ההתחלה
צ'רלי
בת שבע־עשרה — לוס אנג'לס
אומייגאד. הרעש של האופנועים שלהם כשחלפו על שביל הגישה שלנו גרם לי להוציא מהכיס האחורי את הגלוס האדום המנצנץ שלי ולמרוח על שפתיי. השפתיים היו החלק הכי יפה בי ולכן דאגתי למשוך אליהן כמה שיותר תשומת לב. התנשפתי ברעד, צמרמורת עלתה על עורי ולחיי הסמיקו. הכנסתי את הגלוס בחזרה לכיס, הושטתי יד למגזין פיפל שאחת המלצריות השאירה אתמול והתאמצתי לנשום. פרפרים ריחפו בבטני כשכיווצתי את שפתיי והסטתי את השיער הצידה כדי להבליט את הפרופיל שלי.
הדלתות בדיינר של הוריי נפתחו והוא צעד פנימה. אולי צעד פנימה לא היה התיאור הנכון, אלא יותר ריחף ביהירות או גלש בזחיחות, משהו כזה. הוא נראה כל כך יפה ולוהט שהתאמצתי ככל יכולתי להשאיר את עיניי ממוקדות במגזין. לא היה לי שמץ של מושג מה כתוב בו. בחיי, זה יכול היה להיות מגזין בספרדית. רגע, זה בספרדית?
"שרליז," אימי התפרצה והרמתי אליה את המבט.
"מה?" זקפתי את כתפיי וזרקתי את המגזין על השיש.
היא נעמדה במצח מכווץ והניחה את ידיה על מותניה. עיניה היודעות סרקו את פניי שהסמיקו עוד יותר. הבטתי מטה על הלק המקולף שלי ותהיתי בפעם האלף למה היא כל כך יפה. אהבתי את אימי, היא הייתה החברה הכי טובה שלי, אבל היה לי קשה לחיות בצילה. במיוחד כשהייתה בלונדינית תכולת עיניים, בעוד אני הייתי כהת שיער עם עיניים צהבהבות מוזרות. אבי נהג לומר שהן זהובות. אני אמרתי שהן מוזרות.
"גשי לאחור ותוודאי שג'סיקה הגיעה. היא יכולה לתת שירות לגברים האלה." היא אחזה בידי כאילו הייתי בת שלוש ולא שבע־עשרה. כשניסיתי להשתחרר היא נעצה בי את ציפורניה.
"אימא." עיניי זינקו לבחורים החתיכים שעמדו וצחקו ליד השלט בבקשה המתינו למארחת. "תעזבי אותי," לחשתי. גזרתה הדקיקה התנשאה מעליי. לא הייתי נמוכה, אבל עם המגפיים בעלות העקבים הגבוהים שלה היא התנשאה לגובה של מטר ושמונים.
"מה אמרת?" שאלה.
הבטתי בה. היא עדיין החזיקה בידי. "את יודעת שג'סיקה עוד לא הגיעה." שחררתי את ידי מאחיזתה ולפני שיכלה לומר משהו, חלפתי על פניה היישר לכיוון דלפק המארחת.
"אלוהים —" מלמלתי וניסיתי להסדיר את נשימתי, כי אחד מהבחורים... טוב, בואו נגיד שאוננתי הרבה במחשבות עליו. הוא היה הגבר שדמיינתי כשרציתי לגמור מהר.
מתחתי את חולצת הבטן שלי מטה וחייכתי לעברם. פאק, שניהם נראו טוב. גבוהים ורזים וכל כך שריריים, שאפשר היה לראות את שרירי הבטן שלהם דרך החולצות. אחד היה בלונדיני והשני אדמוני.
לג'ינג'י היו עיניים כחולות ונמשים בהירים על עורו השזוף. לבחור שלי לא היו נמשים. היה לו עור זהוב חלק, לסת מסותתת ועיניים אפורות וחודרות. בחיי, הן היו אפורות כמו ענני סערה, כמעט כסופות. והיו לו שפתיים מלאות, שהלוואי שהיו מנשקות אותי. אבל זה לא יכול היה לקרות לעולם. הבחור היה תפוס. הסטתי את שערי שוב מעבר לכתפי בעצבנות והתרכזתי בהליכה הסקסית שלי.
"היי." בשנייה שאמרתי את זה רציתי למות. נשמעתי כל כך פתטית ומאולצת. הרמתי שני תפריטים ממעמד העץ שבדלפק.
"היי." קולו נשמע עמוק וצרוד בדיוק במידה הנכונה. אלוהים. בלעתי את הרוק ושמעתי את החבטה של התפריט שנפל מידי לרצפה. איכשהו הצלחתי להפנות את מבטי מעיניו המהפנטות כדי לעכל שלא רק שבהיתי בו כמו איזו מטרידה, אלא גם נראיתי מגושמת להחריד. באותו רגע, שמחתי שהשיער שלי היה ארוך מספיק לכסות את פניי והסתיר את לחיי וצווארי הסמוקים, והתכופפתי להרים את התפריט.
"צריכה עזרה?"
שיט, שיט, שיט. הוא היה מושלם בצורה שלא תיאמן. אפילו הריח שלו היה מדהים... מעושן ומתובל במשהו נוסף.
"לא, תודה." משכתי קווצת שיער שנדבקה לשפתיי המבריקות אל מאחורי אוזני.
"את בטוחה?" הוא היה קרוב מדי ובטני התהפכה כאילו אני על רכבת הרים.
פאק, הסתכלתי ישירות למפשעה שלו.
"אוי, אלוהים." הזדקפתי כדי שבמקום לבהות במפשעה שלו, אשוב להביט בעיניו. זה היה כל כך לא הוגן, הבחור הזה היה ממש יפה, עם שיער בהיר פרוע וזרועות שריריות שכוסו בקעקועים פשוטים, בניגוד לחברו שזרועותיו היו מלאות בקעקועים צבעוניים.
"לעזאזל עם שניכם." החבר שלו גיחך מאחוריי והזכיר לי שאני עושה מעצמי צחוק.
נופפתי בידי וכחכחתי בגרוני. "טוב... בואו אחריי." קולי נשמע גבוה וצווחני, והכרחתי את עצמי לזוז צעד אחר צעד כשהובלתי אותם לשולחן ספרות זולה. כן, הוריי היו שחקנים בעברם. כלומר, אבי עדיין היה שחקן או החשיב את עצמו ככזה. בכל אופן, הוא עדיין קיבל תפקידים קטנים פה ושם. כשהיה צעיר יותר, הוא התפרנס מזה. או לפחות זה מה שהוא סיפר לכולם. הוא התפרסם כששיחק באופרת סבון — עד שהרגו את הדמות שלו. למרבה הצער, עכשיו כמעט לא הייתה לו קריירה במשחק, אבל הוא עדיין החזיק מעמד. הרגשתי נורא כשחשבתי... שאם הוא לא פרץ עד עכשיו, אני בספק אם יצליח לעשות את זה בגיל ארבעים וחמש. אבל מי אני שאהרוס לו את החלומות? לעומת זאת, לאימי הייתה קריירה מצליחה, אבל היא ויתרה עליה כשנכנסה להיריון איתי. בעברה היא הופיעה בסיטקום מאוד מצליח ובכסף שהרוויחה הוריי קנו את הדיינר שלנו. ברגע שנכנסה להיריון, אבי דאג שהיא תוותר על הקריירה שלה. שמעתי אותם מתווכחים על זה כל הזמן. אהבתי את שניהם, אבל הלוואי שהם היו מקבלים החלטות חכמות יותר כשהיו צעירים. אולי הם היו מאושרים יותר.
"תשלם, בן זונה."
דייוויד הכה את חברו בזרועו ונד בראשו לעבר הפוסטר של אומה תורמן. פאק, הרגשתי כל כך הרבה דברים כשהוא דיבר. זה היה מוזר... הקול שלו נשמע כמו נהמה ותמיד הרגשתי שאני צריכה להשתין כשהוא היה קרוב אליי.
הבחור הג'ינג'י גיחך בלעג. אני חושבת שקראו לו אדג'. הוא דחק את גופו הגדול למושב האדום ומבטי עבר בין שניהם. "מה?"
דייוויד חייך ואני עמדתי למות. היה לו חיוך מדהים עם גומה קטנה בלחיו הימנית. בגלל הזיפים לא כל כך הבחינו בה, אבל אני תמיד חיפשתי אותה ותמיד מצאתי אותה.
"התערבנו, מהממת." והופ... הבטן שלי התכווצה והתקשיתי לנשום.
"אני אמרתי שאת תושיבי אותנו בשולחן הזה," הוא לחש באוזני ורעד חלף בי. חשתי את חום גופו חודר לתוכי. אלוהים, הוא אפילו לא נגע בי.
הנחתי בחבטה את התפריטים על השולחן ועצמתי את העיניים לרגע מהרעש החזק שנשמע. הוא רכן והחליק לתוך המושב שלו, ואולי דמיינתי, אבל אני יכולה להישבע שהוא רחרח אותי.
נענעתי בראשי ולא יכולתי שלא לחייך כשהושטתי לכל אחד מהם תפריט. שניהם ישבו בידיים משולבות על החזה שלהם וחיוך היה מרוח על פניהם.
"תודה, יפהפייה."
האם אצבעותיו נגעו בשלי בכוונה? מצמצתי לעבר חיוכו השחצני והעיניים האלה שלו...
"אדג' אמר שאת תושיבי אותנו בשולחן כלבי אשמורת, אבל ידעתי שהנערה שלי תושיב אותנו בשולחן הזה."
לעזאזל, הוא פלרטט איתי הרבה היום. הדבר שהכי רציתי בעולם היה להיות הנערה שלו. אבל לא הייתי. וגם לא יכולתי להיות — הוא היה פאקינג נשוי. נראה לי. בכל אופן הוא היה תפוס, תפוס חזק. והייתה לו תינוקת מקסימה עם תלתלים בלונדיניים ולחיים ורודות. זקפתי את כתפיי ויריתי, "תרצו מים? בירה? כבר כמעט צהריים."
לשמע נימת קולי הגועלית, שניהם הפסיקו לחייך ובהו בי בבלבול. מישהו הפיל צלחת מאחור. קפצתי בבהלה בזמן שהסתכלתי לעבר מקור הרעש, ובחזרה לתוך עיניו האפורות המהפנטות.
"את מרגישה טוב?" השאלה שלו נשמעה אישית וזה עצבן אותי.
"כן... פשוט עסוקה." נשכתי את השפה התחתונה שלי כשהם סרקו את הדיינר. באותו רגע רק רציתי להיעלם, כי הדיינר היה כמעט ריק. אף פעם לא הרגשתי ככה בסביבת בחורים אחרים.
הוא ומועדון האופנועים שלו נהגו לאכול בדיינר מאז שזכרתי את המקום. ההורים שלהם הביאו אותם לכאן ברגע שהוריי פתחו אותו. ועכשיו הם הביאו לכאן את הנשים שלהם, את החברות... ואת הילדים. אוף, החיים לא היו הוגנים. רציתי את הבחור הזה. ממש רציתי אותו, כבר הרבה זמן. אבל פגשתי אותו רק כאן. לא התראינו במקומות אחרים. הוא היה אופנוען, חלק ממועדון שנקרא דיסייפלס. לא ידעתי בדיוק מה הם עשו, אבל פאק, היו שם בחורים ממש שווים!
עיניו האפורות סרקו את גופי, וייחלתי שהיו לי יותר קימורים, ולא בפעם הראשונה. הייתי רזה כמו אימא שלי, אבל לה היו ציצים מסיליקון, אז זה עזר. שלי היו אמיתיים וכלל לא מיוחדים.
שילבתי את רגליי באיטיות.
"אני רוצה קלאב סנדוויץ' עם תוספת של בייקון וצ'יפס." דממה ירדה על השולחן כשבהינו זה בזה, עד שרמז לחיוך בצבץ בזווית פיו.
"אדג'? אתה מתכוון להזמין משהו או שתמשיך להתלונן על דולי בזמן שאני אוכל?"
"לך תזדיין. מי שמדבר." הוא החווה בעיניו לעברי, וליבי החסיר פעימה. האם אדג' רמז לזה שדייוויד דיבר עליי?
"תביאי לי צ'יזבורגר בייקון נא עם טבעות בצל."
הנהנתי וניסיתי לכתוב את ההזמנה בידיים רועדות. אדג' הביט בטלפון שלו ולא נראה מרוצה.
"ברצינות, את בסדר, צ'רלי?" רציתי לרקוע ברגלי ולצעוק את האמת. שגם אם אני רק בת שבע־עשרה, אני אוהבת אותו. אבל נשכתי את שפתי התחתונה והנהנתי. הוא נשען לאחור, שילב את ידיו מאחורי עורפו והתבונן בי. החיוך המדהים שלו וזרועותיו השריריות גרמו לי סחרחורת.
"וניקח גם שני בקבוקי קולה. אנחנו לא שותים כשאנחנו רוכבים על האופנועים."
"או...קיי." הנחתי את העט מאחורי האוזן ודחפתי את הנייר עם ההזמנה שלהם לכיס האחורי. התכופפתי כדי לאסוף את התפריטים, ויד שזופה וחזקה אחזה במפרק כף ידי. הו, אלוהים, הבחור הזה גרם לי להרגיש דברים בראש ובלב. בלבול הציף אותי ובערתי כשנגע בי. הפניתי אליו את מבטי. פניו היו במרחק כמה סנטימטרים משלי, ושאפתי ניחוח של קינמון מנשימתו החמימה.
"את מתנהגת מוזר היום. מה קרה?" הוא כיווץ את עיניו, ושמתי לב שהן לא היו באמת אפורות, אלא תכולות. הוא לא היה ילד — הוא היה גבר, ולא הצלחתי לחשוב בהיגיון כשהייתי בקרבתו. נאלצתי להתרחק. אם הוא היה מבקש ממני, הייתי מוותרת על הכול עבורו, אפילו על הלימודים בקולג׳, רק כדי להיות איתו. ברור שזה היה מטורף... כי הוא לעולם לא היה עושה את זה. ההורים שלי היו מתמוטטים... טוב, לא מתמוטטים, אבל משתגעים. הם לקחו הלוואה על הדיינר כדי שאצליח להתקבל לתיכון הקתולי נוטרדאם ושאחר כך אתקבל לתוכנית הלימודים של תיאטרון יו־אס־סי. זה עבד, והייתי אמורה להתחיל ללמוד עוד חודשיים. מה שאמר שלא אראה שוב את דייוויד. רציתי למות.
"לעזאזל... דבי משתגעת עכשיו. היא מעצבנת את דולי ויש לנו מספיק חרא על הראש." אדג' נשען במושבו ודפק בידו על השולחן בזמן שדחף את מסך הטלפון לפניו של דייוויד. "תשלוט בכלבה שלך, בן אדם." מילותיו הבוטות גרמו לי למצמץ, והפנטזיה לרכוב עם דייוויד לעבר השקיעה התפוגגה במהירות.
"טוב, אביא לכם את ההזמנה שלכם." העברתי את מבטי לדייוויד וראיתי שהכעס שלו עבר מהטלפון לאדג'.
"איפה היא?" הוא לקח את הטלפון. "טבתה איתה?"
רציתי להקיא. איזו מגעילה אני. מה לא בסדר איתי? הוא היה פאקינג נשוי! עם תינוקת!
"תרצו עוד משהו?" עברה ביניהם אנרגיה שלא הבנתי, אבל היא הייתה שם, חיה ובועטת.
"לא, זה הכול," דייוויד נהם, אבל מבטו התרכך כשהרים אליי את עיניו. הנהנתי אליו, הסתובבתי וכמעט התחלתי לרוץ. למה התעצבנתי לשמוע את השיחה שלהם? האשליה המטורפת שהוא חיבב אותי או שאי פעם אהיה שלו הייתה חייבת להיפסק. שנאתי את דבי ושנאתי שהוא היה תפוס, אבל כל מה שהיה קשור לתינוקת הסופר־חמודה שלו גרם לי לחוסר נוחות ואשמה. כנראה אישלח לגיהינום.
"אדג', תגיד לדולי להתעלם ממנה." קולו של דייוויד הדהד בדיינר. נכנסתי למטבח, נשענתי על הדלת ועצמתי את עיניי. אני לא אבכה, אני לא אבכה, אמרתי בראשי שוב ושוב.
"את בסדר, צ'רלי?"
פקחתי את עיניי ובהיתי בחורחה ומנואל, הטבחים שלנו. התרחקתי מהדלת, חייכתי חיוך מזויף והבטתי מעלה על מאוורר התקרה כדי לעצור את הדמעות מלזלוג על לחיי. הדבר האחרון שרציתי הוא שאימא שלי תראה אותי ככה.
"אני בסדר." משכתי באפי ונתתי להם את ההזמנה. "יש לי איזו אלרגיה."
שניהם סרקו את פניי. מנואל לקח את ההזמנה, הניד בראשו ומלמל שהוא מאושר שהוא כבר לא נער. נאנחתי, מחיתי את הדמעות ובדקתי שהמסקרה לא נמרחה על פניי.
"שרליז? בואי למשרד."
קפצתי בבהלה וכמעט צרחתי על אימי, שעמדה והחזיקה את דלת המשרד פתוחה. זקפתי את כתפיי ואמרתי, "עוד רגע. אני צריכה להגיש להם את המשקאות שהזמינו." זה נשמע כל כך ברור מאליו, שהתכווצתי.
"ג'סיקה?" אימי זקרה את אצבעה, ולא הסירה ממני את עיניה בזמן שצעקה.
"כן, גברת ארמסטרונג?" ג'סיקה נכנסה, ביד אחת החזיקה את הטלפון שלה וביד השנייה גזר. שערה היה צבוע ורוד זוהר והיא התלבשה ודיברה כמו זונה. היום היא לבשה חצאית מיני משובצת עם חולצה מכופתרת וגרביים לבנים עד הברכיים. כנראה החליטה להתלבש היום כמו תלמידת בית ספר פרטי בסרט פורנו. אני למדתי בבית ספר פרטי והמדים שלנו לא נראו ככה.
"את יכולה בבקשה לטפל בשולחן של הדיסייפלס? אני רוצה לשוחח עם הבת שלי."
הפה של שתינו נפער בתדהמה. ג'סיקה התאוששה ראשונה וחייכה במתיקות. "אין בעיה. מה הם רצו?" עיניה החומות היפות פגשו בשלי והיא הרימה את הגבה בהתרסה.
"קולה ו... מים." הנדתי בראש לעבר אימי.
"אל תסתכלי עליי ככה." היא נקשה באצבעותיה וסימנה לי להיכנס למשרד הקטן.
"אלוהים —" מלמלתי וגלגלתי את עיניי כשחלפתי על פניה והמתנתי בנשימה עצורה. הייתה לנו פעם הצפה במטבח שהגיעה עד למשרד שבו היה שטיח ישן, וככל שחלף הזמן ריח הטחב החמיר ואף אחד מהוריי לא עשה משהו בעניין. אימי ציפתה שאבי יטפל בזה, והוא חיכה לה. בכל אופן, השטיח הסריח וכבר היה צריך להחליף אותו.
היא סגרה את הדלת והלכה מצד לצד. הוצאתי את העט מאחורי אוזני והקלקתי עליו שוב ושוב. אם היא התכוונה להרצות לי, זה עלול לקחת זמן. העט היה רמז עדין שתמהר.
"מה קורה איתך ועם האופנוען הזה?" מצמצתי לעברה. וואו, היא אפילו לא ניסתה לייפות את העניין. נאנחתי, התיישבתי בכיסא האלומיניום הזול ושילבתי את רגליי.
"הממ... כלום."
עיניה התכווצו ושנאתי שהיא עשתה את זה. הבטתי מעבר לכתפה על הדבר היחיד שהיה תלוי על קיר המשרד שלנו — לוח שנה ישן עם תמונות של אימי כשהייתה בת עשרים.
"תעני לי בכנות."
נשענתי והנחתי את מרפקיי על קצה השולחן. הוא לא התאים לדיינר, היה לו שקע גדול באמצע.
"עניתי בכנות." ניסיתי לנשום בלי להקיא.
"אז את לא מבלה עם הדיסייפלס?" עמדתי לענות, אבל היא הניפה את אצבעה לעברי. "כי הם אנשים רעים. כל כך רעים שאין לך מושג. האנשים האלה משתמשים בסמים וגם סוחרים בסמים." היא צעדה שוב מצד לצד. "ואני בטוחה שהם גם הורגים אנשים, שרליז. הם לא כמונו. אני לא רוצה להישמע מתנשאת, אבל —"
"אבל את כן." קפצתי מהכיסא. "האם עלה בדעתך שהם פשוט אוהבים לרכוב על אופנועים? פאק, אימא, רק מפני שיש להם קעקועים והם לובשים קאט1 עם שם המועדון שלהם, לא אומר שהם ילדי האנרכיה." סימנתי מירכאות באוויר. אימי קיבלה את הרעיונות האלה מסדרת טלוויזיה שצפתה בה כל הזמן והאמינה לכל הדברים שראתה שם.
"היית שחקנית, את יודעת שהכול הצגה. אלו לא החיים האמיתיים."
היא השתתקה ושערה הבלונדיני גלש על כתפיה כשהצמידה את כפות ידיה זו לזו כאילו היא מתפללת. "מתוקה שלי... את כל כך צעירה ותמימה. כל החיים לפנייך. בבקשה, בבקשה, תתרחקי מדייוויד. את חושבת שהוא מסעיר וחתיך אבל —"
"אימא." גלגלתי את עיניי. "יש לו תינוקת."
"כן." היא הביטה היישר בעיניי. "יש לו תינוקת. ויש לו אישה, חברה —" רציתי לומר משהו, והיא עצרה אותי. "הוא לא בשבילך. הבחור הזה יביא איתו רק צרות."
עיניי התמלאו דמעות. היא צדקה, וידעתי את זה כששקעתי בכיסא.
"אין לך מה לדאוג." הבטתי מטה אל הסניקרס שלי. "הוא אפילו לא שם לב שאני קיימת," לחשתי.
היא גיחכה והושיטה יד לסנטרי. "שרליז," ידיה הקרירות על פניי הלוהטות כמעט גרמו לי צמרמורת, "תסמכי עליי, הגבר הזה רוצה אותך. אבל את אמורה להיות עם מישהו שייתן לך לזרוח ולא יהרוס אותך." מצמצתי כדי להעלים את הדמעות והנהנתי. היא לא כעסה, אבל מעיניה נשקף עצב.
"אמרתי לך שאת לא צריכה לדאוג." היא מחתה את דמעותיי. בכלל לא שמתי לב שאני בוכה.
"אני מצטערת, שרליז. אני יודעת שאת מאוהבת בו, אבל התפקיד שלי הוא להגן עלייך."
כמעט פרצתי בצחוק. לא היה לה מושג אם היא חשבה שאני רק מאוהבת בו. הבחור הזה היה שלי. הרגשתי את זה עמוק בתוכי, אבל לא אמרתי כלום, רק הנהנתי והרחקתי את ידה בעדינות.
"טוב." היא כחכחה בגרונה ונאנחה כאילו כל כובד העולם מונח על כתפיה. אולי זה היה נכון. ידעתי שהיא הייתה מודאגת מאבא שלי.
"אני צריכה להתקשר למישהו. את יכולה לבדוק שג'סיקה מסתדרת?"
שפשפתי את ידיי על הג'ינס שלי, הנהנתי ונעמדתי.
"אולי במקרה ראית או שמעת מאביך?" ו... הופ, הפיל הלבן הגדול בחדר הופיע. הבטנו זו בזו, והיא משכה בכתפיה ושלפה מהתיק שלה את תיק האיפור המנצנץ שלה. אחד השפתונים נפל על השטיח. נאנחתי והתכופפתי להרים אותו.
"לא ראיתי אותו מאתמול, אימא. הלכתי לישון מוקדם." זה היה שקר, אבל לא רציתי שהיא תדע שאבא חזר הביתה בשלוש לפנות בוקר. היא שתתה בקבוק שרדונה ונרדמה מול הטלוויזיה בעשר בלילה.
"אה... הלכתי לחדר הכושר בבוקר וכשחזרתי הוא כבר לא היה." המילים שהיא לא אמרה נשארו תלויות באוויר.
"אני הולכת לשטוף את הפנים," אמרתי מעבר לכתפי. ברגע אחד הכול השתנה, אימא שלי כבר לא חשבה על ההתאהבות שלי באופנוען, והלכה לאיבוד במחשבות על אבי. הנישואים שלהם היו שבורים, כמו לב עם קוצב — לא אמיתי, אבל הוא לא יפסיק לעבוד עד שהסוללה תיגמר.
"טוב, תזכרי מה שאמרתי, אהובה שלי." היא הפסיקה לדבר וכיווצה את המצח כשמשהו בטלפון הסיח את דעתה.
הלכתי לכיוון השירותים. שנאתי את העובדה שהיא צדקה, ובמקום לבעוט בדלת של השירותים בזעם ילדותי, רק טרקתי אותה ובהיתי בהשתקפותי במראה. נהדר! הייתי רזה מדי ונראיתי נורא. דייוויד לעולם לא ירצה מישהי כמוני. ראיתי עם אילו בחורות הגברים האלה הולכים, וזו לא אני! נראיתי... מתוקה מדי, ילדה טובה.
"שיהיה," מלמלתי לעצמי ושטפתי את פניי החמימות ואת עיניי הנפוחות במים קרים. לא ניגבתי את הפנים במגבת נייר, אלא בשולי חולצתי. משכתי את הגומייה שעל מפרק כף ידי, אספתי את שערי העבה לפקעת מרושלת ומרחתי גלוס אדום על שפתיי. האמת שכבר מזמן הייתי צריכה לחדש את האיפור שלי, אבל למה לטרוח? ממילא הבחור שרציתי לא יהיה שלי. פתחתי את הדלת כששוב שמעתי את האופנועים שלהם רועמים ובהיתי מבעד לחלון.
"את כל כך שקופה." הסתובבתי לשמע קולה של ג'סיקה והבטתי בה.
"סליחה?"
"את מתנהגת כמו גור כלבלבים מעצבן, צ'רלי. בחורים לא אוהבים בנות דביקות ותלותיות. במיוחד לא הדיסייפלס." היא אמרה את זה כאילו הם היו להקת רוק מפורסמת או משהו כזה.
"אם את רוצה להיות עם דייוויד, תאמיני לי, את לא צריכה לסגוד לאדמה שהוא דורך עליה." היא התכופפה ומשכה את הגרביים שלה מעלה.
מה, לעזאזל, קורה היום? קודם אימא שלי ועכשיו ג'סיקה הזנותית?
"הממ, תודה, אבל אני לא מעוניינת בעצות של מישהי ששכבה עם כולם. בחורים גם לא אוהבים זבל משומש." היא נראתה המומה, וגל של אשמה שטף אותי. רציתי לקחת את המילים שלי בחזרה. היא הביטה בי בזלזול, וכשהתקרבה אליי, הרחתי ממנה עשן סיגריות ובושם פרחוני זול. רציתי להקיא.
"זיינתי אותו, צ'רלי."
רגשות האשמה נעלמו כלא היו.
"יש לו זין ענק." היא הדגימה בידיה. "ותסמכי עליי, הוא יודע להשתמש בו."
לפני שהספקתי לעכל את מה שאמרה, או לענות לה, היא הסתובבה והלכה לשולחן אחר.
מה לעזאזל? תוך שעתיים היום הזה הפך מיום רגיל ליום מגעיל. העקצוץ שחשתי בחזה רמז לכך שליבי שרף.
"לעזאזל עם זה." פניתי לארונית שבה אחסנו את התיקים שלנו, לקחתי את התיק שלי וצעדתי לעבר הדלת. הייתי חייבת לעוף משם ולא עניין אותי שהדיינר התמלא בלקוחות. שג'סיקה תטפל בהם, אולי אם היא תהיה עמוסה, היא תתפטר. חלפתי על פני זוג שבדיוק נכנס, שלפתי את משקפי השמש שלי וחיפשתי את המפתחות בתיק. היה חם בחוץ והשמש הכתה ברגליי שהיו עטופות במכנסי ג'ינס סקיני שחורים. החלטתי ללכת הביתה, ללבוש ביקיני ולהשתזף בבריכה שבחצר האחורית שלנו. רציתי לשכוח מהיום הזה ולכן כיביתי את הטלפון הנייד. לא רציתי שאימי תתקשר ותַרצה לי שוב. או גרוע מזה, תייעץ לי לסמוך עליה. הרי היא לא תפטר אותי.
"צ'רלי." קפאתי על מקומי. הסתובבתי באיטיות ומצמצתי כדי לוודא שאני רואה היטב. הוא עמד מולי וחסם את השמש. פאק. ליבי פעם בעוצמה כזו שהוא כנראה היה יכול לשמוע.
"את בסדר? את נראית עצבנית." הוא החזיק את הקסדה ומפתחות המכונית ובהה בי. עיניו נראו כמו יהלומים כשנצצו בשמיים הכחולים.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
