כחול


היה לנו קיר כחול. נועה, עיניים כחולות, עור שחום וחירשת, אמרה: "אני קוראת לבית הזה הבית הכחול." היה לה בתוך הראש חיישן, וכך היא שמעה. כשהיא נולדה יופייה ניתן לה יחד עם חירשותה. עכשיו היא בת שמונה והיא ישנה אצלנו בסוף השבוע. לא ידעתי עד כמה היא מבחינה בדקויות הקולות סביב, למרות שעם השנים גם אני נעשיתי כבדת־מה בשמיעה. לא התייחסתי אליה באופן שונה, אולי קצת, משום שהיא הייתה כל כך יפה. היופי מעוות את יחסנו לאנשים וגם לדברים.


כחול הוא הצבע האהוב עליי ביותר. הקיר הכחול היה לאתר תיירות מקומי. כולם רצו לראות איך נראה בית הנושא קיר כחול. הם באו, התבוננו בקיר, שאלו שאלות, רצו לדעת איך עלה בדעתנו לצבוע קיר אחד דווקא בכחול.


התמדנו בו כשעברנו מביתנו הקודם, שהיו בו מזרונים כחולים וכתומים בסלון; היה לנו גם מובייל מעל השולחן עם כדורים שחורים ולבנים. "זוכר אותו?" שאלתי את איתי כשהלכנו בפלורנטין לראות את הדירה שאליה הוא עובר עכשיו. "כן." הוא זכר, והוא גם זכר את השולחן הלבן מפלסטיק קשיח העשוי מקשה אחת שעליו עמד המובייל והאגרטל הכחול מזכוכית חברון. "כל זה כבר איננו, ואנחנו הִתְבַּרְגַּנּוּ," אמרתי לו והצטערתי על כל הדברים שכבר אינם. נועה בגרה ונהפכה לאישה צעירה, ובוודאי יש לה עניינים אחרים לעסוק בהם. היא לא התארחה אצלי מזמן. לא התארחה בביתנו החדש לאחר שהוא התרחב ושופץ, ואין בו יותר קיר כחול.


לפעמים אני מתנחמת במה שאני אומרת לבעלי: "לא חשוב, רוב חפצינו יישארו אחרינו, ואז הם יאבדו את הנשמה שניתנה בצלם ידינו ועינינו."


יש לי שתי כוסות כחולות חדשות שלא משמשות לי לשום דבר; רק כְּחוֹלוּתם משמשת אותי להתבוננות שמשית מסוננת דרך החלון, ומזכירה לי את כל הדברים הכחולים שאהבתי בחיי.


שולחן האוכל


אני אוהבת את שולחן האוכל שלי. הוא היה שייך להורי בעלי. הוא סתם שולחן רומני עם כיסאות רומניים בעלי ריפוד ירוק ומשענת עץ — די נוחים, בסך הכול. אני אוהבת לשבת, תמיד באותו המקום, באותה הפינה של השולחן, מול החלון המשקיף אל הגינה, על הדשא, על העציצים שבאדן החלון. עציץ אחד לא פורח עכשיו, בתוכו ישנה פקעת של צבעוני צהוב. השאר ירוקים. מעבר לגג המרפסת, הגפן, שגדלה בצורה מפלצתית כי אנחנו לא עוצרים את הגדילה החופשית שלה. אשכולות ענבים עדיין לא בשלים תלויים עליה. על השולחן אני מניחה מפה אדומה מקופלת, אין צורך לכסות את כל השולחן כשרק אני יושבת לידו. בקצה השולחן יש כלי קרמיקה איטלקי שהבאנו מרומא. הוא מלא בכל מיני דברים שהיו חשובים ואיבדו את חשיבותם, אם כי אין לנו לב לזרוק אותם. בפינה יש ארון כמו־עתיק שקנינו בחנות של הלוּבי ברומא, והוא עלה פרוטות. בתוכו שוכנים הכלים מבית הורינו, כלים יפים של זמנים אחרים. אני מתעקשת להשתמש בגביעים שבאו מבית הוריי לשתיית יין, אפילו כשרק שנינו אוכלים. כאשר כל המשפחה מתכנסת, אנחנו פותחים את השולחן — פותחים שולחן תרתי משמע. מעבר לשולחן, ליד הקיר, ארגז עתיק אמיתי, ארגז כנסייתי או אולי של כלה (שבתוכו הייתה הנדוניה שלה). קנינו אותו בעיירה איטלקית, שעכשיו אינני זוכרת את שמה, אבל כן זוכרת שזה קרה בטיול אל la città che muore, קרוב לוויטֶרבּו.


פעם כתבתי על השולחן הזה, כשהבית היה רק חצי מן הבית העכשווי. שמרנו על הפינה הזאת גם כשהרחבנו. עכשיו יש לי חדר עבודה, אבל שנתיים לא כתבתי דבר.


על הקיר (כמה בנלי) ציור של יאן ורמיר, שאולי נבחר בגלל השמלה הכחולה של האישה שקוראת מכתב, או אולי כי היא מול חלון, שאיננו בציור. אני אוהבת תמונות עם חלון. בחדר העבודה שלי, למשל, תלויה תמונה של הופֶר: אישה יושבת על מיטה, חצי עירומה ומסתכלת בחלון.


אני יושבת בבוקר ושותה אספרסו — זאת השעה האהובה על נפשי העצלנית שמתעוררת אט אט. על הקיר תלוי מן רהיט קטן עם מגירות, שגם הוא בא מאיטליה הזאת הבלתי נדלית. עליו צב חמוד שטובה הביאה ממקסיקו, ואבנים וצדפות שאספנו בים ומפוזרים בכל הבית בכלים שונים ומשונים. האדם התחיל בתור מלקט (כך למדנו בבית הספר) ונשאר כזה עד היום.


כל החלל של הבית מריח בשעה זאת מקפה אספרסו שנעשה במָקינֶטָה. שנינו שותים בכוסות הקטנות. אני יושבת והוא עומד או יושב לרגע. אני עם ספר פתוח לרווחה, ואסור לדבר איתי בבוקר.


השולחן כבר לא ממש מבריק אבל שומר יפה על צבעו החום, רומניוּתוֹ הסולידית מחזיקה מעמד. הוא בוודאי יחיה אחרינו את חייו הדוממים, ישתוק וימשיך לשמש מישהו על כל שולחניוּתוֹ, או ייזרק ליד פח אשפה כלשהו, אם בתי הבכורה לא תחפוץ בו, למרות שאני סומכת על נפשה הפולנית שתשמר אותו מכְּלָיָה. ליד הקיר, מול החלון, קמין שחור ממתכת, שמחמם את החורף הגלילי הקר. אני יושבת עם הגב למטבח שהוא המשך לפינת האוכל ולסלון, שגם הוא באותו החלל.


עליהם לא נדבר היום.


ארוחת צהריים של שבת


"והריחן?"


"לא הספקתי לקטוף אותו, כבר הולכת."


"אל תלכי, אני אלך עכשיו. תמיד זה ככה, הכול צריך לעשות לבד."


תמיד זה ככה, חושבת לוסי, למה הוא מתעקש לבשל ארוחת צהריים אם בסוף הוא מתעצבן? אבל אין מה לעשות, בכל זאת הפסטו יוצא לו טעים כל כך, אף אחד לא מכין אותו כמוהו. חבל על המתח, כי איך שלא יהיה כשמבשלים צריך ליהנות, אבל אצלו, עם האמביציה שלו שהכול יהיה מושלם, זה לא קורה. מה שאני אעשה הוא לקחת את הילדה לאסוף צנוברים, וכך להרוג שתי ציפורים במכה: אני מנתקת אותה מהטלוויזיה והוא ישמח שיהיו לו הרבה צנוברים, ובנוסף יהיה כאן שקט, למרות שברגע שהוא ירגיש שהוא לבד הוא ישים את לוּצ'וֹ דאלָה בפול ווליום. או דאלארָס, אהבתו החדשה.


ככה זה תמיד, צריך לעשות הכול לבד בבית הזה, חושב חואן. בטח, הגברת קמה באחת־עשרה ואכלה ארוחת בוקר עם הצנימים שלה בחמאה וקממבר, קוראת איזה רומן, החמישי במספר השבוע. טורפת אותם כמו הקממבר, ובטח, היא בישלה לה קפה טרי, כי הגברת לא אוהבת קפה מחומם. אחר כך תגיע הילדה בעיניים עצומות למחצה, בטח אתמול רקדה עד ארבע בבוקר, ילדה בת ארבע־עשרה, זה סינדרום לוליטה, כך קוראת לו לוסי, אבל אי אפשר להגיד כלום כי אחרת אתה אבא של פעם, עתיק.


בסופו של דבר זה לא נורא, שהילדה תבלה טוב, היא ילדונת מקסימה. מלבד זה עכשיו רוקדים כל אחד לחוד, לא כמו בזמנים שלי. פעם רקדו טנגו צמודים מאוד וככה התחילו עם בחורה, ובסוף הזדיינו בפתח של איזה בית, כי ההורים היו בפנים והיא בטח פחדה להעיר אותם. אבל השנה הריחן ממש טוב, הכי טוב זה מהזרעים שהבאתי מאיטליה, המקומי נראה לי פחות ריחני ופחות טעים. תפסיק לבלבל את המוח, פנצ'ו. הכלב הזה גומר לי את הגינה, חופר בהתלהבות כזאת, זה כלב ילדותי, תמיד עם הפרצוף הזה של סגידה, עושה שטויות. אל תעצבן אותי, פנצ'ו, תפסיק ללקק לי את הפרצוף, טומטום! טוב, כבר יש לי מספיק. עכשיו ארסק אותו ואכין הרבה כדי לשמור חלק בפריזר, אבל אין כאן אף אחד. "הלכנו לאסוף צנוברים, "אה! אני רואה שהרגישו בכל זאת שצריך לעשות משהו. אני אשים קצת את דאלה — un uomo come me... ועם הסכין המושחז הזה אפשר לרסק את זה טוב, יותר טוב מהמכונה הזאת. Ma la mia vita non la cambierò mai… Quel che sono l'ho voluto io... אף פעם לא יודעים אם זה באמת החיים שרצינו או שבעצם הכול קרה במקרה.


"כאן יש הרבה, אמא, בגלל השמש החזקה כולם נפלו."


"בילית טוב אתמול? רקדת הרבה?"


"כן, אחר כך הלכנו לטיילת כל הבנות וגם כמה בנים."


"כן, ברור, והלכתם לישון בבוקר."


"לא, רק בשלוש, ואני ישנתי עד אחת־עשרה וחצי. היום ממילא אין בית ספר. אמא, כבר יש מספיק. בואי כי אני רוצה לראות איך ממשיך הסרט."


"אבל כבר ראית אותו. את הסרט הגרוע הזה מספיק לראות פעם אחת."


"אבל הוא כל כך מצחיק, אמא, המפלצות האלו מקסימות."


ככה זה. מפלצות מקסימות. הפחדים שלי היו ממה שדמיינתי, תמונות בדמיון. אבל היא לא מפחדת. בטח, גדלים עם כל המפלצות שבטלוויזיה. חושבים שהכול סרט. מפלצות, מלחמות, הכול בטלוויזיה בצבעים שנמצאת בסלון. אבל לא נכון שהיא לא מפחדת. לפעמים אני מבחינה בפחד בעיניה, וזה לא מפליא, כי יש מספיק דברים מפחידים בחוץ, והיא יודעת שלא הכול סרט. בנס הילדה הזאת שומרת על תמימותה. עליזה בארץ הפלאות. היא לא קראה, היא ראתה אותו בסרט מצויר מֵייד אִין יפן.


"אני אפצח את הצנוברים, כל כך נעים כאן בשמש. כשייגמר הסרט תבואי לעזור לי, כן?"


"כן, אמאל'ה."


איזו ילדה חמודה. אבל שלא תהיה חנונית. קצת להתמרד... אבל מה אני אומרת, אחר כך היא תהיה בלתי נסבלת. הידיים שלי שחורות מהצנוברים. הצנוברים מוסיפים לטעם, אבל מעצבן לפצח אותם. השמש מרדימה אותי, והיום ישנתי המון. אין כמו לעשות אהבה בבוקר. לא מבינה איך הוא ישר קופץ מהמיטה אחרֵי. יש לו הרבה כוח רצון, או שזה פחות מעייף אותו. אני נרדמת מייד אחרי. ויש לו את העבודה הזאת להגיש. ואני?... אגמור את התזה כשאהיה בבית אבות. אבל שבת נועדה כדי לנוח. אני אוהבת שבתות שלוות: הכול זורם אל ארוחת הצהריים של שבת, ואפילו שהילד מופיע בחמש אחרי שישן ממש טוב, מסכן, הוא צריך למלא חוסרים עכשיו שהוא בטירונות, ואני בכל זאת איכנס לחדרו, כי נראה לי כבר שמספיק לישון.


"הינה הצנוברים. זה מספיק?"


"כן, תודה. תראו איזה יופי הריחן מרוסק עם הסכין המושחזת, עכשיו אני צריך לרסק הכול יחד עם השום והצנוברים."


"אני מקלפת את השום, אמא, תני לי."


"שמן הזית הזה נראה לי יותר עדין מזה של הבקבוק הגדול."


"זה של השנה, הטעם בטח שונה."


את הזיתים אספנו לפני שנה, חושב חואן. הילד עוד היה בתיכון. עכשיו הוא כל כך גדול, ויש לנו כל כך הרבה עימותים. כאילו רוצה להתעמת איתי. יש לי המון ביקורת עליו שנראית לו לא צודקת ללא ספק.


השנה קטפתי זיתים רק עם יאיר. אז, עם כל המשפחה, זה היה כאילו טיול. לא, זה היה ממש טיול. בסוף אני ממש איש משפחה מושלם. מלבד העניינים בצד, כן, יש גם את זה. והיא לא יכולה לסלוח, אפילו שזה כבר נגמר. נגמר, אני אומר לה. אבל הפגיעה לא נגמרת. אני לא מבין אותה, אני אומר לה שאני אוהב אותה, שלא הייתה לזה שום משמעות, אבל היא לא יכולה להשלים עם זה.


"טוב, הפסטו מוכן, אפשר לשים את הפסטה."


"המים רותחים, אני אשים."


לוסי שמה את הפסטה בסיר, אני מסדר את השולחן: צלחות, סכו"ם, פסטו. פותח בקבוק יין.


הפסטה אל־דֶנטֶה, לוסי מביאה את הסיר לשולחן. אני קורא לכולם. גם הילד מגיע עם עיניים חצי עצומות, אבל מחייך. טלי מגיעה בריצה וכולנו יושבים לאכול.


יום נעים בחוץ וכולנו אוכלים בתיאבון גדול. ברקע עדיין לוצ'ו דאלה שר. לוסי מנמיכה.