1.
"ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה," סיפר דמיאן לבתו הצעירה מקסימה ("מקסי"), שהלכה למיטה בשעה מוקדמת כי היה לה קצת חום. התחלה של משהו שבטח יתפתח עד הבוקר. הוא היה גרמני, אבל אמהּ לא, ומכיוון שלמדה בבית ספר גרמני ודיברה גרמנית עם חבריה, בבית הם דיברו אנגלית. "הקרח נמס ונמס עד שהכול התכסה מים, והקרח צף על אגם שלא היה אמור להיות שם. ופתאום פשוט החליק לים. פלאץ'!" הוא תיאר בשתי ידיו מין קופסה שמחליקה ממדף עקום. "תארי לעצמך, גוש של קרח בגודל של גרינלנד!"
היא שלפה את האגודל מפיה ושאלה, "מה הגודל של גרינלנד?"
לא היה לו מושג. לגְנותהּ אמרו שהיא קטנה מכפי שהיא נרשמת בהיטל מרקטור,1 אבל הוא היה בטוח שהיא גדולה, הרי התמוססות שלה תעלה את מפלס הים העולמי בשבעה מטרים בערך. הוא התעלם מהשאלה והמשיך לספר את הסיפור שהמציא על הצונָמי המכה בבניין שלהם. "הקרח נפל לאוקיינוס, והגל שהקים היה כל כך עצום שהוא חצה מיד את האוקיינוס האטלנטי הצפוני והגיע עד נורווגיה." הוא חשב שלא יזיק להקנות קצת השכלה גאוגרפית. "הגל הענקי הקיף את סקוטלנד, חצה את הים הצפוני מאנגליה להולנד, פנה להמבורג, ועלה בנהר האֶלבֶּה, 160 קילומטר. כשהגיע לשפך נהר האבֶל, לחץ על הבלם ופנה בחדות שמאלה. כל הברווזים בביצות קפצו באוויר. !Allez hop הוא קפץ קפיצה קטנה, גופו התרומם כמה סנטימטרים מעל המזרן, ואז שב וצנח כדי שהיא תוכל להמשיך ללטף את שערו. "הוא שט במעלה ההאבל לפוטסדאם, וכשהגיע לוַונזה פנה ימינה לאגם. ואז הגיע לבית שלנו — צונמי ענקי שבא כל הדרך מגרינלנד!"
היא נראתה מרוצה ואמרה: "אדיר."
"גיזֶלהֵר ואַלמוּט" — בעלי הבית הזקנים שלהם — "עלו לקומה שלנו כדי לצלם את זה בטלפונים שלהם." חוסר הסבירות שברעיון הטריד אותו לרגע, הרי שני אלה לא טיפסו במדרגות כבר שנים. אבל זה לא אומר שהם לא מסוגלים, אם יש להם סיבה טובה.
"הם מתו?" תקווה נשמעה בקולה.
לא התחשק לו לעצור את הסיפור כדי להסביר לה שהמוות גורם לנייחות, ושהוא דבר רע, בעיקר במקרה הזה (היורשים ישתלטו מיד על כל הבניין), אז הוא ענה, "לא. שום דבר רע לא קרה להם. הגל התעייף ממסע של אלפי קילומטרים ומסחיבת הסחופת." ניכר במבטה שהוא צריך להגדיר מהי "סחופת". "היה שם לכלוך, וזבל, ושברי אוניות, ומִטען, וקרחונים, ובתים, ומכוניות, ומעבורות, וכבאיות..." הוא עצר אף על פי שראה שהרשימה מוצאת חן בעיניה. לא הייתה לו מספיק מוטיבציה להמשיך למנות עצמים, כי ראשו כפה עליו חיזיון של שורת גופות שכללה את בעלי הבית, שכבר היו נפוחים והיטלטלו על המים כאילו מתו כמה ימים קודם לכן. "עד שהגל הגיע לברלין, הוא כבר היה מותש כל כך שהגובה שלו היה רק חמישה סנטימטרים. הוא בקושי הצליח לזוז! הוא בעיקר חיפש מקום להניח בו דברים."
"איפה הוא הניח אותם?"
"בזימֶנסְשׁטאט." לא היה לו עניין לבחון את הגחמה שגרמה לו לנקוב בשם שכונה של מעמד הפועלים. האזורים הנמוכים לצד הנהרות הוקצו לתעשייה, זו לא הייתה אשמתו.
"היו שם עצים?" היה ברור שהיא רוצה שיהיו שם עצים, לכן הוא הנהן. "מה עוד היה שם?"
"היו שם אטריות, ובובות, וגבעות, ודקות, והולכי רגל, וויולות, וזברות, וחבילות חציר, וטענות, ויקום, וכלור..." המילים יצאו מפיו לאט יותר ויותר כשספק החל לקנן בליבו בניסיון לחמוס ממנו את השליטה במצב — "ולווייתנים, ומחלות, ונמלים, וסדרות קוריאניות, ועצים, ופראים, וצרות, וקִדמה, ורמזורים, ושכחה, ותעשיות."
בצצצציייייי שהיא נשפה הוא שמע בקשה לעוד עצים. הוא התחיל לענות, אבל הבחין שהיא כבר נרדמת. עיניה היו פקוחות, הרשימה האלפבתית כאילו הפנטה אותה.
"תישני עכשיו," אמר. היא עצמה את עיניה. פיה נפתח, וידה הרפתה מאחיזתה בשערו. ליבו נמלא גאווה הורית וסיפוק לשמע הדגש שהיא שמה על העצים או על כל תופעת טבע לצורך העניין, אף על פי שבגילה (ארבע וחצי) כלל לא היה ברור מה פשרם בעיניה.
הוא קם בזהירות, חצה על קצות האצבעות את המסדרון ונכנס לסוויטת ההורים — שהיו בה חדר עבודה וחדר שינה וביניהם מלתחה וחדר רחצה — כדי להתלבש לקראת הערב. הוא בחר בבגדיו המשובחים והשמרניים ביותר — חליפת שלושה חלקים מצמר כחול שנרכשה במינכן, וחולצה לבנה בהתאמה אישית. לחולצה היה צווארון פיטר פן. הוא תמיד קיבל מחמאות על החולצות עגולות הצווארון שלו, ותמיד אמר לאנשים בדיוק מאיפה הזמין אותן, מזקנה קטנה אחת בסלוביצה.
הוא התלבט בבחירת העניבה. הוא לא רצה לבלוט, אבל הניח שהקהל יהיה אקסצנטרי והרגיש שהוא צריך להיראות טיפ־טיפה יוצא דופן, או לפחות לא לגמרי כמו בנקאי.
הוא חצה את המסדרון בלי עניבה כשהווסט וצווארון החולצה פתוחים. במטבח ישבה אשתו הארייט אל שולחן האוכל, אכלה פרוסה של טארט תפוחים שנקנה באותו יום אחר הצהריים, וקראה מייל ארוך בטלפון. שערה הבלונדיני, שהגיע עד אורך הסנטר, נאסף לזנב סוס עבה. פרט לנעלי הבית של אלזה־מלשבור־את־הקרח שלה (מתנה ממקסי), היא הייתה לבושה כולה בשחור עד רמת הגרביים והצעיף. היא הרימה את מבטה והניחה את הטלפון על השולחן כשפניו כלפי מטה.
"ניקול חזרה?" הוא שאל. "אני רוצה להתייעץ איתה בענייני אופנה."
"היא שלחה הרגע הודעה שתגיע לפני שיחשיך."
"ומתי זה יקרה?"
"בעוד שעה בערך."
זה היה יום שלישי, 21 בפברואר 2023, ובארבע וחצי אחר הצהריים עוד עמד זוהרה העמום של השמש ברקע השמיים השטוחים מעל יער גרונוולד. המטבח שבקומה השנייה בווילה המפוצלת שלהם השקיף אל אחד האגמים העירוניים הצלולים ביותר של ברלין, השְׁלאכטֶנזֶה. עד אמצע אפריל כבר תסתיר העלווה את הנוף. באפלולית החורף נראו המים השחורים כאילו הם רוטטים ברוח ובגשם המאופק.
"מאוחר מדי," הוא אמר. "מה דעתך בעניין העניבה — אולי ההרמֶס עם הנמרים הקטנים?"
"אף אחד לא יסתכל עליך," היא אמרה. "זה לא אירוע רשמי. אלה אנשים עשירים. תלבש חולצה עם הדפס כדי שלא יחשבו שאתה מהקייטרינג."
הוא חזר לחדרו ושקל את האפשרויות שניצבו לפניו. בסופו של דבר נשאר בחולצה הלבנה ובחליפת שלושת החלקים, והוסיף עניבה כחולה כהה וגרביים צהובים. הוא התייצב שוב לפני הארייט ואמר, "אני אנעל את הסניקרס האדומות החדשות שלי. מה דעתך?"
"חמוד."
דעתה הייתה מוסחת. הוא הניח את אגודל יד ימין על גב הטלפון שלו וניגש לשורת החלונות. העולם בחוץ נראה ערפילי וסוער, אבל אפליקציית מזג האוויר טענה שהמשקעים העיקריים הצפויים לאותו שבוע כבר ירדו. אולי ירד עוד ליטר או שניים של גשם למטר רבוע. עלה בדעתו שמנעליים מהודרות ומבריקות אולי יהיה קל יותר להוריד את הבוץ, אם במקרה ידרוך בבוץ.
השינוי בתוכנית ההנעלה לא נראה לו חשוב דיו בשביל לשתף בו את אשתו, שמבטה כבר היה ממוקד במפגש מקוון, ולראשה היו אוזניות מבטלות רעשים. עד שיום העבודה שלה יסתיים, הוא כבר ישב לארוחת גורמה עם חברתם היפה ליוויה. הוא לא חש אשמה. את הארוחה ירוויח בעבודה קשה — השתתפות בטקס חלוקת פרסים ספרותיים.
את הזוכה בפרס הכיר היטב: איש בן־בלי־גיל (78, בעל עור כמעט מושלם עקב מיעוט יציאותיו לשמש), סופר ערבי פורה שחיבר משלים (הוא ברח מסיני לנורווגיה בגיל 11, אבל כתב במרץ בלתי נדלה על נעוריו, ומעולם לא רכש שליטה בשפה נוספת), שפגש לראשונה על חוף ים דני.
דמיאן היה אז צעיר עצוב, ביישן ונוח להתרשם — בחור בן שמונה־עשרה, קורא נלהב של שירה לירית, גם שירה ערבית בתרגום. ימים ארוכים האזין לאנגלית המליצית והמגומגמת של מסעוד, ולא הצליח לדחות את הזמנותיו הקבועות. הוא העמיס ציוד על אופניים ויצא להסתובב בעולם, ואילו הסופר ואשתו שכרו בית ובו מתקן גריל ומרתף יינות. בהסכמתם הקים את אוהלו בחצר ביתם. זה גרם לו להרגיש בדואי למדי, כאילו מצא את הנקודה שבה דרכו מצטלבת בדרכם. בין הארוחות יצאו האיש והנער לטיולים ארוכים על רצועת החול שבין האי מאנְדוֹ והחוף, אחרי שקראו את לוחות הגאות והשפל כדי להבטיח שלא ייסחפו במים. אשתו של מסעוד בישלה, אבל לא טוב במיוחד. הוא אף פעם לא הבין מה עוד היא עושה בדיוק. כששאל אותה אם היא אוהבת לטייל על החוף, היא משכה את הצעיף וכיסתה את אפה, והוא לא שאל שוב. היא גילמה בהתלהבות את תפקיד הנעדרת, ולכן הוא לא הופתע במיוחד כשמסעוד הופיע שנה אחר כך בבריטאני — המקום שקבעו להיפגש בו שוב בקיץ — עם אישה אחרת. בין הארוחות יצאו לטיולים, והאישה עשתה מה שעשתה. הוא אף פעם לא ראה שם שום סימן לילדים, ולא שמע סיפורים על ילדים, ותהה אם אפשר לקבל אישורים תכופים לגירושים בגלל עקרות. או אימפוטנציה? או אולי היו לו המון ילדים, שחיו בבתים שלהם עם האימהות שלהם? הוא לא התכוון לשאול. אפילו בשלב שבו היה יכול לטעון בכנות שצבר 250 שעות האזנה לסיפוריו של מסעוד, על חייו של האיש ידע מעט מאוד. הסופר כישף אותו במסתרי המדבר בשיטוטיהם בשממות החמימות של הים הצפוני. הוא נודע כקול הספרותי של הרועים הנוודים של ערב — בני המדבר הגאים, מעמד האצילים של רודפי תענוגות שלווים שלא נודעו באדיקותם הדתית. לתדהמתו של דמיאן, כשקרא את הספרים מצא בהם גזענות צורמת ועיקשת נגד שחורים. האם זה היה נסלח בעיניו? הוא סלח לו על זה, כי חשב שיהיה קשה לאדם בעל דעות גזעניות נגד שחורים לחולל נזק רב בנורווגיה, שבה גזענות נגד מוסלמים היא סכנת חיים (יש להודות כי בגזענות נגד סומלים הצטלבו שני סוגי הגזענות). האם הייתה זו התנשאות מצידו להשעות את אמות המידה המוסריות שלו משום שהאיש גאון, או אירופוצנטריוּת מצידו שלא להשעות אותן? ואיזו מהאפשרויות גרועה יותר?
מניסיונו ידע שהארייט לא תוכל לסבול קשקושים משום סוג. היא הייתה מהנדסת בניין ידועה, אישה קשוחה מאוהיו, נצר לשושלת ארוכה של בנאים מנוניטים,2 ופְרָסים — אפילו (או בייחוד) אלה שניתנו לאדריכלים — הרגיזו אותה. היא עבדה על חוזים עירוניים, והחוק קבע שאסור לה לקבל טובות הנאה. חייו, לעומת זאת, חגו סביב טובות הנאה: פה ציין איזה שֵׁם באוזני יושב ראש חבר השופטים של איזה פרס, שם העביר מפתחות לבית חוף נטוש בסרדיניה. אנשים נהנו בחברתו יותר מאשר בחברתה, לכן הוא שילב אירועים חברתיים עם בילויים. הוא לא דרש הרבה והיה אדם נאה ורציני, שידע להתייחס לדברים ולאנשים בכובד ראש שהחמיא לכולם. הרצינות האופטימית שלו זיכתה אותו במעמד של מבקר עצמאי ומבוקש של אמנות ואדריכלות. לא משנה עד כמה משוגע היה החזון שהציע אמן מבולבל או אדריכל פושט רגל כלשהו, הוא ידע איך לבנות בשבילו מצגת ורשימה של משקיעים פוטנציאליים. הוא היה משוכנע שכל פרויקט בעולם, מטופש ככל שיהיה, יוכל למצוא ארגון בעל משאבים כמעט בלתי מוגבלים שישתכנע לממן אותו, ואוצר שיהיה מוכן לקבל עליו קרדיט. ביטחונו נשען על ההבחנה שגם הפרויקטים האמנותיים המגלומניים ביותר שמתאימים להצגה באינסטגרם, עולים פרוטות בהשוואה לתחביבים של נבחרי ציבור ועשירים מופלגים — חבורה של משוגעים עם תעודות.
את הרצינות סיגל לעצמו בשנתו הראשונה באוניברסיטה, בעקבות עצה של חבר סטודנט, שהסביר לו שאם משתתפים בשיעורים וקוראים את רשימת הקריאה הזמן חולף מהר יותר. היחס הרציני לדברים ולאנשים השאיר אותו במצב של דיכאון קל — לא כזה שמרתק למיטה, אלא מלנכוליה צנועה ולא יומרנית שבאה לידי ביטוי ברבים מהדברים שעשה, למשל בהפיכת סיפור פשוט על צונמי שמסופר לבתו, לאגדה אפלה.
כשוחר אמנות צעיר חיפש דרכים עקיפות של סיגוף עצמי ואלימות, והיה צופה באמנים רבים ואפילו בקהלים מדממים ומתייפחים במופעי פרפורמנס. ואז הוא פגש את הארייט, אישה מצליחה, מוכשרת ויצירתית. הוא חש שאם החיים אלימים, התרבות יכולה להציע להם חלופה. לא פתרון (הארייט הייתה פותרת־בעיות), אבל לפחות מנוחה רגעית. אבל אהבתו המודחקת לאלימות עדיין עוררה בתודעתו הבלחים של כוח סימבולי. הוא היה אחד ממבקרי האמנות היחידים שבאו לבקר באתר הבנייה של אוטופיית המדבר "דֶה־לַיין", עיר עתידנית שהייתה אמורה לחצות את ההרים שבחוף ים סוף בצד הסעודי, כמו גרסה ענקית של יצירת אמנות האדמה של הֵייזֶר, "שלילה כפולה".3 הוא נכח בהכנות לשיגור הראשון של לווייני "ספייס איקס" בבוקה צ'יקה, והשתתף בחנוכת הספרייה הנשיאותית החדשה באנקרה. העובדה שאשתו הרוויחה כסף ממשי אכן הועילה, כי התברר שבפרויקט "דֶה־לַיין" מעורבים קומץ נהגי בולדוזר שחיים באוהלים, ושנמל החלל והמתחם הנשיאותי הוקמו בפארקים ציבוריים; הוא מצא שאין לו שום יכולת לשבח אותם בכתב. מדי פעם היו לו חזונות משל עצמו. הוא דמיין למשל מכונית־על, כמו הלמבורגיני המעצבנת של השכן שלהם (רק בברלין מחנים מכוניות כאלה ברחוב!), על קרקעית בריכת שחייה מלאה דבש. היצירה תעלה מיליונים, בגלל מחיר הדבש; ועל פי האזור שבו תותקן, המכונית שהרעישה פעם תיעלם במוקדם או במאוחר מן העין תחת שכבה אטומה של חרקים מתים.
הוא לא חלק עם איש את רעיונותיו האמנותיים. הם נבעו ממקום עמוק בתוכו, שנשלט בידי הילד הפנימי שבו, שלא ידע דבר על אמנות או על שימושים אחרים בחופש, אבל כמהּ לאהבה ולקבלה בתמורה לתוקפנות ולשנאה שלו, וחשש שאנשים יצחקו על הרעיונות שלו ויגנבו אותם. עם זאת דמיאן הבוגר — שהעריץ בגלוי את האמנים המוכשרים הרבים שהכיר, ביטא ספקנות גלויה כלפי טיפוסים נפוחים וחש בנוח במעמדו כדמות שולית דקורטיבית — חשב שהרעיונות של הילד ההוא עלובים.
