פרק 1


אולי היא בכל זאת הייתה מזוכיסטית. אלוהים יודע מה עוד יכול היה לשכנע אותה להגיע למסיבה של מישהי אחרת ביום ההולדת שלה.


ד"ר אֶל מֶקֵריי זזה באי־נוחות על כיסא העץ השחוק והעבירה את קצה אצבעה על ראשי התיבות החרוטים שנעשו חלקים עם הזמן על השולחן בפָּרֵינז פּוּבּוֹיז.


ד + ר = אהבה לנצח


לנצח. ברור. נשמע כמו תוכנית ממש מציאותית, ד' ור'. בהצלחה עם זה. היא כיסתה בכף ידה את החריטה שהשאירו שם זרים לפני שנים וניסתה לא להראות את אי־הנוחות שהיא מרגישה.


היא לא הייתה צריכה לבוא. האוכל היה טוב והמוזיקה הייתה סבירה, אבל האווירה החגיגית פצעה את מצב הרוח שלה עד זוב דם. ד"ר מֵרין רָאש קיבלה משרה קבועה בדה גרוֹב, המכון היוקרתי לבריאות הנפש שבו הם עבדו, והחגיגה הייתה לכבודה. כל הכבוד למרין. היא גם השיגה את הבחור. דוֹנוֹבֵן ווסט, שבעבר פקד באופן קבע את מיטתה של אֶל, היה מחובק עם מרין וחייך כמו אידיוט מאוהב. הוא זרח, למען השם.


השרימפס המטוגנים שהיא אכלה לפני כמה דקות עשו סיבוב אקרובטי בקיבה שלה. אוף. היא שנאה שהגוף שלה הגיב למראה שניהם ככה. למה שיהיה לה אכפת אם הם יחד או לא? היא אפילו לא חיבבה את דונובן ווסט. הם מעולם לא התאימו זה לזה באופי. אבל הוא היה פתרון נוח לכלל היסוד שלה לא לצאת לדייטים. היה נדמה שדונובן לא היה מעוניין במערכת יחסים רומנטית בדיוק כמוה, והיה מרוצה מהסידור הפיזי בלבד. זה עבד.


אבל איכשהו, פסיכולוגית צעירה יותר הפציעה בחייהם ועוררה משהו בדונובן שאֶל לא ידעה בכלל שהיה קיים. אֶל נזרקה כמו שאריות אוכל מאתמול. תחושת הכישלון פתחה פצע ישן והפכה אותה לגרסה מביכה של עצמה. לכלבה קנאית.


אלוהים. היא אפילו ניסתה לגרום לפיטורים של מרין בגלל הפגיעה באגו והעלבון. המחשבה הזו העלתה בה בחילה. היא לא הייתה כזו. היא לא הייתה מהנשים שנלחמו על גברים. כשהיא תפסה את בעלה בוגד בה, היא עזבה בלי להילחם עליו, בלי לתת לו לראות אותה מנידה עפעף. לא נשאר לה הרבה כבוד עצמי אחרי מה שקרה בנישואים שלה, אבל לפחות זה נשאר לה. עד עכשיו.


לכן כל פעם שהיא ראתה את מרין ואת דונובן יחד, רק על זה היא חשבה. הפכתי לאישה הזאת. פישלתי ונתתי לעצמי להרגיש משהו כלפי גבר. שוב היה גבר שהזכיר לה בדיוק למה אסור לה להוריד מגננות. הוא ברח וגרם לה להיראות פתטית וקטנונית. במקום השני אחרי אישה אחרת. שוב.


מקום שני. ראשונה בין המפסידות.


והיא הייתה אשמה בכך. היא הפרה את הכללים של עצמה. אבל היא למדה את הלקח. היא לעולם לא תחזור על הטעות הזו שוב. זו הייתה הסיבה העיקרית לכך שהיא הכריחה את עצמה להגיע למסיבה — להראות שזה לא הזיז לה, שהיא בוגרת. וגם כי היום היה יום ההולדת שלה, ולהישאר לבד בבית נשמע לה פתטי מדי. לא שמישהו ידע שלוח השנה שלה התחלף היום לשנה חדשה. כרטיס יום ההולדת היחיד שחיכה לה בתיבת הדואר היה מאימא שלה. ההקדשה הייתה זהה לזו שבכרטיס חג המולד, שקיבלה ממנה לפני כמה שבועות: "איחולים לבביים. באהבה, אימא."


את הבקבוק היקר של פינו נואר שהגיע עם הברכה הביאה אֶל למסיבה בתור מתנה, מעין מחווה של פיוס. היא אפילו הצליחה לברך את מרין וכמעט להתכוון לכל מה שאמרה. בסופו של דבר, הכעס שלה לא הופנה אל מרין. הקשר שלה עם דונובן היה דפוק עוד לפני שהיא הופיעה.


כאילו שמעה את שמה מתוך מחשבותיה של אֶל, הביטה מרין לכיוונה וקמט הופיע במצחה. היא בוודאי לא הבינה למה אֶל הגיעה. הן הצליחו לפתח מערכת יחסים מקצועית בחודש האחרון, אבל הקשר שלהן לא כלל פגישות מחוץ לשעות העבודה, לא בעבר ולא בעתיד. אבל לפני שאֶל הספיקה להנהן בנימוס מנוכר, צעדה מרין בנחישות לעבר אחד האורחים. הגבר שהיא פנתה אליו הסתובב אליה בחיוך מלא אהדה וחמימות שהאיר את פניו הנאות ממילא.


גל של מודעות עצמית השתלט על אֶל. יופי. עם כל המחשבות שלה, היא לא שמה לב שהוא נכנס.


לֵיְין קָנוֹן. הסרוגייט הקבוע באגף הטיפול באמצעות סקס של דה גרוב — או כפי שכינו אותו רוב אנשי הצוות, אגף איקס. גבוה. בלונדיני. ושחצן מדי. אולי הייתה לו זכות להשתחצן, בהתחשב בעובדה שהוא מצא דרך להרוויח כסף באופן מכובד מלשכב עם הלקוחות העשירות, ולעיתים גם מפורסמות, של המכון. סייע טיפולי. כך נקרא המקצוע הרשמי שלו. אבל לפי דעתה, התעודה שהוא קיבל בקליפורניה לא הפכה את העבודה שלו למשהו שונה בתכלית מזונה עם אמפתיה.


היא שיתפה בדעותיה אלו את אחד מעמיתיה כשהוא אמר שאחת המטופלות תוכל להיעזר בשירותיו של ליין. ברור שליין בדיוק עבר בסביבה ושמע אותה קוראת לו זונה. הוא לא אמר שום דבר, אבל החיוך עם הגומות שהוא הפנה לעברה הכיל מנה גדושה של לכי להזדיין.


אחר כך הוא המשיך לדבר עם הקולגה שלה על המטופלת והתעלם מאֶל לחלוטין.


זה הרתיח אותה. היה מדובר באגף שלה, לעזאזל. במטופלים שלה. היא התכוונה לקטוע את השיחה, אבל הוא הביט בה בגבה מורמת של קריאת תיגר, עיניו התגרו בה להעז. מסיבה כלשהי, נחשול של אש פראית עבר בגופה של אֶל והרתיח את דמה, אך לא מכעס.


היא הייתה רגילה מאוד לאנשים ששמעו בקולה, שהתנהגו אליה בנימוס מוגזם או במקצועיות יתרה כי היא הייתה רופאה, כי היא הייתה המנהלת, כי היא הייתה ראש האגף. כי היא הייתה יכולה להיות בת זונה מפחידה והיא לא התביישה בכך. אבל במבט אחד ליין הכריז מלחמה. את לא מפחידה אותי, דוקטור. את גם לא מרשימה אותי. תנסי לשחק איתי משחקים ותראי מה יקרה.


זו הייתה הוכחה נוספת לכך שעכשיו הכול היה הפוך אצלה בסקס עם גברים. נשים אחרות רצו רומנטיקה, מתיקות, אהבה. היא הייתה כמותן פעם, לפני זמן רב. בעלה לשעבר מיהר לשרוף את הפנטזיה הזו עד היסוד וחשף אותה כתרמית. מסך של שקרים. מאז המחשבה על זיון מתוך שנאה הדליקה אותה. זיון מתוך שנאה היה כן. אמיתי. שחרור פיזי טהור.


והמבט ההוא שנתן לה באותו יום הבהיר שליין היה מסוגל בהחלט לשנוא אותה כמו שצריך עד שהיא תצרח ותתחנן לעוד אורגזמה.


מסוכן.


לכן כשמרין הגישה לליין כוס יין חדשה ודחפה אותו לכיוונה של אֶל, היא הייתה צריכה לדעת שהגיע הזמן ללכת. היא לא חיבבה את ליין. הוא לא חיבב אותה. והיא בהחלט לא הייתה זקוקה למרין שתשלח אותו אליה רק מתוך רחמים על כך שהיא ישבה לבד. לעזאזל עם זה.


אבל אֶל לא הצליחה לגרום לעצמה לקום וללכת. כשליין גמא את המרחק ביניהם ברגליו הארוכות, החזקות, עיניו הירוקות ננעלו על עיניה והיא לא הצליחה לעשות דבר. זווית הפה שלו נמתחה, כאילו הוא ראה את ההשפעה שלו עליה. בעיני אחרים, ההבעה שלו בוודאי נראתה ידידותית. אחרי הכול, הוא היה בעיני כולם בחור קליל וחביב. הבחור שאליו מתקשרים אם יש לך פנצ'ר או אם שותים יותר מדי וצריכים טרמפ. אבל היא ראתה את הניצוץ הערמומי הנסתר. את הצד שאהב לגרום לצרות, שאהב לערער את שיווי המשקל של אנשים. שיכול היה לערער את שיווי המשקל שלה.


ולעזאזל, לא עזר לה שהיה נעים להסתכל עליו. חולצת בד עם צווארון עגול ושלושה כפתורים בצבע כחול כהה נמתחה על כתפיים רחבות, ג'ינס רך ובלוי במקומות הנכונים ומגפיים עם סוליה עבה שהשמיעו צליל כבד על רצפת העץ. שום דבר יומרני או מוגזם. הוא נראה כמו בחור ששתה בירה מקומית ועבד עם הידיים.


ידיים. המחשבה הזו החזירה אותה למציאות. הוא בהחלט עבד עם הידיים שלו. על נשים אחרות. לעזאזל. זו הסיבה שהיא הייתה צריכה להתרחק מליין קנון. הוא סובב לה את הראש, במיוחד אחרי חודשים רבים של התנזרות.


היא זקפה את גבה ושילבה את זרועותיה, סימנה לו להתרחק ממנה עם מֶגָפון. שפת הגוף הזאת תמיד עבדה. היה לה דוקטורט בשידור אותות כאלה.


ליין התעלם מהסימנים שלה. הוא תפס את הכיסא הצמוד אליה, התיישב בו והניח את כוס היין שלו על השולחן לפניה. כשהיא לא הושיטה יד לקחת את הכוס ולא הביטה בו, הוא הניח את זרועו על משענת הכיסא שלה כאילו היא הזמינה אותו לשבת לידה. הוא לא נגע בה, אבל חום גופו חימם את צווארה כשהוא הביט בשאר החבורה כמוה.


"את יודעת, שמעתי שאי אפשר באמת להרוג מישהו במבט. אבל כל הכבוד שאת נחושה להמשיך לבדוק את התאוריה הזאת."


היא לא הביטה לכיוונו וניסתה לשמור על הבעה נינוחה כשהוא התיישב בפישוק רגליים גברי טיפוסי לידה — ברכיו רחוקות זו מזו, גופו הגדול תפס יותר מדי מקום. היה לו ריח של סבון כביסה ובירה כהה, עשירה. כשצד הברך שלו נתקל בברכה, ג'ינס רך התחכך בעורה החשוף וניצוץ של מודעות זינק כלפי מעלה ללא הזמנה, הכריז על נוכחותו בפני אברי גופה הנשיים הסוררים.


היא כחכחה בגרונה. "אמיץ מצידך להיות שפן ניסיונות."


מזווית העין היא הבחינה בקימור על שפתיו. "ראיתי שכיוונת את קרני המוות אל דונובן לפניי. הנחתי שאם הוא שרד, אני אהיה בסדר."


אֶל קימטה את מצחה, היא שנאה שמה שהיא הרגישה כלפי דונובן היה גלוי לעיני כול, היא שנאה שהיא הרגישה משהו כלפי דונובן בכלל. "אל תהיה בטוח. אם באת לכאן כדי להגיד לי לחייך או להצטרף למסיבה, אני עלולה להעלות את המבט לרמה אחת־עשרה."


"אאוץ'." הוא לגם מהבירה שלו. "לא. תעשי מה שאת רוצה. אני לא צריך שתחייכי ותעמידי פנים כדי לגרום לי להרגיש בנוח. אני מסתדר."


"כי אתה מרגיש בנוח בכל מקום," היא אמרה ולא הסתירה את הציניות בטון שלה.


הוא משך בכתפיו. "פחות או יותר."


היא לקחה את כוס היין ולגמה ממנה, נהנתה מהחמימות הנעימה של היין וקיוותה שהוא ירגיע את העצבנות שנוכחותו של ליין גרמה לה. "כיף לך."


"נכון." הוא הציץ לכיוונה. "אז למה את מרגישה כל כך לא בנוח?"


"לא אמרתי שאני מרגישה לא בנוח." היא בלעה עוד לגימה גדולה של יין.


"הבנתי. אז את מרגישה רגועה לגמרי כשאת רואה את הבחור ששכבת איתו מטורף על מישהי חדשה?"


היין נתקע בגרונה, צרב אותו ואילץ אותה להשתעל. אף אחד חוץ ממרין לא היה אמור לדעת על מה שהיה בינה ובין דונובן. הם היו מאוד זהירים. "הוא לא— לא היינו יחד."


"תירגעי. אני לא שופט. סתם חד הבחנה." הוא הביט שוב בדונובן ומרין כששניהם השתוללו ורקדו לצלילי שיר קאנטרי קצבי שבקע מהג'וקבוקס. "אם זה עוזר, היא דחתה אותי בשבילו. זה רק מוכיח שלגורל הייתה תוכנית בשבילם."


היא נחרה בלעג. "לגורל?"


"ברור. כי, בואי נודה, קשה מאוד לדחות גבר כמוני. כאילו, תסתכלי עליי."


אל פנתה אליו בלי לחשוב והוא חייך. "רואה? בסוף הסתכלת עליי."


היא נאנחה. "אתה יכול ללכת עכשיו?"


הוא גמע מהבירה שלו. "לא. זה כיף. אנחנו צריכים לדבר לעיתים קרובות יותר. אלא אם כן את מפחדת שהקארמה שלי כזונה תידבק אלייך?"


היא נשפה. "אם אתה מצפה ממני להתנצל שהבעתי את דעתי, אל תחכה בנשימה עצורה. אתה מקבל כסף כדי לגמור. אני קוראת לילד בשמו."


"מה את אומרת?" הוא הטה את ראשו. "את תמיד חושבת שאת יודעת הכול, הא? בטח יש נוף יפה ממגדל השן שלך."


היא חשקה את שיניה.


הוא רכן לעברה, התקרב יותר מדי והחליש את קולו. "האמת היא שאת לא רואה אותי בכלל, דוק. את לא מנסה לראות. לא אותי ולא אף אחד אחר במסיבה הזאת."


היא בהתה בו.


הוא הטה את ראשו לאחור, סיים את הבירה בלי להסיט ממנה את מבטו והניח את הכוס על השולחן. הוא פנה בגופו אליה, זרועו עדיין על גב הכיסא שלה.


"אבל גם הם לא רואים אותך," הוא אמר. "כי את לא רוצה שיראו. וכי הם לא מוכנים להסתכל מספיק לעומק." מבטו עבר על פניה, לאורך גרונה, וחזר לעיניה, שאתגרו אותו. "אבל אני רואה יותר ממה שאת חושבת, וזה מפחיד אותך."


הביטחון בדבריו חדר לתוכה, גרם לשרירים שלה להתכווץ, להגנות שלה להתחזק, אבל משהו אחר עלה יחד איתם לפני השטח. מודעות. מודעות פנימית עמוקה כלפי הגבר הזה, שהיה כעת קרוב מאוד.


"אני מכיר את המשחק הזה," הוא המשיך, קולו כמו ליטוף גס. "לפגוע בהם לפני שהם פוגעים בך. אני יכול לשחק אותו טוב יותר מכל אחד. תאמיני לי. אבל אף אחד לא מנצח במשחק הזה. אי אפשר לחיות ככה. באת למסיבה עם אנשים שהם לא חברים שלך — בשביל מה? בשביל לשבת כאן ולשפוט אותם? להוכיח משהו? להראות לו שהמשכת הלאה? מה? הרי לא באת לפה כדי לנסות ליצור חברויות חדשות, כי אני האדם הראשון שפתח איתך שיחה אמיתית הערב וכל מה שעשית זה להתאמץ מאוד להרחיק אותי ממך."


היא הרטיבה את שפתיה, מחזיקה במבטו בהתרסה. "אני לא צריכה חבר. אם באת בשביל זה, אתה מחפש במקום הלא נכון."


משהו הבהב במבטו לנוכח הטון שלה ולסתו התכווצה. "אז מה את כן צריכה?"


השאלה נותרה תלויה ביניהם והתגרתה בה. מה את צריכה? מה את רוצה?


השקט נמשך עד שפעימות ליבה נשמעו באוזניה.


"תגידי לי," הוא אמר, נימה של פקודה בקולו. "ואולי תקבלי את זה."


מזה בדיוק היא פחדה. היא ידעה מה היא צריכה, אבל הוא היה האדם האחרון שאליו הייתה צריכה לפנות. היא הייתה צריכה ללכת כשהוא התיישב לידה.


"אני צריכה לשכוח."


המילים חמקו מפיה כשאגודלו נע לאורך משענת הכיסא שלה ויצר מגע לא מכוון, כמעט בלתי מורגש בכתפה. אש נשלחה בכל גופה.


"מה את רוצה לשכוח?"


הכול. את נישואיה הכושלים. את הטעות שעשתה עם דונובן. את העובדה שהיא כמעט בת ארבעים, לבד, ביום ההולדת שלה. את זה שהיא כעסה כל כך. כל. הפאקינג. זמן.


היא רצתה לשכוח מהכול, לא לחשוב על כלום ופשוט לחיות לרגע. היא הייתה צריכה להסתלק, ללכת לבר אחר, למצוא גבר אחר במקום אחר. לברוח מהידע שנשקף במבטו של ליין קנון. אבל אלה לא היו הדברים שיצאו לה מהפה. "אני צריכה לשכוח שאתה — אתה, ושאני — אני ושאנחנו לא ממש מתים זה על זה."


חצי חיוך עלה בשפתיו בתנועה איטית, אבל לא היה הומור בעיניו. מבטו היה ממוקד, מחפש... חודר לנשמה. "אני דווקא מחבב אותך, אֶל מֶקֵריי. האמת היא, שאת מוצאת חן בעיניי יותר ויותר, בעיקר כשאת מסתכלת עליי ככה." אגודלו עבר לאורך הנקודה שבה הצוואר שלה פגש את כתפה — מגע קל אבל בהחלט מכוון הפעם. "תגידי לי מה יגרום לך לשכוח."


היא בלעה רוק, ניסתה להקל על היובש הפתאומי בגרונה ולהתעלם מהחום שנאסף בין ירכיה, מפטמותיה שהתקשו והתחככו בחזייה שלה. היא איבדה שליטה במהירות ולא ידעה אם אובדן השליטה שימח אותה או הבהיל. "אני צריכה לאיית לך את זה? או שמילים עם ארבע אותיות ארוכות מדי בשבילך?"


חיוכו נמתח באופן מלא. חיוך של טורף. העלבון שהטיחה בו רק עודד אותו. "הצעה נועזת מאישה שניסתה לסלק אותי לפני דקה. את אפילו לא מחבבת אותי."


"לא. אני לא." היא עצמה את עיניה לשנייה, ניסתה להסדיר את נשימתה ולחשה, "זה החלק הכי טוב."


הווידוי חמק מפיה והוא הטה את ראשו כאילו חשב על דבריה, בחן אותה. אבל אז אגודלו לחץ את עמוד השדרה שלה. "אני מבטיח לך. זה בהחלט לא יהיה החלק הכי טוב."


צווארה היה חם, האוויר בחדר נעשה סמיך. "לא?"


הוא התכופף קרוב לאוזנה, ריחו ריחף מעליה. "לא. החלק הכי טוב יהיה כשאהיה עמוק בתוכך ואת תדהרי אל השיא שלך, תתחנני שהבחור הזה שאת שונאת ייתן לך בדיוק את מה שאת צריכה, שיוציא אותך מדעתך עד שלא תהיה לך ברירה אלא לשכוח הכול חוץ מאיך שאני מזיין אותך, כמה טוב לך וכמה שאת רוצה עוד."


היא עצמה את עיניה שוב, המילים הסתערו עליה כמו כפות ידיים פתוחות על עור חשוף. פאק. "אנחנו לא יכולים... אני לא..."


ליין נשען לאחור. "תגידי לי ללכת שוב, אל. תשקרי ותגידי לי שאת רוצה שאלך ואני אלך."


עיניה נפקחו ברפרוף והיא הרטיבה את שפתיה, הפחד והשכל הישר ניסו לתפוס את השליטה. היא הסיטה את מבטה למסיבה. היא הרגישה שזרקורים בערו עליה ועל ליין, חשפו את כל המילים הסודיות שלחשו. אבל אף אחד לא שם לב אליהם. וגם אם מישהו היה מסתכל לכיוונם, הם היו רואים רק שני אנשים משוחחים. אף אחד לא היה יכול לראות כמה מהר ליבה פעם או כמה לחות הצטברה בתחתונים שלה. אף אחד לא היה רואה שהגבר שהקדיש את ימיו להדרכה סבלנית של אנשים בתרגילי אינטימיות הציע הרגע לזיין אותה עד שתתחנן.


היא הייתה צריכה לסרב. לקטוע את השיחה. "אנחנו לא יכולים לצאת יחד."


החיוך שלו הפך שחצני. "את לא רוצה שיראו אותך מסתובבת עם מישהו שאין לו דוקטורט?"


היא נעצה בו מבט.


"תני לי את הכתובת שלך. אני יודע שאת גרה בקמפוס. את יכולה לצאת קודם. אני אחכה כמה דקות ואז אצא לכיוונך."


לפני שהספיקה לחשוב יותר מדי, היא הנהנה. "אני גרה בבית היחיד בצד הצפון־מערבי של האגם. השם שלי מופיע על תיבת הדואר." היא נשמה עמוק. "אסור שאף אחד יֵדע. אף פעם. אני לא רוצה לדבר כשתגיע. אתה תשתמש באמצעי מניעה. ואם אני אגיד לא למשהו, אתה עוצר."


"וואו, יש לך רשימה. בלי חיזור רומנטי, מקריי? בלי לשתות יין מול האח עד שנכיר קצת?"


"אם זה מה שאתה מחפש, אתה מסתכל על האישה הלא נכונה. ובוא לא נעמיד פנים שאתה באמת רוצה להכיר אותי. אין לנו תחומי עניין משותפים."


הוא צמצם את עיניו ובחן אותה. "תשאירי את הדלת לא נעולה. שימי לב שאין הרבה אור כדי שאף אחד לא יראה אותי נכנס. ואל תחליפי את השמלה הזאת." הוא הניח למבטו לשוטט עליה בהתבוננות איטית. "אני איהנה לקרוע אותה ממך."


רעד של ציפייה עבר בה מהמחשבה על כך. אולי זה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה הלילה. לילה אסור עם בחור שנראה כמי שיכול לעמוד בהבטחה חסרת מוסר. היא סיימה את היין, הרימה את התיק שלה וקמה על רגליים מעקצצות. "נתראה."


הוא נשאר במקומו אבל תפס את מפרק ידה לפני שהספיקה ללכת. "יש עוד דבר אחד."


היא משכה את זרועה מאחיזתו הרופפת למקרה שמישהו יביט לכיוונם. "כן?"


"אם תנעלי את הדלת, אלך ולעולם לא אחזור. את יכולה לשנוא אותי כמה שאת רוצה, אבל את לא תשחקי איתי משחקים. לפחות לא כאלה."


היא הנהנה, נימת הסמכות בקולו השפיעה עליה יותר מהרצוי. ל'מר קליל' היה צד אפל, בטון שלו ארבו דברים שהפחידו אותה קצת. היא הייתה רוצה שההבחנה הזאת לא הייתה גורמת לה לרצות אותו פי עשרה. "שום דבר לא יהיה נעול. תהיה לך גישה מלאה."


המבט שהוא נתן לה הבטיח דברים מלוכלכים, זולים. "גישה מלאה."


"כן."


לכל מה שגופה יכול היה לתת.


לא הלב.


היא השאירה אותו לשבת שם ויצאה מהמסיבה בלי להגיד שלום. היא לא מצאה חברים במסיבה, אבל אולי היא מצאה בדיוק את מה שהיא הייתה צריכה ליום הולדתה.


לשכוח.


ומישהו לשכוח איתו.