פרק ראשון
שום אורגניזם לא יכול לשמור על שפיותו לאורך זמן בתנאים של מציאות מוחלטת. יש הסוברים שאפילו עפרונים וחרגולים חולמים. בית היל, לא שפוי, ניצב לבדו על רקע גבעותיו, אוצֵר בתוכו אפלה. הוא עמד כך כבר שמונים שנה ואולי יעמוד שמונים נוספות. בפנים הקירות עמדו זקופים, הלבנים הונחו במדויק, הרצפות היו יציבות, והדלתות סגורות כראוי. דממה מוחלטת נחה על פני העץ והאבן של בית היל, ומה ששוטט שם, שוטט לבדו.
ג'ון מוֹנטגיוּ היה דוקטור לאנתרופולוגיה. הוא בחר בתחום מתוך תחושה מעורפלת שהדבר יוכל לקרב אותו לשליחותו האמיתית – ניתוח תופעות על־טבעיות. הוא הקפיד להשתמש בתואר הרשמי שלו מפני שקיווה, היות שחקירותיו היו כה אל־מדעיות, לשאול מעט רושם מכובד ואף סמכות מלומדת מהשכלתו. מכיוון שהיה אדם שלא מוכן להתחנן לטובות, הוא שילם מחיר כבד בכסף ובכבוד עצמי כששכר את בית היל לשלושה חודשים. אולם הוא ציפה לקבל את מלוא הגמול על מאמציו בסנסציה הצפויה בעקבות פרסום מחקרו המקיף על הסיבות להפרעות העל־טבעיות והשפעותיהן בבית הנחשב ל"רדוף". הוא חיפש כל חייו אחר בית רדוף באמת ובתמים. תחילה, כששמע על בית היל, היה ספקן, לאחר מכן החל לקוות, ולבסוף הפך לנחוש ובלתי נלאה. הוא לא היה אדם מהסוג שיוותר על בית היל לאחר שכבר מצא אותו.
תוכניותיו של ד"ר מונטגיו ביחס לבית היל התבססו על שיטותיהם של ציידי הרוחות חסרי הפחד של המאה התשע־עשרה. הוא התכוון להתגורר בבית היל ולראות מה מתרחש שם. תחילה, כוונתו הייתה לחקות את הגבירה האנונימית שעברה להתגורר בבית בלקין ואירחה בו מסיבה שנמשכה קיץ שלם לטובת הספקנים והמאמינים, עם אטרקציות יוצאות דופן, כגון משחקי קרוקט וחיפוש אחר רוחות רפאים. אולם כעת היה קשה יותר למצוא ספקנים, מאמינים ושחקני קרוקט טובים. ד"ר מונטגיו נאלץ לשכור עוזרים. בין אם היה זה אורח החיים הוויקטוריאני הנינוח שתאם יותר את שיטות חקר העל־טבעי או שמא תיעודן הקפדני של התופעות איבד את מעמדו ככלי לקביעת האמת, ד"ר מונטגיו לא רק נאלץ לשכור עוזרים, אלא גם לתור אחריהם.
מכיוון שהחשיב עצמו לאדם זהיר וקפדן, הוא הקדיש זמן רב לחיפוש העוזרים. הוא סרק את הארכיונים של האגודות המוקדשות לעל־טבעי, גיליונות ישנים של צהובונים, דיווחים של פאראפסיכולוגים, והרכיב רשימת שמות של אנשים שבדרך זו או אחרת, בזמן כלשהו, לא משנה כמה הדבר היה רגעי או מפוקפק, היו מעורבים באירועים חריגים. קודם כול, הוא מחק מרשימתו את שמותיהם של המתים. ולאחר שמחק את שמותיהם של מי שהחשיב לציידי פרסום, בעלי אינטליגנציה נמוכה או לא מתאימים מחמת נטייה ברורה להידחף לקדמת הבמה, נותרה לו רשימה של כתריסר שמות. כל אחד מהאנשים האלה קיבל מכתב מד"ר מונטגיו המזמין אותו לבלות את כל הקיץ או חלקו בבית כפרי נוח, ישן, אך מצויד היטב בצנרת, חשמל, חימום מרכזי ומזרנים נקיים. מטרת שהייתם, המכתב הצהיר במישרין, הייתה להתבונן ולחקור את שלל השמועות הלא נעימות שסופרו על הבית במשך כמעט כל שמונים שנות קיומו. מכתביו של ד"ר מונטגיו לא הצהירו במפורש כי בית היל היה רדוף, מפני שד"ר מונטגיו היה איש מחקר, ולפני שחווה פעילות על־טבעית בבית היל, לא היה מוכן לסמוך על מזלו עד כדי כך. כפועל יוצא מזה, מכתביו אופיינו במעין רצינות מעורפלת שהייתה אמורה לפנות אל דמיונו של קורא מסוג מסוים מאוד. לתריסר מכתביו של ד"ר מונטגיו הגיעו ארבע תשובות. שאר המועמדים ודאי עברו דירה ולא השאירו כתובת להעברת מכתבים או אולי איבדו עניין בעל־טבעי או אפילו, אולי, לא היו קיימים מעולם. לכל הארבעה אשר ענו, ד"ר מונטגיו כתב מכתב נוסף, ציין את התאריך שבו הבית יהיה מוכן לאכלוס וצירף הנחיות מפורטות לגבי אופן ההגעה אליו, שכן, כפי שנאלץ להסביר, קשה מאוד היה לקבל מידע על מיקומו של הבית, במיוחד מהקהילה הכפרית שבסביבתו. יום לפני שהיה אמור לצאת לדרכו אל בית היל, ד"ר מונטגיו שוכנע לקבל לחבורה האקסלוסיבית שלו נציג מבני המשפחה שבבעלותה היה הבית, ומברק הגיע מאחד ממועמדיו שבו הוא נסוג מהתחייבותו עם תירוץ מומצא לחלוטין. מועמד נוסף לא הגיע ולא כתב, אולי בגלל בעיה אישית שמנעה ממנו להשתתף. השתיים הנותרות הגיעו.
2
אלינור ואנס הייתה בת שלושים ושתיים כשהגיעה לבית היל. האדם היחיד בעולם שאותו שנאה בכל מאודה, לאחר שנפטרה אימה, הייתה אחותה. היא גם לא אהבה את גיסה ואת אחייניתה בת החמש ולא היו לה חברים. הגורם העיקרי לכך היו אחת־עשרה השנים שבהן טיפלה באימה הנכה, אשר הותירו אותה עם כישורים מסוימים בתחום הסעד וחוסר יכולת להביט אל אור השמש החזק בלי למצמץ. היא לא זכרה את עצמה מאושרת, באמת ובתמים, במהלך חייה הבוגרים. שנותיה עם אימה התעצבו במסירות סביב אשמות קטנות ותוכחות קטנות, תשישות תמידית וייאוש בלתי נגמר. אף שמעולם לא רצתה להפוך למאופקת וביישנית, היא בילתה זמן כה רב לבדה, ללא אדם שתוכל לאהוב, שהתקשתה לדבר אפילו בשיחת חולין עם אדם אחר בלי להיות מודעת לעצמה ולהיאבק למצוא מילים. שמה הופיע ברשימתו של ד"ר מונטגיו מפני שפעם, כשהייתה בת שתים־עשרה ואחותה הייתה בת שמונה־עשרה, פחות מחודש לאחר מות אביהן, מטר של אבנים נחת על ביתן ללא כל אזהרה או צל של תכלית או סיבה, נפל מהתקרה, התגלגל על הקירות, ניפץ חלונות ותופף בקול מטריף על הגג. האבנים המשיכו ליפול לסירוגין במשך שלושה ימים, אך הן הפחידו את אלינור ואת אחותה פחות מהשכנים ומהמבקרים שהתאספו מדי יום מחוץ לדלת הכניסה, ומהתעקשותה העיוורת וההיסטרית של אימן שכל זה נגרם על ידי אנשים חורשי רעה ומפיצי שמועות שנטרו כלפיה טינה מהיום שהגיעה לשכונה. לאחר שלושה ימים, אלינור ואחותה הועברו לבית של חבר, והאבנים הפסיקו ליפול ולא חזרו, אף שאלינור, אחותה ואימה שבו לגור בבית והריב עם כל השכונה מעולם לא הסתיים. הסיפור נשכח על ידי כולם מלבד האנשים שאיתם ד"ר מונטגיו התייעץ. הוא אף נשכח על ידי אלינור ואחותה, שכל אחת מהן הניחה בזמנו שהשנייה אחראית למאורעות.
במשך כל חייה, מאז זיכרונה הראשון, אלינור המתינה למשהו כמו בית היל. בזמן שטיפלה באימה, הרימה את האישה המבוגרת והרגזנית מכיסאה למיטתה, הניחה אין־ספור מגשי מרקים ודייסת שיבולת שועל, חישלה עצמה מפני הכביסה המטונפת, אלינור האמינה בכל ליבה שיום אחד משהו יקרה. היא שלחה את הסכמתה להגיע לבית היל בדואר חוזר, אף שגיסה התעקש לצלצל לכמה אנשים כדי לוודא שהדוקטור הזה לא מתכוון לחשוף את אלינור לטקסים ברבריים בעלי זיקה לאי־אלה עניינים, שלדעת אחותה של אלינור, אישה צעירה ולא נשואה אינה צריכה להכיר. אולי, לחשה אחותה של אלינור בפרטיות חדר השינה, אולי ד"ר מונטגיו, אם זה אכן שמו, אחרי הכול, אולי ד"ר מונטגיו הזה השתמש בנשים אלה בשביל, ובכן, אי־אלה ניסויים. אתה יודע, ניסויים, כמו שהם נוהגים לערוך. אחותה של אלינור הרהרה רבות בניסויים שהיא שמעה שהרופאים האלה עורכים. לאלינור לא היו רעיונות כאלה, או שהיו והם לא הפחידו אותה. כך או כך, אלינור הייתה הולכת לכל מקום, לא משנה לאן.
תיאודורה, זה השם שהיא השתמשה בו, ללא שם משפחה. רישומיה היו חתומים בשם "תיאו", אך על דלת הדירה שלה ועל חלון החנות שלה ובספר הטלפונים ועל נייר המכתבים החיוור שלה ובתחתית התצלום המקסים שלה שעמד מעל האח, השם היה תמיד רק תיאודורה. תיאודורה לא דמתה כלל לאלינור. חובה ומצפון היו, מבחינת תיאודורה, תכונות שהתאימו לצופים. עולמה של תיאודורה היה מלא בעונג ובצבעים רכים. היא הופיעה ברשימה של ד"ר מונטגיו מפני שלאחר שנכנסה צוחקת לתוך המעבדה – מביאה איתה גל של בושם פרחוני – היא הצליחה איכשהו, משועשעת ונלהבת מיכולתה הפלאית, לזהות נכון שמונה־עשר קלפים מתוך עשרים, חמישה־עשר קלפים מתוך עשרים, תשעה־עשר קלפים מתוך עשרים, אשר החזיק העוזר שהיה מחוץ לתחום ראייתה ושמיעתה. שמה של תיאודורה בלט ברשומותיה של המעבדה וכך באופן בלתי נמנע הגיע לידיעתו של ד"ר מונטגיו.
מכתבו הראשון של ד"ר מונטגיו שיעשע את תיאודורה והיא ענתה מתוך סקרנות (ייתכן שהידע שניעור בתיאודורה וגילה לה את השמות של הצורות על הקלפים שהוחזקו מחוץ לתחום ראייתה הוא זה שדרבן אותה לכיוונו של בית היל), על אף שהתכוונה בכל ליבה לדחות את ההזמנה. עם זאת, אולי בגלל אותה תחושת דרבון שניעורה בה כאשר מכתבו המאשר של ד"ר מונטגיו הגיע, תיאודורה התפתתה, ומשום מה צללה בעיוורון ובמכוון לריב אלים עם החברה שעימה חלקה את הדירה. משני הצדדים נאמרו מילים שרק זמן יכול להעלים. תיאודורה, במכוון וללא רחמים, ניפצה את הפסלון הקטן שחברתה גילפה בדמותה, וחברתה קרעה באלימות את הכרך של אלפרד דה מיסֶה שהיה מתנת יום הולדת מתיאודורה ואף הקדישה מאמץ מיוחד לעמוד שהכיל את ההקדשה האוהבת, המתבדחת של תיאודורה. כמובן שלא ניתן היה לשכוח מעשים שכאלה, ולפני שתוכלנה לצחוק עליהם יחד, זמן מסוים היה מוכרח לחלוף. תיאודורה כתבה את המכתב באותו הלילה, קיבלה את הזמנתו של ד"ר מונטגיו, ועזבה למָחרת בדממה צוננת.
לוק סנדרסון היה שקרן. הוא גם היה גנב. דודתו, שבבעלותה היה בית היל, אהבה לציין כי אחיינה הצטיין בחינוך הטוב ביותר, בבגדים הטובים ביותר, בטעם הטוב ביותר ובחברים הגרועים ביותר שאי פעם פגשה. היא הייתה קופצת על כל הזדמנות להטמין אותו היכן שהוא בבטחה לכמה שבועות. עורך הדין של המשפחה נדרש לשכנע את ד"ר מונטגיו שהבית לא יכול להיות מושכר בשום אופן למטרותיו ללא נוכחותו המרסנת של בן המשפחה, וייתכן כי בזמן פגישתם הראשונה, הדוקטור זיהה בלוק מעין עוצמה או אינסטינקט הישרדות חתולי אשר גרם לו להיות להוט לנוכחותו של לוק בבית לא פחות מגברת סנדרסון. כך או כך, לוק היה משועשע, דודתו אסירת תודה וד"ר מונטגיו מרוצה ביותר. גברת סנדרסון אמרה לעורך הדין של המשפחה שבכל מקרה אין דבר בבית שלוק יכול לגנוב. כלי הכסף העתיקים אכן היו בעלי ערך, היא אמרה לעורך הדין, אך הם טמנו בתוכם קושי כמעט בלתי פתיר ללוק, אנרגיה רבה הייתה דרושה כדי לגנוב אותם ולהרוויח מהם כסף. גברת סנדרסון לא הייתה הוגנת כלפי לוק. לא היה סיכוי גבוה שלוק יברח עם כלי הכסף המשפחתיים או עם שעונו של ד"ר מונטגיו או עם הצמיד של תיאודורה. חוסר היושר שלו הסתכם בלקיחה של מעט מזומן מארנקה של דודתו וברמאות בקלפים. הוא גם נטה למכור את השעונים ואת קופסאות המתכת לסיגריות שניתנו לו בחיבה ובביישנות סמוקה על ידי חברותיה של דודתו. ביום מן הימים לוק יירש את בית היל, אך הוא מעולם לא חשב שימצא עצמו מתגורר בו.
3
"אני פשוט לא חושב שכדאי שהיא תיקח את המכונית, זה הכול", אמר גיסה של אלינור בעקשנות.
"חצי מהמכונית שייך לי", אמרה אלינור, "גם אני שילמתי עליה".
"אני פשוט לא חושב שכדאי שהיא תיקח אותה, זה הכול", אמר גיסה. הוא פנה לאשתו. "זה לא הוגן שהיא תשתמש בה כל הקיץ ואנחנו נצטרך להסתדר בלעדיה".
"קארי תמיד נוסעת בה ואני אפילו לא מוציאה אותה מהחניון", אמרה אלינור. "חוץ מזה, אתם תהיו בהרים כל הקיץ ואתם אפילו לא יכולים להשתמש בה שם. קארי, את יודעת שלא תשתמשי במכונית בהרים".
"ומה אם ליני הקטנה תחלה או משהו? ואנחנו נצטרך את המכונית בשביל לקחת אותה לרופא?"
"חצי מהמכונית שייך לי", אמרה אלינור, "אני מתכוונת לקחת אותה".
"ומה אם קארי תחלה? מה אם לא נוכל להשיג רופא ונצטרך לנסוע לבית החולים?"
"אני רוצה אותה. אני מתכוונת לקחת אותה".
"אני לא חושבת". קארי דיברה לאט במכוון. "אנחנו לא יודעים לאן את נוסעת, נכון? לא סיפרת לנו יותר מדי על זה, נכון? אני לא חושבת שאני מסוגלת לתת לך לשאול את המכונית שלי".
"חצי ממנה שייך לי".
"לא", אמרה קארי, "אני לא מרשה".
"נכון". גיסה של אלינור הנהן. "כמו שקארי אומרת, אנחנו צריכים אותה".
קארי חייכה קלות. "אני לא אסלח לעצמי, אלינור, אם אשאיל לך את המכונית ומשהו יקרה. איך אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לסמוך על הדוקטור הזה? את עדיין אישה צעירה, אחרי הכול, והמכונית שווה לא מעט".
"רגע, קארי, אני התקשרתי להומר ממשרד האשראי והוא אמר לי שלבחור הזה יש מוניטין בקולג' כזה או אחר״.
קארי המשיכה, עדיין מחייכת. "כמובן, ישנה כל סיבה שבעולם להניח שהוא אדם הגון. אך אלינור בוחרת שלא לומר לנו לאן היא נוסעת או איך ניתן יהיה להשיג אותה אם נרצה את המכונית, משהו עלול לקרות ואנחנו לעולם לא נדע. אפילו אם אלינור", היא המשיכה ברכות אל ספל התה שלה, "אפילו אם אלינור מוכנה לברוח לקצה העולם בהזמנתו של כל אדם, עדיין אין כל סיבה שנרשה לה לקחת את המכונית שלי איתה".
"חצי ממנה שייך לי".
"ומה אם ליני הקטנה תחלה שם בהרים, איפה שאין אף אחד? איפה שאין רופא?"
"כך או כך, אלינור, אני בטוחה שאני פועלת לפי רצונה של אימא. אימא סמכה עליי ובוודאי לא הייתה מסכימה שארשה לך להתפרע, לעזוב אלוהים יודע לאן, במכונית שלי".
"ומה אם אני אחלה, שם ב..."
"אני בטוחה שאימא הייתה מסכימה איתי, אלינור".
"חוץ מזה", גיסה של אלינור אמר, מחשבה פתאומית הכתה בו, "איך אנחנו יודעים שהיא תחזיר את המכונית במצב טוב?"
חייבת להיות פעם ראשונה לכל דבר, חשבה לעצמה אלינור. היא יצאה מהמונית, מוקדם בבוקר, רועדת מפני שאולי ממש עכשיו התעוררו זרעי החשד העמומים והזעירים בנפשותיהם של אחותה וגיסה. היא שלפה במהירות את המזוודה שלה מהמונית בזמן שהנהג הוציא את קופסת הקרטון מהמושב הקדמי. אלינור נתנה לו טיפ גבוה מהמקובל ותהתה אם אחותה וגיסה נסעו אחריה וברגע זה פונים אל הרחוב ואומרים אחד לשני, "הינה היא, כמו שחשבנו, הגנבת, הינה היא". היא הסתובבה בחיפזון כדי להיכנס לחניון העירוני הענק שבו המכונית שלהם חנתה, וזרקה מבט מתוח לשני צידי הרחוב. היא נתקלה בגברת קטנה מאוד שחבילותיה התעופפו לכל כיוון, וראתה לדאבונה שקית מתהפכת ונקרעת על המדרכה וממנה נשפכות חתיכות של עוגת גבינה, פרוסות עגבנייה ולחמנייה וינאית.
"לעזאזל איתך, לעזאזל איתך!" צרחה הגברת הקטנה, פניה צמודים לפניה של אלינור, "לקחתי את זה הביתה, לעזאזל איתך, לעזאזל איתך!"
"אני כל־כך מצטערת", אמרה אלינור. היא התכופפה, אך לא נראָה שניתן לאסוף את חתיכות העגבנייה ועוגת הגבינה ולדחוף אותן איכשהו חזרה לתוך השקית הקרועה. הגברת הזקנה הזעיפה פנים וחטפה את שאר החבילות שלה לפני שאלינור תוכל להגיע אליהן, ולבסוף אלינור קמה וחיוכה התעקם בארשת התנצלות. "אני באמת כל־כך מצטערת", היא אמרה.
"לכי לעזאזל", אמרה הזקנה הקטנה, אולם בקול חלש יותר, "לקחתי את זה איתי הביתה בשביל ארוחת הצָהריים הקטנה שלי. ועכשיו, בגללך..."
"אולי אני יכולה לשלם?" אלינור נאחזה בארנקה והגברת הקטנה עמדה בלי לזוז וחשבה.
"אני לא יכולה לקחת כסף ככה סתם", היא אמרה לבסוף, "לא קניתי את הדברים, את מבינה. זה אוכל שנשאר". היא סגרה את פיה בכעס. "היית צריכה לראות את השינקן שהיה להם", אמרה, "אבל מישהו אחר לקח אותו. ועוגת השוקולד. וסלט תפוחי האדמה. והסוכריות הקטנות בצלוחיות הנייר הקטנות. איחרתי להכול. ועכשיו..." היא ואלינור הביטו מטה על הבלגן שעל המדרכה והגברת הקטנה אמרה, "אז את מבינה, אני לא יכולה לקחת כסף, לא כסף ככה סתם ממך, לא בשביל אוכל שנשאר".
"אז אני יכולה לקנות לך משהו במקום? אני מאוד ממהרת, אבל אם נוכל למצוא מקום פתוח..."
הגברת הזקנה והקטנה חייכה בערמומיות. "עדיין יש לי את זה, בכל מקרה", היא אמרה וחיבקה חזק חבילה אחת. "את יכולה לשלם על המונית שלי הביתה", אמרה, "ככה אף אחד אחר לא יפיל אותי".
"בשמחה", אמרה אלינור והסתובבה אל נהג המונית שחיכה, מסוקרן. "אתה יכול לקחת את הגברת הזו הביתה?"
"כמה דולרים יספיקו", אמרה הגברת הקטנה, "לא כולל הטיפ של האדון הזה, כמובן. הרי אני כל־כך קטנה", היא הסבירה בעדינות, "זו סכנה ממשית, סכנה ממשית למדי, שאנשים יפילו אותי. עדיין, נעים מאוד לפגוש מישהי כמוך שכל־כך מוכנה לפצות על כך. לפעמים האנשים שמפילים אותך על הרצפה ממשיכים ללכת בלי להסתובב". בעזרתה של אלינור היא טיפסה אל תוך המונית עם חבילותיה ואלינור הוציאה שני דולר ומטבע של חמישים סנט מארנקה ונתנה לגברת הקטנה, שתפסה אותם חזק בידה הזעירה.
"בסדר גמור, יקירה", אמר נהג המונית, "לאן אנחנו נוסעים?"
האישה הקטנה צחקקה. "אני אומר לך כשנתחיל לנסוע", אמרה, ולאלינור, "בהצלחה, מתוקה. היי זהירה מעכשיו, שלא תפילי אנשים לרצפה".
"להתראות", אמרה אלינור, "ואני באמת מאוד מצטערת".
"זה בסדר", אמרה הגברת הקטנה ונופפה לה בזמן שהמונית התרחקה משפת המדרכה, "אני אתפלל בשבילך, מתוקה".
ובכן, חשבה אלינור, מבטה על המונית המתרחקת, לפחות יש אדם אחד שיתפלל בשבילי. אדם אחד, לפחות.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
