1. גשם של מטאורים
הבטתי בשעוני. השעה הייתה אחת. וואו, כל כך מאוחר, אפילו לא שמתי לב, איך הזמן התמוסס ונמוג בערפילי הלילה. הירח רק עכשיו החל לעלות, גבוה ובהיר, בתנאי כמובן שאיזה ענן סורר יחליט דווקא עכשיו לא לכסות אותו ולכבות את התאורה הטבעית.
שעת לילה וחם במדבר, אפילו לוהט. כצפוי, המסיבה בעיניי נחלה כישלון חרוץ. יותר מדי אנשים, פחות מדי מהם מוכרים, חלקם הגדול מסובבים, מסוחררים ושתויים. פה ושם מישהו ניסה לשלוח ידיים, סתם מתוך שכחה או אולי הרגל.
ניסיתי להתפוגג, אך בכל פעם שהחלטתי לחמוק מישהו עצר אותי, אחז בידי ושאל שאלה חסרת פשר. לא רציתי להעליב איש, אז נשארתי ועניתי בסבלנות על שאלות מטומטמות.
כן, כזו אני, לא אוהבת להעליב.
הכול החל לפני שבועיים כשהבוס הגדול, מר שרביט בכבודו ובעצמו, החליט להזמין את כל אנשי המשרד ובני משפחותיהם לגיבושון חברתי. מה שנקרא, "הגיע הזמן להרגיש ביחד ולהתגבש". ומכל המקומות שבעולם החליט על אירוע רב משתתפים בחווארים, דרומית למדרשת בן גוריון.
לא התלהבתי. אני שונאת לטייל בלילה עם אנשים שאיני מכירה. אם זה היה תלוי בי, הייתי מעדיפה מלון חמישה כוכבים במקום מלון 100 אלף כוכבים. ניסיתי להתחמק, אבל לא הצלחתי כי למייל השני שהודיע על מקום המפגש והמסלול צורפה אזהרה ודרישה: "נוכחות חובה".
איכשהו הצלחתי להתחמק מהנסיעה המשותפת באוטובוס שהושכר לצורך העניין, והודעתי שאני מגיעה ברכב הפרטי שלי. זהבית בן בסט, המזכירה הכול יכולה, הרימה גבה, העיפה מבט אל עבר הבוס וניסתה להתנגד: "אולי בכל זאת? לא יפה. באמת. כולם יגיעו ביחד, נצחק, נספר בדיחות, נשיר, נתחיל להתגבש...".
המילה "גיבוש" הזכירה לי דבש מגובש ולא טעים. החנקתי גיחוך, נעמדתי על רגליי האחוריות והודעתי: "או ברכב הפרטי שלי או שאני לא באה".
למה היא ניסתה להתווכח?
אולי זה היה המסר מהבוס הגדול. לשונות רעות ידעו לספר שהוא רוצה לערוך את החתונה של הבת שלו בעוד חודש במרבצי הנגב בליל ירח מלא, עם לינה בשקי שינה ומסע לילה של החברים של הילדה, ובעצם סוחב אותנו כדי לבדוק את ההיתכנות ואת תנאי השטח. לשונות עוד יותר נבזיות לחשו שהוא רוצה להעמיס על המשרד את הוצאות החתונה, יחד עם הוצאות הערב הזה. לא יודעת מה נכון ומה סתם רשעות, זה גם לא עניין אותי במיוחד. הייתי מוותרת ברצון על התענוג המפוקפק, אבל אחרי שהתעקשו עשיתי גם אני שריר: "או לבד או שאני לא מגיעה".
וזהבית ויתרה לי. כלומר לא לגמרי, רק כתבה בפרוטרוט את פרטי המסלול, ציירה ביד בוטחת את המפה, ציינה מהו זמן ההגעה המשוער מנקודת א' לנקודה ב' כולל הפסקת קפה של עשר דקות, ואפילו תכננה לי שתיים כאלה. זה דווקא ריגש אותי, אבל אז חזרה והדגישה כמה פעמים: "שלא תעזי להתפרפר. תגיעי בזמן וזהו".
אני עדיין פנטזתי על כאב גרון ואשפוז, או לחילופין שבירת רגל. הכול כדי לא להגיע לחאוורים. אבל מה לעשות? אני בריאה כמו שור צעיר ואפילו יצאתי בזמן, אבל נקלעתי לתאונת דרכים ליד עין־פשחה. ככל הנראה תאונה קטלנית, כי בנוסף לאמבולנס שהיה במקום ראיתי מסוק ממהר להגיע כדי לאסוף את הפצועים ולהעבירם אל בית החולים הקרוב.
הגעתי לאירוע באיחור וזהבית הזעיפה פנים. "ידעתי שתאחרי. נעלי עקב? את לא מתביישת? אי אפשר לסמוך עלייך במיל", רטנה.
בתגובה חייכתי ושלפתי את הסנדלים מהתיק. "שימי לב", שאגתי בתרועת ניצחון, "הכול מוכן".
"אבל הם כבר יצאו לדרך", התלוננה זהבית, "מה נעשה איתך? תחכי במאהל עד שיחזרו? אפילו קפה אני עדיין לא יכולה להציע לך".
"אני יודעת", אמרתי, "אבל רק שתדעי — לא תכננתי לצאת לחפש אוצרות בחול. אחכה בסבלנות עד שיחזרו. הרי מדובר בטיול מעגלי, נכון? ולא חובה, רק למי שרוצה. בסוף כולם חוזרים לכאן כדי לאכול, לרקוד, להשתכר עד מוות ובקיצור לעשות חיים משוגעים. לא?"
כן, זה מה שדמיינתי לעצמי.
אבל אז, כשמשאיות האוכל החלו להגיע באיחור אופנתי, הגיעו גם הפצועים הראשונים. ראשונה הגיעה אשתו של הבוס, הגברת לאה שרביט, שמעדה על סלע וכנראה נקעה את הקרסול. היא צלעה ונשענה על שני בחורים צעירים. החובש המלווה הציץ ברגל ופסק: "לא נראה לי שיש כאן שבר, אבל ליתר בטחון אקבע את הרגל. אשים קצת קרח מסביב שלא יתנפח יותר מדי, ומחר יעשו לך צילום. בינתיים נוחי, שבי עם רגל מורמת וקחי נשימה עמוקה".
פניה של לאה החליפו צבעים. "בעוד יומיים אני אמורה לטוס לרומא לקנות בגדים לחתונה לעצמי, לחמותי ולשני הבנים הצעירים". היא תקעה מבט מאשים בבוס הגדול, אבל לא אמרה מילה נוספת.
"תוך יומיים זה יעבור", הבטיח לה החובש, אבל מבט אחד בפניו אישר לי את האבחנה: שום דבר לא ישתפר תוך יומיים. ייתכן שתיאלץ להסתובב בגבס לפחות חודש, או במגן רגל אם הרופא יסכים. את החתונה אולי לא תפספס, אבל לא תופיע אלגנטית כפי שתכננה.
אין לי ספק, חשבתי, רומא תהיה תענוג מפוקפק מאוד. טוב כבר לא יצא מהחוויה הזו. לא אמרתי מילה, כמובן. למה לי לקלקל אווירה ואשליה?
אחר כך הגיעה הקטסטרופה האמיתית: בחור צעיר מהצוות הטכני של המשרד החליק על סלע, נפל על זיז של סלע אחר וכנראה שבר את הגב. החובשים מיהרו להגיע אליו, הניחו אותו בזהירות על האלונקה כשהוא משתדל לא לקלל או לצווח והעלו אותו לאמבולנס. הם הזמינו את לאה שרביט להצטרף כדי לצלם את הקרסול בבית החולים, ודהרו בכיוון באר שבע.
עוזי שרביט, הסגן של אלוהים בכבודו ובעצמו, היה מבואס. קבוצה כזו גדולה של אורחים בלי אמבולנס מלווה, איך אפשר? ואשתו שנעלמה לה פתאום עם חשד לשבר בקרסול, ממש לא נעים. מזל שטרח לעשות ביטוח במקרה של תאונה, אבל עדיין קיווה שהבחור הפצוע יישאר בחיים וללא אחוזי נכות. הוא לבטח כבר יחטוף ממנה, מאשתו.
הרעיון בכלל לא היה שלו, אלא של הבת הצעירה, פנינית שרביט.
כמובן, איש לא העלה על הדעת לבטל את האירוע, לפזר את הנוכחים ולחזור הביתה. מר שרביט מלא התושייה התקשר לחבר שלו וזה הבטיח שהוא מייד מוציא אמבולנס חלופי. ראיתי על פניו של שרביט שחזר לנשום לרווחה.
הבטתי בפניה של פנינית, הבת הצעירה, זו שאמורה להתחתן בעוד חודש וכל הבלגן בעצם נעשה כדי שתחליט אם היא רוצה חתונה בחיק הטבע. השמחה שעטפה את פניה בתחילת הערב הלכה ודעכה. נראה שהתחילה לקלוט שגם עם הדיג'יי הכי טוב בעולם והקייטרינג הכי יקר, זה לא תענוג כל כך גדול לסחוב מאות מוזמנים לבלות יומיים בחיק הטבע אם חלקם עלולים לחזור הביתה על אלונקה, או גרוע מזה.
בעלה לעתיד לא נראה מודאג. בניהו אמית — לשעבר בניהו אמזלג — הסתובב עם כוס גבוהה ולגם ממנה לסירוגין. בשלב זה נראה שהוא די שתוי, אבל מה אני מבינה?
התקליטנים התמקמו בעמדת הדיג'יי והרעש מחריש האוזניים שקיבל הד מהרי הסביבה שבר כל מחסום. אם הייתי מפעילה את האפליקציה למדידת רעשי סביבה יכולתי בקלות להגיש תביעת נזיקין בגין פגיעה בעור התוף. איכשהו מצאתי מקום שבו הרעש קצת התעמעם והמתנתי עד שיתחילו לפתוח שולחנות, אות וסימן עבורי — כך החלטתי — להתחמק ולחזור הביתה. לא לפני שאודה לכולם, אהלל ואשבח, כמובן.
כעבור זמן ממושך של סבל הכריזה זהבית על פתיחת המזנונים. דבר ראשון פניתי לעגלת הקפה, כי רמת הקפאין בדם שלי ירדה פלאים. לחלב היה ריח מוזר ומכיוון שאני לא שותה תחליפים כמו חלב שיבולת שועל, סויה או גמלים ולא התחשק לי קפה נקי עם טעם וריח של בוץ, נאלצתי לוותר.
המים בקנקנים היו פושרים והסודה נטולת בועות. מה לעזאזל קורה כאן? פניתי לבר הסלטים, אבל מבט אחד שכנע אותי שמכאן לא תבוא הישועה. הריח לא עבר את סף הסבילות שלי. הבשר על האש נראה לא רע, אבל היה קשה וסולייתי. אין דבר, ניחמתי את עצמי, אחטוף משהו בדרך הביתה.
ניגשתי להיפרד מחבורת הקשקשנים, כולם היו עסוקים ברכילות משומנת היטב ובהעלאת גירה. נופפתי לשלום לזהבית ואפילו שלחתי לה הודעה: ‘אני הולכת, היה נפלא! תודה שהוזמנתי. ביי ביי'. לחצתי את ידה של פנינית, שלא ממש שמה לב מי לוחץ לה את היד ומדוע, העפתי מבט נוסף בלועסים והתחלתי לתרגל עזיבה. נפרדתי מהחול, מהירח הגבוה בשמיים שכצפוי היה מכוסה בחלקו על ידי ענן בודד — אל תגיד לי שגם אתה מתבייש מהתנהגות החצופים כאן למטה — ואוזניי נפרדו בהתרגשות ממצהלות החוגגים. מילאתי את מכסת הסבל הסביר.
התנעתי את האדמונית שלי שהתעוררה כמו בתולה המחפשת הרפתקה בלילה, ויצאנו לדרך. עצרתי בדיוק לפני היציאה לכביש 90, מתלבטת אם לעלות לאורך ים המלח או לרדת אל עבר נווה זוהר. עוד אני מתלבטת והמכונית שלי החליטה עבורי. ויתרתי לה, היא כנראה יודעת מה טוב בשבילי.
כצפוי, הדרך הייתה פתוחה. משאית כבדה אחת עקפה אותי ברינה ואני שמחתי שלא הזדנבה אחריי ואותתה לי באותות ובמופתים לזוז הצידה לשול שלא תמיד קיים. זהו, שאר הדרך הייתה פנויה.
עכשיו נעלם הירח מאחורי ענן בודד ומתוך החשכה מעליי החל לפתע גשם של מטאורים. מחזה כזה טרם ראיתי. תחילה זרמו בקצב איטי ולאט לאט הגבירו מהירות. חשבתי שהם ייפלו מעליי כמו גשם, אבל הם חצו את הרקיע בזווית קהה ונעלמו אי שם בתוך החשכה. ממש כוכבים נופלים כמו בסרט מדע בדיוני. אני חייבת לבקש משאלה, חשבתי לעצמי. האם יש משהו שאני עדיין באמת רוצה? לא הצלחתי לחשוב על משהו קונקרטי. מדהים, לא? מחזה סוריאליסטי במיוחד לכבודי ואפילו לא תכננתי לראותו. האם כך מתים כוכבים? האם בני אדם נעלמים כך מתוך חיינו? שנייה היו ואחר כך...? הכאב בצד שמאל הזכיר לי את האובדן. נשמתי עמוק כדי להקהותו.
הצצתי בשעון. אחת וחצי בלילה, לא נורא. תוכנת הניווט רמזה לי שאם לא יהיו פקקים, תאונות, אסונות או כל מרעין בישין, אהיה בבית תוך שעתיים וקצת, מקסימום שלוש. ברור שהיא מזייפת קצת, במיוחד כשמדובר בנהגת זהירה כמוני. כיום כבר אינני נוהגת לטוס. פעם הייתי מלכת הכביש — עוקפת וולבו ומרצדס, אפילו בעליות, ומשאירה אותם הרחק מאחור. אבל היום? חבל על הזמן ועל הסיכון ואין סיבה להעמיס מתח מיותר על המכונית, אפילו שהיא כבר לא פיאט 600 אלא משהו קצת יותר מודרני, אוטומטי וזריז.
הדלקתי רדיו שיארח לי חברה, ואז עלה איינשטיין ושר ‘לא רואים ממטר, סע לאט'. התחלתי לשיר ביחד איתו ופתאום נשמע פיצוץ. נרעדתי. פיגוע כאן ועכשיו? נורא.
לפניי, במרחק רב היתמר ענן שחור וכבד. המכונית שלי כבתה והחלה מידרדרת במורד. מזל שהאינסטינקטים שלי עדיין עבדו ובלי לחשוב משכתי את בלם היד. לחצתי על דוושת הבלמים לסירוגין ושילבתי הילוך למצב חניה. אינני יודעת אם נהגתי כשורה, אבל הצלחתי לעצור אחרי מרחק של כ־50 מטרים.
ישבתי דוממת, לקחתי כמה נשימות עמוקות ונתתי לדופק שלי לחזור לנורמה. מה זה היה? פיצוץ מבוקר? פיגוע טרור? משום מה נזכרתי בדיווח בספר ההיסטוריה על הפיגוע במעלה עקרבים אי שם בשנות תרפפ"ו, מתי זה קרה? בימיה הראשונים של המדינה? אבל הפיצוץ המפחיד הזה והפסקת החשמל מסביב... לא יכול להיות שזה מה שקרה עכשיו.
אסון לפניי. מה זה יכול להיות? הדופק שלי התרומם למהירויות בלתי נסבלות ועורר עוד קצת לחץ בחזה. ניסיתי להרפות, לנשום אוויר, להוציא לאט להירגע. זה לא עבד. בדיוק כמו אז, כשנקשו בדלת והודיעו לי שאבנר שלי...
אני זוכרת כמו היום את הרגע שחסם את נשימתי. לא, לא התעלפתי, פשוט לא קלטתי והוא, החייל המסכן שהגיע עם השותף הדומם שלו, היה צריך לחזור שוב ושוב. לקח לי הרבה זמן לקלוט שאבנר איננו. מת, הבן זונה. בצורה הכי אידיוטית שאפשר. אפילו לא הספקתי לספר לו. בעצם אני כבר לא כל כך בטוחה מה אמרתי ומה ידע, אבל מה זה משנה?
הפניתי מבט החוצה כדי להימנע ממחשבות. גושים שחורים של הרים מאיימים ומעליהם עננים כבדים שמתחילים להתכנס. לקח לי זמן לראות את כל הפרטים ומצמצתי עד שעיניי התרגלו לחשכה. ירח גדול ובהיר שהחל להתעורר צץ מבין הסלעים הגבוהים. לא הייתי בטוחה, אבל היה נדמה לי שהכביש רטוב. ירד כאן גשם ולא שמתי לב? אולי זה כתם שמן. יכול להיות מסוכן...
ישבתי צפודה, מפחדת לנוע ומנסה לבחון ולהבין מה קורה סביבי. שום דבר לא הפר את הדממה. הכביש ריק, שומם. שמעתי צווחה של ציפור לילית.
כמה מאות מטרים לפניי עמדה המשאית שעקפה אותי. הדלת נפתחה ומישהו יצא ממנה. לרגע הייתי משוכנעת שזה אבנר. כן, אבנר שלי. אני רואה אותו לעיתים קרובות מנסה להתחמק ממני, אבל עכשיו? מה הוא עושה כאן? עצמתי את עיניי בחוזקה, פקחתי אותן והוא נעלם.
משום מה לא ניסיתי להתניע, להאזין לחדשות או להציץ בטלפון שלי, הכול היה מת. המתנתי. בעצם לא ידעתי למה אני מחכה. הענן שכיסה את הירח התפזר ואור הציף את הסביבה. דבר אחד טוב קרה בבחירת הגיבושון — הבחירה בליל ירח מלא תאפשר לי לחזור הביתה בקלות.
