פרולוג
ארוון
לפני חמש־עשרה שנה


"אני לא נכנסת לשם." נטעתי את רגליי בנחישות בחלקת האדמה שעליה לא צמח עשב.


דברים רעים קרו במחסן של פאוול. דברים שהכאיבו לגב שלי וגרמו לי לבכות.


"בסדר," ריידר שחרר את ידי כדי לשלב את ידיו על החזה. "איך שאת רוצה."


לא ידעתי למה הוא התכוון כשאמר 'איך שאת רוצה', אבל נראה היה לי שהוא לא התכוון למשהו חיובי.


אחי לא חיכה לתגובתי. הוא רץ בעקבות האלדן בחשכת הלילה הקריר. שניהם פרצו את מנעול המחסן החלוד בקלות ונכנסו פנימה.


אוויר קר ליטף את פניי ואת קרסוליי. לא זזתי ממקומי, וכל גופי רעד בפראות. כתונת הלילה החביבה עליי הייתה מחוררת כולה, והבד שלה היה שחוק. לא היה בכוחה של הכותונת להגן עליי מפני צינת הלילה, והייתי זקוקה נואשות למעיל או להיכנס פנימה. אבל אילו רצתי הביתה, האלדן וריידר היו חושבים שאני פחדנית.


באמת פחדתי, אבל...


לא רציתי שהם יֵדעו. אחי וחברו הטוב מעולם לא פחדו - לא כשאיחרו לשיעורים ונאלצו לעמוד בפני המורה, לא כשרעמים חזקים נשמעו כמו הצלפת חגורה, ולא כשהם התגנבו בחשכה בערבים קרים כמו הערב.


אימא תמיד אמרה שהם אמיצים, חזקים ומלאי ביטחון.


ואני... רדפתי אחריהם. הייתי החלשה ביותר בחבורה.


למה הם לא הזמינו אותי פשוט להצטרף אליהם? כששמעתי אותם לוחשים וצוחקים, יצאתי מחדרי על קצות האצבעות כדי לשאול אותם על מה כל המהומה. אילו הציעו לי להצטרף אליהם, יכולתי להפטיר בנימוס, 'אה, לא, תודה' ולחזור למיטה, שבעת רצון מכך שלא ביקשו להדיר אותי מהתוכניות שלהם.


בנקודה מרוחקת כלשהי ביער יילל זאב מול הירח הענקי הלבן, וחרקתי את שיניי. רציתי לחזור למיטה, שהייתה עדיין חמה, כנראה. הייתי נשארת שם, תחת השמיכה, עד שהחושך היה מפנה את מקומו לבוקר שמשי, ואימא הייתה מתעוררת.


סבתי על עקבותיי, ובדרך מעכתי עלה יבש. הם יוכלו ללעוג לי מחר, לקרוא לי פחדנית - ואניח להם לעשות זאת. אולי המחסן יבלע אותם בחיים והם לא יחזרו הביתה כלל.


אחרי צעד אחד בלבד לכיוון הבית, פילחה יללת כאב חזקה את הלילה.


ינשופים קראו. עלים רחשו. דמי קפא בעורקיי.


צווחת כאב נוספת-


פתחתי בריצת אמוק מבלי לחשוב.


לא רצתי לכיוון המיטה הסתורה שלי, אלא אל מחסן האימה. כמו ביתו של טרול, הוא עמד בודד, בולט בנוף נטול הכוכבים של הלילה.


"מה קרה?" קראתי כשפתחתי את דלת המחסן בחבטה. "זאבים?"


ריח נסורת ולכה מילא את נחיריי, ואת גבי דגדגו כאבי רפאים של זיכרון.


"זה האלדן..." קולו של ריידר רעד. "היינו חיילים בכאילו. האלדן תפס את המסור. היד שלו, היא..."


מצמצתי בחשכה אל שלולית הדם. היא הייתה חלקה, כמו שמן. ומעליה... האלדן - הילד שתמיד חייך - רטוב מדמעות.


מעולם לא ראיתי מישהו בוכה ככה.


"זה בסדר," לחשתי, אף על פי שלא הבנתי בעצמי למה אני אומרת את זה. היד שלו לא נראתה בסדר, לחלוטין. "אני אלך לקרוא לאימא."


"מה, את מטומטמת?" התפרץ ריידר ומשך אותי בחזרה בשרוול. "היא תעיר את אבא וכולנו נחטוף עונש. תישארי כאן, ואני כבר אחשוב על משהו."


עיניו של ריידר, שהוארו באלומת אור ירח, לכסנו מבט אל האלדן. זעם ריצד בהן כמו שלהבת של נר. הבעת הפנים הזו המחישה את הדמיון העצום לפאוול.


בטני התהפכה.


האלדן ערסל את ידו הפגועה בחיקו, ודמעות גדולות ונזלת הציפו את פניו. "זאת אשמתך," הוא יילל אל אחי. "אמרתי לך שלא היינו צריכים לבוא הנה."


האלדן צדק. המחסן היה מקום נורא, רעוע וקטן, ונעול תמיד. הוכנסתי אליו רק כדי להיענש. ליבי פעם בעוצמה מעצם העמידה בין קירותיו. החזה שלי היה מכווץ וכואב, כאילו שכחתי איך נושמים.


פנימה, החוצה. פנימה, החוצה.


רציתי לברוח משם רחוק ככל האפשר בנעלי הבית המלוכלכות בבוץ.


אבל אחי תמיד הצליח להיחלץ ממצבים קשים בלי שריטה. הוא ידע מה לעשות תמיד.


האלדן בכה כמו חיה ו... אצבעותיי כאבו. הן לא בדיוק כאבו, אלא עקצצו, כאילו ישבתי עליהן כל אחר הצהריים או משהו כזה, והן מלאות במחטים דוקרניות.


"אני יכולה לראות את היד?" שאלתי את אחי.


ריידר התלבט. האלדן נצר את לשונו דקה ארוכה מלאה בדמעות עד שריידר הנהן פעם אחת.


"בוא הנה," אמרתי להאלדן.


הוא לא התווכח. תחת אור הירח העמום בחנתי את החתך העמוק בכף ידו, שהיה משונן ופרום כמו בד. הדקירות באצבעותיי התעצמו. ליבי החל לפעום בעוצמה רבה מדי, כאילו ציפור כלואה בבית החזה שלי.


"אני חושב שאני שומע משהו," אמר ריידר. "תישארו כאן, אלך לראות..." הוא הקיף את שולחן העבודה של פאוול במהירות ובדרכו הפיל אומים וברגים על הרצפה.


הלחץ בחזה התגבר. זה יכעיס את פאוול מאוד. הברגים היו מסודרים לפי גודל. האומים בהתאם.


"נו?" האלדן משך באפו. "איך זה נראה לך?"


"טיפלתי באימא שלי במקרים דומים," אמרתי להאלדן. עמדתי על קצות אצבעותיי כדי להגיע למדף הרעוע, שהיה גבוה מדי, ומשכתי את האלדן בעקבותיי. "לפעמים הרגליים שלה לא מתפקדות כמו שצריך, אז יש לה הרבה שפשופים ופצעים."


ידי מצאה את הסמרטוט שחיפשתי. הצמדתי את הבד הרך אל הפצע והמשכתי להפעיל לחץ.


בכיו של האלדן הפך למשיכות באף. הזאב ההוא יילל שוב תחת שמיכה של חושך בחוץ. "הוא לא יחזור, את יודעת."


ריידר? ברור שהוא יחזור. פתחתי את פי כדי לומר זאת להאלדן, אבל המחטים באצבעותיי כאבו, וכבר לא יכולתי לחשוב. הדקירות צרבו ושרפו, ולא רציתי לחזור ולהביט במחזה המבעית והמדמם, אבל בכל זאת שאלתי, "אפשר להסתכל שוב?"


האלדן הנהן, אך הפנה את ראשו הרחק, ככל שתנועת צווארו אפשרה, אל החלונות המאובקים שכמעט הסתירו את הירח. לאחר מכן הוא עצם את עיניו ליתר ביטחון.


הבד האט את הדימום מעט, אבל... הוא חזר ונזל במרץ על הרצפה. החתך היה עמוק. ראיתי חתיכות בולטות ולבנות תחת העור. עצמות ושרירים. נגעתי בקצוות המשוננים בזהירות, ואור זוהר כשחר בקע מאצבעותיי וזרם אל כף ידו.


ליבי החסיר פעימה. הייתי בהלם ומשכתי את אצבעותיי לאחור.


עורו של האלדן החל להתאחות מול עיניי.


עצמתי אותן ופקחתי. פעם אחת, פעם נוספת-


אבל המחזה לא השתנה. הפצע החל להחלים מעצמו.


ההרגשה המוזרה בחזה - זו שגרמה לי לשכוח איך לנשום - נעלמה, וכמוה גם הדקירות המעצבנות באצבעות. הצמדתי את אצבעותיי לכף ידו וחיכיתי לדקירות שלא באו.


"סיימת?" עיניו של האלדן היו עדיין עצומות.


"כמעט." נגעתי שוב בפצע, והפעם האור הבוהק היה קלוש יותר, וכבר לא דמה לכוכב בוהק, אלא לגפרור בוער. אחרי דקה קלה התנוססה על כף היד של האלדן צלקת ורודה חדשה.


אולי אני מכשפה? אולי האלדן יחשוב שאני מכשפה? אולי הוא יספר לאימא ולפאוול?


אבנים ארורות.


התכווצתי. לא היינו אמורים לקלל.


כל מה שעשיתי הלילה עבר על כלל כלשהו.


"אל תסתכל עדיין," אמרתי לו, ועייפות צנחה עליי פתאום. עטפתי את ידו בבד שוב, וקשרתי את הבד כדי להסתיר את הראיות. "אני חושבת שתרגיש טוב יותר בבוקר."


"תודה, ארוון," האלדן ניגב את הדמעות מלחייו בגב כף ידו. "לא היית צריכה לעשות את זה."


הוא ראה מה האצבעות שלי עוללו? הוא ידע מה גרם לגוף שלי להירגע מצד אחד ולבעור מצד שני? בלעתי רוק. "את מה?"


"להישאר איתי. לעזור לי. יכולת לברוח, כמו ריידר."


ניקיתי את המסור שהבנים שיחקו בו, הספגתי את הדם משוליו המשוננים על הכותונת שלי. תליתי אותו בחזרה במקומו על המסמר, והתכופפתי כדי לאסוף את הברגים והאומים שריידר הפיל במנוסתו. תידרש לי שעה לפחות לסדר אותם במקומם.


"נפצעת," אמרתי תוך כדי פיהוק. "לא יכולתי לעזוב אותך."


"אה," אמר האלדן וכבר עקף אותי בדרכו אל הדלת. "בטח שיכולת."


חלק 1


האפר


1
קיין


הפעם הייתה זו הצלע שלי שנסדקה. כל נשימה גרמה לחלקי העצם השבורים להיפרד אלה מאלה, וכאב הדהד בשרירי גבי. בישיבה היה הכאב נסבל יותר, ושאפתי אוויר כדי להתמודד עם התזוזה.


ריח עצי אורן ודם מילא את נחיריי.


פקחתי את עיניי וסרקתי את קיר הקרח המוצק והבוהק שממנו נפלתי - פסגתו הייתה חבויה עדיין בין עננים לבנים גדולים. את פני השטח החלקים של הקיר צילקו רק הסדקים והחרכים שבהם פגעתי באגרופיי וברגליי בניסיונות טיפוס כושלים.


קודם אכזבת אותם והם מתו. אחר כך אכזבת אותה והיא מתה. ועכשיו אתה נכשל שוב.


צער עמוק פילח את ליבי ופער בו בור חדש וטרי, כמו בכל יום מזוין.


הזמן לא אמור להקהות את הכאב?


קמתי על רגליי, והחזה שלי התכווץ מכאב מסוגים שונים. ניקיתי מעליי שלג ולכלוך, אך הפעולה עוררה כאב בחתכים העמוקים בכפות ידיי. הקסם שהעורב הלבן הטיל סביב ביתו שעל הר הקרח החליש את האוררה שלי, מנע ממני להשתנות לצורת דרקון והאט את יכולת ההחלמה המהירה שלי...


שרכתי את רגליי בלובן הבוהק, המסמא כמעט, אל עבר העיירה בתחתית ההר. אחרי צעדים אחדים החלו המכות, החתכים, השפשופים והיבלות על גופי להיעלם. הבוהן שלי חצתה את השלג במקום שבו עבר קו הגבול של הקסם המגן.


התנועה שעשיתי גרמה לי להתכווץ מכאב. לצלע יידרש זמן רב יותר להחלים.


אילו הייתי חכם ואילו הייתה לי סבלנות, הייתי חוזר לעיירה, שוכר חדר באכסניה הדוחה ומכוסת הרפש ושוכב שם בשתיקה מעיקה עד שאחלים.


אבל לא הייתי חכם.


לא הייתה לי סבלנות.


ולא היה אכפת לי לסבול את הכאבים.


הכאב בעצמותיי היה עדיף על הקור האין־סופי בליבי.


הצמדתי את כף ידי אל הכאב הפועם בצד הגוף ובחנתי את ההר הקפוא בפעם המאה. גוש הקרח התנשא מעבר לעקבות של ארנבות ושל איילי הצפון ומעל לענפי עץ הפונדרוסה נטולי העלים שטל קפוא הכביד עליהם ונבלע בשמיים.


"אתה מתכוון להפוך לדרקון ולנסות לעוף לשם שוב?" קרא קול מבוגר ונרגן מאחוריי. "כמעט הצלחת."


לכל האלים והרוחות.


"לא," רטנתי בתגובה.


לא הייתי אפילו קרוב. הצלחתי לעוף גבוה מספיק כדי להציץ על בית האבן הקטן שנמצא על הפסגה ולראות את המכשף הקשיש מטפח את גינת הירק שלו. אך ברגע שעפתי לכיוונו ונכנסתי לתחום המוגן בקסם, השתניתי בחזרה בניגוד לרצוני וצנחתי מטה.


הנפילה גרמה לריסוק פיקת הברך, לזעזוע מוח ולפריקת שתי הכתפיים. אף אחד מהנזקים האלה לא השתווה לימים שבהם נאלצתי להמתין לצמיחה מחודשת של השיניים שנשברו לי - אין דבר המלמד ענווה טוב יותר בתור אדם בוגר מתהליך צמיחת השיניים.


חוויית ההתרסקות על השלג הדחוס לא הייתה רעה בכללותה. במובנים מסוימים שמחתי על הכאב. הוא אפשר לי להרגיש מה שארוון הרגישה - את חוסר האונים הנורא. נפלתי מהשמיים כשהחושים שלי צורחים עליי לעוף, אף על פי שהמוח ידע שלא יכולתי-


את לא עומדת למות. כך אמרתי לה.


עיוויתי את פניי לנוכח הזיכרון.


לכן למחרת ניסיתי שוב. וגם ביום שאחריו.


בפעם השנייה שבה נפלתי לאחר שינוי הצורה, שברתי את הגב בשני מקומות ואיבדתי את היכולת להזיז את רגליי. שכבתי במשך חצי יום במרחב הקסום של העורב הלבן, ללא יכולת להחלים או לזוז, עד שהאיש העלוב הזה נתקל בגוף השרוע שלי. בהתאם להוראותיי המפורטות, הוא גרר אותי בחזרה לעיירה, עד שעקצוץ בשוקיי בישר על תחילת ההחלמה.


בחנתי אותו בזמן שהוא עמד וחיכה, על עורפו נח מוט עם דליים בשני קצותיו. ליפה הנפש הזקן והמקומט קראו לן. פניו היו ארוכות ושפתיו הדקות חייכו לעיתים קרובות מדי. הוא עבד כשוטף כלים בפאב היחיד בעיירה, ובכל בוקר טיפס על הגבעה כדי לשאוב מים מהבאר. באחת הפעמים הוא סיפר לי שהוא רגיל לראות יצורים אומללים כמוני באזור, שניסו ללא הצלחה להגיע אל העורב הלבן.


"אל תייסר את עצמך," אמר לן בעיניים מכווצות. "אם מישהו מצליח לראות את המשוגע הזקן, זה הישג מרשים מאוד."


הידקתי את ידי אל הצלע השבורה הכואבת ולכסנתי את מבטי אליו. "קדימה, תמשיך ללכת, לן."


האיש המבוגר הרים את ידיו בהכנעה. "בסדר, בסדר. בוא לפאב, אם תרצה לחדש מצברים."


"אבוא."


לא התכוונתי ללכת.


***


"פאק." נאנחתי והחלקתי על פני ההר. ידיי ניסו להיאחז בסלעים שתקעתי במשטח הקרח החלק ולשמש כנקודות אחיזה. החזה שלי הוטח באחד מהם, ונאבקתי להכניס אוויר לריאותיי, אך נחַתי בחוזקה על השלג. בעיניים מזוגגות הצלחתי להבחין במספר ארנבים חומים רצים על השלג הרך.


"אתה תמות הרבה לפני שתצליח להשיג את מה שבשבילו באת הנה."


"למה אתה תמיד כאן?" הטחתי בלן בקול צרוד ובפה מלא קרח.


"כי כאן הבאר!"


מתחתי את צווארי. לן החווה בידו לעבר מקור המים. על צווארו הוא נשא מוט עם דליים עמוסי מים. "עזור לי לסחוב את הדליים למטה ואזמין אותך לבירה."


"אין זמן," אמרתי. לחיי המזוקנות והמחוספסות איבדו תחושה בשל הקור.


חלפו כבר חודשים. היה ברור לי שאם לזרוס השמיד את החרב... לא היה לי דבר מלבד זמן. נצח כואב ואומלל.


נאבקתי בדחף להקיא לנוכח המחשבה הזאת ושאפתי אוויר קפוא. התהפכתי על גבי באנחת כאב.


סלק את המחשבות האלה מראשך.


געגועים פוצעים עד כדי בחילה מילאו את החזה שלי, כמו בכל פעם שקולה הדהד בראשי. כמו פעמונים. כמו מוזיקה מתוקה.


ארוון הייתה אומרת שאסור לי להניח הנחות עד שאגיע אל לומירה ואגלה את האמת בעצמי. אבל לא יכולתי לעשות זאת. לא יכולתי להתעמת עם אבי לפני שאהפוך לטהור דם, כדי שתהיה לי אפשרות להשמיד אותו.


לכן הייתי מוכרח להעפיל על ההר המזוין הזה.


שם, למעלה - אל המקום שבו עננים בלתי חדירים סגרו על פסגת הקרח.


אימצתי את עיניי. אילו אפשר היה לראות את השמש, היא הייתה שוקעת מאחורי ההר לפני שעות רבות. ידעתי זאת לפי האור הכחלחל שצבע את השלג, ולפי הקור שחדר לעצמותיי.


בימים הראשונים של המסע להרי הפנינה סיפרו לי תושבים אחדים שבדיוק החמצתי קיץ עם שמיים בהירים. היה קר כל השנה בממלכה הצפה - בגלל הגובה או הקסם שאִפשר לממלכה לרחף בין העננים - אבל הקור היה קשה בייחוד בחודשי החורף והסתיו, שבהם היו פחות משש שעות של אור יום והשלג ירד כמעט ללא הפסקה. בוורסט, האזור שבו התגורר העורב הלבן, היה המצב גרוע במיוחד.


הסתיו במצודת הצל ודאי פינה את מקומו לטובת החורף, ויער הצללים ודאי התמלא בפטריות ובגרגירי יער שונים.


בעיטה נוספת בבטן. כך הרגשתי כשחשבתי על המצודה שלי, ולא בשל הגעגועים לאנשים שם, לגריפין או לאצטרובל. לא בשל הגעגועים לסבון הלילך המפנק, לוויסקי וללחם התלתן.


הכאב בתוכי נבע מהידיעה שגם אם אצליח להשלים את הטיפוס על הר הקרח הבוגדני, אגיע אל העורב הלבן, אשכנע אותו להפוך אותי לטהור דם, וגם אם אשרוד את הייסורים שהשינוי יגרום לי ואיכשהו אחזור שלם ובריא למצודת הצל, אל הטירה המוכרת והאהובה...


ארוון לא תהיה שם.


הספרים שלה, שהיו מלאים בפרחים מיובשים, ייוותרו מיותמים. הצד של המיטה, שבטיפשותי קיוויתי שיהיה שלה, יישאר קר לנצח. לעולם לא אשמע את קולה מרעים עוד בצחוק ולא אריח את פריחת התפוזים על עורה.


איאלץ לראות את ביתי הופך למצבת זיכרון.


התהפכתי על הבטן וקברתי את פניי בשלג. שאגתי עד שלהבות צרבו את ריאותיי, עד שדמעות שרפו את עיניי והחזה שלי נחבט בקרקע. הצער קרע אותי מבפנים, האשמה והיגון שלא יכולתי להכיל-


"אבנים חיות," קרא לן. "אתה מוכרח לעשות הפסקה."


"לא," רטנתי. ירקתי קרח כשהרמתי את עצמי מהשלג. "הכול טוב. אני בסדר."


"כבר כמעט לילה. לא תוכל לטפס על הר הקרח בחושך עם צלע שבורה וריאה מנוקבת. אתה מנסה להרוג את עצמך, ילד?"


שאלתי את עצמי את השאלה הזאת פעמים רבות מספור. "לפעמים."


לן נעץ בי מבט רציני. "בירה אחת, ארוחה חמה, ותוכל לחזור לכאן וליפול מההר שוב עוד לפני שהשמש תזרח."


אולי הוא צדק. התקרבתי לנקודת האל־חזור בצעדי ענק, אל הנקודה שבה המוות שלי נראה מפתה מדי. הנקודה שבה ארצה להצטרף אליה ולא לחיות חיים מתועבים בלעדיה. אבל כך המוות שלה יהיה לשווא - ואת זה לא יכולתי לשאת. לא בחיי ולא במותי.


אוויר יבש נשב ונגס בעורי כשצלעתי לעבר לן, נוהם ונאנח. בהלה ניכרה על פניו כשהתקרבתי, אך רק הורדתי את הדליים מצווארו והמשכתי ללכת במורד ההר. אנחת הרווחה של לן נשמעה היטב כשהוא צעד בשלג בעקבותיי.


קשה היה לקרוא לוורסט עיירה. היא הייתה בקושי כפר. האכסניה המוזנחת שהזכרתי קודם, חנות כלבו ריקה כמעט, בית תפילה ופאב האבן השקט של לן - היו כל מה שהיה לוורסט להציע. אוכלוסייתה התאפיינה בעוברי אורח, שעצרו בדרכם למקום אחר, ברוכלים בודדים כמו לן, ולעיתים נדירות אנשים משכילים או אנשי כמורה, שחיפשו מקומות מרוחקים בממלכת הפנינה כדי ללמוד או לסגוד לאבנים באין מפריע.


הפאב של לן - שבשלוש הזדמנויות במהלך הצעדה המייגעת, טרח לן להבהיר לי שהוא אינו שלו, אלא של בן דודו, פולק - היה צריף אפור מכוסה כפור בפאתי העיר. נאלצתי להתכופף כדי להיכנס, ובשל התקרה הנמוכה והמשופעת, היה עליי להישאר כפוף גם בפנים, פעולה שהעבירה גלי כאב במרכז גופי החבול עדיין.


לא היו לי אפשרויות רבות - החלל העגום הכיל רק מספר זעום של שרפרפים לא תואמים וספסל אחד, שתחתיו שכב גבר ונחר בקול - לכן התיישבתי בפינה מאחור, ליד האח. השולחן שבחרתי בו היה בעצם שוקת הפוכה של חזירים. נר בודד נאבק על חייו במרכזה בתוך בקבוק יין ריק.


"מה להביא לך?" שאל לן וחיטט באש שלחשה באח.


החום חלחל דרך בגדיי הרטובים, שהיו קפואים. שאריות קרח ושלג נמסו תחת השכבות. פשטתי את הכפפות, הסרתי כפור שדבק לזקני והושטתי את ידיי אל הלהבות. "אקח את כוס הבירה ההיא ומה שיש לאכול."


לן הנהן וחזר לאחר מספר דקות עם בירה מכוסה בקצף ופשטידת בשר פושרת. כבר בנגיסה הראשונה הבנתי שמרקם הבשר סחוסי בעיקרו, אבל אכלתי את כל המנה ואף ביקשתי תוספת. השהייה הרחק מהמתחם המוגן בקסמו של העורב הלבן שיפרה את התיאבון ואת מצב הפציעות שספגתי. התמתחתי כדי לשחרר את גבי התפוס.


"אתה יודע איך פולק רצה לקרוא לפאב?" לן הציב שרפרף נמוך מולי וכיסה את רגליו הגרומות בפרווה של חיה כלשהי.


עצבנות דקרה את עורפי. לא יכולתי לומר לאיש הזקן להתחפף לאחר שהוא הגיש לי את הארוחה החמה הראשונה שאכלתי מזה ימים. אבל רציתי. מאוד.


הוא התעלם משתיקתי ואמר, "היאק הקפוא."


"כן... זה שם נורא."


"אמרתי לו שכל הלקוחות יחשבו על קיא מוצק כשהם יאכלו."


עיניי הביטו בפשטידה המימית שהונחה לפניי והנחתי את המזלג.


"מן הסתם אתה לא מקומי, אבל בוורסט, יאקים-"


"אני לא רוצה לפגוע בך, לן, אבל אני מעדיף-"


"להיות לבד?"


הנחתי לשתיקתי להיות המענה לשאלתו.


לן רק נשען קדימה. שפתיו הסדוקות נמתחו בחיוך מסוקרן. "מה אתה רוצה בכלל מהעורב הלבן?"


קול פצפוץ נשמע מכיוון האש לידי, והאיש הנוחר אפוף הצללים התהפך על צידו. נאנחתי ארוכות. "זה בכלל הוא שם למעלה?"


לן משך באפו, והקמטים בפניו העמיקו ללא קושי, כאילו הייתה זו פעולה שנעשית לעיתים קרובות. נזלת כרונית בחורף כרוני. "כן, זה בהחלט הוא. הוא ירד למטה פעם או פעמיים וקנה זרעים לגינה."


"מישהו בוורסט בקשר איתו? יש דרך ליצור איתו קשר בכלל?"


לן הניד בראשו.


"אפילו לא אם מדובר-"


"במלך שוהם?"


נחנקתי מחתיכה קשה עם שומן.


"אנשים מרכלים," לן נשען לאחור. "אפילו בעיירות קטנות כמו זו. בממלכה שלך אין מלך בחודשיים האחרונים, ואין הרבה אנשים שמסוגלים להפוך לדרקונים. רק שניים, אם הספירה שלי נכונה."


חרקתי את שיניי בחשדנות. "מה אתה יודע על אבא שלי?"


לן עיווה את פניו. "הממלכה הזאת מלאה באנשים משכילים. הוא בן פיות, נכון?"


לא אמרתי דבר. גבי התאבן, וידי לחצה על המזלג בחוזקה.


"למה נטשת את הממלכה שלך?" לן נטל את הסכין מהשולחן וסובב אותה בין אצבעותיו העקומות. "אתם לא במלחמה?"


הזעם הסתחרר בתוכי וכמעט פרץ מבין אגרופיי הקפוצים ישירות אל האיש הרזה. הוא ניצל רק בזכות הזעם בעוצמה שווה שהפניתי אל עצמי - הייתה אמת בדבריו, הטעויות שעשיתי אילצו אותי לבוא הנה ולהשאיר את כולם מאחור.


"לא נטשתי אותם," שאגתי. "הצבא שלי מתכונן לקרב. הגעתי הנה כדי לקבל משהו שיאפשר לי לנצח."


"מה זה?"


הסקרנות של לן הפסיקה להיות סתם מעצבנת והתחילה להיות סיבה ראויה לחטוף מזלג בגרון.


"בחייך," הוא המשיך. "למי אני כבר אספר? לעכברושים?"


שאפתי אוויר. "האיש שאותו אני מעוניין לחסל יכול למות רק בידי בן פיות מסוג מסוים. אני צריך שהעורב הלבן יהפוך אותי... למישהו שמסוגל לגבור עליו," את המילים הבאות אמרתי באיטיות רבה כדי שיחדרו למוחו הרפה של לן. "תוכל לעזור לי להגיע אל המכשף?"


עיניו של לן התרככו, ולרגע חשבתי שהוא יענה לי. "למה עכשיו? אתם במלחמה כבר שנים."


תקעתי את שיניו העקומות של המזלג במרכז הפשטידה והתעלמתי ממנו. רק שני ביסים נוספים ואחזור אל-


"אם תענה לי, אולי אוכל לעזור לך להגיע אל המכשף. חייתי תחתיו במשך שישים שנים."


לא רציתי לדבר עליה עם הקרפד הזה. לא רציתי לדבר עליה עם אף אחד.


לן לא נרתע מהמבט שנעצתי בו. הוא נראה נטול פחד. אם אעזוב את המקום מבלי לענות לו, לא אגלה לעולם אם טיפת טוב לב כלפי האיש הזה תוכל להפוך את הקערה על פיה. היא הייתה מעודדת אותי לנסות.


"הייתה מישהי שמסוגלת להרוג אותו," אמרתי לבסוף. "מישהי שהייתה יקרה לי מאוד. היא מתה."


לן נד בראשו באיטיות, כמי שהסיבה להתייחסותי הקרירה אליו נעשתה ברורה לפתע. "תנחומיי, ילד. לא מזמן איבדתי בעצמי מישהי שהייתה יקרה לליבי. לא ראיתי אותה הרבה זמן," לן משך שוב באפו. "זה עדיין כואב."


אי אפשר היה לטעות בקולות העכברושים שרצו על הגג הנמוך. האיש שישן תחת הספסל החלוד נהם לצידנו.


לן נשען לאחור שוב, קרוב יותר אל האח. "מה היית נותן כדי להחזיר אותה בחזרה?"


הכול.


סיימתי את כוס הבירה ללא מילים.


"נו, ילד. מה היית נותן?" דחק בי לן.


הצורך של שוטף הכלים בתקשורת אנושית התחיל לעלות לי על כל העצבים. "למה שתשאל אותי דבר כזה?"


"למה לא?"


"אני לא רואה טעם לדון במצב היפותטי."


לן גיחך ושיחק עם הסכין בידו. אחר כך הוא הושיט יד אל הצלחת שלי, בצע חתיכה מהחלק הקשה ופורר אותה על הרצפה.


עכברוש שמן וגמיש זחל בחשש מפתח שנוצר ברצפה. הוא נמשך אל השיירים שפוזרו עליה, אך לא נהג בטיפשות. המכרסם חיכה בסבלנות עד שלן חזר אל השולחן המאולתר והפנה את גבו להתרחשות.


"מה אתה עושה?"


"אני לא רוצה שתדון במצב היפותטי, ילד." לן הפנה את פניו אליי, אבל עיניו הביטו בעכברוש, שתפס את החתיכות השומניות בידיו החמדניות הוורודות. לפני שהספקתי לעצור אותו, תקף לן את היצור בסכין ושיפד אותו בתנועה חלקה ובקול פיצוח מחריד.


"למען האלים, לן..." האיש היה סנילי. הוא היה בודד בעיירה המבודדת והקפואה הזאת. קמתי ללכת ותהיתי אם פולק קיים בכלל.


"שב," הוא פקד והניח את העכברוש המשופד על השולחן. מעט הדם שנותר בגופו ניגר על השולחן, לצד הפשטידה שלי, שנותרה אכולה למחצה.


קוצים של צל הסתחררו סביב אגרופיי. למרות מצב רוחי העכור, לא הייתה לי כוונה אמיתית לפגוע בלן. אבל כל זה-


"ומספיק עם זה," האיש הזקן הטה את סנטרו אל כפות ידיי. לן שלף את הסכין, הניח אותה על השולחן וחיכה. לא הייתה לי סיבה להישאר, אבל סקרנות, ואולי גם בדידות עתיקה בתוכי, מנעו ממני לזוז. הבטתי בלן כשהוא העביר יד מקומטת מעל גופתו הדשנה של העכברוש.


ללא לחש, ללא אוררה, ללא זוהר שמימי, העכברוש זז מעט. לאחר מכן, הוא זז שוב. לן לא אמר דבר כשגבו השבור של העכברוש חזר לקדמותו בקליק רועש. השרץ עם הזנב הארוך צייץ בקול מטריד ומיוסר ורץ על השולחן. הוא זחל אל הרצפה ונמלט דרך החור שממנו הגיח.


ליבי הזדעזע בכלוב צלעותיי השבור. אפילו בראייר קרייטון לא הייתה מסוגלת לעשות דבר כזה.


מאגיה שחורה.


עיניי הביטו בלן שוב. בקמט בצידי עיניו, בחיוך על שפתיו.


"זה אתה. אתה..."


"עכשיו תענה על השאלה שלי, ילד."


בברכיים כושלות חזרתי לשבת על כיסאי.


העורב הלבן היה איתי כל הערב.


הייתי טיפש ארור.


באותו רגע הבנתי את השאלה שלו.


זה היה מבחן, ולא הייתה לי תשובה טובה. ידעתי את האמת - שאתן הכול, כל חלק בגופי, את כל חיי ואת העולם כולו, כדי להחזיר את ארוון. הייתי מוכן לפשוט את עורי מעליי ולקרוע את העולם לגזרים כדי לחבק אותה, גם אם רק פעם אחת בלבד-


אבל לא ידעתי אם זו התשובה שהעורב הלבן חיפש.


"אתן יותר..." הצלחתי לומר בנשיפה. "יותר ממה שתוכל לתאר לעצמך כדי שהיא תחזור."


"מה אם המחיר יהיה מותך שלך?"


"בלי לחשוב אפילו."


"כן, קל לוותר על החיים שלך, לא? מה עם חיים של מישהו חף מפשע? מה אם החזרה שלה לחיים תדרוש תמורת חייה חוב שווה ערך-"


לפתע הייתי על הספינה שוב, עם ארוון. פניה היו שטופות דמעות ובגדיה ספוגי דם. "ידעתי שלא אוכל להמשיך בדרך שלי. גם לא לטובת כל אבנדל... את שומעת אותי? הייתי מוכן להקריב את כל העולם כדי שאת תחיי!"


"כן," הודיתי. בושה הכבידה על לשוני, עיניי הושפלו אל הדם הקרוש שניגר מגופו של העכברוש על השולחן, דביק וכמעט שחור. "הייתי הורג למענה. אלף פעמים."


"ואם אחיה את המאהבת שלך מהעפר, אנקה אותה ואגרום לה להיות כמו חדשה ואהפוך אותך לטהור דם כמו שאתה רוצה? אם אומר לך שאף אחד מכם לא חייב למות, מה תעשה אז?" שיניו של העורב הלבן בהקו באור שהלך ונמוג, הבל פיו הסתחרר בחדר, שנעשה קפוא כקרח. לא שמתי לב שעצמותיי רעדו.


"עדיין תרצה את העור החדש שלך," הוא המשיך כשלא אמרתי דבר, "להיוולד מחדש כבן פיות טהור דם, בדיוק כמו שדרשה הנבואה, ולהרוג את אבא שלך, כשאתה יודע שנועדת למות, בדיוק כמוה? אילו ידעת שאתה יכול לחיות כמעט נצח לצידה, עדיין היית מקריב את עצמך לטובת העולם?"


לא.


אם האלים אכזריים עד כדי כך, ואיכשהו, המכשף הערמומי והמרושע הזה יכול להפוך אותי לבן פיות טהור דם, וגם להחזיר את ארוון לחיים... במקרה הזה, לא. לא הייתי עוזב אותה לעולם. לא היה טעם לשקר לעצמי ולהעמיד פנים שאני אדם לא אנוכי, ושלעולם לא אוכל להיות.


"אכזבה גדולה."


נשיפה השתחררה מריאותיי. "לא אמרתי-"


נדרשה רק הנפת יד מקומטת נוספת כדי שהפאב הישן וחסר השם של ורסט ישנה צורה.


ברגע שהכתמים שערפלו את שדה הראייה שלי התפוגגו, ראיתי את ידיי נחות על שולחן אוכל מעץ מייפל בגוון עשיר. השולחן היה נקי ומבריק, ונצנץ באור הנרות העדין. החדר זהר מאורם של עשרות נרות ארוכים דולקים.


כבר לא היינו בפאב, אלא בדירת רווקים. היו בה ספות עם ריפוד נעים בצבע סגול כחלחל, שטיחים בצבע קרם, בקבוקים של יין אקזוטי ובקבוקי קריסטל מלאים במשקאות אלכוהוליים. באוויר עמד ריח עץ, עור וקטורת תבלינים מעושנים.


לא שמתי לב עד כמה רועשת יללת הרוח בין העצים הגבוהים, עד שהיא פסקה. עד שהרעש מחריש האוזניים התחלף בשתיקה מבורכת.


גם הקור המקפיא ששרר - נעלם ואיננו. במקומו הייתה רוח חמימה, שהעיפה את הווילונות. האוויר היה דביק כמו דבש בריאותיי. למרות הגובה הרב ומזג האוויר שתאם לעונה בוורסט, הקסם של לן סיפק למקום המסתור אוויר ממוזג.


אך למרות זאת, הדם שלי קפא ומחשבותיי עצרו.


לא ראיתי קסם.


מולי... לא עמד לן. או אולי כן, אבל במראהו שלושים שנה קודם - חיוני, חכם, חד, מסוג האנשים שתפקיד בידיהם את חייך, אבל לא את אשתך.


לן, העורב הלבן... יהיה מי שיהיה, לא היה סתם מכשף.


"מה אתה, בעצם?"