פרק 1


לגבּריאל אייברי היה חוב לשלם.


אם הוא לא יעביר לחסרי השם 250 אלף פאונד עד סוף הקיץ, הם יפגעו בוולנטין נייט, ובתור בונוס מרושע יספרו לסבתא של גבריאל על קרוקהייבן. לא היה שום סיכוי שהוא או חברי הצוות שלו יאפשרו לזה לקרות, ולכן הם בילו את כל הקיץ בתכנון שוד. שוד מורכב ושאפתני ביותר, שלצורך הביצוע שלו יידרשו להשתתף כל ששת חברי הצוות — כולל וִילֵט הארקנֶס.


שוד שהחל לפני שלושים וארבע שניות בדיוק.


גבריאל הקיש על האוזנייה שלו. "כולם במקומות?" הוא לחש והציץ מעבר לצריף של הגנן. הצריף עמד בקצה המזרחי של אחוזה אדירה שניצבה על צוק מעל הים הפראי של קורנוול. גשם כבד שטף אותה, ובשמים התקבצו עננים שחורים כבדים שאיימו להרעים. אבל מזג אוויר סוער היה בדיוק מה שחברי הצוות נזקקו לו. ככל שאיתני הטבע יהיו עוצמתיים יותר, כך יהיה להם קל יותר.


"מוכנה," קראה פנלופי, וקולה נשמע מעט עמום באוזנייה של גבריאל.


"מוכנה," הוסיפה אמירה.


"לילה מושלם בשביל זה, הא?" אמר אֵדֶה בהתלהבות.


"יש חושך מצרים, יורד מבול, והברק הזה יכול לטגן את חרש בתוך שנייה, אֵד," נשמע קולו של אָדֶה. "איך זה בדיוק הלילה המושלם בשביל זה?"


"השלל שאנחנו מחפשים היה שייך פעם לאיזה שודד־ים, אָד," אמר אֵדֶה. "גם אם מהגג של האחוזה היתה מתפרצת לבה, זה עדיין היה לילה מושלם בשביל זה."


שתיקה השתררה לרגע, ואז אָדֶה אמר, "אני חייב להודות שאתה צודק, אֵד. כל יום שמעורב בו איזה שודד־ים הוא יום טוב."


הצוות ערך סיעור מוחות לגבי מאות פריטים פוטנציאליים: זהב, ציורים, פסלים — חלקם במוזיאונים, אחרים באוספים פרטיים — אבל בסופו של דבר כולם הסכימו שהאפשרות הטובה ביותר היא הטבעות של המַרלין נֶגְרוֹ, המִפְרְשָׂן השחור. רב־החובל שודד־הים הידוע לשמצה של המרלין נגרו, שהכינוי שלו היה אָזוֹטֶה דֵל מאר, כלומר אימת הים, ענד שתי טבעות, אחת על האמה של כל כף יד. טבעת אחת עוצבה בצורת M, והשנייה בצורת N. וכשרב־החובל שודד־הים השתלט על ספינה חדשה, הוא נהג לקעקע על עורו של כל אסיר את שתי האותיות — אות אחת מתחת לכל עין — כדי שכולם יֵדעו למי הם שייכים.


איזו מתנה יכולה להתאים יותר לארגון אכזרי ומרושע כמו חסרי השם מאשר סמל אמיתי של אכזריות ורשעות? הם לא היו ראויים לאוצרות היקרים שגבריאל והצוות שלו יחזירו לבעליהם החוקיים כשיסיימו את הלימודים; הם היו ראויים לפריט בעל היסטוריה אפלה כמו זאת של טבעות המרלין נגרו.


"חדל קשקושים," לחש קול אחר לצדו של גבריאל. וילט, שותפתו לשוד, נשענה בשלווה על הצריף. "בואו נגמור עם זה ונעבור למה שבאמת חשוב — לשחרר את ואל."


הם לא שמעו מוואל מאז שחסרי השם לקחו אותו בתחילת הקיץ. התאומים סרקו את האינטרנט וחיפשו משהו — כל דבר — שיוכל להוביל את הצוות אליו, אבל לא מצאו דבר.


עד לפני יומיים. אבל בינתיים זה ייאלץ לחכות...


ביתה של המשפחה שהיתה הבעלים של טבעות המרלין נגרו התנשא לפניהם על קצה הצוק, ונראה יותר כמו פסל מפלצת מאשר אחוזה. המבנה המרכזי היה אפל ועתיק ומלא זוויות חדות, ובסיסו נראה כמעט מותך אל תוך הצוק עצמו. אבל לא המבנה המרכזי הוא שעניין אותם. בעלי הבית היו בעצמם צאצאים של משפחה של שודדי ספינות ידועים לשמצה מקורנוול, שפיתו אינספור ספינות מלאות שלל אל הסלעים הקטלניים של קו החוף הזה. הם קדחו עמוק בתוך הסלע מתחת ויצרו כספת כמעט בלתי חדירה עם דלת אחת וללא חלונות. כדי להגיע לדלת היה צריך לרדת במעלית חיצונית מחזית הבניין המרכזי לאורך צלע הצוק. אבל כדי להיכנס למעלית היה צורך בקוד ובטביעת אצבע של אם או אב המשפחה. דברים שלא היו לגבריאל ולצוות.


אבל הצוות ידע שברגע שישיג גישה למרפסת שעל צלע הצוק, יהיה לו קל בהרבה. כי כמו משפחת מרסיה — המשפחה המושחתת שגבריאל והצוות שלו הפילו מוקדם יותר באותו קיץ — גם המשפחה הזאת השקיעה סכומי כסף גדולים באמצעי אבטחה מסוימים, כמו המעלית בצלע הצוק, אבל חסכה במקומות אחרים. הם חשבו, מן הסתם, שבלי הקוד וטביעת האצבע אף אחד לא יוכל לרדת לשם, אז למה להשקיע בדלת כספת ובמערכת אבטחה מתקדמות? הם הניחו שאין שום דרך אחרת להגיע אליה. וזה היה נכון מבחינת רוב האנשים.


אבל פנלופי קרוק ואמירה דאוואן לא היו כמו רוב האנשים.


"איך הטיפוס?" שאל גבריאל.


"גבריאל אייברי," התפרצה פנלופי, "אם אתה מחייך ברגע זה, אני אישית אדאג ש..."


"אני יכולה לאשר שהוא מחייך," התפרצה וילט לדבריה. וגם היא חייכה.


"הטיפוס... כזה כיפי," ענתה אמירה. היא התנשפה מעט, אבל חייכה לעצמה. ברקע ייללה הרוח. "אנחנו עשרה מטר מהמרפסת, גבריאל."


"משום־מה," אמרה פנלופי, "נראה לי שאמירה ואני קיבלנו את החלק הגרוע במשימה הזאת." היא נאנקה, ונשמע כאילו הושיטה יד לבליטה הבאה בסלע. "שתינו מטפסות על צוק חד כתער בגשם שוטף בזמן שכל השאר עומדים ו... מה בדיוק אתם עושים?"


"לכל אחד מאיתנו יש תפקיד חשוב בזה," אמר גבריאל בדיפלומטיות.


"חוץ מזה, את ביקשת להיות הכוכבת של המשימה הזאת, קרוק," הוסיף אֵדֶה בצורה קצת פחות דיפלומטית.


"אתם יודעים איך אומרים," אמר אָדֶה, "תיזהרו כשאתם מבקשים דברים, כי אתם עוד עלולים למצוא את עצמכם מתנדנדים שלושים מטר מעל ים שחור סוער."


"אף אחד מעולם לא אמר את המשפט הזה, אָדֶה," אמרה פנלופי.


"עד היום," אמר אָדֶה, ונראה מרוצה מעצמו במיוחד. "אֵד, בוא נרשום על זה סימן מסחרי. או שזה בכלל פטנט?"


"אמירה," התערב גבריאל בניסיון למקד את הצוות, "הגעתן למרפסת?"


"כן," אמרה אמירה וקולה היה שוב נמוך ויציב. גניחת מאמץ נשמעה, ואז, "גם פנלופי הגיעה."


"תזכרו, ברגע שתפתחו את הדלת יהיו לכן בדיוק שש דקות להיכנס ולצאת עם הטבעות. את המבוך של הלייזר בפנים תעברו בלי שום בעיה, אבל הטבעות יושבות על משטח לחץ רגיש במיוחד. אתן צריכות להחליף את שתיהן בזיופים של פנלופי בדיוק באותו רגע — לכן זאת משימה לשני אנשים. אתן מוכנות?"


נשמע צליל נקישה עדין, והמנעול נפתח. ואז פנלופי אמרה, "אנחנו בפנים. רק תוודא שהרובוט של פרנקנשטיין מחכה לנו כשאנחנו יוצאות."


"אָדֶה, אֵדֶה," קרא גבריאל והפעיל בשעון שלו ספירה לאחור של שש דקות. "חרש במקום?"


"דבר ראשון," אמר אָדֶה בכעס, "זה שהיה צריך לבנות מחדש את חרש כמה פעמים לא הופך אותה לפרנקנשטיין —"


"פרנקנשטיין הוא לא המפלצת," התפרצה פנלופי תוך שהיא מתנשמת שוב בכבדות, מה שרמז שהיא נעה באותו רגע בין קרני הלייזר. "פרנקנשטיין היה המדען; המפלצת של פרנקנשטיין היתה היצירה שלו. אתם בכלל קוראים לפעמים?"


אָדֶה התעלם לחלוטין מההרצאה של פנלופי והמשיך. "ודבר שני, היא מרחפת שלושה מטר מעל המרפסת ממש עכשיו. לא שתשמעו אותה."


"הכנסנו עוד כמה שדרוגים למלכת ההתחמקויות," אמר אֵדֶה. "עכשיו היא שקטה כמו אָד כשאמא חוזרת הביתה ומגלה שאין ג'ולוף במקרר."


"וזה חתיכת שקט," אישר אָדֶה, ונשמע שהוא רועד. "אמא שלנו מפחידה רצח."


"אתם תמיד מתַקשרים ככה?" שאלה וילט. "בבלגן מוחלט?"


גבריאל משך בכתפיו. "זה בלגן מאורגן."


"גייב הוא די בלגניסט," אמר אָדֶה, "אבל בסוף אנחנו תמיד מצליחים."


גבריאל הציץ בשעון שלו. "שתי דקות. איך זה נראה?"


"אנחנו בחוץ," אמרה אמירה. "ויש לנו את הטבעות."


"נראה שלמיוחסים בכל זאת יש איזה כישרון, הא?" צחקק אֵדֶה. "עבודה טובה, בנות."


"פנלופי, אמירה," אמר גבריאל. "תתכוננו לתפוס את החבלים." חרש צוידה בשני חבלים ארוכים מספיק כדי להגיע לראש הצוק. אבל לא היה לה הכוח למשוך את שתי הבנות למעלה, אפילו לא אחת בכל פעם. ולכן...


"וילט," אמר גבריאל והביט בחברת הצוות החדשה שלו. "תורנו."


הנערה הבלונדינית גלגלה עיניים והתנתקה בעצלתיים מקיר הצריף. "סוף־סוף. התחלתי להתאבן פה מרוב שאני לא עושה כלום." היא חייכה במבט רעב. "בטוח שתצליח לעמוד בקצב שלי, אייברי?"


גבריאל סובב את כתפו והתכונן לרוץ. "בואי נבדוק."


הם נשמו נשימה עמוקה בזמן שהתבוננו ביריעות הגשם המצליפות באדמה הרטובה.


ואז הם התחילו לרוץ מערבה.


שניהם לבשו בגדים שחורים ונראו כמו צללים כשחתכו את החשיכה בשקט מוחלט, ורק מדי פעם נשמע קול דשדוש בבוץ או בשלולית. כתם הצבע היחיד היה קווצות שיער בלונדיני שהשתחררו מכובע הגרב השחור של וילט.


הגשם התחזק כשהם עקפו את בריכת השחייה ורצו בין עצים בשורה שגדלו פרא, והראות נעשתה גרועה עוד יותר. אבל לא גרועה עד כדי כך שגבריאל לא הבחין שהגיע לצוק שני צעדים לפני וילט. הוא יזכור את הפרט הקטן הזה למועד מאוחר יותר...


גבריאל הציץ בשעון. דקה ועשר שניות לפני שהאזעקה תופעל.


חרש הופיעה והתקרבה אליהם בריחוף כשקצות שני החבלים עדיין מחוברים אליה. גבריאל הושיט יד למעלה. "שחרר את החבלים, אֵדֶה."


"כן, המפקד," קרא אֵדֶה. חרש שחררה את שני החבלים, והם נחתו בבטחה בידיהם המושטות של וילט וגבריאל. הם כרכו במהירות את החבלים מסביב לבסיס של שני עצים עבים סמוכים וקשרו אותם היטב. "הגיע הזמן לטפס," קרא גבריאל.


גניחות נשמעו ברשת הקשר כשפנלופי ואמירה החלו בטיפוס. וילט וגבריאל השתופפו ליד העצים וחיכו שהבנות יגיעו אל שפת הצוק.


אמירה הופיעה ראשונה בתנועות מדויקות וחלקות כהרגלה. היא נעצה מבט נוקב בווילט כשרצה אליה — מערכת היחסים ביניהן עדיין היתה מתוחה — ואז שלפה את האולר שלה, חתכה את החבל מהעץ והשליכה את השאריות הקרועות אל מעבר לשפת הצוק.


"מה עם לקחת איתכם את הזבל?" שאל אָדֶה.


"אנחנו לא עושים פיקניק בפארק, אָדֶה," התפרצה וילט. "זה שוד."


"אני רק אומר," אמר אָדֶה. "אתם מתחילים לעשות לעצמכם הנחות ומשם זה מדרון חלקלק..."


ידה של פנלופי נשלחה מעל שפת הצוק. "נמאס לי כבר מ־אההה!" היד נעלמה, והחבל שגבריאל קשר היטב לעץ החל להשתחרר במהירות ולהחליק בדשא הרטוב לעבר קצה הצוק.


גבריאל זינק קדימה ונשכב על האדמה. הוא שלח את שתי ידיו ולפת את החבל.


אצבעותיו התהדקו סביב החבל ואחזו בו בחוזקה בזמן שהתרומם במאמץ רב. אבל החבל המשיך להחליק וצרב את כפות ידיו. הוא צעק בכאב והרגיש שלא יצליח להחזיק מעמד. הגשם, החבל החלקלק, המשקל והמהירות בקצה האחר, הזעקות הנואשות של שותפתו לפשע בזמן שהחליקה חסרת אונים והיתה תלויה באוויר...


גבריאל חרק שיניים ולפת את החבל ביתר כוח, אבל החבל המשיך לחתוך את ידיו עד זוב דם עד ש...


הוא נעצר לבסוף בידיו. רק אז הבחין בסכין שהיתה נעוצה עמוק באדמה וסביבה נכרך החבל, והיא שהחזיקה את משקלה של פנלופי. מישהו אחר נשכב על האדמה לצדו, תפס את החבל ונאנק מהמאמץ להחזיק אותו.


"תחזיקי... מעמד," אמרה וילט בשיניים חשוקות.


רעם חזק כל כך הרעים מעליהם, שגבריאל כמעט שמט את החבל מרוב פחד. אבל עם שניהם...


לא, שלושתם. אמירה זינקה לפני וילט בלסת חשוקה ולפתה את החבל. הם משכו בכוח. גם כשהגשם ניתך עליהם בחוזקה והברק התפצח בזעם מעליהם, הם משכו. גם כשידיהם דיממו והחזה שלהם בער מהמאמץ, הם לא הפסיקו למשוך.


ואז השעון של גבריאל זמזם. שש הדקות תמו. נגמר הזמן.


"אָדֶה, אֵדֶה," הוא התנשם בייאוש. "הכלבים... יגיעו... תסיחו את דעתם."


מעליהם נטתה חרש והתרחקה משם במהירות. "אנחנו על זה. רק תעלו את קרוק," קרא אָדֶה.


שלושתם נאנקו בזמן שאחזו בחבל ומשכו אותו אליהם. לשלוח יד. למשוך. לשלוח יד. למשוך. כתפיו של גבריאל זעקו מכאב, רגליו רעדו מהמאמץ. אבל הוא לא ירפה מהחבל עד שפנלופי קרוק תהיה שוב על קרקע יציבה ותקלל אותו על שאִפשר לחבל להשתחרר מהעץ. גם אם כל העור בכפות ידיו ייתלש. גבריאל לא ירפה.


פניה של פנלופי צצו מראש הצוק, וידיה נשלחו בייאוש כדי למשוך את עצמה למעלה. לבסוף היא צנחה על הדשא. המשקל שהופעל על החבל נעלם, וגבריאל, וילט ואמירה מעדו לאחור. אמירה הצליחה להתייצב, אבל וילט וגבריאל התשושים נחבטו בקרקע. אמירה רצה אל פנלופי, העמידה אותה על רגליה וגררה אותה אל בין העצים בזמן שווילט, שנעמדה שוב על רגליה, חתכה את החבל מהעץ. גבריאל חטף אותו, שלף את הסכין שננעצה באדמה ורץ אל הצוק כדי להשליך את החבל אל הים השחור הגועש למטה.


"את בסדר?" שאל גבריאל את פנלופי בנשימה כבדה כשהגיע אליה. "החבל... אני יודע שקשרתי אותו חזק... אני לא מבין."


היא הנהנה בעיניים פעורות מבלי למצמץ. "אני חיה." אבל מכיוון שהיתה תלויה מהצוק והתחככה בסלעים החדים, היו כפות ידיה וזרועותיה מלאות בחתכים עמוקים. גרוע מכך, היא רעדה בלי שליטה. כשראתה שגבריאל מבחין בכך היא אמרה, "אני רק קפואה. בואו... בואו פשוט נגמור עם זה."


הארבעה השתופפו ורצו על פני שטח האחוזה לעבר הגדר שווילט וגבריאל פרצו מוקדם יותר. מרחוק טסה חרש בכיוון ההפוך, והזרקור שלה האיר ארבעה דוברמנים נוהמים ובמרחק־מה מאחוריהם שני שומרים עם נשק שלוף.


"אנחנו בחוץ," קרא גבריאל לאחר שפנלופי, וילט ואמירה חמקו דרך הגדר. "תוציאו את חרש משם או שתצטרכו לבנות אותה מחדש בפעם השנייה הקיץ."


"סגור," אמר אָדֶה. הזרקור של חרש כבה, והיא זינקה למעלה ונעלמה בין העננים השחורים הסוערים. הכלבים ייללו, השומרים צעקו, וגבוה מעליהם התגלגל רעם אדיר. אבל גבריאל והצוות שלו כבר חמקו בשקט אל תוך הלילה הסוער. הם אמנם היו חבולים ומדממים, אבל בחיים, ובידיהם אוצר שיסלק את חובם לצוות המסוכן ביותר בעולם.