ככה זה בטבע
אני עומד ליד השער של הקיבוץ ומחכה ליואב עם הסטופר ביד, לפי החישוב שלי הוא צריך להגיע בעוד חצי דקה. אוה, הנה הוא כבר שם ואני יכול לראות אותו בקצה מטע האבוקדו, רץ לכיווני. איזה קצב מטורף, זה לא ייאמן איך הוא מצליח לרוץ ככה, וזה עוד אחרי עשרה קילומטר. שומע את הנשימות שלו, ברור שקשה לו, אבל הוא ממשיך באותו הקצב למרות העלייה. "קדימה, יואב, עד הסוף!" אני צועק לו, ולא מבין מאיפה יש לו כוח, "יאללה, חזק עד הסוף!" ווושש, הוא חולף על פניי במהירות עצומה ואני עוצר את הסטופר.
כבר חצי שנה שאנחנו מתאמנים ביחד, זאת אומרת הוא רץ ואני מעודד, אני מחשיב את עצמי למאמן שלו. וכל זה לקראת היום הגדול שסוף סוף הגיע, מחר הוא נוסע לגיבוש סיירות.
יואב מתנשם ומתנשף כמו סוס פרא ולא מפסיק לטפטף, "כמה עשיתי?" הוא שואל תוך כדי התנשפות, "אתה לא תאמין," אני צועק בהתרגשות, "שברת את השיא שלך, שלושים ותשע דקות וארבעים שניות." גם הוא נדהם מהתוצאה ובא לראות בעצמו, הוא רק מחייך. אין לו כוח לדבר. כשחוזרת לו הנשימה, הוא מתיישב על הרצפה ועושה כפיפות בטן. עוד מעט הוא יעשה חמישים כפיפות מרפקים ושלושים עליות מתח, והתפקיד שלי זה לספור, למדוד, להחזיק, כל מה שצריך לעשות כדי לעזור לו להגיע לכושר מקסימלי.
בדרך חזרה אנחנו עוברים דרך האורווה. "בוא, אני רוצה להראות לך איפה רשמתי את הטלפון של הווטרינר." איזה לחץ, מחר הוא יוצא לגיבוש, ואני אצטרך להחליף אותו ולטפל בסוסים במקומו. כבר כמה חודשים שאני בא לאורווה, ויואב מלמד אותי את כל מה שצריך. זה רק אולי, ורוב הסיכויים שלא, כי מעדיפים שזה יהיה מישהו אחר, מישהו מבוגר, אבל אם לא ימצאו, אז כנראה שאני אהיה זה שיחליף את יואב כשהוא יתגייס לצבא. עוד לא החלטתי מה אני מעדיף שיקרה; מצד אחד לקחת על עצמי את כל האחריות של ניהול האורווה זה באמת וואו, אבל מצד שני, מה אני יודע? אני בקושי בן שלוש־עשרה, ואם יקרה משהו? יואב אומר שאסור לי לדבר על זה עם אף אחד, "יש בקיבוץ מספיק נשמות טובות שאם רק תיתן להם הזדמנות, הם בשמחה ימכרו את כל הסוסים ויסגרו את האורווה." לא בדיוק מבין למה, רק שזה קשור לפוליטיקה וחשבונות אישיים מהעבר.
"תגיד, בא לך לצאת לטיול?" הוא פתאום שואל בלי קשר לכלום. "טיול רכיבה? עכשיו? מה, אתה לא עייף מהריצה?" אני שואל ומקווה מאוד שהוא לא מדבר ברצינות. מה קורה לו? למה הוא עושה לי את זה? אני מת מפחד, אף פעם לא רכבתי בחוץ, רק בתוך החצר. "כן, למה לא? יהיה כיף." אבל למה דווקא היום? ועוד בלי הכנה מוקדמת. חוץ מזה אני חושב שמתחיל לי כאב שיניים.
"יאללה, נדב, תפסיק להשתפן, הכול יהיה בסדר, בוא נצא לפני שיחשיך, אתה תרכב על כפיר ואני על שייקספיר." הוא לא משאיר לי שום ברירה, אני חייב להסכים, ובטח לא להראות לו שאני מפחד. ברור שאני על כפיר, לא מסכים על אף אחד אחר. כפיר הוא לא סתם סוס, הוא באמת משהו מיוחד, אפילו יואב מודה בזה, ואנחנו מבינים אחד את השני בלי מילים, בעצם עם, אני מדבר והוא מבין כל מה שאני אומר לו, וגם אני אותו. אבל ליואב אני לא מספר את זה. הוא מבוגר מדי, לא יבין.
אנחנו גומרים לאכף ויוצאים מהאורווה לכיוון השער של הקיבוץ ובאמת שום דבר לא קורה, כפיר הולך בשקט ואני מבין שאין כמעט הבדל בין טיול בחוץ לרכיבה בפנים. "אתה רואה? אמרתי לך שאין מה לדאוג." אני לא עונה לו, שונא שאומרים אמרתי לך. כפיר ושייקספיר הולכים אחד ליד השני, אבל לא מדברים, ברור שלא, הם שונאים אחד את השני. אמא'לה, מה זה? רעש פתאומי של מנוע גדול מקפיץ את כפיר באוויר, הוא פתאום עולה כלפי מעלה, ואני כמעט נופל אחורה, ברגע האחרון אני מצליח להקיף לו את הצוואר עם הידיים, אני לא מאמין, הוא עומד על שתי הרגליים האחוריות, "היי, למה אתה עושה את זה? אתה יודע שזאת פעם ראשונה שלי בחוץ." הוא שומע אותי, ויורד, עכשיו הוא על ארבע רגליים, אני יודע שהוא לא בכוונה ניסה להפיל אותי, פשוט נבהל מהטרקטור, "כל הכבוד, נדב, עשית בדיוק מה שצריך לעשות, הרגעת אותו ונתת לו ביטחון שיהיה בסדר," יואב מחמיא לי, ואני מצליח להתאפק לא להגיד לו אמרתי לך.
אנחנו חוזרים מהטיול והולכים לבקר את ההורים. בדרך יואב נכנס לחדר האוכל, נורא דחוף לו לבדוק את תיבות הדואר. "אתה אמור לקבל משהו?" אני שואל בזמן שהוא מכניס את היד לתיבה. "כן, אני מחכה לתשובה מהצבא, כבר לפני חודש ביקשתי מהם להקדים את הגיוס." אני רוצה לשאול למה להקדים, אבל מחליט שלא, מעדיף לא לדעת. אמא ואבא יושבים בסלון, רואים בטלוויזיה איך חיילי צה"ל מסיירים ברחובות ביירות. "יא אללה, בסוף תיגמר המלחמה לפני שאספיק לירות כדור אחד." אני מסתכל עליו ומנסה להבין אם הוא צוחק או מדבר ברצינות. "אל תדאג, בקצב הזה אפילו נדב עוד יספיק להילחם במלחמה המחורבנת הזאת," אבא עונה לו בטון מיואש. אני לא יודע להחליט אם אני רוצה שהמלחמה תחכה לי או לא. אבא טופח ליואב על הכתף בעיניים מעריצות, "תגיד, אתה מספיק בכושר לקראת מחר?"
"אני חושב שכן, אבל מה שבטוח," ופתאום המבט שלו נהיה רציני, "זה שלא הייתי מגיע לכושר כזה בלי העזרה של נדב." לא רק אני מופתע, גם אבא, וואו, זה מה שהוא חושב עליי? לא תיארתי לעצמי, קיוויתי, אבל לא חשבתי שעד כדי כך. אני חושב שאנחנו ממש שותפים, אם הוא יתקבל לסיירת זה יהיה מדהים, כי זאת אומרת שגם לי יש חלק בזה, שגם אותי קצת קיבלו. לפחות זה, זה כנראה הכי קרוב שאצליח להגיע. ברור, אני אפילו לא חושב על זה, לי אין סיכוי, שמנים כמוני לא מתקבלים לשום מקום, ובטח לא ליחידות כאלה.
אני חוזר לבית הילדים באיחור של שעה, אבל יש לי סיבה טובה אז לא אכפת לי. אתי כבר גמרה לחסל את ארוחת הערב. עם אתי אני לא מסתדר בכלל, מהיום הראשון שלי בכיתה א', אני כל הזמן בהרגשה שיש לה משהו נגדי, לא משנה מה אני עושה, היא תמיד מוצאת מה לא בסדר. סתם אישה מגעילה עם ריח של סבון כלים ופלומה של אפרסק על הפנים. אני יודע שהיא הולכת להתעצבן, אבל לא אכפת לי, אני מוציא לעצמי כמה לחמים ומכין שני סנדוויצ'ים, אני מרגיש אותה מסתכלת עליי מהצד, רותחת מעצבים, אבל לא אומרת כלום. "אל תדאגי, הכול יהיה נקי," אני מבטיח לפני שהיא מתנפלת.
"אני מאוד מקווה שבפעם הבאה תגיע בזמן ולא בשמונה וחצי בערב."
"מבטיח," אני עונה למטומטמת, מה אכפת לי להבטיח, ממילא אני לא מתכוון לקיים.
שיט! שיט! שיט! אני כזה אידיוט, איך לא התעוררתי. אם פספסתי אותו אני מת. קם מהמיטה בשיא המהירות ורץ הכי חזק שאני יכול לתחנת האוטובוס, אפילו בלי לעשות פיפי, "מזל, הייתי בטוח שפספסתי אותך," אני אומר ליואב בלי נשימה. זהו, היום זה קורה, היום הוא נוסע להראות להם מה הוא שווה, מה אנחנו שווים. "יאללה, תחזיקו מעמד," יואב מעודד אותי ואת אבא לפני שהוא עולה על האוטובוס ונוסע.
"בוא, תלווה אותי ללול," אבא מציע אחרי שהאוטובוס נוסע, ושם לי יד על הכתף. ברור שאני רוצה, אני אוהב לבוא איתו ללול. בדרך אנחנו עוברים ליד האורווה, פתאום אני כבר לא בטוח שזה רעיון טוב לתת לי להחליף את יואב. אני פוחד שיקרה משהו, ויואב יבין שאין לו באמת על מי לסמוך. אבא פותח בכוח את דלת ההזזה וכל התרנגולות קופצות בבהלה ובורחות פנימה לתוך הלול, חוץ מחמש או שש תרנגולות שלא. הן נשארות, מתגודדות סביב משהו לא ברור ומנקרות אותו במרץ, אוכלות אותו, משהו מוזר, לכמה מהן מרוח דם על הצוואר והמקור. רק כשאבא מתקרב הן בורחות, חוץ מאחת שלא פוחדת, הוא מרים אותה בשתי ידיו ובודק אותה, לא מוצא כלום, נראית בריאה לגמרי, אבל כשהוא הופך אותה על הגב... "איכס, מה קרה לה?" אני שואל בגועל, כל הבטן שלה שפוכה החוצה ואכולה. "איך זה קרה לה?" אבא לא עונה, הולך הצידה, מסובב אליי את הגב, עושה את התנועה החדה הזו עם הידיים, והיא כבר על הרצפה, מפרפרת ריקוד אחרון לפני המוות, הוא קורא לזה חיסול כשהוא הורג אותן מתוך רחמים. "אבל למה התרנגולות אכלו אותה?" אני שוב שואל, "הן לא אמורות להיות צמחוניות?"
"זה אינסטינקט," הוא עונה במבטא האמריקאי שלו, "אם תרנגולת אחת נפצעת ויורד לה דם, אז זהו, זה הסוף שלה, כל שאר התרנגולות יתנפלו עליה ויאכלו אותה חיה."
"אבל למה?"
"אין למה," הוא עונה, "ככה זה בטבע, החזקים שורדים והחלשים מתים, וברגע שהן רואות דם הן מתחילות לנקר, ואתה יודע מה," ואז הוא נעצר, אולי מתחרט שהתחיל. "מה? מה אני יודע?" אני לא מסכים לוותר. "לא רק שאר התרנגולות מנקרות אותה, גם היא מצטרפת אליהן ומנקרת את עצמה." "מה? לא יכול להיות, למה שהיא תעשה לעצמה דבר כזה?" אני שואל, אבל הוא לא עונה, רק עושה פרצוף של "אין למה, ככה זה בטבע".
אני חוזר לבית, ומוצא את כל הילדים יושבים ושותים תה עם עוגיות. מספיק לקחת לעצמי כמה עוגיות ונכנס עם כולם לכיתה, מתיישב בכיסא שלי ומקווה שנירה תאחר לשיעור.
זה לא קורה, תמיד היא מגיעה בזמן, נעמדת מאחורי השולחן שלה ומסתכלת עלינו עם גבות מורמות שמחכות לשקט. לא צועקת, מרחפת עם העיניים הירוקות שלה מאחד לאחד וגורמת לנו להתבייש שבכלל העזנו להפריע לה.
אני מסתכל על המאוורר המסכן שתלוי מעל ללוח ומחכה שהוא כבר יפנה לצד שלי, אבל הפרופלור שלו מסתובב כל כך לאט, ובקושי מצליח לשכנע את האוויר לזוז קצת קדימה. זה לא באמת אשמתו, זו נירה שלא מסכימה לשים אותו על מהירות שלוש, היא אומרת שהוא מרעיש מדי ולא נותן להתרכז. חבל שעליו היא לא מסתכלת עם הגבות המורמות שלה. אני מנופף על עצמי עם המחברת ופותח את המגירה שמתחת לשולחן, מחפש איך להעביר את הזמן. מוצא להב של מחדד קטן שפעם פירקתי ומגדיל קצת את החור במכנסיים, כשהחור מגיע לגודל הנכון, אני עובר לשולחן ומגלף לו את הפינה, אבל בשקט שנירה לא תתפוס אותי, ותגיד שאני משחית ציוד יקר של הקיבוץ ושההורים שלי עבדו מספיק קשה כדי לקנות אותו. מה עוד אפשר לעשות? מכניס את היד לבית השחי, בודק מה שלום חמש השערות החדשות שצמחו שם. מצחיק שבצד אחד יש רק ארבע ובשני שבע, הם בטח בתחרות, וגם למטה יש כמה שחורות, אבל הן קצרות מדי כדי שאפשר יהיה להחשיב אותן. מעניין עוד כמה דברים אידיוטיים אפשר לעשות כשמשעמם.
מסתכל על שאר הילדים בכיתה, מחפש עוד מישהו להתייאש איתו, להעביר איתו את הזמן. שני שולחנות מאחוריי יושב גיא, שהוא החבר הכי טוב שלי וגם ישן איתי באותו החדר. מצד אחד כיף להיות איתו, יש לו אופי מיוחד, שפיצי כזה, שעושה דווקא. כאילו המטרה שלו בחיים זה לא להיות כמו כולם. מצד שני, לא קל להיות איתו, הוא קריזיונר, שתיקות ארוכות בלי סיבה, לפעמים אני מרגיש כמו שמיכה לידו, שמסתירה ולא מספרת את כל השטויות והנזקים שהוא עושה בקיבוץ, שמיכה שמוכנה לעטוף ולקבל את הצורה הלא ברורה שלו. כי הראש שלו כל הזמן עובד, עסוק בלהמציא המצאות מטורפות שאף אחד אחר לא יכול היה לחשוב עליהן. באחד באפריל, הוא שכנע את כל ילדי הכיתה לקום באמצע הלילה ולאסוף את כל זוגות האופניים של חברי הקיבוץ, ולשים אותם בערמה אחת ענקית על הדשא מול חדר האוכל. הלוואי שהיה לי חצי מהאופי שלו, שהולך נגד, שלא מפחד.
בצד השני של הכיתה מירב מתלחשת עם גלי ומעבירה לה פתקים, מסכנה הילדה שתחטוף ממנה.
גלי קוראת את הפתקים של מירב ומחייכת חיוך מתוק, הלוואי שגם לי היה אומץ לשלוח לגלי פתקים. וואו, כמה שהיא יפה, משחקת בשיער הבלונדיני שלה, מעבירה אותו בעדינות מצד לצד ואז אוספת אותו למעלה גבוה וקושרת, אבל הוא לא אוהב להיות קשור, רוצה להיות חופשי ומשוחרר, להחליק למטה וללטף לה את הכתפיים והצוואר. כל כך הרבה דברים הייתי כותב לה, אבל זה בחיים לא יקרה, היא תצחק עליי שבכלל העזתי להגיד לה כאלה דברים.
בצד השני של הכיתה מתחבאת מיכל, ילדת חוץ, כמו תמיד היא שקועה עמוק בתוך הספר שלה, היא והתלתלים, בקושי אפשר לראות את הפנים שלה, גם לא מדברת, רק כששואלים אותה ומכריחים, היא עונה. כשהיא רק הגיעה אלינו מבאר שבע, חשבתי שהיא אילמת, רק כשרצו להחליף לה את הבגדים העירוניים לבגדים נורמליים, היא פתחה פתאום את הפה ולא הסכימה שייגעו לה בבגדים.
נירה מתחילה את השיעור, עם חיוך עגול וגדול.
בשביל הספורט אני מנסה קצת להקשיב, אבל מהר מאוד מבין שזה לא בשבילי, לא יעזור כלום, אני גרוע בחשבון, ובלימודים בכלל, או כמו שאבא אוהב להגיד עליי, כאילו בצחוק, ובכלל לא מעליב, שאצלי הכול נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. מזל שאף אחד לא יכול לעצור את המחשבות, פתאום הן מקבלות חיים משל עצמן, הולכות למקומות מוזרים ואי אפשר לעצור אותן, ולא צריך, רק לתת להן לטייל לאן שהן רוצות, להתפשט בחופשיות כמו עשן, בהתחלה קרוב, אחר כך לצאת החוצה, מקיפות את העולם ולא רוצות לחזור. צודקות, מה יש לעשות כאן, משעמם פה בטירוף.
נירה כבר מזמן התייאשה ממני, אפילו את המשפט הידוע שיש לי פוטנציאל, וחבל שאני לא מממש אותו, היא כבר לא טורחת לדקלם. מזל שלהורים זה לא אכפת, הם מסתכלים על התעודה בסוף כל שליש, מעבירים את העיניים מלמעלה עד למטה ומהנהנים כאילו שבאמת קראו מה כתוב שם. לעומת זאת על התעודות של יואב הם דווקא כן נהנים להסתכל, בצדק. יש על מה. מאה זה מספר שנעים להסתכל עליו, ואם יש כמה מאיות אז בכלל. זה פשוט לא פייר ולא הגיוני, איך יכול להיות ששני אחים נולדו לאותם שני הורים וכל כך לא דומים, בכל כך הרבה תחומים. מה שבטוח, את אבא אני בחיים לא אשאל איך קרה החוסר צדק הזה. אני יודע מה הוא יגיד, ולא בא לי לשמוע אותו אומר את זה. לא, "ככה זה בטבע" זה לא תשובה טובה, כי זה אומר שאני בעצם מוטציה.
"אהה... אני רוצה להגיד עוד דבר אחרון לפני שאני משחררת אתכם," בבת אחת נירה מחזירה אותי למציאות המשעממת של השיעור. היא נעמדת באמצע הכיתה ומסתכלת עלינו בעיניים נרגשות, כאילו עוד רגע היא מגלה לנו סוד מופלא, "החלטנו, כל הצוות החינוכי, להוסיף לכם עוד תורנות אחת חשובה."
"מה? מה פתאום עוד תורנות," מירב קופצת מהכיסא ומתחילה לצעוק בקולי קולות, "לא מספיק אתם מעבידים אותנו בפרך, אז עכשיו מוסיפים לנו עוד תורנויות?! מה פתאום, אין דבר כזה, זה בכלל לא חוקי, אני לא מסכימה."
"מירב, אל תפריעי לי, שבי במקומך ותני לי לסיים את דבריי. זו לא עוד תורנות רגילה, זו עזרה משמעותית מאוד לכל הקיבוץ. כמו שאתם רואים, מבצע שלום הגליל לא הולך להיגמר כל כך מהר כמו שהבטיחו לנו. הרבה חיילים בסדיר, וגם חברי משק גויסו בצווי שמונה וכמעט לא יוצאים לחופשות. לכן התבקשנו לתת כתף ולעזור במעט שאפשר. כל שעלינו לעשות זה לשבת בחדר השומרת בין ארבע לשמונה בערב, לקבל את שיחות הטלפון מחיילים שיתקשרו מלבנון, ולרוץ לקרוא למשפחת החייל. מי שלא יכול באותו יום בבקשה שידאג למחליף." אני רק יכול לתאר לעצמי כמה מטומטמת מירב מרגישה עכשיו. אבא שלה הוא בין חברי המשק הראשונים שגויסו למלחמה. אמנם רק בתור נהג משאית ולא חייל אמיתי, אבל עדיין בקושי יוצא לחופשות. נירה לא מחכה לעוד מטומטמים שיגידו מה דעתם על התורנות החדשה, ואומרת את צמד המילים הכי יפה בשפה העברית: "אתם משוחררים."
אני יוצא מהכיתה בריצה, לוקח שני תפוחים, עולה על האופניים וישר לאורווה. את הצהלה של כפיר אני יכול לשמוע עוד לפני שאני מגיע, איזה סוס חכם, הוא יודע שבאתי להאכיל אותו. את התפוחים אני נותן רק לו. אני יודע, זה לא קיבוצי, זה לא שוויוני וכל שאר המילים היפות שמפמפמים לנו. אבל לא אכפת לי, מה אני יכול לעשות שרק אותו אני אוהב. עוד לפני שאני מספיק לתת להם את השעורה אני רואה איך החרא הזה, שייקספיר, מגרש את כל שאר הסוסים בבעיטות ונשיכות, אותו אני שונא. במיוחד כשהוא מתקיף ומתעלל בלוסי, הסוסה החדשה והפחדנית, מסכנה, עד שאני לא מכניס את שייקספיר לתא שלו, היא לא מעיזה להתקרב, לכולם אני נותן פרוסת חציר וקילו וחצי שעורה, חוץ מכתם שמקבלת כפול בגלל שהיא בהיריון.
