאה לביתנו!"
כולנו מסתובבים להביט באישה הקטנה כסופת השיער שמובלת לתוך החדר. עורה שחום, צרוּב שמש, וקמטים ניכרים בזוויות עיניה. היא מחזיקה פומית סיגריות ארוכה ביד אחת, ובשנייה תיק. טבעות נוצצות על אצבעותיה, וארסה בוהה בהן בתאווה.
"איזה תענוג להיות כאן," אומרת ד"ר הולינגסוורת ומושיטה את מעילה למרקיס.
הוא מרים גבה לעברי, ואני מחזירה מבט זועם, דוחקת בו להיות מנומס כלפי האישה שעשויה להחזיק במפתח לעתיד שלי.
"הדוקטורים פתרסוולו, האם אתם מודעים להפגנת המורדים שהתקיימה אחר הצהריים?" אומרת ד"ר הולינגסוורת כשאבא מוביל אותה למקומה. "איזו מהומה אלימה, ועוד מחוץ לביתכם."
"התמזל מזלנו שהצלחנו להישאר בבטחה בתוך הבית," אימא עונה במהירות וזורקת אליי מבט מזהיר. "ד"ר הולינגסוורת, אני יכולה להציע לך כוס יין?"
אני מקשיבה לריטה הולינגסוורת מדברת עם הוריי על קערות של פירוגי חמאתי, עיניה בוערות במה שאני יכולה לתאר רק כזוהַר. זאת האישה שרשמה לבדה את התחביר של שלוש לשונות דרקון עתיקות, הנשיאה של מוסד שהעניק לדרקונזית צורה כתובה. והנה היא, בבית שלי, מקשיבה לאימא שלי.
"כמו שאת יודעת, ד"ר הולינגסוורת, דרקונים דיברו במאות שפות במשך אלפי שנים," אימא אומרת. "והמחקר שלי מראה שהיכולות הלשוניות שלהם נמתחות אפילו יותר מזה. אני מאמינה שקבוצות קטנות ומלוכדות מדברות בדיאלקטים שנולדו מהשפות שהם מכירים. הדיאלקטים הללו נבדלים בבירור זה מזה, באותו האופן שבו האנגלית התקנית נבדלת, למשל, מהניב הליבֶרפּוּלי."
"ד"ר פתרסוולו, אילו דרקונים דיברו בדיאלקטים אזוריים, ודאי היינו שומעים אותם."
"ייתכן שהדיאלקטים אינם אזוריים," עונה אימא בלהיטות. "הם עשויים להיות..."
היא מהססת כשד"ר הולינגסוורת מרימה יד לאוֹת שתפסיק לדבר. אני כמעט נחנקת מהפירוגי שלי, ומצידו השני של השולחן מרקיס יורק את היין שלגם בחזרה לתוך הכוס.
"את מבולגריה, ד"ר פתרסוולו, נכון?"
"אני... כן," עונה אימא.
"ומתי הגעת לאנגליה?"
"ב־1865, כתינוקת."
"בעקבות הטבח בבולגריה, אם כן." ד"ר הולינגסוורת מניחה את המזלג שלה. "איבדת רבים מבני משפחתך לדרקונים הבולגריים?"
"כמה וכמה, כולל אימא שלי," אומרת אימא בשקט.
זה כל מה שאימא אי־פעם סיפרה לי על המשפחה שלה. שהם ברחו מבולגריה כשהתרחש מרד הדרקונים, ושרק היא ואביה שרדו. סבתי נספתה לצד רוב האוכלוסייה האנושית של בולגריה.
"אני חייבת להודות שמפתיע אותי שהפכת לאנתרופולוגית דרקונים, שחוקרת את היצורים שגרמו למשפחתך כל כך הרבה סבל," אומרת ד"ר הולינגסוורת. "רבים מהבולגרים שאני מכירה נושאים עשבים שהם מאמינים שיגנו עליהם מפני דרקונים, ונשבעו לעולם לא לשוב לסמוך על דרקון."
אימא מחייכת, ואבא אוחז בידה.
"לפני איסור הנסיעות, אשתי סיירה בעולם לצורך המחקר שלה, ד"ר הולינגסוורת," הוא אומר. "על כל דרקון צמא דם שנתקלה בו בבולגריה, היא פגשה כמה אחרים שרוצים רק שלום."
ד"ר הולינגסוורת מישירה מבט אל אבא. "והאם אין אנו בני מזל שביכולתנו להודות להסכם השלום על כך?"
אבא מתקשח, ואני רואה את אימא מצמידה יד לגבו. הוא מוזג לעצמו עוד כוס יין.
"השבח לשלום ולשגשוג!" אימא מדקלמת את המוטו הלאומי של בריטניה באותו קול מתנגן שבו היא עוזרת לארסה לשנן את שיעוריה, וד"ר הולינגסוורת מחייכת באישור.
אני מניחה יד על תיק העבודות שבחיקי, חושבת על צורת העבר של דרקסוּם בעמוד תשע. האם זה זמן טוב להעלות את נושא החניכוּת? כשאני מחפשת אישור מאימא, מתחוור לי שד"ר הולינגסוורת מביטה בי ישירות.
"ויוויאן פתרסוולו," היא אומרת, "אני מבינה שאת בלשנית מתחילה?"
הדם שלי בוער באנרגיה פתאומית, ואני מזדקפת עוד בכיסאי. זאת ההזדמנות שלי. אני מחייכת כמו שלימדו אותי.
"אני לומדת שפות דרקון באוניברסיטת לונדון," אני אומרת. "זאת השנה הראשונה שלי."
"נפלא," אומרת ד"ר הולינגסוורת. "את מתַרגלת הרבה?"
"מתַרגלת?" אני אומרת.
"עם דרקונים, יקירתי."
"אה..."
השאלה הגיונית, אבל מעולם לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה. עכשיו אני מבינה שלא החלפתי יותר מכמה מילים עם דרקון מאז שהייתי בגילה של ארסה.
"המרצה הדרקון האחרון הוחלף השנה בבן אדם, אז..."
"כמה לשונות דרקונים את מדברת?" היא שואלת בווירמֶריאָנית מושלמת.
"שש," אני עונה באותה שפה. ואז עוברת לקומודונזית, שרק התחלתי ללמוד. "אבל אני לא דוברת שוטף את זאת האחרונה."
"אֵסטי טין דרַקוֹיר?" היא אומרת בדרקוירית. "דֵפּוויס קוָונטֶם טֶמפּס סקרוּטֶס?"
"מאחר שזאת לשון הדרקון הרשמית בצרפת, התחלתי ללמוד אותה כשהייתי בת שמונה," אני עונה במבטא הדרקוירי המושלם שסיגלתי מאחד המדריכים שלי. "היא מהיותר קלות, לדעתי."
ד"ר הולינגסוורת שולחת אליי חיוך משועשע לפני שהיא חוזרת לאנגלית. "ואיך הייתה לך הבחינה? עברת אותה בהצטיינות ניכרת, או לפחות כך שמעתי."
גוש מתרקם בבטני עם אזכור הבחינה, אבל אני שומרת על החיוך. איפה היא שמעה את זה?
"ויוויאן עבדה קשה מאוד כדי לעבור," אומר אבא. "לחלק מהחברים שלה לא היה כזה מזל."
ראשה של ד"ר הולינגסוורת פונה בחדות לעבר אבי.
"היית אומר שמזל משחק בזה תפקיד, ד"ר פתרסוולו?"
"החבֵרה שלנו סופי עבדה קשה בדיוק כמו ויו," אומר מרקיס. "לא ציפו שהיא תיכשל."
הגוש בבטני מתהדק. בהיותו מבוגר בשנה, מרקיס עבר את הבחינה לפני סופי ולפניי. אבל ההורדה שלה במעמד פגעה בו קשות.
ארסה דוקרת את הפירוגי שלה במזלג, ברעש.
"ומה את חושבת, מיס פתרסוולו?"
אני מעיפה מבט מתוח אל אימא. מה כל זה קשור לדיאלקטים של דרקונים? כל בני הנוער ניגשים לבחינה בגיל שש־עשרה. אלה שעוברים נשארים במעמד הלידה שלהם, מלבד ילדֵי מעמד שלוש, שמקודמים למעמד שתיים. אלה שנכשלים יורדים מעמד אחד, למעֵט בני המעמד השלישי שלא יכולים לרדת נמוך מזה. ככה זה עוד מלפני שנולדתי.
אני חושבת על חודשי העריכה, הבקשות לאוניברסיטה, ידיו המגפפות של יוגו מונטקיו.
"כישלון לא היה אופציה עבורי," אני עונה.
זאת הסיבה שהרסתי את החיים של סופי.
ד"ר הולינגסוורת קורצת לי, ואני נשענת לאחור במושב, מופתעת. האם אמרתי את הדבר הנכון? אימא שולחת אליי הנהון זעיר שבזעירים.
"אתה מדבר על מזל, ד"ר פתרסוולו, ובכל זאת אתה משלם על הספרים הטובים ביותר, המורים הטובים ביותר, בתי הספר הטובים ביותר לשתי בנותיך, נכון?"
לא הכי טובים, אני רוצה לטעון. מכללת הנשים של צ'לטנהם מקבלת רק את בנות המעמד הראשון. אבל אני לא אומרת דבר. אולי נצטרך להקריב כמה קורבנות עכשיו, אבל עד הדור הבא פתרסוולו יכולים להיות מעמד ראשון.
אבא מרוקן את כוס היין שלו וממלא אותה מחדש, עיניו מצטמצמות. דומה שהטמפרטורה בחדר צונחת באופן פתאומי.
"אפילו יותר מזה, גברתי," הוא אומר. "רשמו את ויוויאן לבית הספר לבנות סנט זֵייווְיֵיר עוד לפני שהיא נולדה. אימא שלה לא נתנה לה לישון בלילה עד שהכירה את ספריה מילה במילה. על זרועותיה יש צלקות שגרם אביה..." קולו של אבא נסדק, והדוד תומאס פולט שיעול חזק.
ליבי כמו קופא. לרגע איני יכולה לנתק את עיניי מהפנים של אבא. איך הגענו לזה? אני מביטה ממרקיס אל אימא אל אבא, שלוגם עוד לגימה עמוקה מהיין.
ד"ר הולינגסוורת מחייכת. "מעשיו של כל אבא טוב," היא אומרת בשקט.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
