פרולוג
The true meaning of life
"We are visitors on this planet.
We are here for ninety or one hundred years, at the very most.
During that period, We must try to do something good, something useful, with our lives.
If you contribute to other people’s happiness, you will find the true goal, the true meaning of life".
The 14th Dalai Lama
המשמעות האמיתית של חיינו
"כמו עוברי אורח, אנחנו רק מבקרים בעולם הזה.
הזמן שעומד לרשותנו הוא תשעים עד מאה שנה לכל היותר.
בזמן הזה עלינו לנסות לעשות כמה שיותר טוב בחיינו ולהביא כמה שיותר תועלת לזולת.
אם נוכל לתרום לאושרם של אחרים,
או אז נמצא את המטרה והמשמעות האמיתית של חיינו".
הדלאי למה ה-14
נעים להכיר,
סמדר, נשואה לעפר ואימא לשלוש בנות אהובות:
סתיו, שקד ושי.
מוזיקאית ותרפיסטית רגשית.
מאמינה בטיפול אלטרנטיבי ובכוח התת-מודע והמחשבה לברוא מציאות, ואופטימית מטבעי.
בת 58 ומתגוררת בלוטם, במשגב שבצפון.
תמיד ידעתי שמסע החיים של כולנו רצוף אתגרים והתמודדויות.
הספקתי לעבור אי אלו אתגרים משל עצמי, אבל שום דבר לא הכין אותי לאירוע המכונן ב-9-8-23, היום שבו גיליתי שיש לי סרטן שד עם גרורות דרגה שלוש.
גם בכותבי שורות אלו, שנה אחרי, אני עדיין לא מאמינה.
"אישה בורחת מבשורה", כתב דוד גרוסמן.
זה בדיוק מה שהרגשתי.
קשה לבטא במילים את סערת הרגשות שהתחוללה בתוכי.
אני??? סרטן???
לא יכולתי או לא רציתי למצוא זיקה בין השניים.
סרטן היה תמיד נחלתם של אחרים, לא שלי, כך ניסיתי לשכנע את עצמי.
אני, שתמיד דגלתי באורח חיים בריא, הרגשתי שהגוף בוגד בי.
יש רגעים מכוננים בחיים, כמו הרגע שבו בישרו לי את הבשורה. אי אפשר להתכונן לרגע הזה. היה זה כאילו פטיש במשקל 10 טון נוחת על ראשי. העוגן שעליו יכולתי להסתמך, האמונה בבריאות של גופי, נעלם.
קשה לתאר את התחושות שליוו אותי.
הן נעו בין הלם לחרדת מוות, לתקווה ולאמונה.
כמו גלים בים, פעם למעלה ופעם למטה וחוזר חלילה.
אמרתי לעצמי שהסוף שלי יגיע מתישהו, כמו כולם, אבל לא ככה ולא עכשיו.
יש לי עוד הרבה מה לעשות כאן בעולם הזה, לחיות ולהפיץ טוב.
נוכחתי לדעת שלא משנה כמה תמיכה יש מסביב, בסוף אני לבד עם עצמי, כי זו החוויה הקיומית שלי.
אף אחד לא יכול להרגיש או להבין את מה שאני עוברת, ורק אני יכולה להתחבר למשאבי הכוח הפנימיים שלי.
ההכרה הזו הותירה אותי עם תחושת בדידות קשה מחד, ועם תקווה, תחושת מסוגלות ושליטה מאידך.
מאחר שאצלי השכל הוא משאב כוח משמעותי, מצאתי את עצמי מנסה לחשוב על הדברים מנקודת מבט שונה.
"אני עכשיו בקורס של חיי והסרטן הוא לא איום. הוא מורה קשוח שבא ללמד אותי שיעור. אבל מהו?"
אני מאמינה שהנרטיב שבו אדם משתמש יכול לברוא מציאות.
חששתי מהכימו עוד יותר משחששתי מהסרטן, והחלטתי לספר לעצמי שאם התת-מודע שלי גרם לסרטן להופיע, הוא גם יוכל להעלים אותו. ניסיתי לספר סיפור אמפתי לעצמי:
הגוף שלי הכזיב אבל כנראה גם אני אכזבתי אותו.
הייתי נתונה ללחץ רב. הימים היו ימי ההפיכה המשטרית.
המדינה בערה וגם אני. הכעס והחרדה שהצטברו בתוכי לא הצליחו למצוא פורקן.
רק חצי שנה קודם לכן עברתי ממוגרפיה שהייתה תקינה לחלוטין. כששאלתי את עצמי, למה דווקא עכשיו, הבנתי שזה היה הטריגר שגרם לסרטן.
זו הייתה פרשת דרכים עבורי לבחור אם להתחיל טיפולים שמהם חששתי או לקחת הימור ולנסות לצעוד בדרך אחרת.
ידעתי שאם אשתף את המשפחה, יופעל עליי לחץ לבחור בערוץ הקונבנציונלי.
וכך יצא שבמשך חצי שנה שיתפתי רק את עפר בעלי ומעגל קרוב של חברות. החלטתי לקחת אחריות על הריפוי שלי ולסמוך על עצמי, למרות אובדן האמון בגוף, מה שהתגלה כמשימה מאתגרת בעליל.
בשלב הראשון ניסיתי להגיע לאנשים שהצליחו להירפא ללא טיפולים רפואיים ומוגדרים בעגה הרפואית - radical remission. אמרתי לעצמי שאם הם הצליחו, גם אני אצליח.
הצטרפתי ל"תעצומות", ושם הכרתי לראשונה את ההגדרה "פוגשת סרטן" (שהתחברתי אליה מייד), הלכתי לטיפול בשיטות "המסע" ו"מסע הנשמה", רכשתי ספרים שנכתבו וסדרת סרטים על סיפורי ניסים, הגעתי לאנשים שנרפאו. השקענו הון עתק בטיפולים פרא-רפואיים - Onetsu (טיפול בחום), טיפול במכונת תדרים, רכשנו את מכשיר מי ה-Kangen, מכשיר מיינן מים ששמענו שהוא בעל סגולות ריפוי, עברתי בדיקות במעבדה מיוחדת, תרגלתי צ'י קונג, קטפתי שרביטן וחלטתי אותו. עברתי לתזונה אורגנית, לקחתי כמויות של תוספי תזונה.
עשיתי כמעט כל דבר אפשרי.
נשארתם חסרי נשימה אחרי התיאור הזה?
זו גם הייתה התחושה שלי.
ריצה מטורפת מטיפול לטיפול.
מסתבר שלרפא את עצמי זו עבודה במשרה מלאה, ובאין פרוטוקול מסודר אף פעם אי אפשר לדעת אם האנרגיות מושקעות במקום הנכון והיעיל. מרבית הזמן לא ידעתי לומר אם העבודה התודעתית עובדת. האם התת-מודע מקבל את המסרים שאני מעבירה לו.
הרגשתי כמו מתחרה במרוץ. ידעתי ש"המורה שלי" לא שוקט על שמריו. הוא לא מחכה לי, אלא ממשיך להתקדם.
ואכן בניגוד לחלומות על ניסים ונפלאות ולמרות מאמציי האדירים, המצב החמיר. תפקודי הגוף הידרדרו. בלוטות הלימפה הפסיקו לתפקד - היד התנפחה, הצלעות כאבו, הריאות התמלאו נוזלים, והתקשיתי לנשום, לשבת ולשכב.
המטפלים שטיפלו בי הסבירו שלפי גישת "הרפואה הגרמנית החדשה", ההחמרה במצב היא שלב חולף. הגוף נלחם.
הם לא התריעו, אבל הגוף שלי התריע באופן שלא השתמע לשתי פנים.
היום אני מבינה שהמטפלים, שבאו עם המון כוונות טובות, הגיעו גם הם עם נרטיב מהודק שלא אִפשר להם להתריע בזמן.
הכול בסופו של דבר הוא עניין של נרטיב בחיים.
נקודת המפנה הייתה כשנתפסו לי הגב/הצלעות. זה קרה כשעפר היה בחו"ל ואני לבד בבית. התכופפתי ולא יכולתי להקים את עצמי. לא ידעתי שהסידן החל לברוח מהעצמות בגלל הסרטן. מסתבר שעודף סידן בדם הוא סכנת מוות ממשית.
בשלב זה, בעודי כורעת על הרצפה, הרגשתי בדידות וקורבנות: "למה אני?" ו"למה עכשיו?"
לפתע בת קול אחרת עלתה בי. קולה של המטפלת שבי:
"זו לא השאלה הנכונה. השאלה הנכונה היא:
"מה השיעור שאת צריכה ללמוד ועדיין לא למדת?"
עלתה בי ההכרה שאני לא יודעת לבקש עזרה ולהישען על אחרים. ברגע שהבנתי זאת, תחושת הקורבנות התחלפה בתחושת מסוגלות ואקטיביות -
"מי האדם הכי מתאים למשימה כרגע כדי לסייע לי?" והתשובה לא איחרה לבוא.
טכניקת המסגור מחדש (re-framing) של הסיפור ליוותה אותי לאורך המסע והתגלתה כמשנת מציאות.
גיליתי להפתעתי הגמורה כי תפקודי גוף יכולים להידרדר במהירות מפתיעה.
אושפזתי בבית החולים כרמל בסכנת חיים, עם עודף סידן בדם ועודף נוזלים בריאות. אני אסירת תודה לצוות שלא כפה עליי ללבוש את מדי בית החולים. זה אִפשר לי לשמור על הזהות שלי ולא ללבוש זהות של "חולה" - הגדרה שאיני מזדהה איתה עד היום.
נקודה נוספת שהייתה משמעותית עבורי - לפני שהמצב הידרדר, נפגשתי עם ג'נט מיכאיל, רופאת משפחה מפקיעין שעברה טיפולים קשים ובסופו של דבר ריפאה את עצמה רק דרך עבודה תודעתית.
היא סיפרה שהאמונה שלה באל גרמה לה לחפש סימנים שהיא צועדת בדרך הריפוי.
לדבריה היא חיפשה ומצאה סימני וי בעננים בשמיים.
במשך תקופה ארוכה חיפשתי סימני וי, אבל עננים הם יצורים אמורפיים ודינמיים, וכך כל וי שזיהיתי הפך עד מהרה לסימן לא מזוהה.
די היה בזה כדי להעכיר את מצב רוחי.
הרגשתי שכל מאמציי היו לריק ושהמסלול שבו בחרתי אינו מדויק. ואז... בלילה הראשון שבו הגעתי ל"כרמל", על רצפת המקלחת בבית החולים, התנוסס סימן וי ברור וכזה שאינו משתמע לשתי פנים.
מישהו אחר לא היה נותן דעתו על כך, אבל אני, שמאמינה בסימנים מהיקום, מצאתי עצמי מחייכת, תוך שאני סובלת כאבים קשים. סוריאליזם בהתגלמותו. כל העת חיפשתי אישור במקום הלא-נכון, ועתה ידעתי שהגעתי למקום הנכון.
לא אלאה אתכם בפרוצדורות הכואבות במיוחד שעברתי. רק אומר שבסיום מחצית השנה נאלצתי לקבל את העובדה שאין לי ברירה אלא להישען על הרפואה הקונבנציונלית ולבקש עזרה.
אז גם יכולתי לשחרר את מעטה הסודיות שהכביד עליי ולשתף את המשפחה והחברים.
יראתי מהמפגש הראשון עם האונקולוג (אלברט, לימים אכנה אותו "איינשטיין").
הייתי במצב גופני ירוד כל כך שלא הרגשתי שאני מסוגלת לשאת דברי תוכחה.
למזלי האונקולוג שפגשתי הוא אופטימיסט בלתי נלאה, עם חיוך מאוזן לאוזן, קליל ובעל הומור, מסור מאוד למטופליו, אבל הכי חשוב, הוא אינו עוסק ב"מה היה קורה אילו", אלא מתמקד ב"מה ניתן לעשות כדי לשפר". הוא גם הרגיע אותי שבמקרה שלי יש פרוטוקול שעובד.
הללויה!!! במשפט אחד חזרה אליי התקווה.
היום שבו התחלתי לקבל טיפול קונבנציונלי הוא 13-2-24, יום הולדתו של עפריקו ולכן גם תאריך סימבולי עבורי לתחילת השינוי. אז גם התחלתי לתעד ולכתוב יומן מסע שאִפשר לחברים ולמשפחה ללוות את התהליך מרחוק.
אומרים שהכתיבה משחררת.
עבורי, היומן הפך לנדבך חשוב בריפוי ולתזכורת לתהליך שעברתי מהנקודה שהתחלתי ועד הלום.
גם היומן עבר שינוי.
בימים הראשונים תיעדתי את מצב הגוף והנפש, אבל עד מהרה הוא הפך לדיאלוג פתוח ועמוק עם עצמי ולאסופה של הרהורים ותובנות על החיים. אוצר בלום עבורי ועבור מלוויי.
כל מסע הוא "מסע הגיבור" של בעליו.
אין מסע אחד דומה למשנהו ואי אפשר להקיש מאחד על האחר, גם אם יש קווי דמיון.
"ותעבירו את זה הלאה" היא הדרך שלי להפיץ טוב בעולם. אם משהו מהסיפור שלי יוכל לסייע ולו לאדם אחד, עשיתי את שלי.
