מפת אוסטרמיר


1


המוות הגיע לספרייה הגדולה של סאמרשוֹל עם רדת הלילה. הוא הגיע בכרכרה. אליזבת עמדה בחצר וראתה את הסוסים נכנסים בשער בדהירה, בעיניים קרועות, בפיות מקציפים. שרידי שקיעה אחרונים האירו מעליהם על החלונות במגדל הספרייה הגדולה, כאילו החדרים שמאחוריהם עלו באש — אבל האור נסוג במהירות והתכווץ כלפי מעלה, מושך אצבעות ארוכות של צל מפסלי המלאכים והגָרגוֹילים שעמדו על המשמר מעל הכרכובים נוטפי הגשם של הספרייה.


עיטור מרוקע זהב זהר על דופן המרכבה שעצרה בקרקוש גלגלים. הסמל המוטבע היה קולמוס־נוצה ומפתח מוצלבים, סמל הקוֹלֶגיוּם. סורגי ברזל הפכו את חלקה האחורי של המרכבה לתא מעצר. למרות קרירות הערב, כפות ידיה של אליזבת היו חלקלקות מזיעה.


"סקריבנר," אמרה האישה לידה. "הבאת את המלח? ואת הכפפות שלך?"


אליזבת נגעה ברצועות העור שהצטלבו על החזה שלה, ומיששה את הכיסים שביניהן, את מכל המלח שהיה תלוי על מותניה. "כן, המנהלת." רק חרב היתה חסרה לה. אבל היא תרוויח את הזכות לשאת חרב רק כשהיא תהפוך לפקחית, אחרי שנים של הכשרה בקולגיום. מעטים הספרנים שהגיעו רחוק כל כך. ברוב המקרים הם התייאשו בדרך, או מתו.


"יפה," המנהלת אמרה וחזרה לשתיקתה. היא היתה אישה מרוחקת ואלגנטית, עם פנים חיוורות וקרות ושיער אדום כאש. מהרקה השמאלית שלה ועד לקו הלסת התנוססה צלקת ששיסעה את לחייה ומשכה את זווית פיה במשיכה צדית קבועה. כמו אליזבת, גם על החזה שלה נמתחו רצועות עור, אבל היא לבשה מדי פקחית במקום גלימת שוליות. אור הפנס נצץ על כפתורי הפליז במעיל הכחול שלה והשתקף במגפיה המצוחצחים. החרב שנשאה בחגורתה היתה עדינה ומחודדת, ואבני נופך נצנצו על השמורה.


החרב הזאת היתה מפורסמת בסאמרשול. שמה היה דֶמוֹנסלֶייר, קוטלת השדים, והיא שימשה את המנהלת בקרב נגד מָאזיק אחד כשהיתה רק בת תשע־עשרה. הקרב ההוא הותיר בה את הצלקת, שלפי השמועה הסבה כאבים עזים בכל פעם שדיברה. אליזבת פקפקה באמינות השמועות האלה, אבל המנהלת אכן בררה את מילותיה בקפידה, ובהחלט לא חייכה אף פעם.


"זכרי," המנהלת אמרה לבסוף, "אם תשמעי קול בראש שלך אחרי שנגיע לכספת, אל תקשיבי למה שהוא אומר. זהו ספר כישוף מדרגה שמונה, בן מאות שנים, ואסור לזלזל בו. מאז בריאתו הוא גרם לעשרות אנשים לאבד את שפיותם. את מוכנה?"


אליזבת בלעה את רוקה. הגוש בגרונה לא אפשר לה לענות. היא בקושי יכלה להאמין שהמנהלת מדברת איתה, ובטח לא שהיא זימנה אותה לעזור בהעברת המשלוח לכספת. בדרך כלל אחריות כזאת לא היתה מוטלת על דרג נמוך כמו שוליה בספרייה. התקווה השתוללה בתוכה כמו ציפור שנלכדה בבית, ממריאה, נופלת וממריאה שוב, מתישה את עצמה בשם ההבטחה לשמים פתוחים הרחק משם. האימה רדפה אחריה כמו צל.


היא נותנת לי הזדמנות להוכיח ששווה לה להשקיע בי בהכשרה כפקחית, היא חשבה. אם איכשל, אמות. אבל לפחות אביא תועלת. הם יוכלו לקבור אותי בגינה כדי שאהיה מזון לצנוניות.


היא ניגבה בגלימתה את כפות ידיה המיוזעות והנהנה.


המנהלת התחילה לחצות את החצר, ואליזבת בעקבותיה. פסיעותיהן הרעישו על החצץ. צחנה מגעילה מילאה את האוויר ככל שהתקרבו, כמו פגר סָפוג מים שנזנח על חוף הים ונרקב. אליזבת גדלה בספרייה הגדולה, מוקפת בריחות דיו וקלף וספרי כישוף עבי כרס, אבל לריח הזה היא לא היתה רגילה. הסירחון צרב בעיניה ועקצץ בעורה. אפילו הסוסים נעו באי־שקט. הם רקעו ברגליהם וניסו לסגת לאחור, מפזרים חצץ לכל עבר ומתעלמים ממאמציו של הרכּב להרגיע אותם. במובן מסוים היא קינאה בהם, כי הם לפחות לא ידעו מה רכב מאחוריהם כל הדרך מהבירה.


שני פקחים קפצו מקדמת המרכבה, ידיהם על קתות החרבות. אליזבת הכריחה את עצמה לא להתכווץ בפחד כשהם שלחו לעברה את מבטיהם הקשוחים. היא זקפה את גבה והבליטה את הסנטר בניסיון להשיב להם באותו מבט קר. היא אולי לעולם לא תזכה בלהב, אבל לפחות היא תיראה אמיצה מספיק כדי להניף חרב.


צרור המפתחות של המנהלת קרקש, והדלתות האחוריות נפתחו בגניחה מצמררת. ברגע הראשון, באפלולית, תא הברזל נראה ריק. אבל אז אליזבת ראתה משהו על הרצפה. תיבת ברזל שטוחה, מרובעת, סגורה במנעולים רבים. לאדם הפשוט אמצעי ההגנה היו נראים מגוחכים — אבל לא לאורך זמן. בדממת הדמדומים הדהדה חבטה אחת מתוך התיבה, חזקה מספיק כדי לטלטל את המרכבה ואת דלתותיה על ציריהן. אחד הסוסים צווח.


"מהר," המנהלת אמרה. היא החזיקה אחת מידיות התיבה ואליזבת אחזה באחרת. הן הרימו את המשקל ביניהן והלכו לעבר דלת שמילים חרוטות עליה, על קשת דמוית מגילה שמחזיקים שני מלאכים בוכים. אופיקיוּם אדוּסקווֶה מורטֶם, היו המילים שכמעט נבלעו כליל בצל החשוך. המוטו של הפקחים. בשירות המוות.


הן נכנסו למסדרון אבן ארוך שאורות לפידים ריצדו על קירותיו. משקלה הכבד של התיבה כבר הכאיב לזרועותיה של אליזבת. התיבה לא נעה שוב, אבל הנייחות לא עודדה את אליזבת, כי היא חשדה במשמעותה — הספר שבתוך התיבה מקשיב. הוא מחכה.


פקח אחר עמד על המשמר בכניסה לכספת. עיניו הקטנות ברקו בתיעוב כשראה את אליזבת לצדה של המנהלת. זה היה הפקח פינץ'. גבר מזדקן עם שיער קצר מאפיר ופנים נפוחות שהתווים שקעו בהן כמו צימוקים בבצק. שמו יצא לשמצה בין השוליות מפני שידו הימנית היתה נפוחה ושרירית מהשמאלית, מכל ההצלפות שהצליף בהם כל הזמן.


היא הידקה את ידה על ידית התיבה עד שפרקי אצבעותיה הלבינו מהמאמץ, מתכוננת למכה מתוך הרגל, אבל פינץ' לא יעשה לה שום דבר לעיני המנהלת. הוא מלמל לעצמו משהו ומשך שרשרת. שער הסורגים התרומם עד ששיניו השחורות והחדות היו מעל ראשיהם. אליזבת פסעה קדימה.


והתיבה היטלטלה פתאום.


"אחיזה יציבה," המנהלת אמרה ברוגז כששתיהן הוטלו אל קיר האבן ובקושי הצליחו לשמור על שיווי משקל. בטנה של אליזבת התהפכה. רגלה היתה על סף מדרגות לולייניות שהתפתלו למטה אל החשכה.


האמת הנוראה התבהרה לה. ספר הכשפים רצה שהן ייפלו. היא דמיינה את התיבה מתגלגלת במדרגות, נוחתת על אריחי האבן בסופן, נפתחת — וכל זה באשמתה —


ידה של המנהלת הונחה על כתפה. "הכול בסדר, סקריבנר. לא קרה שום דבר. תחזיקי במעקה ותמשיכי ללכת."


אליזבת הסבה את פניה במאמץ רב מהתוכחה שעל פניו של פינץ'. הן המשיכו בדרכן. צינה תת־קרקעית עלתה מלמטה, ריח של סלעים קרים ועובש ושל עוד משהו, טבעי פחות. האבן עצמה דיממה ונטפה רשעות של יצורים עתיקים שנמקו באפלה מאות בשנים — תודעות שלא נרדמו, מוחות שלא חלמו. בבידוד הקולי שיצרו טונות של אדמה, היא שמעה בדממה את הדופק שלה פועם באוזניה.


בילדותה היא חקרה את כל פינותיה הנסתרות של הספרייה הגדולה, חיטטה בכל תעלומה מסתורית, אבל היא אף פעם לא היתה בתוך הכספת. נוכחותה של הכספת ארבה כל חייה מתחת לספרייה, כמו דבר שאין לדבר עליו המסתתר מתחת למיטה.


זאת ההזדמנות שלי, היא הזכירה לעצמה. אסור לה לפחד.


הן הגיעו לחדר שהזכיר קריפטה של קתדרלה. הקירות, התקרה והרצפה היו חצובים מאותה אבן אפורה. היו שם עמודים מכוסים בחריצים לכל אורכם ותקרות מקומרות שנבנו ביד אמן, אפילו בחרדת קודש. בתוך גומחות בקירות עמדו פסלי מלאכים שלרגליהם נרות נמסים. עיניהם העצובות והמוצלות השגיחו על שורות של מדפי ברזל שיצרו מעברים במרכז הכספת. בניגוד לכונניות הספרים בחלקה העליון של הספרייה, המדפים האלה היו מרותכים למקומם. התיבות הנעולות היו קשורות בשרשראות, ונעו בין המדפים כמו מגירות.


אליזבת אמרה לעצמה שהלחישות העולות מהתיבות סביבן הן פרי דמיונה. השרשראות היו מכוסות בשכבת אבק עבה. מנוחתן של רוב התיבות לא הופרעה כבר עשרות שנים, ודייריהן היו שקועים בשינה עמוקה. ובכל זאת, עורפה עקצץ כאילו עיניים צופות בה.


המנהלת כיוונה אותה מעבר למדפים, לעבר תא שבמרכזו שולחן המוברג לרצפה. מנורת שמן הטילה אור צהבהב על השולחן המוכתם בדיו. התיבה הגיבה בשיתוף פעולה מעורר חשד כשהן הניחו אותה ליד ארבעה חריצים ענקיים, כמו סימני טפרים, שצילקו את שולחן העץ. עיניה של אליזבת קפצו שוב ושוב אל השריטות העמוקות. היא ידעה מה השאיר אותן. מה קורה כשספר כישוף יוצא משליטה.


מאזיק.


"מהם אמצעי הזהירות הראשונים שננקוט?" שאלה המנהלת, ואליזבת התעוררה ממחשבותיה בבהלה. המבחן התחיל.


"מלח," היא ענתה ולקחה את המכל התלוי על חגורתה. "כמו ברזל, מלח מחליש אנרגיות דמוניות." ידה רעדה מעט כשהוציאה את גבישי המלח ויצרה מהם מעגל עקום. לחייה הסמיקו במבוכה למראה השוליים הלא ישרים. מה אם היא עדיין לא מוכנה, למרות הכול?


רמז קלוש לחמימות ריכך את פניה חמורות הסבר של המנהלת. "את יודעת למה בחרתי להשאיר אותך איתנו, אליזבת?"


אליזבת עצרה את נשימתה וכלאה את האוויר בריאותיה. המנהלת מעולם לא פנתה אליה בשמה הפרטי — רק בשם המשפחה שלה, סְקרִיבֶנֶר, או לפעמים פשוט במילה "שוליה", תלוי כמה היא כעסה, בדרך כלל מאוד. "לא, המנהלת," היא אמרה.


"המממ. היתה סערה בחוץ, אני זוכרת. ספרי הכישוף היו חסרי מנוחה באותו לילה. הם עשו כל כך הרבה רעש, שבקושי שמעתי את הדפיקה בדלת." אליזבת יכלה בקלות לדמיין את הרגע. גשם מצליף בחלונות, הספרים עבי הכרס מייללים ובוכים ומושכים בשרשראות הקושרות אותם. "כשמצאתי אותך על המדרגות בחוץ, הרמתי אותך והכנסתי אותך לבניין, הייתי בטוחה שתבכי. אבל את הסתכלת מסביב והתחלת לצחוק. לא פחדת. באותו רגע ידעתי שאני לא יכולה לשלוח אותך לבית יתומים. שאת שייכת לספרייה, כמו כל ספר."


אליזבת כבר שמעה את הסיפור, אבל תמיד מפי המורה שלה, אף פעם לא מהמנהלת בעצמה. שתי מילים הדהדו בראשה, חיוניות כמו פעימות לב: את שייכת. היא חיכתה שש־עשרה שנים לשמוע את המילים האלה, וקיוותה בכל מאודה שהן נכונות.


בשקט, כמעט בלי לנשום, היא הביטה במנהלת בוחרת את הגדול שבמפתחות הצרור שלה, מפתח שהיה עתיק כל כך עד שהחלודה טשטשה לגמרי את צורתו המקורית. היה ברור שבשביל המנהלת, הרגע של גילוי הרגשות נגמר. אליזבת הסתפקה בשינון הנדר האילם שאימצה כמעט מאז שזכרה את עצמה. יום אחד, גם היא תהיה פקחית. והמנהלת תהיה גאה בה.


מלח התפזר על השולחן כשמכסה התיבה נפתח בחריקה. צחנת עור רקוב התפשטה בחלל הכספת, עזה כל כך עד שהיא כמעט הקיאה.


בתוך התיבה נח ספר כשפים. כרך עבה עם דפים מצהיבים ומקומטים בין שני לוחות של עור שחור שמנוני. הוא היה עשוי להיראות רגיל יחסית אילולא הבליטות הנפוחות על הכריכה. הן נראו כמו יבלות של ענק, או בועות על פני השטח של שלולית זפת. כל אחת מהבליטות היתה בגודל של גוּלה גדולה, ועשרות בליטות כאלה השחיתו את מראהו של הספר לאורכה ולרוחבה של כריכת העור.


המנהלת הוציאה זוג כפפות ברזל כבדות. אליזבת מיהרה לעטות את הכפפות שלה. היא נשכה את לחייה מבפנים כשהמנהלת הרימה את הספר מהתיבה והניחה אותו בתוך עיגול המלח.


ברגע שהמנהלת הניחה את הספר, השלפוחיות פקעו. אלה לא היו יבלות — אלה היו עיניים. עיניים בכל הצבעים, מתגלגלות ומרושתות בנימי דם, ואישוניהן התרחבו והתכווצו לגודל ראש סיכה כשהספר התפתל בידיה של המנהלת. היא חשקה שיניים ופתחה אותו בכוח. אליזבת הושיטה את ידה אוטומטית לתוך המעגל ותפסה את הצד השני. העור השתולל בידיה המוגנות בכפפות. כועס. חי.


העיניים שעל הספר לא היו כישוף מתעתע. הן היו עיניים אמיתיות, שנעקרו לפני שנים רבות מגולגולות של בני אדם שהוקרבו כדי ליצור כרך שיהיה חזק דיו להכיל את כל הלחשים החרוטים על עמודיו. לפי ההיסטוריה, רוב הקורבנות לא התנדבו לתפקיד.


"ספר העיניים," המנהלת אמרה בקור רוח מוחלט. "יש בו לחשים שאפשרו למכשפים לחדור למוחות של אנשים, לקרוא את מחשבותיהם ואפילו לשלוט בפעולותיהם. מזל שרק קומץ מכשפים בממלכה כולה קיבלו אי־פעם רשות לקרוא בו."


"למה הם רוצים לעשות את זה בכלל?" אליזבת התפרצה לפני שהצליחה לעצור בעצמה. התשובה היתה ברורה. מכשפים היו רעים מטבעם. הם הושחתו בידי הכוח הדמוני שהיה בידיהם. אילולא הרפורמה שאחריה נאסר עליהם לשלב איברים אנושיים בכריכות ספריהם, ספרים כמו ספר העיניים לא היו נדירים כל כך. אין ספק שמכשפים ניסו להעתיק אותו לאורך השנים, אבל לחשים כאלה אי־אפשר לכתוב בחומרים רגילים. כוחו של מעשה הכשפים איכל מיידית את הדיו ואת הקלף והפך אותם לאפר.


להפתעתה, המנהלת התייחסה לשאלתה ברצינות, אבל היא כבר לא הסתכלה על אליזבת. עכשיו היא התרכזה בדפדוף בין העמודים, חיפשה בהם נזקים אפשריים מתלאות הדרך. "יכולים להיות מצבים שדורשים לחשים כאלה, ולא משנה כמה הם זדוניים. יש לנו אחריות גדולה לממלכה שלנו, סקריבנר. אם ספר הכשפים הזה יושמד, הלחשים שבו יאבדו לנצח. הוא העותק היחיד."


"כן, המנהלת." את זה היא הבינה. פקחים הגנו על ספרי כשפים מפני העולם, וגם גוננו על העולם מפני הספרים.


היא נדרכה מיד כשהמנהלת עצרה ורכנה לבחון כתם על אחד הדפים. שינוע ספר כישוף ברמה גבוהה היה כרוך בסיכונים, מאחר שכל נזק מקרי עלול לעורר את השינוי שלו למאזיק. היה חיוני לבדוק אותם בקפידה לפני שיוטמן בכספת. אליזבת היתה בטוחה שכמה מהעיניים שהציצו מתחת לכריכה הסתכלו ישירות עליה — וברקו בערמומיות.


היא ידעה איכשהו שאסור לה ליצור קשר עין. בתקווה למצוא הסחת דעת היא הסתכלה הצדה על הדפים. חלק מהמשפטים נכתבו באוסטרמירית או בלשון העתיקה, אבל אחרים היו באֶנוֹקיאנית, שפת המכשפים, שהורכבה מרוּנים מוזרים ומשוננים שזהרו על הקלף כמו גחלים לוחשות. שפה שאפשר ללמוד רק באמצעות חיבור עם שדים. ההסתכלות על הרונים לבדה עוררה אצלה כאב ברקות.


"שוליה..."


הלחישה זחלה במוחה, זרה ובלתי צפויה כמו מגע קר וחלקלק של דג מתחת לפני המים באגם. אליזבת קפצה בבהלה והרימה את ראשה. אם המנהלת שמעה גם היא את הקול, היא לא הראתה שום סימן לכך.


"שוליה, אני רואה אותך..."


נשימתה של אליזבת נעצרה. היא עשתה את מה שהמנהלת אמרה לה לעשות וניסתה להתעלם מהקול, אבל היה בלתי אפשרי להתרכז בשום דבר אחר עם כל כך הרבה עיניים שצפו בה, בורקות באינטליגנציה רוחשת רעה.


"תסתכלי עלי... תסתכלי..."


לאט אבל בהתמדה, כאילו נמשך בכוח בלתי נראה, מבטה של אליזבת התחיל לנדוד למטה.


"הנה," אמרה המנהלת. קולה נשמע עמום, כאילו היא מדברת מתחת למים. "סיימנו. סקריבנר?"


כשאליזבת לא ענתה, המנהלת סגרה בטריקה את ספר הכשפים. הלחישות מהספר נקטעו בבת אחת. צלילותה של אליזבת חזרה אליה במהירות. היא נשמה עמוק, בפנים בוערות מבושה. העיניים על הספר בלטו בכעס והתרוצצו בינה לבין המנהלת.


"כל הכבוד," אמרה המנהלת. "החזקת מעמד הרבה יותר זמן ממה שציפיתי."


"הוא כמעט תפס אותי," אליזבת לחשה. איך ייתכן שהמנהלת מברכת אותה? זיעה דבקה בעורה, והיא התחילה לרעוד למרות הקור ששרר בכספת.


"כן. זה מה שרציתי להראות לך. יש לך חיבור מיוחד לספרי כישוף, קרבה שאף פעם לא ראיתי כמותה אצל אף שוליה. אבל למרות זאת, יש לך עוד הרבה מה ללמוד. את רוצה להיות פקחית, נכון?"


תשובתה השקטה של אליזבת לעיני המנהלת, כשפסלי המלאכים על הקירות משמשים עדים, נשמעה כמו וידוי. "זה הדבר היחיד שתמיד רציתי."


"רק אל תשכחי שדרכים רבות פתוחות בפנייך." העיוות של הצלקת הפך את זווית פיה של המנהלת לכמעט נוגה. "לפני שאת מחליטה, תהיי בטוחה שחיים של פקחית הם באמת מה שאת רוצה."


אליזבת הנהנה. היא לא העזה לדבר. אם עברה את המבחן, היא לא הבינה למה המנהלת מייעצת לה לשקול לנטוש את החלום. אולי היא נראתה לא בשלה במובן אחר, לא מוכנה. אם כך, היא פשוט תצטרך להתאמץ ולהשתפר. נותרה לה עוד שנה עד שימלאו לה שבע־עשרה והיא תוכל לצאת להכשרה בקולגיום — ושם היא תשתפר ללא ספק, ותרוויח ביושר את שבחיה של המנהלת. היא רק קיוותה שזה יספיק.


הן החזירו את ספר הכישוף לתיבה במאמץ משותף. ברגע שהספר נגע במלח, הוא הפסיק להיאבק. העיניים התגלגלו מעלה, חשפו סהרונים לבנים ונעצמו בעייפות. טריקת המכסה של התיבה זעזעה את דממת המוות. התיבה לא תיפתח שוב עוד שנים רבות, אולי עשורים. היא היתה מרוסנת בבטחה. כבר לא היתה איום.


אבל אליזבת לא הצליחה לגרש ממחשבותיה את זיכרון קולו של ספר העיניים, או את ההרגשה שזאת לא הפעם האחרונה שתראה אותו — ולא הפעם האחרונה שהוא יראה אותה.


2


אליזבת התרווחה בהנאה בכיסא מול הנוף הנשקף משולחנה. היא שובצה למחלקת העברות ספרים בקומה השלישית, נקודת תצפית שממנה ראתה הכול עד לאטריום הספרייה. אור השמש זרם דרך חלון הזכוכית הצבעונית הגבוה שמעל הדלת והטיל קשתות אור בצבעי אודם, ספיר וברקת על מעקות הארד של המרפסות העגולות. מדפי ספרים הזדקפו לגובה של שש קומות אל תקרת הקשתות, והקיפו את האטריום כמו שכבות של עוגת חתונה או מושבים בקולוסיאום. רחש מלמולים מילא את החלל המהדהד, ומדי פעם גם שיעול או נחירה. רוב הקולות לא היו שייכים לספרנים בגלימות הכחולות שהתהלכו על אריחי הרצפה של האטריום. מקורם של הקולות היה בספרי הכישוף הרוטנים על המדפים.


היא שאפה אוויר, ומתיקות הקלף והעור מילאה את ריאותיה. צבירי אבק נראו בקרני השמש, תלויים ודוממים כמו רסיסי זהב שנלכדו בשרף. ערמות מתנדנדות של ניירות על שולחנה איימו להתמוטט בכל רגע ולקבור אותה במפולת של בקשות העברה שטרם טופלו.


באי־רצון, היא העבירה את תשומת לבה אל הערמות. הספרייה הגדולה בסאמרשול היתה אחת משש ספריות גדולות בממלכה. הקרובה שבהן היתה במרחק שלושה ימי נסיעה, והן היו ממוקמות במעגל במרווחים שווים מסביב לאוסטרמיר, ורשת דרכים בשם נתיבי הדיו קישרה אותן לבירה שבמרכז כמו חישורים בגלגל. שינוע ספרי כישוף בין הספריות היה אירוע מורכב ועדין. היו כרכים שטיפחו טינה כה עזה זה אל זה, שאם היו ביניהם פחות מכמה קילומטרים טובים, הם היו פורצים ביללות מקפיאות דם או עולים בלהבות. בוויילדמארץ' היה אפילו מכתש במקום ששני ספרים התגוששו בו פעם, סביב נושא דוקטרינת הכוח לחולל כשפים.


כשוליה, אליזבת היתה מוסמכת לאשר העברות של ספרים מדרגה אחת עד שלוש. ספרי כישוף סווגו בסולם של עשר דרגות, לפי רמת הסיכון של כל אחד. כל ספר מדרגה ארבע ומעלה דרש בידוד מיוחד. בספריית סאמרשול לא היו ספרים מעל דרגה שמונה.


היא עצמה את עיניה ולקחה את הדף העליון בערמה. ספריית נוקפלד, היא ניחשה, שכנתה של סאמרשול מצפון־מזרח.


אבל כשהפכה את הנייר, היא מצאה בקשה מהספרייה המלכותית. לא מפתיע. זה היה היעד של יותר משני שלישים מההעברות שלה. יום אחד אולי גם היא תארוז את חפציה ותיסע לשם. הספרייה המלכותית שכנה בלב עיר הבירה, בסמוך לקולגיום, וכשאליזבת לא תהיה עסוקה בלימודי הפקחות שלה היא תוכל לשוטט באולמות הספרייה. בדמיונה השתרעו המסדרונות לאורך קילומטרים, עם ספרים על כל קיר, מעברים וחדרים נחבאים שכל סודות היקום טמונים בתוכם.


אבל רק אם היא תוכיח את עצמה למנהלת. שבוע עבר מאז הערב ההוא בכספת, והיא לא התקרבה בכלל להבנת עצתה של המנהלת.


היא עדיין זכרה את הרגע המדויק שבו נשבעה לעצמה שתהיה פקחית. היא היתה בת שמונה, ונמלטה למעברים הסודיים של הספרייה כדי לא להשתתף בהרצאותיו של מאסטר הָרגרוֹב. היא לא היתה מסוגלת לשבת ולו שעה אחת נוספת על כיסא בלי משענת במחסן המחניק שהוסב לכיתת לימוד, ולשנן הטיות פעלים בשפה העתיקה. לא בשעות אחר הצהריים שבהן הקיץ הלם באגרופיו על קירות הספרייה והאוויר היה סמיך כדבש.


היא זכרה את הזיעה שנטפה על גבה בזחילה בין קורי העכביש במעבר. לפחות המעבר היה חשוך, רחוק מהשמש. האור הזהוב שחלחל בין קורות הרצפה הספיק כדי שתוכל לראות, וכדי שתוכל לחמוק מכנימות הספרים שהתרוצצו בבהלה לכל עבר כשדרכה על הקִנים שלהן. חלקן צמחו לגודל של חולדות אחרי שהתפטמו בקלף מכושף.


אילו רק הסכים מאסטר הרגרוב לקחת אותה איתו לעיר באותו יום. העיר היתה רק חמש דקות הליכה מהגבעה דרך המטע. השוק יהיה הומה אנשים ודוכנים המוכרים סרטים ותפוחים ועוגות מצופות בזיגוג מבריק, ולפעמים הגיעו עוברי אורח מחוץ לסאמרשול כדי למכור את מרכולתם. היא שמעה שם פעם נגינת אקורדיון וראתה דוב מרקד, ואפילו איש מציג מנורה שהפתיל שלה בער בלי שמן. בספרים בכיתתה לא היה הסבר למנורה כזאת, אז היא הניחה שזה קסם, ולפיכך זדוני.


אולי זאת הסיבה שמאסטר הרגרוב לא אהב לקחת אותה לעיר. אם היא תיתקל במכשף מחוץ לספרייה המוגנת, צפויה לה סכנת חטיפה. נערה צעירה כמוה תוכל להיות ללא ספק קורבן נוח מאוד לפולחן דמוני כזה או אחר.


קולות משכו את תשומת לבה של אליזבת. קולות שהגיעו ישירות מתחתיה. אחד הקולות היה של מאסטר הרגרוב, והשני היה של...


המנהלת.


לבה החסיר פעימה. היא השתטחה על קורות הרצפה כדי להציץ דרך חור. האור שחדר צבע את שערה הפרוע בזהב. היא לא הצליחה לראות הרבה. חלק משולחן מכוסה בניירות, פינה של משרד לא מוכר. האפשרות שאולי זה משרדה של המנהלת הקפיצה את הדופק שלה מרוב התרגשות.


"זאת כבר הפעם השלישית החודש," הרגרוב אמר, "ואני עומד לצאת מדעתי. הילדה הזאת היא פראית למחצה. נעלמת לה מי יודע לאן, מסתבכת בכל צרה אפשרית. רק בשבוע שעבר היא שחררה ארגז שלם של כנימות ספרים בחדר השינה שלי!"


אליזבת בקושי הצליחה להתאפק לא למחות בצעקות דרך החור. היא אספה את כנימות הספרים האלה במטרה לחקור אותן, לא לשחרר אותן. האובדן היה מהלומה בשבילה.


אבל דבריו הבאים של הרגרוב השכיחו ממנה את כל עניין הכנימות.


"אני לא בטוח שההחלטה לגדל ילדה בספרייה הגדולה היתה נכונה. אני בטוח שמי שהשאיר אותה על המדרגות שלנו ידע שאנחנו מאמצים יתומים עזובים כשוליות. אבל אנחנו לא מקבלים את הילדים והילדות האלה לפני גיל שלוש־עשרה. אני לא נוטה להסכים עם הפקח פינץ' בשום נושא ועניין, אבל אני חושב שאנחנו צריכים להקשיב למה שהוא אומר כבר שנים, שעדיף שאליזבת הצעירה תהיה בבית יתומים, לטובתה שלה."


זה היה מטריד, אבל לא משהו שאליזבת לא שמעה בעבר. היא ספגה את ההערות בידיעה שהמנהלת תבטיח את מקומה בספרייה. היא לא ידעה למה. המנהלת כמעט לא דיברה אליה. היא היתה מרוחקת ולא נגישה כמו הירח, ומסתורית לא פחות. בעיני אליזבת, להחלטתה של המנהלת לגדל אותה בספרייה היה נופך מיסטי כמעט, כאילו היתה זאת אגדת עם. החלטה שלא ניתן לפקפק בה או לבטל אותה.


היא חיכתה בנשימה עצורה לתגובת המנהלת להצעתו של הרגרוב. עורה עקצץ בציפייה לשמוע אותה מדברת.


אבל המנהלת אמרה, "גם אני חשבתי על זה, מאסטר הרגרוב. כמעט בכל יום בשמונה השנים האחרונות."


לא — לא יכול להיות. זרם הדם האט לקצב של זחילה בעורקיה של אליזבת. הרעש באוזניה כמעט גבר על כל השאר.


"אז, לפני שנים, לא חשבתי על כך שהיא תגדל מבודדת מילדים אחרים בני גילה, ואיך זה ישפיע עליה. הצעירים שבשוליות עדיין מבוגרים ממנה בחמש שנים. האם היא הראתה עניין כלשהו בידידות איתם?"


"היא ניסתה, אך ללא הצלחה מרובה, לצערי," הגרוב אמר. "אבל אולי היא לא יודעת את זה בעצמה. לא מזמן שמעתי במקרה שוליה מסביר לה שלילדים רגילים יש אמהות ואבות. אליזבת המסכנה לא ידעה על מה הוא מדבר. היא ענתה לו בשמחה שהיא מוקפת ספרים ולא צריכה יותר מזה."


המנהלת נאנחה. "ההיקשרות שלה לספרי הכשפים היא..."


"מדאיגה? כן, בהחלט. אם היא לא סובלת מהיעדר חברה, זה ודאי מפני שהיא רואה בספרי הכישוף חברים, במקום בני אדם."


"חשיבה מסוכנת. אבל כל ספרייה היא מקום מסוכן. אי־אפשר להתכחש לזה."


"מסוכן מדי לאליזבת, לדעתך?"


לא, אליזבת התחננה. היא ידעה שהספרים בספרייה הם לא ספרים רגילים. הם לחשו על המדפים ורעדו מתחת לשרשראות ברזל. היו ספרים שירקו דיו והשתוללו בהתקפי זעם. אחרים שרו לעצמם בטונים גבוהים וצלולים בלילות ללא רוח, כשאור הכוכבים האיר את הספרייה דרך הסורגים שבחלונות כמו כלי כספית. אחרים היו מסוכנים כל כך שהיה הכרח לשכן אותם בכספת התת־קרקעית, ארוזים בתוך מלח. לא כולם חברים שלה. היא הבינה את זה מצוין.


אבל לשלוח אותה מהספרייה יהיה כמו לתקוע ספר כישוף בין ספרים דוממים שלא זזים ולא מדברים. בפעם הראשונה שראתה ספר כזה, היא חשבה שהוא מת. מקומה לא בבית יתומים, מה שזה לא יהיה. בעיני רוחה היא דמיינה את המקום ככלא, אפור ושרוי בערפילים ולחות, עם שער סורגים כמו בכניסה לכספת. גרונה התכווץ באימה בתגובה לדימוי הזה.


"אתה יודע למה הספריות הגדולות מאמצות יתומים, מאסטר הרגרוב?" המנהלת שאלה לבסוף. "כי אין להם בית ואין להם משפחה. אף אחד לא ירגיש בחסרונם אם הם ימותו. אני תוהה, אולי... אם סקריבנר החזיקה מעמד עד עכשיו, זה כי הספרייה רצתה שכך יהיה. אולי עדיף לא להפריע לחיבור שלה אל המקום הזה, לטוב ולרע."


"אני מקווה שאת לא טועה, המנהלת," מאסטר הרגרוב אמר בעדינות.


"גם אני." המנהלת נשמעה עייפה. "בשביל סקריבנר, ובשבילנו."


אליזבת חיכתה, התאמצה להקשיב. אבל נראה כי הדיון בגורלה הסתיים. צעדים נשמעו מלמטה, ודלת המשרד נסגרה בנקישה.


היא זכתה בהארכה, לעת עתה. לכמה זמן? יסודות עולמה התערערו, ונראה שחייה עלולים לקרוס בכל רגע. החלטה אחת של המנהלת תגרש אותה מכאן לתמיד. היא מעולם לא הרגישה כל כך חסרת ודאות, כל כך חסרת אונים, כל כך קטנה.


וזה היה רגע השבועה שלה, כשהיא כפופה בין האבק וקורי העכביש ונאחזת בכל כוחה בחבל ההצלה היחיד שהיה בהישג יד. אם המנהלת לא בטוחה שהספרייה הגדולה היא המקום הטוב ביותר לאליזבת, אז אליזבת פשוט תצטרך להוכיח שכן. היא תהפוך לפקחית מעולה וחזקה, כמו המנהלת. היא תוכיח לכולם שזה כן המקום שלה, עד שאפילו הפקח פינץ' כבר לא יוכל להכחיש את זכותה.


מעל הכול...


מעל הכול, היא תשכנע אותם שהיא לא טעות.


"אליזבת," לחש קול בהווה. "אליזבת! את ישנה?"


היא קפצה בבהלה והזיכרון התנקז ממנה כמו מים לביוב. היא חיפשה מסביבה את מקורו של הקול. פנים של ילדה הציצו בין שתי כונניות ספרים סמוכות, צמתה מוטלת על כתפה והיא בודקת שאין אף אחד אחר באזור. עדשות המשקפיים הגדילו את עיניה הנבונות הכהות, ועל עור זרועותיה החומות נכתבו מילים בחיפזון. הדיו הציץ מתחת לשרוולים. כמו אליזבת, גם היא ענדה לצווארה שרשרת עם מפתח, שבהק על רקע גלימת השוליה הכחולה.


רצה הגורל ואליזבת לא נותרה חסרת חברים לנצח. היא הכירה את קטרין קילוורתי ביום שבו שתיהן התחילו את הכשרתן כשוליות בגיל שלוש־עשרה. היא היתה השוליה היחידה שהסכימה לחלוק חדר עם אליזבת. האחרים לא הסכימו בשל שמועה שהיא שומרת מתחת למיטתה תיבה מלאה בכנימות ספרים. אבל קטרין פנתה אליה דווקא מהסיבה הזאת. "אני מקווה שזה נכון," היא אמרה אז. "אני רוצה לערוך ניסויים עם כנימות ספרים מאז ששמעתי על קיומן. הבנתי שהן עמידות לכישוף — את יכולה לתאר לעצמך את ההשלכות המדעיות?" מאז הן היו חברות צמודות.


אליזבת דחפה בחשאי את הניירות הצדה. "משהו קורה?" היא לחשה.


"אני חושבת שאת היחידה בכל סאמרשול שלא יודעת מה קורה. כולל הרגרוב, שהסתגר כל הבוקר בשירותים."


"הפקח פינץ' הורד בדרגה?" היא שאלה בתקווה.


קטרין חייכה. "אני עדיין עובדת על זה. אני בטוחה שבסוף אני אמצא משהו מפליל עליו. כשזה יקרה, את תהיי הראשונה שתדע." תכנון מפלתו של הפקח פינץ' היה הפרויקט האישי שלה בשנים האחרונות. "לא, הגיע מגיסטר לסיור בכספת."


אליזבת כמעט נפלה מהכיסא. היא הסתכלה לצדדים ומיהרה אל מאחורי כוננית הספרים אל קטרין והשתופפה לידה. קטרין היתה נמוכה כל כך, שאחרת אליזבת היתה רואה רק את פדחתה. "מגיסטר? את בטוחה?"


"במאה אחוז. אף פעם לא ראיתי את הפקחים מתוחים כל כך."


אליזבת נזכרה בסימנים מהבוקר, ופתאום הם נראו לה ברורים. פקחים עברו בצעדים מהירים, עם לסתות חשוקות וחרבות לפותות היטב בידיהם. שוליות התגודדו בקבוצות במסדרונות, התלחשויות בכל פינה. אפילו ספרי הכשפים נעו באי־שקט יותר מהרגיל.


המשך הפרק זמין בספר המלא