מבוא
חמוטל בר־יוסף
אנטון צ'כוב (1904-1860) היה בן 38 כאשר פגש את השחקנית אולגה קניפר (1868-1959) בת ה־30, מי שהפכה אחר כך לאשתו ולאלמנתו. היא הייתה אחת מ־44 חברי התאטרון האמנותי של מוסקבה, שהוקם על ידי השחקן והבמאי קונסטנטין סטניסלבסקי ב־1893. על במה זו גילמה אולגה את דמותה של ארקדינה במחזהו של צ'כוב "השחף" (1898), לאחר מכן שיחקה את ילנה בהצגת הבכורה של "הדוד וניה" (1899), את מאשה ב"שלוש אחיות" (1901) ואת מאדאם רנייבסקיה ב"גן הדובדבנים" (1904). את שני התפקידים האחרונים צ'כוב כתב במיוחד עבורה.
קניפר נישאה לצ'כוב ב־1901. ההתכתבות ביניהם, שהייתה כמעט יום־יומית וּודאי שלא נועדה לפרסום, נמשכה כחמש שנים. בתקופה זו קניפר גרה במוסקבה והופיעה כמעט מדי ערב על במת התאטרון, ואילו צ'כוב, שסבל משחפת, גר ביאלטה, על חוף הים השחור, בהתאם להוראות רופאיו, או יצא למסעות ברוסיה ומחוצה לה.
סגנונם ואופיים של השניים היו שונים בתכלית. קניפר הייתה תאטרלית, פטפטנית, משתפכת, ונהגה לצטט שירים. הטקסטים שלה היו דרמטיים, דיבוריים וחיים, כמו רפליקה או מונולוג במחזה. נראה כי גם בחייה האישיים חשה קניפר שהיא על הבמה, משחקת במחזה כלשהו. היא כתבה על עצמה בגוף שלישי וכינתה את עצמה "השחקנית" ("הגיע הזמן לישון, שחקנית", כתבה לו כשהיא מדברת אל עצמה). היא כתבה ברטוריקה של דיבור ספונטני ונרגש, ושילבה מדי פעם מילים בגרמנית, שפת המוצא המשפחתי שלה. היא "התחננה" שוב ושוב: "מתחננת שתאכל היטב. על הברכיים ומתחננת בלהט. מנשקת אלף פעמים" (עמ' 437). היא נהגה לחקור אותו בקנאה וולגרית: "אנטון, למה אומרים לי מכל מיני כיוונים שאתה נשוי? זה נכון? למה לא סיפרת לי על זה? או שזה לא נכון? כאילו בפלך יקטרינוסלב התחתנת עם נערה שהכרת ארבעה ימים? הרי זה טיפשי, לא כן? או שזה היה אחיך?" (עמ' 147)
צ'כוב, לעומת זאת, כתב ביובש, בחסכנות ובהומור, תוך שילוב פה ושם של מילים בצרפתית ובאיטלקית (לעתים חתם בשם "אנטוניו"): "כשתראי את גורקי תודי לו בשמי שבמערכה השנייה של המחזה ['בשפל', מחזה של גורקי] אין לך מה לעשות, ולכן יש לך זמן לכתוב לי מכתבים" (עמ' 484). במיוחד בלט יחסו ההומוריסטי כלפי מותו המתקרב. ב־2.5.1901 הוא כתב לה: "אם תתחתני עם וישנייבסקי מתישהו, אז שזה לא יהיה מאהבה אלא רק מתוך חשבון קר. [...] ברור שהוא סומך על זה שבקרוב תתאלמני. אבל תגידי לו שאני דווקא – כדי להכעיס – אשאיר צוואה, שבה אני אוסר עלייך להינשא" (עמ' 177). הוא התייחס לעצמו בלעג, לעתים בהתאכזרות. בכל פעם שנגע בנושא רגיש הוריד את נימת דבריו אל המגוחך או הדוחה. הוא לא נהג להתלונן ודחה גם את תלונותיה. עם זאת, הוא התאמץ להיות קליל, להתגבר על רגשות קשים ולהיות שרמנטי: "כלבלבה חמודה שלי, אני לא הייתי נותן לסובורין מחזה לתאטרון שלו, אפילו אם היה נותן לי 100 אלף. אני בז לתאטרון שלו, בעיניי הוא מתועב. השקדייה כבר פורחת, עץ החבושים גם הוא פורח, ואני לא מרגיש טוב היום" (עמ' 529).
בשלב מאוחר יותר החלה קניפר להרגיש שהוא לא משתף אותה באמת במה שעובר עליו, וכדרכה התלוננה, נעלבה, וטענה כנגדו: "אתה לא חולק איתי שום דבר עד הסוף, ועוד קורא לי רעייתי. אתה כותב לי על מזג האוויר, שאותו אני יכולה לדעת גם מהעיתונים. אז אם אתה לא רוצה לכתוב, לא צריך – אל תכתוב. שלח גלויות, כתוב שאתה בריא. אולי אתה רגיל אליי, או שהתרגלת מדי, או שאני בשבילך רק אישה ולא בן־אדם. זה לא נחוץ, זה מעליב" (עמ' 313-314).
ההתכתבות ביניהם חושפת את קווי האופי הייחודיים של כל אחד מהם, וכמובן – את טיב היחסים ביניהם. מתגלה במיוחד הקושי של צ'כוב עם התנהגות וולגרית, עם פטפוט פרובינציאלי, וסלידתו האנינה מ"המון מגעיל, חד־גוני, אפור". "לשונות פרובינציאליות חגיגיות מפטפטות, ואני משתעמם, מתעצבן ומקנא בעכבר שגר מתחת לרצפת התאטרון שלך" (עמ' 33). לא אחת מבצבץ הזלזול שלו בנושאי משרות ובאנשים חשובים למיניהם: "מזכיר הקונסול הגיע לבקר אותי, הפריע לי לכתוב"; עם זאת, זורחת מתוכו נדיבותו ונטייתו לעזור ולפרגן לבני אדם בסביבתו וגם לסופרים אחרים (במיוחד לגורקי), ובעיקר אם גם כבני אדם הם נראים לו נחמדים: "כתבי איך המחזה של גורקי, [...] הבן־אדם הזה נראה לי יותר ויותר נחמד, וזה שכותבים עליו בעיתונים – אפילו אם זה כל מיני שטויות – זה משמח ומעניין אותי" (עמ' 81). במכתביו ניכרת ספקנותו הכללית, כולל כלפי אומללוּת מופגנת: "את קודרת, את נורא אומללה, אבל זה – כך יש לחשוב – לא לזמן רב, שהרי במהרה תשבי בקרון ותאכלי בתיאבון גדול" (עמ' 56), וכלפי אהבתה אליו: "מה את חושבת, אהבה כזאת אפשרית? אצלי אולי, אבל לא אצלך" (עמ' 116). האיפוק הרגשי שלו מדהים. קניפר מזהה אצלו את הנטייה – שמרגיזה אותה – "להתחבא מאחורי בדיחות".
הוא מציע לה ללדת במילים הבאות: "ועכשיו מתחשק לי נורא שייוולד לך חצי־גרמני קטן שיבדר אותך וימלא את חייך. זה נחוץ, מתוקה שלי! מה את חושבת על זה?" (עמ' 216) והיא עונה: "חצי־גרמני קטן לא יהיה לנו, אנטון! צר לי. מדוע אתה חושב שהחצי־גרמני הזה ימלא את חיי? האם אתה לא ממלא אותם? חשוב טוב־טוב" (עמ' 228).
רק לאחר כשלוש שנות היכרות הוא מספר לה שהוא משתעל שיעול דמי, כלומר חולה בשחפת (מכתב התגובה שלה מ־14.12.01 הוא מפגן של סנטימנטליות נוצרית). שוב ושוב מתגלה הציניות המקאברית שלו, במיוחד כלפי עצמו.
צ'כוב מתגלה במכתביו כבן משפחה מסור, נאמן וסלחן (במיוחד כלפי אחיו מישה). ארבעה חודשים לפני מותו הוא מתכנן להתגייס לצבא רוסיה כרופא צבאי במלחמת רוסיה–יפן, שהחלה חודש לפני כן. הוא מתכוון להגיע לחזית ביולי, החודש שבו נפטר. קניפר כותבת לו בלשון הספוגה ניטשיאניות בת הזמן: "אתה יודע שאתה אדם עליון?" אך לו עצמו יש הערכה עצמית נמוכה ותחושת אשמה קיומית, קפקאית כמעט: "הייתי תמיד חמוץ ואהיה חמוץ. תמיד אהיה אשם, אם כי איני יודע במה" (עמ' 110).
במכתביה של קניפר אל צ'כוב קשה למצוא את אותן התאפקות, אצילות נפש ונדיבות. היא מרבה להתלונן, מקנאה בהצלחה של שחקניות אחרות ומתבטאת (וכנראה גם מתנהגת) ברגשנות דרמטית: "אנטונקה, נשמה שלי, אהובי, אוצר שלי (נשיקה בין כל מילה ומילה), חמוד שלי, אהבה שלי" (עמ' 186). והיא "מחשקנת" אותו: "יבוא האביב ואנו נהיה לגמרי ביחד! מהבוקר עד הערב ומהלילה עד הבוקר אני אהיה שלך. אטריד אותך בליטופים עד שתגרש אותי. מנשקת אותך חזק, טעים, זמן רב וחודר, שיעבור בכל העורקים" (עמ' 227).
היא כותבת לו על כל מיני דברים פעוטים, מה קנתה וכמה זה עלה, ומבקשת ממנו עצות בנוגע לדברים שאינם מעניינים אותו כלל: "יש חשמל בחדר העבודה שלך, בחדר האורחים ואצל מאשה [בדירה שהיא מכינה לו במוסקבה]. אולי נכניס גם לפרוזדור [חשמל], למרות שזה עולה 15 רובלים לשנה, זאת אומרת כל נורה. זה יקר או לא? מה דעתך?" (עמ' 233). היא גם חוקרת אותו על פרטי פרטים של המתנות הקטנות שהיא שלחה לו – מה בדיוק מצא חן בעיניו ומה לא, והוא נאלץ להתנצל. בשלב מסוים היא מבקשת ממנו – לאחר שפע של התנצלויות – לקחת מהתאטרון "לפחות 500 רובלים" מהתמלוגים שמגיעים לו כדי לכסות חובות שלה.
לקראת ביקורה ביאלטה היא לא מהססת להודיע לו שתתנהג בגסות כלפי אורחיו וידידיו: "שילכו לעזאזל; הם צריכים להבין את זה. ואם הם לא יבינו, אני אגיד להם. אתה, כמובן, בטח חושב אותי עכשיו לאישה גסה" (עמ' 356). היא מטרידה אותו בבקשות, כמו למשל לברר משהו אצל מישהו בשביל החברה שלה (שהוא לא מכיר אותה כלל), אך מיד מתנצלת, ועם זאת מבקשת תשובה מיידית: "הבקשה הזאת לא קשה לך? לא מסובך לך למלא אותה? כתוב לי מייד תשובה" (עמ' 170).
כשהיא רוצה משהו היא לא נרתעת מלחצים וממניפולציות. כך, למשל, כשהיא חוזרת ומנסה, וגם מצליחה לבסוף, לשכנע אותו לעזוב את יאלטה ולעבור לגור במוסקבה, בניגוד לעצת רופאו: "תדע לך שאני אקבל את החלטתך". גם כשהוא כבר חולה מאוד, היא לא מפסיקה לשכנע אותו שלמרות מזג האוויר הקפוא במוסקבה הוא חייב לעזוב את יאלטה, ומציעה "לבנות קן ליד מוסקבה, עם אימך ועם מאשה".
בשלב שבו היא משדלת אותו להתחתן עמה היא משחילה רמזים לכך שבסביבתה מצפים לחתונתם, ומנסה לעורר בו קנאה: "אצל וישנייבסקי [...] הכול נקי עד סנוורים ומסודר בדייקנות, ואני חושבת להתחתן איתו" (עמ' 74). כשהיא זקוקה לכסף היא מספרת לו, שווישנייבסקי (שגם מחזר אחריה) קורא לה "הכלה המסכנה", כאשר הוא רואה אותה עם חור במגף או בשמלה ישנה, ושחקן אחר אומר: "לנערה הזאת נחוץ כעת כסף" (עמ' 73).
הקטנוניות שלה בנוגע לכסף מדהימה, גם כשהדברים נכתבים בלצון, ואולי מתוך רצון ליצור תחליף לחיי יום־יום משותפים: "קניתי לעצמי porte-monnaie [ארנק לכסף], נראה לי שבפעם הראשונה בחיים. לא ציפיתי לזה מבעלי. שילמתי שניים וחצי רובלים אצל מֶריליז. נתתי את צילום הדיוקן שלך שיעשו לו מסגרת, וגם את של גורקי. את שלך עבור שבעה וחצי רובלים, של גורקי בשלושה. אתה רואה, אתה יותר יקר לי!" (עמ' 231).
היא מגייסת את האמון שנתנה בה מאשה, אחותו התמימה וישרת הדרך: "אחותך אמרה לי שתתחתן אצל כומר". היא מהדקת את יחסיה עם אחותו כדי לחזק את יכולתה שלה להשפיע עליו, ובתוך כך להחליש את הקשרים ההדוקים מדי בעיניה ביניהם. היא חשה את ההסתייגות של מאשה ממנה ומנסה להדוף אותה בעזרתו: "הרי אני תמיד אעמוד בינך לבינה. ומדהים אותי שהיא אף פעם לא מתרגלת אליי כאל אשתך, וזה מצנן את יחסה אליי, אני מרגישה את זה" (עמ' 195). כשנודע לה שהוא סיפר למאשה על מחזה שהוא מתכנן לכתוב לפני שסיפר לה על כך, היא נעלבת ונוזפת: "הבנתי מרמזים של מאשה שסיפרת לה על המחזה שאתה מתכנן. לי אתה לא סיפרת על כך אפילו ברמז, למרות שהיית חייב לדעת כמה זה חשוב לי" (עמ' 315). היא גם לא מהססת לכתוב מכתב נזיפה למאשה ולאמו של צ'כוב, אם נדמה לה שהן הזמינו ליאלטה רק את צ'כוב, ולא אותה. והוא עונה לה: "אני נשבע לך בהן־צדק שאימא ומאשה הזמינו אותי ואותך, ואף פעם לא אותי לבד" (עמ' 406). היא גם מתערבת בענייני מכירת הבית שלו ביאלטה וביחסיו עם אחותו ועם אימו.
היא רואה בו מעין רכוש פרטי יקר ערך, והמילה "שלי" חוזרת במכתביה ללא הרף: "הם הסתכלו על כל הגלויות עם הצילומים שלך והתפעלו מאוד. ואני חגגתי, אנטונקה, הרי אתה שלי! לא אתן אותך לאף אחד, אתה שומע?" (עמ' 247) ובמקום אחר, בכעס: "למה נסעת, כשכבר היית צריך להיות איתי – הרי אתה שלי?!" (עמ' 93) ואפילו, "אתה צריך לא לראות אף אחד מלבדי – אתה מבין את זה? אני היחידה שלך – ולא שום דבר אחר" (עמ' 549). ובמקום אחר היא חותמת: "שלך, אולגה. ואתה שלי?" (עמ' 62) אלא שלא די לה בכך שהוא שלה, והיא שואלת: "מתי תהיה שלי לגמרי?!" (עמ' 131) הוא נכנע כביכול לרכושנות הרעבתנית שלה, שמבחינתו היא טורפנית: "אני שלך! קחי אותי ותאכלי עם חומץ ושמן זית" (עמ' 111).
נוסף על כך, היא מרשה לעצמה להתייחס אליו באימהוּת שתלטנית, ולפעמים מעליבה: "אתה רוצה להגיע למוסקבה לפניי? למה? הייתי רוצה לפגוש אותך ולהכין אותך. בעלי הרי יגיע מלוכלך – בושה וחרפה – הוא לא התרחץ החורף, ויש לו בטח קרום על הגוף. איך אתה יכול לסבול את זה? אני אכריח אותך לרחוץ את הצוואר והאוזניים כל יום" (עמ' 554).
היא כותבת לו בעוקצנות: "וכמה היית חמוד! אתה תמיד חמוד איתי, רק לא ביאלטה. כלומר, אתה חמוד אבל לא איתי" (עמ' 475). היא גם מרשה לעצמה לנזוף בו: "אל תקרא לי גרמנייה, אתה שומע?" (עמ' 69). היא מותחת ביקורת גלויה על האופי שלו: "רק בגלל אופייך הרך אתה גר ביאלטה" (עמ' 522). לפעמים היא ממש תוקפנית כלפיו: "אני לא רוצה שתבוא למוסקבה?! אני לא רוצה?!" (עמ' 82).
לעתים היא נוזפת בו בשתלטנות מדהימה: "מה זה צריך להיות, סופר יקר? אתמול שמעתי ממריה פבלובנה שאתה נוסע לחוץ־לארץ למשך כל הקיץ. זה לא יכול להיות, לא צריך להיות, אתה שומע! סתם כתבת כך, ועכשיו כבר שכחת מזה, נכון? זה אכזרי בצורה שלא תיאמן לכתוב דברים כאלה. ענה לי בזה הרגע שזה לא כך, שבקיץ נהיה יחד. כן. כן. נכון, נכון? אני עדיין רגילה לדבר כך, אתה זוכר?" (עמ' 50).
בשם אהבתה אליו, היא מרשה לעצמה שלא להתחשב ברצונו, ואף להתנהג בחוצפה ובגסות. גם כשהוא חולה, המכתבים שלה רצופים נזיפות, אם בגלל קנאה באיזושהי מחזאית צעירה שבאה לבקר את צ'כוב ואם בגלל ציפייה נכזבת למכתביו: "זה יותר מאכזריות. איני יודעת אם לכעוס או להיעלב" (עמ' 568).
בשלב מסוים היא מגלה מודעות לרגשנות המוגזמת של עצמה: "אז אני כזאת. איני יכולה לשבת בלי להתרגש ולהתייחס לכול באופן אפלטוני. זה, כנראה, סימן של נפש די בזויה, לא עמוקה, לא כך?" אך היא מייד מצדיקה את עצמה ומתגוננת: "והרי אתה היחיד שחושב אותי לחסרת מעצורים; בעיני כולם אני בן־אדם מאופק. ואם לקראת הזִקנה נהייתי רותחת, זה משום שבנעוריי התייחסתי לחיים באופן פילוסופי, עד שאפילו קראו לי בשם קאנט. לא רתחתי, אלא הסתכלתי בשקט ובאדישות על החיים, איך הם עוברים על פניי בלי לגעת בי. [...] והרי אני מרגישה שאתה לא אוהב שהבן־אדם מדבר הרבה על עצמו, כמוני. אתה הרי אף פעם לא מדבר על עצמך" (עמ' 600).
מדהים במיוחד מכתב התגובה שלה (מ־14.12.1901) לידיעה שהוא משתעל ויורק דם – סימן לשחפת. היא כותבת: "חמוד שלי, יקר שלי, היית חולה – ואני לא הייתי לידך! לבי נפל כשקראתי היום את מכתבך הקצרצר. הפירוד עוד נסבל אם אני יודעת שאתה מרגיש טוב, אבל ככה – זה נורא! אני מסוגלת כעת לעזוב הכול ולעוף אליך. אני צריכה להיות לידך, צריכה לסדר לך חיים טובים, נעימים, שקטים. וזה עוד יקרה, חמוד שלי. כואב לי, מאוד כואב, כשאני מתארת לעצמי איך אתה שוכב שם בודד ועצוב... כל כך בכיתי היום, אנטון. אתה מלאך, אתה יודע את זה? אני יודעת מה אתה רוצה, על מה אתה חולם, ואתה שותק ולא אומר דבר, ואתה סובל ואוהב. אני לא ראויה לך בכלל. הראש שלי כזה מבולבל. אתה יודע, מתוק, אני משוכנעת שהצטננת כשנסעת לגורקי. תודֶה. אתה הרי לא מסוגל איכשהו להתארגן שיהיה לך חם וטוב. על כל זה הייתי אני צריכה לחשוב. כל הפֶּרסוֹנָה שלך צריכה להיות שייכת לי, ואז יהיה לך טוב. אנטונקה, אל תקלל אותי יותר מדי. נכון שאתה אף פעם לא תנזוף בי על כך שהסתבכתי בחייך? אח, אנטון, כמה מתחשק לי עכשיו לעמוד לפניך על הברכיים ולדבר הרבה ובלהט – על מה? אני בעצמי לא יודעת. נו, על הכול, על כל חיי, על חלומותיי. הנה הכול נשפך בזרם לוהט כזה!" (עמ' 269-270) ובכן, הוא בעצמו אשם, כי הוא הצטנן כשנסע לגורקי, כי הוא לא מסוגל להתארגן בלעדיה, ורק אם כל הפרסונה שלו תהיה שייכת לה, רק אז יהיה לו טוב.
יהיה זה מוגזם לומר שהייתה לה נטייה לאותה אכזריות עצמית שאפיינה אותו, אך היו לה רגעי חשבון נפש מייאשים: "ברגע שנישאתי, הייתי צריכה לשכוח את חיַי האישיים ולהיות רק אשתך. [...] מתחשק לי לעזוב הכול ולהסתלק כדי שאיש לא יכיר אותי. אל תחשוב שזה רק מצב רוח. זה תמיד מכרסם ונוקב בי" (עמ' 547-548). ובמקום אחר: "אני [...] מתנהגת איתך בחזירות. [...] אנו כנראה חייבים לחיות בפירוד. אני לא מעזה לקרוא לעצמי אשתך. אני מתביישת להסתכל בעיני אימך" (עמ' 547). ושוב: "אני יודעת שאני חייבת לחיות לצדך, לעזור לך, לבדר אותך. ואני לא עושה זאת, כי אני עצלה, לא חזקה, לא מבינה את החיים נכון, או שאני מאוד קמצנית, או משום שהתחלתי את החיים מאוחר, ובכל מקום אני מרגישה את החסר" (עמ' 495). מכל הסיבות הללו האחרונה מסבירה את העיקר: עבודתה של קניפר כשחקנית הייתה בשבילה החיים עצמם, ויחסיה עם צ'כוב היו אמורים לתמוך בהם ולא לחבל בהם.
אולגה קניפר מצטיירת כאישה חזקה, פעילה מאוד, יצרית, לוחמת ובעלת יכולת להתגבר על קשיים נפשיים. וכך היא מגדירה את עצמה: "אני יודעת דבר אחד, שכאשר רציתי מאוד משהו בחיי, והאמנתי בכל לבי באפשרות להגשים אותו ופעלתי באופן אנרגטי, אז תמיד זה הצליח לי, ואף פעם לא התחרטתי על כך שעמדתי על שלי" (עמ' 522).
עוד כשהיא עוד שוכבת במיטה לאחר ניתוח שבו איבדה את הסיכוי להיות אם, היא כבר נותנת לו הוראות שיגיד למאשה איך לארגן את הדירה ביאלטה לפי צרכיה שלה – להזיז רהיטים, להביא פסנתר וכדומה.
כשהיא מקנאה, היא תוקפת בלי עכבות ומשתמשת בביטויים חריפים: "אני מברכת אותך, מתוק, שקיבלת את מדמואזל פּוּשקָריבה. יש לה עיניים כמו זיתים, תלתלים פיוטיים ושן יתומה, בחסות שפה עליונה רכה, אדומה וטעימה. יש לך טעם טוב. היא עושה פרחי נייר, אבל היא כנראה שכחה מה זה מחזה בזמן שהיא כתבה אותו. נו, זה לא נורא. אם אתה מציע לישון בזוג כשתגיע למוסקבה, אז אני אזמין אותה. אתה מרוצה? כן, יקירי שלי?" (עמ' 554-555).
ועדיין, למרות ביטויים בלתי נשלטים של דחפים רגשיים ויצריים, היא יכולה להיות נבונה ורציונלית, ואף לדרוש זאת ממנו: "אל תבוא אם אתה לא מרגיש טוב [...] תחשוב על עתיד התינוק שלנו, ותנהג בתבונה רבה, כדי שהתינוק שלנו לא יסבול מקלות דעתך. אתה מבין את זה?" (עמ' 431).
קלות דעתו של צ'כוב? אולי. ב־12.3.1904 הוא כותב לה שבדעתו כאמור להתגייס לצבא הרוסי, שלחם אז נגד יפן, כרופא צבאי: "אם ארגיש טוב אסע לחזית בסוף יוני וביולי, ואבקש ממך להרשות לי לעשות זאת. אסע כרופא" (עמ' 677). היא עונה: "אתה רוצה לצאת למלחמה? ואיפה אתה שם אותי? מוטב שתבוא לגור איתי, תעזוב את המלחמה, אה? מוטב שנתפוס דגים" (עמ' 681).
ההתכתבות ביניהם חושפת זוגיות בלתי שגרתית, במיוחד באותם ימים. היא מגדירה זאת – בחוסר שביעות רצון גלויה – כך: "אתה יודע, אנטונקה, שבאמת אני הגבר ואתה אשתי. אני עובדת, נוסעת לבקר את רעייתי, בודקת את ההתנהגות שלה – האם אהובתי נאמנה לי?" (עמ' 346). את הדברים האלה מוכיחות, בין היתר, הפצרותיו החוזרות ונשנות שתהרה ותלד תינוק ("הייתי מסכים לגור אפילו בארחנגלסק – אילו היית נעשית לאימא", עמ' 541), בקשות שלא מעוררות בה התלהבות ומסתיימות בניסיון שנכשל, אולי משום שהיא חוששת מהנזק שהלידה תגרום לקריירה שלה.
באותו חוסר שביעות רצון, היא מזהה את חלקיות תפקודה כאשת איש, לעומת המסירות הבסיסית של אימו ואחותו: "מאשה יכולה לעשות הכול בשבילך. כאילו אני מכשול, כאילו אני משתקת את כולם ומפריעה לזרם הנורמלי של החיים. כלומר, אני חיה לידך רק לשם הבידור" (עמ' 602). מילות החיבה שהוא משתמש בהן כלפיה, "כלבלבה", "סוסונת" וכדומה, מעידות אולי על הצד הזה ביחסי השניים.
בכל אופן, ברור שלהערכה המקצועית ולהזדקקות המקצועית שביחסם האחד כלפי השני יש מקום נכבד, אם לא מרכזי, בזוגיות הזאת. היא פונה אליו כאל "סופר יקר", ואילו הוא פונה אליה כאל "שחקנית יקרה", כנראה לא רק בהיתול. ברור לגמרי ששניהם רואים זה את זה, וגם את עצמם, קודם כול כסופר ושחקנית, וכי זהו הבסיס העיקרי ליחסים ביניהם. הוא אפילו כותב: "כנראה גם את תתחילי לאט־לאט לכתוב סיפורים ורומנים. אם זה יתברר לי, אז שלום לך, אני מתגרש" (עמ' 161). כשהיא מבקשת ממנו שלא יהיו מבקרים ואורחים בביתו ביאלטה כשהיא תגיע לבקר אותו, הוא לא נענה לבקשה ואף מבהיר שיהיו אורחים "מבוקר עד ערב".
הוא חותם מכתב ב"מחבק חזק", ומייד לאחר מכן מוסיף בקשה למסור דרישת שלום לעמיתיה בתאטרון, וישנייבסקי ונמירוביץ. היא מביעה לעתים קרובות רגשות אשמה על שהעדיפה את חיי התאטרון על חיי משפחה, במיוחד כשהם כבר נשואים ומחלתו הולכת ומחמירה ("פתאום הרגשתי בושה, שאני בכלל קוראת לעצמי אשתך. איזו מין אישה אני?", עמ' 492), אך נראה שהסידור הזה התאים לשניהם.
גם כשהם כבר נשואים, היא לא מגיעה ליאלטה בעת מחלתו, אלא מסתפקת בהצהרות של רגשות אשמה: "כמה סבלת, כמה נשאת! ואני החזירה יושבת כאן ומשרתת את האמנות. עוד יגיע הזמן, חלילה, שאני אצחק באכזריות על עצמי ועל חיי" (עמ' 311). אבל רגשות האשמה והמבוכה הללו לא מניעים אותה לקחת חופש מהתאטרון ולהיות איתו ביאלטה, והיא אף יוצאת למסע הופעות ברחבי רוסיה עם עמיתיה, כולם גברים. במקום זה, היא מתאמצת לשכנע אותו לעבור למוסקבה בניגוד לדעת רופאו (היהודי), כדי "שלא יהיה לך משעמם ועצוב", ב"בית נעים ונוח, חמים, [...] עם מרפסת זכוכית, כדי שתוכל להתהלך בלי להתעייף. כולם היו באים אליך [...] לדעתי, היית מבריא [...] אימא שלך [...] הייתה שמחה בשינוי כזה" (עמ' 516), וכולי וכולי.
במכתביו, צ'כוב כמעט שלא מבטא תשוקה גופנית, ואילו היא מפגינה בשלב מסוים ביטחון בקסם הנשי שלה ומרשה לעצמה להיות סדוקטיבית, מתגרה, מתחנחנת, מתפנקת: "ואולי שכחת לחשוב עליי?" (עמ' 63); "אז אתה בא, יקירי שלי? ומתחשק לך לראות אותי?" (עמ' 71). היא קוראת לו "אנטוניו" ושואלת: "ואיך אתה תקרא לי?" – כל זאת כנראה מתוך הרגשה שהוא לא אנרגטי די צורכה, ואולי גם כדי לשכנע אותו להגיע מיאלטה למוסקבה.
מעניין שרק באוגוסט 1900 עוברים השניים מהפנייה המנומסת בלשון רבים לכתיבה בגוף שני (סימן ליחסים קרובים). באותה עת, היא כבר פונה אליו בלשון "אנטון שלי", והוא מתחיל לקרוא לה "אוליה", ואף חותם בשם "אנטוניו" (ולפעמים "אנטואן"). אבל הוא עדיין לא רואה טעם לנסוע למוסקבה רק כדי להיות איתה. היא חשה בקרירות שלו ושואלת: "כתוב לי, האם טוב לך, חם לך יותר לחיות עם אהבתי, או שזה לא משנה לך, אה?" (עמ' 97). הוא מצדו נתקף פחד כשהוא שומע שהיא חולה. וממה הוא חושש? שמא יש לה טיפוס, ואז היא לא תוכל לשחק בהצגות המחזות שלו במשך חודש תמים! לאחר שנתיים של היכרות ואהבה, הוא אינו מאמין שהאהבה ביניהם תחזיק מעמד שנים רבות: "אצלי אולי, אבל לא אצלך" (עמ' 116).
בינואר 1901 היא מבקשת את ידו: "תבוא באפריל? אנחנו נתחתן בסתר ונחיה יחד" (עמ' 133). ושוב באפריל: "בוא הנה בתחילת החודש, נתחתן ונחיה ביחד" (עמ' 168). בשלב זה, עוד לפני הנישואים, הם קוראים זה לזה "סופרוג" ו"סופרוז'ניצה" (בעלי/חברי ורעייתי). הוא אף מסביר לה בהיתול איך "זֶ'נָה" (אשת איש) צריכה להתנהג עם בעלה. במכתב מ־7.3.1901, הוא מבקש את ידה בלשון זו: "אנשי יאלטה יושבים אצלי זמן רב, כך שבכל פעם רוחי נופלת, ואני נשבע לעצמי שוב – לנסוע מכאן או להתחתן, כדי שהאישה תגרש אותם, כלומר, את האורחים. הנה אתגרש מהאישה מיֶקָטֶרִינוסלב ואתחתן שוב. הרשי נא לי אפוא לבקש את ידך" (עמ' 155). ועם זאת, הוא מזהיר אותה: "הבריאות שלי נעשתה, כנראה, לגמרי כמו של זקנים – ככה שאת תקבלי ממני לא צורה של בעל אלא של סבא" (עמ' 160). ב־22.4.1901 הוא כותב: "בשבוע הראשון של מאי אבוא למוסקבה. נתחתן אם זה יהיה אפשרי, ונשוט על הוולגה, או שקודם נשוט על הוולגה ואחר כך נתחתן – מה שיהיה לך יותר נוח" (עמ' 171).
לקראת פגישתם בפטרבורג, בתחילת פברואר 1902, הוא כותב לה: "כדי להספיק להתראות איתך אני לא צריך לאבד אף שנייה, לא אספיק אפילו לנשק אותך, ועל משהו נוסף אני לא מעז אף לחשוב" (עמ' 344). והיא עונה: "אתה יודע, אנטונקה, שבאמת אני הגבר ואתה אשתי" (עמ' 346). שנה ורבע בלבד לפני מותו הוא ממשיך לשדר רמזים עבים שהיה רוצה ילד: " אילו היית נכנסת להיריון, הייתי לוקח אותך בפברואר ליאלטה. את רוצה, מתוקה? מה דעתך?" (עמ' 541). ב־17 באוגוסט 1902, הוא מבקש: "אל תיפרדי ממני לפני שתחיי איתי כמו שצריך, בלי ללדת לי איזה ילד או ילדה, וכשיהיה לך תינוק, אז תוכלי להתנהג איך שאת רוצה" (עמ' 410-411), וממשיך ב־10 בספטמבר: "האם שטראוך אישר לך ללדת?" (עמ' 417)
לקראת מותו, היא מבינה שהוא זקוק לאימו ולאחותו יותר מאשר הוא זקוק לה. ואכן, בספטמבר 1902, כשהוא מתכונן בקושי רב להגיע למוסקבה, הוא מבקש ממנה להגיד למאשה שהיא – ולא קניפר – תכין לו את קציצות בשר העגל שהוא אוהב, "בשר מהסוג שעולה שלושים קופייקות".
בין השניים היו לא מעט חילוקי דעות. ויכוח ארוך התנהל על קניית בית בצריצינו, שהוא רצה בו מאוד, והיא לאו דווקא הביעה את התנגדותה בצורה גלויה, אלא מצאה כל מיני תירוצים ושמועות כדי שהקנייה לא תצא לפועל, תוך התעלמות גמורה מרצונו וממצבו הגופני.
האם נכון לראות במה שהיה ביניהם אהבת־אמת? ואולי היא הייתה זקוקה לו כדי להתגאות בו, והוא – למען הקשר עם התאטרון והמידע עליו? הרי לשם כך גם אין צורך להיפגש, לחיות יחד יום־יום. מצד שני, הנה קטע כזה במכתבה: "מתוק, אנטונצ'יק [...] כתוב לי יותר על עצמך, על כל כפתור שלך. איך אתה ישן? איך אתה אוכל? עם מי אתה מדבר? האם אתה שותה קפיר? האם הוא טעים? ואיך העיכול? האם אתה מורח את הצוואר באו־דה־קולון? אתה מרטיב את השערות בספירט? [...] מנשקת אותך חזק, מחבקת אותך עד שאשבור לך את העצמות" (עמ' 186). האם זאת אהבת־אמת? הוא מצדו חותם "בעלך וידידך לנצח נצחים". והאם זאת אהבת־אמת?
בחליפת המכתבים נשמעים – אם כי מעט מאוד – הדי הזמן: חששות ממהומות סטודנטים במוסקבה ובפטרבורג (17.1.1902), התערבות בוטה של הצנזורה בספרות ובתאטרון (למשל, במחזות של גורקי), סגירת עיתונים על ידי הצנזורה והגליית אנשים מסוכנים לשלטון. אפשר ללמוד מהם לא מעט על חיי התאטרון במוסקבה באותן השנים, שכן לבקשתו של צ'כוב, שחי ב"פרובינציה", קניפר כותבת לו בפירוט על המתרחש בחיי השחקנים בתאטרון ומחוצה לו, כולל רכילויות סודיות (היא מזהירה אותו שלא לדבר על זה, וכך יוצרת איתו מעין מחתרת משותפת), ובמיוחד – לבקשתו – על התגובות להצגות מחזותיו. הוראות הבמה שהוא שולח לקניפר מעניינות ונפלאות. למשל: "שימי לב! אל תעשי פנים עגומות בשום מערכה. כועסות כן, אבל לא עגומות. אנשים הנושאים בתוכם יגון זמן רב ורגילים אליו, רק שוקעים בהרהורים לעתים תכופות. כך גם את תשקעי בהרהורים לעתים על הבמה, באמצע השיחה, את מבינה?" (עמ' 116).
אפשר גם ללמוד מהמכתבים הללו על תנאי החיים ברוסיה בעשור הראשון של המאה ה־20. היא כותבת, למשל, ממוסקבה: "אין אצלנו פשפשים בכלל, ועכברים מתרוצצים על המיטות. מצאתי עקבות טריים על הכרית" (1.3.1903). (עמ' 538).
צ'כוב כותב במילים שמזכירות את דבריו של יוסף חיים ברנר: "מחכים לנו עוד ימים לא מוצלחים רבים, אפילו עונות שלמות של אי־הצלחה. יהיו עוד אי־הבנות גדולות יותר, ואכזבות קשות. לכל זה צריך להיות מוכנים, צריך לחכות לזה, ואף על פי כן לדבוק במטרה בקנאות" (עמ' 33). שניהם מרבים להשתמש במילה "משעמם" או אף "קודר". צ'כוב כותב: "טוב שזה קודר, שחקנונת חמודה שלי. טוב מאוד! זה אומר שאת אישה רוחנית, פילוסופית" (עמ' 78). נקל לראות שהפסימיזם והשעמום היו אז מעין כרטיס ביקור, כמו המחאה, הפמיניזם, וה־#metoo בימינו.
צצות גם עדויות על ההתעניינות האופנתית במחלת עצבים ("נברסתניה") שהגיעה לרוסיה קצת באיחור, ושיהודים התמחו בה. קניפר מספרת על פגישה עם אשת רופא מפריז, "פסיכופתית לגמרי. יהודייה, כנראה" (עמ' 368), שחוקרת וכותבת עבודת דוקטור על טיפוסי נברסתניה בקרב משכילים. ידידה של הסופר וחוקר מחלות הנפש הרוסי, ויקנטי ויקנטייביץ' ורסייב, הגיעה לפגוש את קניפר לאחר ששמעה מפי הבמאי מיירהולד שהיא נברסתנית. התעניינות זו – ומקומם של היהודים בה – יכולה להאיר את הרקע לעבודתו ולהצלחתו של זיגמונד פרויד.
אפשר גם ללמוד על האנטישמיות הכמעט מובנת מאליה שהייתה נחלתם של צ'כוב וקניפר. היא מתארת את אחד מהנבחנים שביקש להתקבל כשחקן בתאטרון כ"גנדרן פרובינציאלי מהז'ידים" (עמ' 188). היא כותבת, "את המעיל שלך נעשה בחנות הפרוות הטובה ביותר. זה יהיה יותר מהר, יותר טוב, ולא יותר יקר מאשר אצל איזשהו יהודי" (עמ' 621). וב־31.10.1901 היא כותבת: "הנוער במוסקבה שוב מסית, בגלל הבעיה היהודית והעיתונות. זה לא נחוץ עכשיו" (עמ' 213).
ואילו הוא כותב לה: "בצילום את דומה ליהודייה", ואחר כך מתנצל על ה"עלבון". פה ושם הוא פונה אליה בכינוי המקנטר "ז'ידובוצ'קה", יהודונית (אנסטסיה רוזנובה כתבה שידידיה של קניפר, שלא אהבו אותה, היו סבורים שאולי היא יהודייה), או "יהודיונת קמצנית שכמותך" (כשהוא חושד שהתאהבה במישהו אחר בפטרבורג). באותו סגנון קנטרני הוא גם מכנה אותה – כרמז למוצאה הגרמני –"לותרנוצ'קה".
אבל הוא גם כותב: "אני קורא כל כך הרבה, שבקרוב אהיה חכם כמו יהודי חכם" (3.1.1902) (עמ' 296). הוא זועם כאשר אצל רופא השיניים, שעושה לו סתימה בשן, נכנסים יהודים לדבר בעניין בית הקברות היהודי ולוקחים עמם את הרופא לבית הנפטר ממש באמצע הטיפול, כי הוא אחד מראשי הקהילה. "הלכתי הביתה בלי סתימה בשן, זועם וחולה למחצה" (עמ' 476). למרות הסטראוטיפ המובן מאליו, צ'כוב מבקש מקניפר להפעיל את קשריה במשרד התרבות והחינוך כדי לעזור לילד יהודי שלא מתקבל לגימנסיה של יאלטה, לאחר שכבר ניגש ארבע פעמים לבחינה וקיבל ציון 10, "וזה אף על פי שלאביו יש בית ביאלטה. מקבלים ז'ידים מערים אחרות" (עמ' 412). בכל אופן, למרות חילוניותו המוחלטת, צ'כוב כותב: "דרישת שלום לווישנייבסקי, לנמירוביץ, ולכל הנוצרים הפרבוסלבים" (עמ' 582).
לאחר מותו של צ'כוב, קניפר המשיכה לכתוב לו במשך חודשיים. היא כתבה: "אנטון, יקירי, מתוק שלי, כה קרוב וכה רחוק [...] כשאני כותבת לך אני מרגישה שאתה חי, אי־שם במרחקים, ומחכה למכתב. יקירי שלי, אהבתי המתוקה, אני רוצה לכתוב לך מילים רכות, אני רוצה ללטף את שערך הרך כמשי ולהביט אל תוך עיניך היקרות, הנוצצות והאוהבות".
