פרק 1
ברדי
וידוי: החיים שלי לא מסודרים
שום דבר לא שימח אותי יותר מפנקייקים מוקדם בבוקר עם החברה הכי טובה שלי. מלבד אולי לראות משאית הובלות ברחוב.
המשמעות של זה הייתה מוכרחה להיות שגברת קרונקל עברה סוף־סוף לגור עם הבת שלה. עם חיוך על הפנים, הלכתי לעבר הבית שלנו, מוכנה לספר לדקס שאנחנו יכולים לומר להתראות. זהו, לא תהיה כאן יותר שכנה סנילית שאוהבת להעיר על המשקל שלי, ולא יהיה כאן יותר החתול המלחיץ והממצמץ שלה.
עשיתי את הצעדים הספורים עד לדלת הכניסה שלנו ופתחתי אותה. "דקס! אתה לא..." ליבי הפסיק לפעום. ולא היה לזה שום קשר לחצי קילו בייקון שמארה ואני זללנו הרגע. מזוודות מילאו את הסלון, וביניהן, עמד הארוס שלי.
דקס הרים את מבטו מהטלפון שלו, ובשלווה רבה, הכניס אותו לתוך כיסו.
"מה קורה כאן?" שאלתי, סוגרת את הדלת מאחוריי, כאילו הפעולה הפשוטה הזאת תספיק כדי למנוע מהבלתי־נמנע להתרחש.
"זה לא עובד," הוא אמר ביובש.
המוח שלי צרח, מתחנן להגיד לו שאנחנו מאורסים. שרק לפני כמה חודשים הוא כרע על ברך אחת וביקש ממני להיות איתו לנצח. שעל אף שאני סיפקתי את רוב הכסף לשכר הדירה, לא יכולתי להרשות לעצמי לשלם על הבית הזה לבד. אבל כל מה שיצא לי מהפה היה, "זאת משאית ההובלות שלך?"
דקס העיף מבט מעבר לכתפו, מבט קטן, וזה היה הרגע שבו שמתי לב לכך שאנחנו לא לבד.
ברונטית קטנה, לבושה שמלה רפויה ונועלת עקבים עד השמיים, עמדה ליד חדר השינה שלנו. זה שהיה משותף לדקס ולי.
נהיה לי קצר במוח. "דקס? מי זאת?"
"ידידה," אמר בביטול.
"ברצינות?" מצמצתי במהירות, נאבקת בדמעות ובזעם. זה היה השקר הכי מטומטם והכי שקוף. הוא לא יכול היה להמציא משהו יצירתי יותר, אם התכוון לשבור לי לגמרי את הלב? אחרי הכול, הוא היה אומן.
הוא לא ענה, אבל זה היה כל האישור שהייתי צריכה.
עכשיו ידעתי למה הוא היסס כל כך לקבוע תאריך לחתונה שלנו. אבל למה הוא היה צריך לבגוד בי עם מישהי כמוה?
לא רק שהיא הייתה רזה ממני, היא גם הייתה יפהפייה, עם שיער חלק שהתפזר סביב פניה בעלות צורת הלב, ותאם את עיני האיילה שלה. לא יכולתי שלא להיות מודעת לעצמי במכנסי הטייץ הפשוטים ובחולצת הטריקו שהראתה בדיוק כמה אני גדולה ממנה. השעה הייתה רק שבע בבוקר. איך ייתכן שהיא כבר נראתה כל כך מושלמת?
ואז מחשבה איומה חלפה בראשי. כמה זמן הדבר הזה כבר מתרחש?
אבל בזמן שעיכלתי, הוא דיבר אליה.
"את יכולה לקחת את אלה למשאית?"
המשאית. זאת שחנתה בחזית הבית שלנו, מוכנה לפרק לי את החיים.
היא נשאה שתי שקיות, ופסעה לעברי, אל פתח הדלת.
"תסלחי לי רגע," היא אמרה.
ואתם יודעים מה עשיתי? אני פאקינג התנצלתי על זה שאני עומדת בדרכה. איזו מין מזוכיסטית הייתי? היא יצאה החוצה, ואני נכנסתי אל הסלון שלנו.
"אז זהו זה?" שאלתי את דקס בקול רועד. "אתה הולך?"
הוא נאנח. "לא הרגשתי את החיבור, את האש הזו שאמורים להרגיש כלפי מישהי שעומדים לבלות איתה את שארית החיים."
"ואתה מרגיש את האש איתה?" אפילו לא ידעתי את שמה. האם כדאי שאדע את שמה של האישה שעזרה לפרק לי את החיים?
"מה לגבי ראלפי?" דקס שאל, מתעלם מהשאלה שלי. "את לא מעדיפה להיות עם מישהו שלא יהיה לו אכפת שתביאי את הציפור ההיא הביתה?"
כמעט הקאתי לו בפרצוף מרוב זעם. וכן, יש דבר כזה. "אתה באמת מזכיר את ראלפי?"
הוא הרים את זרועותיו מעלה. "מה את רוצה שאגיד?"
שנאתי את השאלה הזאת. היא זרקה לי את כל האמת בפרצוף, את כל ההתנהגות המגעילה שלו, ואילצה אותי למצוא פתרון.
"אתה יכול להתחיל עם 'שלום'," סיננתי ואחזתי בשקית הקרובה ביותר אליי, ואז העפתי אותה מהדלת ופגעתי בפילגש שלו. היא זעקה וכשלה לאחור.
זה לא שהתכוונתי לפגוע בה. לא ראיתי אותה מגיעה. אבל בהתחשב בכך שהיא הייתה בבית שלי, ועזרה לפרק את מערכת היחסים שלי, לא הרגשתי רע.
היא הסתכלה עליי כאילו אני הייתי המפלצת, ואז הסתכלה על דקס כאילו הוא המושיע שלה.
"לך!" צעקתי, ואז הלכתי אל החדר שלי וטרקתי את הדלת מאחוריי.
כשדמעות זולגות על פניי, גלשתי עם גבי על הדלת עד שהתיישבתי על הרצפה. לפני שעה אחת בלבד צחקתי עם החברה הכי טובה שלי בדיינר של וולדו. ועכשיו?
הייתי על הפנים.
הכנסתי יד לתוך הכיס שבטייץ שלי כדי למצוא את הטלפון, אבל כשהקשתי על הכפתור, הטלפון היה מת. מת יותר ממערכת היחסים שלי עם מי שהיה לכאורה הארוס שלי, שעזב אותי בשביל בחורה שלא הייתה מסוגלת להבדיל בין פָּרוּש לתוכי, גם אם הייתה לה אנציקלופדיה. מת יותר מאנציקלופדיות.
בגניחה, זחלתי על ברכיי כדי להכניס את הטלפון לשקע, וסידרתי את כבל הטעינה המרוט שלי כדי לסחוט ממנו עוד קצת. ותוך כדי כך, הייתי צריכה להתכונן לעבודה.
אקדמיית אמרסון הייתה קפדנית לגבי אנשי הסגל, ממש כפי שהייתה קפדנית לגבי התלמידים, ולהגיע באיחור לא בא בחשבון, גם לא במחיר של עצמות שבורות, מכונית הרוסה או לב מרוסק.
ניגשתי לארון שלי ולבשתי שמלה שחורה פשוטה. היא נראתה כמו רוב השמלות האחרות שלי — מקצועית, מחויטת. בדיוק מהסוג שהיית מצפה מהאדם שמנחה את תלמידי התיכון בהחלטות שעתידות להשפיע על שארית חייהם, ללבוש.
חבל מאוד שהייתי ככל הנראה גרועה מאוד בקבלת החלטות משל עצמי.
שערי המתולתל סירב להתנהג יפה, אז אספתי אותו לפקעת, התזתי תרסיס על השערות הסוררות, ולקחתי את הטלפון שלי עם אחוז הטעינה הבודד שלו.
הייתי מוכרחה לצאת, אחרת הייתי מסתכנת באיחור, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לפתוח את דלת חדר השינה. בצד אחד הייתה המיטה שחלקתי עם דקס. ובצד השני של הדלת?
הצמדתי אליה את אוזני.
שום דבר.
הוא כבר הלך.
הגרון שלי התכווץ, ועיניי צרבו, אבל לא יכולתי לתת לעצמי להמשיך לבכות. לא לפני העבודה.
יצאתי מחדר השינה ונכנסתי לתוך הסלון הריק־למחצה. שילבתי את זרועותיי על אמצע גופי, סופגת את האווירה לתוכי. הבית, שעבדתי קשה כל כך כדי להפוך אותו למשהו שלנו, נהרס תוך פחות מיממה.
ידעתי שאתפרק אם אמשיך להישאר כאן ויצאתי במהירות, נכנסת למכוניתי. בערך בחצי הדרך, קלטתי שהחצאית שלי נתפסה בדלת. הייתי צריכה לחכות לרמזור האדום הבא כדי לפתוח את הדלת ולתת לרגליים שלי קצת מקום.
קיללתי את דקס, כמו גם את החצאית המטופשת הזאת.
היא יכלה לחשוף את הבוקר שהיה לי?
זה היה דבר אחד לזרוק את ארוסתך ולהשאיר אותה עם שכר דירה שהיא לא יכלה להרשות לעצמה עם המשכורת שלה, ודבר אחר לגמרי לגרום לה לאחר לעבודה.
אז נסעתי מהר ככל יכולתי לעבר בית הספר ורצתי בעקבים הסבירים שלי לאורך המסדרון המרוצף. אנשי סגל וצוות היו אמורים להגיע לבית הספר חצי שעה לפני התלמידים, אבל אני הגעתי לשם כמעט חמש־עשרה דקות אחרי שהייתי אמורה כבר להיות שם.
הטלפון במשרד שלי צלצל כשהגעתי אל הדלת. חיפשתי את המפתחות, עברתי על כל מפתחות הסטודיו המטופשים של דקס, ודחפתי פנימה את המפתח הנכון. ידית הדלת הייתה ישנה כמו בית הספר הפרטי המפונפן הזה, כך שנדרש קצת משחק שם, לפני שנכנסתי למשרד וגרמתי לציפור שלי לצווח בהתרגשות.
מיהרתי אל הטלפון ומשכתי אותו החוצה מהעריסה.
"שלום?" עניתי, מנסה לא להתנשם יותר מדי.
"מיס מלרוז?" המזכירה אמרה בקול חד. "למה את מתנשפת?"
החנקתי את ההתנשפות ואמרתי, "יוגה על כיסא."
זה זיכה אותי בנהמה. "אימא אחת התקשרה וביקשה פגישה איתך מייד על הבוקר. הוספתי אותה ללוח הזמנים שלך, אבל רציתי לוודא שתראי את זה בזמן. לא ענית למייל שלי, כשהיית כבר אמורה להיות כאן. אלא אם כן איחרת..."
"תודה שאת עוקבת, מארג'," מלמלתי, והתחברתי למחשב שלי. לעיתים רחוקות בלבד הורים ביקשו פגישות ברגע האחרון, ובדרך כלל אלה לא היו החדשות הכי טובות. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם בעיות נוספות הבוקר.
"מהממ," מארג' אמרה. הטלפון השמיע רחש כשהיא ניתקה. לפחות כבר היה יום רביעי. נותרו רק יומיים אחרי היום, ואוכל להטביע את יגוני בבקבוק או שלושה של יין נתזים מתוק.
קירבתי את הטלפון לאוזני ופתחתי את יומן הפגישות שלי במחשב, אבל הטלפון נשמט במהירות על הרצפה כשראיתי מי ביקש את הפגישה.
"פאם אלכסנדר," מלמלתי. "נהדר."
ראלפי קרא לעברי, מזכיר לי למלא את כלי האוכל שלו.
אז הנחתי את הטלפון בחזרה במקומו ופתחתי את המגירה העליונה של ארון התיוק שלי, שבו החזקתי את האוכל שלו, ובקבוקים של מי מעיין.
ראלפי כבר לא היה צעיר — סבתא קארן קנתה לי אותו כמתנת סיום תיכון, לפני עשר שנים כמעט. דקס שנא אותו, אז כשעברנו לגור יחד, ראלפי מצא לו בית חדש במשרד שלי.
למעשה, זה היה מצב שבו כולם מנצחים. זכיתי לראות את ראלפי כל היום, ורוב התלמידים שלי אהבו אותו. אפילו אלה שהיו סנובים במיוחד.
פתחתי את הכלוב, וראלפי כרסם בעדינות את אצבעי.
"איך היה הלילה שלך?" שאלתי ברכות.
הוא צייץ, ואז טבל את מקורו בצלחת המים.
"היה לי בוקר קשה. דקס עזב אותי."
ראלפי נעץ בי את עיניו השחורות. לפעמים הרגשתי כאילו הוא באמת מבין מה אני אומרת. בכל מקרה, הוא היה מעולה בשמירת סודות.
"אני לא ממש רוצה לדבר על זה." הושטתי יד אל שקית של זרעים והשתמשתי בכוס חד פעמית קטנה כדי לקחת חופן. "מה לדעתך פאם רוצה?"
כששפכתי את האוכל לצלחת שלו, ניסיתי לחשוב על הסיבה לכך שהיא ביקשה פגישה, על סיבות אפשריות שיכלו לעצבן אותה כמאמנת המעודדות וכאימא. דווקא לאחרונה לא היה מצב שהבן־השחקן שלה הגיע למשרד שלי בגין הצקות... אולי עצבנתי את אחת המעודדות?
גלגלתי עיניים לעבר התקרה. קיוויתי שאוכל לצאת מהפגישה הזאת בזמן כדי להתקשר אל בעל הבית שלי לפני הפגישה הבאה. דקס כבר היה אמור לשלם את שכר הדירה של החודש הנוכחי, אבל הייתי צריכה להכין תוכנית לחודש הבא.
מספר דקות לפני השעה שמונה, מיהרתי במסדרון לעבר חדר המורים כדי להכין קפה. לחומר שהיה במכונת הקפה שם היה טעם של גרביים מלוכלכות, אבל לפחות היה בו קפאין.
תלמידים הסתובבו במסדרונות, וניסיתי להגיד היי לכל אחד מהם. על אף שרוב המשפחות היו עשירות ממש, היו כאן ילדים רבים שלא קיבלו חיבוק במשך שבועות רבים. לא היה להם מישהו שיגיד להם שהוא גאה בהם. ידעתי את זה, כי פעם גם אני הייתי כמותם.
חייכתי אל קבוצה של בנות מרושעות שהתגודדו סביב הלוקרים. בכל שנה הייתה קבוצה חדשה כזאת, והן תמיד נראו אותו הדבר — עם תיקי יד יקרים ושיער נוצץ ושפתיים משורבבות. לפעמים הן היו מעודדות, ולפעמים לא. אבל הן תמיד הפכו את החיים לקשים קצת יותר עבור כל מי שהיה סביבן.
"היי, בנות," אמרתי.
מלכת הכוורת, ילדה בשם אוליביה נלסון, חייכה אליי חיוך שהיה מזויף יותר מתיק ה'פראדה' שבמשרד שלי. "שמלה יפה, מיס מ. הולכת ללוויה?"
ידעתי שזו לא הייתה מחמאה, אבל הודיתי לה כאילו כן. קרצתי לעברה ואמרתי, "תמיד תציגו את עצמכן במיטבכן, בנות."
הן צחקקו ולחשו מאחוריי כשנכנסתי אל חדר המורים ומילאתי את ספל הקרמיקה עבודת־יד, עד השוליים.
אחת התלמידות האהובות עליי, סיירה קוק, פיסלה אותו עבורי בשנה שעברה בשיעור אומנות, ומאז השתמשתי בו בכל יום. החריתות המורכבות של הציפורים בתוך החֵמָר, גרמו לי להרגיש מיוחדת. כאילו באמת חוללתי כאן שינוי, אפילו אם הוא היה רק בחייה של תלמידה אחת.
כשהקפה שלי עדיין חם מכדי ללגום, נשאתי אותו בזהירות אל המשרד שלי ומצאתי את פאם אלכסנדר עומדת ליד הספסל שמחוץ לדלת. היא כנראה לא רצתה שהמכנסיים הלבנים הצחים שלה יתלכלכו מספסל שתלמידים ישבו עליו.
"היי, גברת אלכסנדר," אמרתי, וניסיתי להישמע עליזה.
היא הסתכלה לעברי בטלפון שלה, במבט של מורת רוח. "איחרת."
הרמתי את מפרק ידי כדי לבדוק את השעה. 8:01. "מצטערת. הדקה הנוספת בטח היוותה אי־נוחות עצומה." הובלתי אותה אל תוך המשרד, וראלפי צווח בקול כשהבחין בנוכחותה. לפעמים חשבתי שהוא כלב שמירה.
פאם תפסה מרחק ביטחון גדול ככל האפשר מהכלוב שלו לפני שהתיישבה בצד השני של שולחן הכתיבה. לפחות היא חשבה שהכיסאות שלי מספיק נקיים.
"מרג'ורי אמרה שביקשת פגישה," אמרתי, והתיישבתי מולה. "הכול בסדר?"
"למעשה, לא." היא הסיטה קווצת שיער בלונדיני מעבר לכתפה ורכנה קדימה. "רייד שלי אמר לי שאת לוחצת עליו להגיש בקשות קבלה לקולג'ים."
אז זה העניין. "את מתייחסת לפגישת הייעוץ החינוכי שהייתה לי איתו? כי אני נדרשת להיפגש עם כל אחד מתלמידי י"ב כדי לעזור להם בתוכניות שלהם לאחר סיום התיכון."
שפתיה המלאות התהדקו. "הוא אמר שנתת לו טפסי הרשמה לקולג'ים."
"נכון." ולמה הרגשתי פתאום לחוצה בגלל זה? "את יודעת שלבן שלך יש כישורי משחק מדהימים. פשוט אמרתי לו שאם הוא ירצה לבדוק לימודי תיאטרון במקומות כמו ג'וליארד או ייל אז —"
"הוא לא יעשה שום דבר כזה," היא אמרה בכעס.
גבותיי התכווצו. "סליחה?" רוב ההורים באקדמיית אמרסון היו נחושים שהילדים שלהם ילמדו באוניברסיטאות הטובות ביותר. מה קורה כאן?
"תוך כדי שאנחנו מדברות כאן, מפיקים חשובים שוקלים לקחת אותו לתפקידים בסרטים עתידיים שלהם. הוא לא יוותר על הזדמנות כזאת בגלל משהו כמו קולג'."
"למה זה צריך להיות או זה או זה?" התווכחתי, מתחילה להתרגז. ההורים שלי אמרו לי את אותו הדבר —שלא אצטרך ללכת לקולג', מפני שהכסף של בעלי ושל המשפחה שלי יספיק לי. דקס הוכיח עד כמה ההיגיון הזה היה פגום. "את יודעת, הרבה שחקנים מפורסמים למדו בקולג'. אדם דרייבר, נטלי פורטמן —"
"זה שיש לך אובססיה למלחמת הכוכבים זה לא אומר שהבן שלי צריך להפוך לאיזה טְרֶקִי."
עצמתי את עיניי, והצטערתי שלא הקדשתי יותר תשומת לב בשיעורי היוגה שאימא שלי אילצה אותי ללכת אליהם עם נשים לבנות עשירות אחרות, כשהייתי נערה מתבגרת. "טרקי זה מישהו שאוהב את מסע בין כוכבים," הסברתי. "זה לא אותו הדבר."
"הכול אותו הדבר." היא קמה, תלתה את תיקהּ על מרפקה, ואז רכנה לעברי. "את תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב. הבעל שלי ואני תורמים כל כך הרבה לבית הספר הזה, שאנחנו יכולים לקנות אותו אם נרצה. יש לנו חברים בחבר הנאמנים, והבעל שלי משחק גולף עם המנהל. את מבינה?"
"גולף?" שאלתי בתמימות. "אף פעם לא התעניינתי במיוחד ב —"
"אל תתחכמי איתי. יש לי חברים במקומות חשובים. חברים שיכולים להפיל על המדרכה את התחת שלך, שמכוסה בבגדים שנקנו בהנחה. מבינה?"
שתקתי, ושמרתי על מבט חזק ויציב, למרות הסערה בבטני. היא צדקה. וגם ככה לא יכולתי להרשות לעצמי את שכר הדירה. הייתי זקוקה למשרה הזאת.
היא קמה, "זה מה שחשבתי," ויצאה החוצה, ובפתח הדלת היא חייכה אליי חיוך זוהר ואמרה בקול רם, "תודה על פגישה כל כך פורייה, מיס מלרוז. נדבר בקרוב!"
כשהתרחקה, הפלתי את עצמי על השולחן והשענתי את מצחי על זרועותיי.
הכוח לא היה איתי היום.
