פרק 1
גרועה באופן כללי
לוסי
"לוסי, את מקשיבה לי?" פליקס סינן בכעס, ואני זזתי קצת בכיסא. התשובה הכנה הייתה 'לא'. במקום זה, התמקדתי באופן שבו השיער היפהפה, המלא והכהה שלו ליטף את צווארון החולצה.
התחלתי להנהן, אבל כשהמיקוד שלי עבר אל הבעת פניו החמורה, הנדתי בראשי.
פליקס נאנח ונופף בידיים באוויר בדרך האיטלקית מלאת ההבעה הזאת שנראה שנשמרה אצל משפחת מורטי, למרות שהם נמצאים בבריטניה כבר שני דורות.
"על זה בדיוק אני מדבר. החלומות בהקיץ האלה שלך פשוט לא מקובלים. ויל שוב התלונן עלייך."
ויל הארור. הממזר המגעיל הזה יכול ללכת לחפש את החברים שלו.
נשכתי את השפה והשפלתי מבט. להסתכל על פליקס במשך זמן רב מדי היה כמו להביט בשמש — הוא היה יפה תואר עד כדי סנוור. עור שזוף מאוד ועיניים חומות, כל כך כהות עד שנראו כמעט שחורות, קו לסת חזק עם זיפים קצרים ומסוגננים בשלמות, כתפיים רחבות, גבוה מספיק כדי לגמד את הקומה ההוביטית שלי, וקווי חליפת המעצבים שלו תפורים במדויק לגופו השרירי.
הוא היה האדם המושך ביותר שפגשתי אי פעם בחיים האמיתיים. אפילו כילד היה לו את החן האיטלקי הנינוח הזה שאנחנו, האנגליים החיוורים והמגושמים יותר, יכולנו רק להתפעל ממנו.
כחכחתי בגרון כדי שמילים ממשיות יצליחו לצאת מעבר לגוש שנוצר שם.
"לא התכוונתי לחלום בהקיץ," אמרתי בקול חלוש. "פשוט המוח שלי לפעמים משוטט, ואני סוג של... מאבדת את הזמן."
בהיותי פחדנית מוחלטת, תיעבתי את הרעיון של לומר לו את האמת — שהמשרה הזאת פשוט כל כך משעממת. הייתי מודעת היטב לכך שכעוזרת אישית, הייתי כנראה הגרועה ביותר שהחֶברה הזאת שכרה אי פעם. אבל ישיבות, תאריכי יעד, מיילים ומשימות שהוכתבו לי... פשוט לא היו הקטע שלי.
מה שלא עזר היה העובדה שהבוס הישיר שלי, ויל — או מר ברנט, כמו שהעדיף שיפנו אליו — היה מניאק עקשן.
כל דבר שהיה קשור למשרד הזה הרגיש לי כמו כלוב. אפילו העיצוב זעק תא כלא.
אוקיי, אז לפליקס ולשאר האנשים החשובים במשרד היה נוף מרהיב של לונדון מהרצפה ועד לתקרה, אבל מעבר לדלתות עץ האלון הכבדות שלנו, פשוטי העם במשרד, בקושי חדר אור טבעי.
העציץ שהבאתי למשרד שלי? גסס ומת תוך ימים ספורים.
הכול היה אפור ולבן. אפילו על העטים והמחברת הצבעוניים שלי היו אנשים שהרימו גבה, עד כדי כך שנאלצתי להסתיר אותם בתיק ברוב הימים. אבל מה שהיה עוד יותר גרוע מהאסתטיקה של המקום הזה — היה האווירה. היחס כלפי השותפים כלל פחד ויראת כבוד. הדגש היה על סוג מסוים של דינמיקה מלחיצה שהייתה זרה לי לחלוטין.
רק עכשיו התחלתי להפנים את המציאות, והגעתי למסקנה שההגעה ללונדון הייתה טעות אחת גדולה. הייתי צריכה להישאר בבית. לפחות בליטל בקינגהאם לא היו נוזפים בי על בסיס יומי על זה שאני גרועה באופן כללי.
הרמתי את המבט כשפליקס נע סביב השולחן כדי לעמוד מולי, שילב את זרועותיו על החזה הרחב שלו ונשען על העץ המוצק של השולחן. ז'קט החליפה שלגופו נמתח תחת הזרועות השריריות, והפה שלי התייבש בגלל הקרבה אליו.
הוא היה ממש מתפחלץ אילו היה יודע על החלומות הלוהטים שהיו לי, כאלה שכללו אותו ואת השולחן הזה... חום מביך התפשט בלחיי רק מעצם המחשבה על זה.
"הבטחתי לאימא שלך, לוסי," הוא אמר בטון רציני. "ואני לא רוצה לאכזב אותה, אבל את הופכת את המצב לבלתי אפשרי. אנשים עומדים בתור למשרה הזאת. אנחנו בעצם נתנו לך אותה על מגש של כסף, ואת מבזבזת את ההזדמנות הזאת."
הייתי חייבת להישען בכיסא ולהטות את ראשי כדי להביט ישירות אליו. זה גרם לי להרגיש אפילו קטנה יותר ממה שהרגשתי לידו בדרך כלל.
תחושת אשמה הכתה בי מהמחשבה שאאכזב את אימא שלי ומהמחשבה על האנשים שהיו לוקחים את המשרה הזאת תוך שנייה — ושללא ספק היו מפיקים ממנה את המרב. דמיינתי אותם עומדים בטור מחוץ לבניין, נראים כאילו יצאו הרגע ממגזין ג'י־קיו — הבעת פנים חמורה במשקפיים אופנתיים, נשים זוהרות בחצאיות עיפרון וגברים שנראים כמו קלארק קנט אוחזים בתיקי מסמכים — מוכנים להעיף אותי הצידה מהדרך.
"אני... אני אשתדל יותר," אמרתי, קולי רק קצת יותר חזק מלחישה. כששיחקתי בידיים שבחיקי, משכתי את שרוולי הסוודר שלי למטה כדי לכסות את אצבעותיי ודחפתי את האגודלים דרך החורים שנוצרו שם בגלל שימוש יתר. מבטו של פליקס גלש אל ידיי, והעיניים שלו הצטמצמו.
"וזאת עוד בעיה," הוא סינן. "בסוודרים הצמריריים העתיקים האלה שאת לובשת יש חורים. לא שמת לב איך שאר האנשים במשרד מתלבשים, לוסי? את לא יכולה להמשיך להופיע בתלבושות הישנות והבלויות האלה שלך. אני מנהל כאן עסק רציני. אני לא אומר שאת צריכה ללבוש חליפות עסקים, אבל את יכולה לפחות להיפטר מהבגדים אכולי העש וממגפוני הצמר האלה שראו ימים טובים יותר — והימים האלה היו בשנות התשעים, כשאנשים נעלו מגפוני צמר."
שוב נשכתי את השפה והשפלתי מבט אל כפות רגליי. הן היו ממש צמודות אל כפות רגליו של פליקס, והניגוד לא היה יכול להיות בולט יותר. נעלי העור האיטלקיות הנוצצות שלו ליד מגפוני הצמר הבלויים והדהויים שלי.
כשחשבתי איך שאר האנשים במשרד התלבשו לעבודה, התכווצתי. אף אחת מהנשים לא נעלה משהו שהיה נמוך יותר מעקבים של עשרה סנטימטרים.
"ואת לא יכולה להמשיך לתקוע כלי כתיבה בשיער שלך," הוא אמר, ואז, לתדהמתי, רכן מעליי, ידו נשלחה אל מאחורי הראש שלי כדי לגעת לי בשיער (אלוהים אדירים, הוא נגע לי בשיער) ותלשה את עט ארבעת הצבעים שדחפתי לתוך הפקעת המבולגנת.
בלעתי רוק בעצבנות בניסיון להתאושש מפרץ האדרנלין העצום שעבר בי בתגובה למגע.
הוא קימט את המצח, הטה את ראשו הצידה ואז תלש החוצה עוד ארבעה עטים (שניים מוזהבים, עט כדורי ועט נובע) מתוך הפקעת שעל הראש שלי.
הוא הניח את כל העטים על השולחן ואז הסתובב בחזרה אליי. הרגשתי כאילו הלב שלי פעם מחוץ לחזה. "את רואה עוד איזו אישה במשרד שמכניסה כל מיני חפצים לתסרוקת שלה?"
חשבתי על כל הבלונדיניות המצוחצחות והברונטיות הבוהקות שמילאו את המשרד, וניסיתי לדמיין מישהי מהן תוקעת עטים בתסרוקת המושלמת שלה. משכתי בכתפיים ואילצתי את עצמי ליצור שוב קשר עין עם פליקס. אבל כשכל עוצמת מבטו הכהה הייתה מכוונת אליי, זה היה מפחיד, אז השתפנתי ובמקום זה התמקדתי בכתף שלו.
"אני... אה... טוב, לפעמים אני פשוט צריכה עט," מלמלתי אל ז'קט החליפה שלו. "ואני באמת לא מצטיינת כל כך בשמירה עליהם, אז השיער שלי הוא המקום ההגיוני."
"את צריכה חמישה עטים בשיער שלך כל הזמן?" הוא שאל בטון יבש.
שוב משכתי בכתפיים, אבל לא באמת ידעתי איך לענות. למען האמת, אני באמת צריכה חמישה עטים בשיער שלי. אם יהיה לי רעיון לעלילה או אסטרטגיה לפיתוח דמות, אני אצטרך לכתוב את זה מייד.
שנים של ניסיונות כואבים להיזכר בדיעבד לימדו אותי שעדיף שתמיד תהיה לי גישה לעטים ולמחברת שלי. אבל לא היה סיכוי שאחשוף את פיסת המידע הקטנה הזאת בפני פליקס.
ובדיוק אז נשמעה נקישה מאחוריי. גם פליקס וגם אני הסתכלנו כשדלת המשרד נפתחה וטביתה, העוזרת האישית של פליקס, נכנסה לחדר.
"אני כל כך מצטערת להפריע, מר מורטי," היא אמרה, ולא נשמעה מצטערת בכלל. משב האוויר שנכנס מהדלת גרם לי להצטמרר בכיסא. זה היה עוד דבר במשרד הארור הזה — היה שם קפוא.
טביתה שלחה לעברי מבט קצר ומלא ביטול, ואז חזרה להתמקד בבוס. "אבל יש לי הודעה ממר יורק שרוצה לשנות את מועד הפגישה של מחר. כנראה לאשתו יש מחר תור לבדיקת אולטרה־סאונד."
הסתובבתי כדי להתחמק ממבטה הביקורתי ועברתי להתמקד בחזרה בפליקס. הבהוב של רוגז עלה בפניו לפני שהספיק להסתיר אותו.
הגבר היה כל כך מכור לעבודה, עד שהוא בטח לא היה מסוגל לקלוט את הרעיון שמישהו צריך לטפל במשהו מחוץ למשרד ולא ניתן היה לעשות לזה 'מיקור חוץ'.
הוא ככל הנראה חשב שאלא אם כן אתה דוגר על התינוק בעצמך, הנוכחות שלך בחדר האולטרה־סאונד מיותרת לגמרי.
טוב, ריגלתי אחר הארי יורק ואשתו וריטי כשהם הגיעו למשרד בשבוע שעבר, אז לא הייתי מופתעת מכך שהגבר הזה הציב את אשתו ואת הילד העתידי שלו מעל לעסק. הם היו מתוקים מאוד יחד. הוא הוביל אותה בחלל המשרדים כשידו על גבה התחתון, כאילו הוא פוסע בתוך שדה מוקשים ולא עובר בין כמה שולחנות, ואז אחז בידה בזמן שהם חיכו לפליקס מחוץ למשרד.
"בסדר, מה שתגידי," פליקס אמר, קולו שזור בכעס. "תודה, טביתה. תוכלי לקבוע את זה לשבוע הבא, או שהיומן שלי מלא?"
"היומן שלך תמיד מלא, אבל אני אדאג לזה," היא אמרה, יעילה כתמיד. היא פנתה ללכת בנעלי העקב האדומות המושלמות שלה, בגובה עשרה סנטימטרים, ויצאה החוצה, משאירה אחריה ניחוח של בושם יקר.
הפער בין נשים כמו טביתה וכמוני מעולם לא נראה גדול כל כך. חולצת המשי הלבנה הבוהקת שלה נתחבה אל חצאית עיפרון הדוקה שנעצרה קצת מעל לברך. כל התלבושת שלה הייתה נטולת קמטים באופן מטורף. אפילו אם הייתי מבלה שעות בגיהוץ חולצה ככה, ידעתי שעדיין החולצה הזאת לא תהיה ראויה להילבש. אבל כן, גיהוץ אף פעם לא היה צד חזק אצלי. גם הרבה מאוד דברים מעשיים אחרים לא היו, למען האמת.
הכתפיים שלי נשמטו ונאנחתי. זה היה ממש חסר תכלית. הייתי, ותמיד אהיה, מקרה אבוד. כל העניין הזה של עבודה היה רעיון טוב בתאוריה, אבל הלך והתברר לגמרי שלבוא לעבוד בשביל פליקס לא היה קרש קפיצה להרחבת אופקים כפי שחשבתי שזה יהיה.
יכול להיות שזה אפילו דרדר עוד יותר את המצב. הרעיון שהיה לי, לעבור ללונדון ולהכיר חברות לבלות איתן, היה מאוד נאיבי. לא פגשתי אפילו אדם אחד שלא היה סופר מפחיד. במקום לקפוץ לשתות משהו ולהיפגש בבתי קפה, כמו שדמיינתי לי, הלכתי בכל ערב הביתה לדירה הריקה שלי, הזמנתי משלוח אוכל לאחד ושקעתי בחזרה בתוך עולם הפנטזיה שלי — אותו עולם פנטזיה שהשקעתי את עשר השנים האחרונות בבנייתו בליטל בקינגהאם.
שום דבר לא השתנה. ההגעה לכאן הייתה חסרת טעם. הייתי צריכה להישאר בבית. לפחות שם היה לי את אימא, אמילי ומייק.
ביישנות מכאיבה ומוזרות קלה, אלה היו הבעיות שלי. הייתי מלאת ביטחון בתוך העולם הבדיוני שיצרתי לי, אבל בעולם האמיתי... לא כל כך. ולכן, מעולם לא עזבתי את ליטל בקינגהאם, מעולם לא יצאתי מבית המשפחה שלי, מעולם לא היה לי חבר — והרשימה נמשכת עוד ועוד.
אבל התקווה שמשרה בעיר הגדולה תחזק את הביטחון העצמי שלי, החלה לגווע אט־אט. וכך גם התקווה שארכוש לעצמי חברים חדשים מחוץ לבועה של הכפר שלי. עצם הרעיון להתיידד עם אישה כמו טביתה היה לגמרי נלעג.
כשהיא לא הפגינה בגלוי את הבוז שלה כלפיי, היא בעיקר התעלמה ממני. ואז הייתה גם התקווה החשאית שלא הודיתי בה בפני אף אחד — התקווה שפליקס אולי יסתכל עליי סוף־סוף כמישהי שהיא לא רק האחות הקטנה הקצת מוזרה של החבר הכי טוב שלו.
טוב, זה היה הרעיון הכי הזוי מבין כל הרעיונות שלי.
פרק 2
זה נשמע... כיף
לוסי
"אולי אני צריכה פשוט להתפטר," אמרתי ושילבתי את הזרועות על החזה, כדי שאוכל להכניס את כפות ידיי לצידי הגוף בניסיון לשמור על החום שלהן וכדי לדכא עוד רעד.
חוסר הטעם להמשיך להיות בסביבה הזאת הפך להיות ברור עד כאב. עדיף היה לי להישאר באזור הנוחות בליטל בקינגהאם, לפחות היו לי כמה חברים שם.
בהיתי בעניבה של פליקס. איך הוא הצליח בכלל לגרום לעניבה להיראות כל כך מושלמת? כל דבר שקשור לגבר הזה היה ללא רבב. מרגע לרגע הרגשתי יותר ויותר כמו איזו כלומניקית קטנה ומרופטת.
"את לא יכולה פשוט להתפטר!" הטון הנעלב של פליקס הדהים אותי עד ששוב פגשתי את עיניו. הוא קם מהכיסא והתנשא מעליי — פליקס היה טוב מאוד בהתנשאות מעליי — בהבעת פנים זועמת. "איזה מין גישה זאת?"
הזעפתי מבט לעברו. "חשבתי שלזה רמזת, לא? תקשיב, שנינו מסכימים שאני גרועה. אני ידועה בזה שאני גרועה בדברים! ברצינות, אני מופתעת שלא פיטרת אותי עד עכשיו."
"אני לא מפטר אותך, לוס," הוא ענה, ומבט מבוהל עלה על פניו. "אל תגידי לאימא שלך שאני מפטר אותך. זה לא מה שקורה כאן."
אימא שלי הייתה האומנת של פליקס במשך כל שנות ילדותו. גדלנו באותו כפר. טוב, סוג של אותו כפר — המשפחה שלי גרה בקוטג' קטן ממש ליד הפאב, בלב ליטל בקינגהאם, ופליקס גר באחוזה רחבת ידיים עם שטחים גדולים, בפאתי הכפר. ובעוד שאחי מייק ואני למדנו בבית הספר של הכפר, פליקס נשלח לאיזו פנימייה מפונפנת במרחק של קילומטרים משם. אבל אימא שלי הייתה זאת שטיפלה בו כשהוא היה בבית.
הוא בילה הרבה זמן בקוטג' הקטנטן שלנו, והוא ממש אהב את אימא שלי ואת אחי.
מייק ופליקס היו שניהם מבוגרים ממני בשש שנים, ולמרות שהחיים שלהם נעו עכשיו בכיוונים שונים (אחי היה נגר ופליקס טייקון עסקים), הם עדיין ראו את עצמם כחברים הכי טובים, עם הבחור הנוסף בשלישייה שלהם, אוֹלי, שמשפחתו גרה באחוזה הסמוכה לזו של משפחתו של פליקס.
תמיד הוקסמתי מהבחור היפה, הקולני ומלא ההבעה שהיה ממלא את הקוטג' הקטן שלנו באנרגיה הממגנטת שלו. נהגתי ללכת אחריו ואחרי מייק ואוֹלי בסביבות הכפר כמו כלבלב, עד שאחי היה אומר לי לעוף. אבל פליקס היה מתווכח איתו בשבילי, הוא תמיד נתן לי להצטרף אליהם. כנראה הייתי ממש מעצבנת, אבל הוא אף פעם לא חש תסכול בגללי.
אני לא יכולה להכחיש שהייתי יצור נדיר עם הסיפורים האין־סופיים שלי והמוזרויות שלי, אבל פליקס תמיד קיבל אותי. הוא תמיד היה נחמד.
כשהשרקן שלי מת, הכרזתי שצריך לערוך לו לוויה רשמית — הכרזה שאחי התעלם ממנה לחלוטין — אבל פליקס בן החמש־עשרה הופיע בחליפת מעצבים שחורה וצמודה, ונראה רציני וקודר בהתאם למעמד.
הוא אפילו נשא נאום קטן לזכר קוקו, משהו ברוח זה שהוא תמיד יזכור איך קוקו עשה את הצרכים שלו בתוך הנעליים של מייק, שהיה לו ראש רך שהיה נעים ללטף, והוא נשך את האצבע של פליקס רק פעם אחת (וזה כנראה הגיע לו, מאחר שהוא הכניס אותו לתוך הנעל של מייק כדי שקוקו יוכל לחרבן שם שוב).
"אלוהים, אל תעודד אותה, חבר," מייק רטן. "היא מטורפת כמו קופסה של צפרדעים."
"אל תקשיבי לו, שייקספיר," פליקס אמר ופרע את שערי. "הדבר האחרון שאת רוצה להיות זה נורמלית."
נאנחתי. היה ברור שלפליקס הבוגר לא הייתה אותה הערכה כלפי המוזרויות שלי כמו שהייתה לו אז. אבל אם להיות כנה, עכשיו הוא היה די שונה מהילד שהכרתי.
לא יכולתי לראות את פליקס של היום שמח להקשיב לסיפורים מטורפים במשך שעות וקורא לי שייקספיר. לפליקס הנוכחי היו קצוות חדים, הוא התקשח. הוא עשה רק דברים חשובים מאוד עם אנשים חשובים מאוד. הוא יצא רק עם דוגמניות־על או עם שחקניות מפורסמות. הוא היה חסר מעצורים בעסקים, אפילו אכזרי.
כל האנשים במשרד פחדו ממנו והוא מעולם לא חייך — לא ראיתי אפילו פעם אחת את גומת החן שלו, ואני עובדת כאן כבר חודש. הפליקס הזה לא רצה שאיזו מישהי שלבושה מוזר מהעבר שלו תרדוף אותו במשרד ותוריד את הרמה.
אבל למרות העובדה שעכשיו הוא היה מיליארדר, ניהל אימפריית פיתוח נכסים בין־לאומית משלו, והיה אחד ממאתיים האנשים העשירים ביותר במדינה, הוא עדיין לא רצה לאכזב את האומנת שלו. אז... הוא היה תקוע איתי.
"אה... בסדר, טוב, אז מה כן קורה?" שאלתי במבוכה. בחצי השעה האחרונה ללא ספק הרגשתי שהוא רוצה לפטר אותי, ומסיבה טובה. "אני לא אספר לאימא שפיטרת אותי, אם זה מה שמדאיג אותך."
"אני לא מפטר אותך," הוא אמר שוב בשיניים חשוקות.
משכתי בכתפיים. "איך שאתה רוצה."
"לוסי, בתור אחת שצריכה את העבודה הזאת, את נראית כאילו את לגמרי משלימה עם זה שתאבדי אותה."
נאנחתי. "פליקס, אני גרועה. אי אפשר לעקוף את זה. אני... לא מתאימה לכאן בכלל." נשכתי את השפה לפני שהמשכתי הלאה, וביקשתי מעיניי להפסיק לצרוב. אני לא אבכה מול הגבר הזה. "זה פשוט לא עובד. אולי זו הייתה טעות להגיע ללונדון."
פליקס שילב את זרועותיו על החזה ונעץ בי מבט. ניסיתי לשמור על חזות אדישה, למרות העוצמה של מבטו.
אלוהים, הוא כל כך יפה.
"את רק צריכה קצת יותר ביטחון עצמי. קודם כול, את תרגישי טוב יותר אם תלבשי את הבגדים המתאימים. חכי רגע."
הוא הסתובב ולחץ על האינטרקום, כאילו אנחנו באיזה סרט גרוע על מנכ"ל יהיר. זה היה אמור להיות קלישאתי, אבל הממזר היפהפה גרם לזה לעבוד.
"טביתה, את מוכנה להיכנס לפה, בבקשה?" הוא שאל.
"כמובן, אדוני," טביתה אמרה בטון הסופר יעיל והמפחיד הזה שהתרגלתי לשמוע ממנה. כמה נקישות של עקביה והיא כבר הייתה במשרד. היא שוב העבירה את מבטה ביני ובין פליקס, ובטח תהתה למה אני עדיין לא אוספת את החפצים שלי ומתפנה מהבניין.
"לוסי צריכה קצת עזרה," פליקס אמר, ואני מצמצתי במבוכה. "היא זקוקה לבגדים שמתאימים למשרד. מהפך שלם. ואני לא בטוח שאם נניח לה לעשות את זה לבד, היא תצליח לחולל שינוי גדול כל כך."
טביתה נעצה בי מבט נוקב, עיניה סרקו אותי מהפקעת המבולגנת ועד למגפי הצמר שלי, ושוב בחזרה.
היא הייתה מומחית בהסתרת הרגשות שלה. הסימן היחיד שלפיו ידעתי שהיא כועסת היה הרטט בזווית עינה השמאלית. הרגשתי את הפנים שלי מתלהטות. תמיד היה לי את ההרגל הדפוק הזה להסמיק — לא הייתי מסוגלת לעמוד אפילו בטיפת מבוכה בלי להפוך להיות אדומה כמו עגבנייה, ולא הייתי בטוחה אם אי פעם הייתי נבוכה כל כך.
אומנם הייתי בחורה בת עשרים ושבע, אבל ללא ספק אי אפשר היה לסמוך עליי שאדע להתלבש בעצמי.
כשטביתה לא ענתה, פליקס כחכח בגרון, "את יכולה לקחת את כרטיס האשראי של החברה. אין מגבלת תקציב."
"בסדר," היא אמרה והעבירה את תשומת ליבה ממני אל פליקס, וחייכה כאילו זאת בכלל לא בעיה לקחת לוזרית מאותגרת בענייני אופנה בעלת קושי חברתי למסע קניות. "מתי תרצה שנלך?"
"שתיכן יכולות ללכת עכשיו," הוא אמר ונופף בידו באוויר.
"אבל יש את הישיבה עם תאגיד אנדרסון, אתה לא צריך אותי שם?"
"אל תדאגי, אני מסוגל להסתדר עם ניק אנדרסון. וג'ון יכול למלא את מקומך."
"אה." חיוכה היה מקובע, ונראה כאילו הוא עלול ממש להכאיב לה לפנים. הרטט בעינה השתולל. האישה זעמה.
"אה, זה... זה יותר מדי," אמרתי כשהקול שלי נחנק מתחת לערמת הבגדים שטביתה השליכה עליי ושהגיעה עד מעל לפה שלי. "אני לא חושבת שבמשך כל החיים שלי מדדתי כל כך הרבה בגדים."
"זה ברור," היא סיננה והחוותה בידה לעברי ולעבר התלבושת הכללית שלי כשהשפה שלה התעקלה קצת. "אפשר שנמהר, בבקשה? לך אולי לא אכפת מהעבודה שלך, אבל אני הייתי חלק חיוני מעסקת אנדרסון, ואני לא מתלהבת מזה שזורקים אותי מהמשרד כדי לעזור לך לצאת למסע קניות ארור, כדי שהמניאק ההוא ג'ון יוכל לקחת את כל הקרדיט."
"אוי, לא," אמרתי, והבטן שלי צנחה. "אני כל כך מצטערת. זה באמת לא יפה מצד פליקס. אני יכולה להסתדר לבד. אולי תוכלי להספיק לישיבה, אם תמהרי לחזור לשם עכשיו."
היא צמצמה את העיניים לעבר מה שניתן היה לראות ממני מאחורי ערמת הבגדים. "את באמת כזאת סתומה?" בלעתי רוק.
גוש עלה לי בגרון, והרגשתי שאני על סף בכי. טביתה שנאה אותי, ולא יכולתי להאשים אותה. היא הייתה כמעט היחידה שבאמת הייתה לי אינטראקציה איתה מאז שהצטרפתי למשרד (חוץ מוויל, אבל הוא לא נחשב), והיה ברור שאין לה שום כוונה לפתוח את הדלת לחברוּת. מצמצתי במהירות בניסיון לדחוף את הדמעות בחזרה פנימה.
טביתה שוב נאנחה. הבעת פניה התרככה, רק מעט, "תראי, אם אחזור לשם עכשיו, אני אגיע לישיבה באיחור. זה גרוע יותר מאשר לא להופיע בכלל." היא התקרבה אליי, הניחה יד על כל אחת מכתפיי וסובבה אותי לעבר המלתחות, ואז דחפה אותי קצת קדימה. "אבל אני ממש רוצה לא להפסיד את שארית יום העבודה, אז אם תוכלי להזדרז קצת, זה יהיה נהדר."
"כן, כמובן," אמרתי ומיהרתי קדימה, שמחה שעכשיו אני לא עם הפנים אליה, ולא משנה שדמעה אחת הצליחה לזלוג על לחיי.
מה שקרה אחר כך היה שעה מתישה של יעילות בלתי מתפשרת. היא לא הפסיקה לדרבן, לדחוף ולהכריח אותי למדוד עוד ועוד תלבושות.
כשכבר כמעט נפלתי מנעלי העקב שטביתה בחרה עבורי, היא הודתה שאולי עדיף שאקח נעליים עם עקבים נמוכים יותר בכמה סנטימטרים מאלו.
"אבל את לא יכולה לקחת עקבים נמוכים מדי," היא הזהירה אותי. "את נמוכה."
מצמצתי לעברה. אוקיי, מטר חמישים ושבעה זה לא בדיוק גובה של דוגמנית־על, אבל לא הייתי ממש קטנטנה.
"וכל עקב מתחת לשמונה סנטימטרים ייראה לא מתאים."
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
