פרולוג
ג'ופיטר
הווה
אני לא ידוע כחייכן גדול, למרות שאין סיכוי שהייתם מבחינים בזה מהאופן שבו ההשתקפות מלאת הסיפוק שלי הביטה בי חזרה, כאילו הרגע ברחתי ממוסד לחולי נפש משנת אלף תשע מאות וחמישים.
אפילו עם הזקן שלי, שהיה סמיך יותר מבדרך כלל, עדיין יכולתי לראות את האדמומיות של הלחי שלי מבעד לזיפים. לא מפתיע, בהתחשב בכך שהיא עדיין עקצצה מעט. למעשה, כמעט יכולתי לראות את טביעת כף היד שלה.
מרני מת'יוס בהחלט השקיעה בסטירה הזו.
אז למה אני זורח ומחייך מאוזן לאוזן, אתם שואלים? מפני שהיא כאן. בניו יורק. ובפעם הראשונה מאז שעזבתי, מאז שהשארתי אותה עומדת שם עם דמעות זולגות במורד פניה בזמן שהלב שלי שכב מדמם על המרפסת שלה, קיוויתי שסוף־סוף אוכל לגאול את עצמי.
שאולי אוכל לזכות בה חזרה.
שהיא תהיה שוב שלי.
מפני שאם לא היה לה אכפת ממני, היא לא הייתה עוברת שלושת אלפים קילומטרים — או כמה רחוק שזה לא יהיה מיוסטון לניו יורק — ומגיעה לעבוד במועדון הספורט החדש שלי.
ואם לא היה אכפת לה ממני, היא לא הייתה מסוגלת להחטיף לי חזק יותר מאנתוני ג'ושוע. לא, היה רגש מאחורי המכה הזו. הייתה עוצמה. וכל עוד היה שביב, רסיס קטן ביותר של רגש — עדיין היה לי סיכוי.
איך הגעתי לנקודה הזו שבה ויתרתי על כל מה שהכרתי, על המקום שבו ביליתי לאורך כל הקריירה המקצועית שלי, כדי לבוא לניו יורק ולשחק במועדון הגרוע ביותר של הליגות הבכירות?
מה עשיתי שגרם לחיי להתגלגל על המסלול הזה מהר יותר מכל כדור מסובב?
התאהבתי, זה מה שקרה.
* * *
ארבע־עשרה שנה קודם לכן
חודש יוני
הצפצוף האלקטרוני של פעמון הדלת העביר גרד בקצות העצבים שלי, כי כל אחד מהם כבר היה מוצף באדרנלין שגרם לי לרעוד בחום של שלושים ושתיים מעלות, כאן בקליפורניה.
רק לעיתים נדירות השתמשתי בדלת הכניסה. העץ שמחוץ לחלון חדר השינה שלה היה הסולם ששימש אותי להיכנס, וספרתי עשרים ושתיים שניות מלאות מתח וחרדה לפני שהדלת נפתחה לרווחה.
"ג'ופיטר." קולו העמוק והרועם של נואה מת'יוס תמיד הכיל מידה מסוימת של קשיחות כשהוא פנה אליי. "שמעתי שמגיעות לך ברכות. הדודג'רס, הא? כל הכבוד."
הוא הושיט את ידו ללחיצה, אותה קיבלתי בחוסר רצון. רציתי שזה ייגמר מהר ככל האפשר. לא הייתי מעוניין בשיחת חולין עם אביה של האקסית לעתיד שלי — שבכל מקרה לא חיבב אותי.
"תודה, אדוני." דחפתי את ידיי חזרה לכיסים שלי בניסיון לנגב את הזיעה בזמן שעמדנו בדממה מביכה.
מעולם לא הצלחתי לפענח את נואה מת'יוס. אף פעם לא ידעתי אם הוא שמח או לא. הוא היה אחד מהאנשים האלה שתמיד נראו לא מרוצים, ונראה שזה היה קשור לעובדה שאני ספורטאי שיוצא עם הבת היקרה והיחידה שלו. זו שהוא חשב שמבזבזת את החיים שלה. הורסת את החיים שלה, את העתיד שלה.
במקומו, גם אני הייתי לא מרוצה.
בקרוב הוא יקבל את מבוקשו, מפני שמה שאני עומד לעשות יאפשר לו לישון בשקט בלילה, מלא בהקלה... וללא ספק לשנוא אותי.
"מרני!" הוא קרא אל תוך הבית.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא לא הזמין אותי פנימה, אבל הפעם לא היה לי אכפת. לא היה לי מקום בבית הזה יותר.
היא הופיעה כמו סופת טורנדו, סופה יפהפייה שסחפה הכול בדרכה, זורקת את גופה אל זרועותיי בצווחה, רגליה נכרכות סביב המותניים שלי. חום הגוף שלה, שבעבר התענגתי ממנו, עורר בי עכשיו זיעה קרה שצמררה אותי עוד יותר.
לא שמתי לב שנואה עזב, אבל כשהנחתי אותה חזרה על הקרקע הוא לא עמד שם, והדלת הייתה סגורה.
השפתיים שלי מצאו את שלה בפעם האחרונה, טועמות את סוכריות הדובדבן שהיא נשנשה תמיד. האצבעות שלי נשזרו בשערה החלק והמשיי בגוון השוקולד הכהה, ואז חפנו את הלחיים שלה... בפעם האחרונה.
בפעם האחרונה החזקתי אותה קרובה לחזה שלי ושאפתי עמוק את הריח העדין של שמפו הקוקוס שהיא תמיד השתמשה בו.
הסרתי בעדינות את זרועותיה שהיו סביב צווארי וצעדתי לאחור להביט בה, לספוג את היופי שלה, את הריסים העבים שתמיד נראו כאילו היא שרטטה סביבם קווים בעיפרון עדין, את הלחיים שלה שהיו בצבע אפרסק מושלם, עד שהייתי מנשק אותה, ואז הן התכהו לגוון ורוד כהה.
הייתי צריך לחרות את הכול בזיכרוני.
פעם אחת אחרונה.
"וואו, ג'ופ! עשית את זה. עשית את זה! אני כל כך גאה בך. דודג'רס לנצח! עכשיו אתה שחקן של הדודג'רס!" היא התנשפה, ודמעות נצצו בעיני האזמרגד הבהירות שלה.
פעם אמרתי לה שהן ירוקות כמו הזוהר הצפוני, אחרי שהיא הסבירה לי מה זה הזוהר הצפוני. היא הייתה כל כך פאקינג חכמה. הכוכב הכי חכם שלי.
הלסת המתוחה שלי גרמה לראשי לפעום בכאב.
"בייב, אתה בסדר?" מרני הרימה את ידה הקטנה והרכה וניסתה ללטף את הלחי שלי, בדיוק כמו שהיא ידעה שאני אוהב.
אבל הפעם עצרתי את היד שלה. אם היא תיגע בי, לעולם לא אצליח לעשות את זה, לסיים עם זה. הייתי צריך לשחרר את היד שלה, אבל לא רציתי. לא יכולתי.
הייתי צריך להסיט את מבטי מפניה, אבל לא רציתי. לא יכולתי.
היא בהתה בי מהדק את השפתיים, וקמטים הופיעו על המצח החלק והמושלם שלה.
כחכחתי בגרוני כדי לסלק את הגוש שעמד בו, או לפחות ניסיתי. "מרני, אנחנו צריכים לדבר."
המילים האלו גרמו לה לקפוא. מעולם לא קראתי לה מרני. היא תמיד הייתה רק מַרְן, רק הכוכב שלי. היא צעדה לאחור, העיניים שלה, שעד לפני רגע נצצו באהבה והתרגשות, התמלאו עכשיו בפחד ובלבול.
"ג'ופיטר? מה קורה?" היא שאלה בקולה השקט, שהיה יציב בהרבה משלי. אבל האימה שבו ירתה בי ישירות בלב כמו חץ מורעל מבעד לתפוח.
השתעלתי שוב, אבל הלחץ לא נרגע. "אני בדודג'רס עכשיו, ואני צריך לחשוב על העתיד שלי."
היא נשכה את שפתה התחתונה, וזה דרש את כל כוחותיי כדי לא לשחרר אותה לחופשי מבין שיניה.
"אוקיי."
"העתיד שלי לא כולל אותך." הנחַתּי את המהלומה הראשונה, כבדה יותר מכל משקל שמרים משקולות יהיה מסוגל להרים. "יש לי עבודה לעשות עכשיו. אני צריך להתרכז בעצמי, ואני לא יכול לעשות את זה כשאת לידי. את תלותית מדי, מרני. את תלותית ואת חונקת אותי עד שאני לא יכול לנשום."
בחנתי אותה, ייתכן שהיא הפסיקה לנשום בעצמה.
"זה מתחיל להיות מביך. כולם בתיכון כבר מדברים על זה, ואני לא יכול להמשיך ככה." הלב שלי כאב מהשקרים שפלטתי. "אין לי זמן למערכת יחסים. אין לי זמן בשבילך."
הדמעות זלגו בכבדות, מהר מכדי שהיא תהיה מסוגלת לראות באמת, אבל היא לא ניגבה אותן. היא לא ניסתה לדבר, מה שהקל עליי לירוק את המילים שהתאמנתי עליהן מאז אתמול בלילה.
התכוננתי.
לעיתים נדירות בלבד ניצחתי אותה בוויכוחים, וידעתי שהיא תרצה להתווכח על כל נקודה שאעלה.
היא תרצה לדבר על מערכת יחסים מרחוק, לספר לי מה היא תכננה בלעדיי.
ולא יכולתי לתת לזה לקרות. לא יכולתי לתת לה להרוס את העתיד שלה — בשבילי.
"זה נגמר לתמיד. וביום שאחליט שאני רוצה חברה, זו לא תהיה את."
הדרך היחידה שבזכותה ידעתי שהיא שמעה מה שאמרתי הייתה הרתיעה שעברה על פניה המזועזעות.
"אני לא אוהב אותך."
ייתכן שמה ששמעתי היה שאיפת אוויר חדה או הסדק האחרון בחזה שלי שנשבר, נפער לרווחה עד שליבי נשפך החוצה אל האדמה.
או שאולי זה היה הלב שלה.
עמדתי שם עד שלא יכולתי לשאת זאת יותר והסתובבתי. הלכתי ממנה לקול הבכי שנקרע מתוכה, לצליל גופה שהתמוטט על המרפסת. אבל לא הסתובבתי.
שמעתי את הדלת נפתחת ואת נואה קורא לה, ולא הסתובבתי.
"ריווס! ריווס, תחזור לכאן!" הוא צעק מעל ליבבות שלה.
יכולתי לומר שאני מצטער, אבל זה יהיה שקר נוסף להוסיף על החשבון שלי. אולי לא הייתי החכם במערכת היחסים שלנו, אבל ידעתי שאני מספיק חכם לעשות את ההחלטה היחידה שהייתה נכונה לנו — שאנחנו לא יכולים להיות יחד עכשיו.
בדיוק כמו שהייתי מספיק חכם לדעת שמרני מת'יוס הייתה הבחורה היחידה שאי פעם תחזיק בלב שלי.
ידעתי... כי השארתי אותו על מדרגות המרפסת שלה.
אבל מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. נכון?
בואו ונראה, מה אתם אומרים?
פרק 1
מרני
הווה
אף אחד לא אוהב את היום הראשון בעבודה.
יש כאלה שאולי אומרים שהם כן, אבל במציאות, אלה העצבים וההתרגשות שעומדים בדרכה של האמת.
הימים הראשונים בעבודה הם מעיקים.
במיוחד ימים ראשונים בעבודה שאת לא מעוניינת בה ולא יודעת עליה שום דבר. עבודה שדרשה ממני לעבור לצד השני של המדינה, שמגיעה עם עמיתים חדשים שניסית להתחמק מהם במשך חצי מהחיים שלך.
כן, אני הפראיירית שנרשמה לזה ברגע של טיפשות לא אופיינית.
"רוצה שאראה לך את הדרך חזרה למשרד שלך, דוקטור מת'יוס? או שאת זוכרת?"
"לא, זה בסדר. אני זוכרת, תודה לך. ויש לי את המפה." אני טופחת על התיקייה שהחזקתי בזהירות.
הבחור ששאל אותי היה מייק, ראש מחלקת המתקנים והאבטחה של קבוצת ה'ניו יורק ליונס'. הוא מסר לי את התיקייה כאילו היא הכילה קודים לשיגור גרעיני. כשבפועל, הקוד היחיד שקיבלתי היה זה של המשרד שלי, וגם רשימה של פרטי התקשרות חיוניים ואת המפה של המתחם בן אחד־עשר הדונמים שהיה שייך לליונס.
הוא גם העמיס עליי מידע — שרק עשרים אחוז ממנו הצלחתי לזכור — כולל, למרבה המזל, היכן היה המשרד שלי.
"יופי. תוודאי שאישור המעבר שלך תמיד עלייך. לא תוכלי לעבור דרך אף דלת בלעדיו. ואם את צריכה אותי, פשוט תלחצי על הספרה אחת בטלפון שעל השולחן שלך ומייד תועברי אליי או למשרד שלי. אני אתן לך כמה ימים להתמקם. רוב הצוות במחלקה שלך נוהג לנסוע עם הקבוצה, ככה שלא יהיה עמוס שם השבוע. לא עד שהבחורים יחזרו, בכל מקרה."
חייכתי והנהנתי. אין שום סיכוי שהוא ידע כמה מרגיעות היו החדשות האלה.
עברו בסך הכול יומיים מאז שהגעתי לניו יורק, הבית שלי לעתיד הקרוב. והיומיים האלה עברו בתנודות שונות של רוגז, כעס, חרדה, הכחשה, פחד והתרגשות, למרות שאלמנט הריגוש היה זניח בהשוואה לשאר הרגשות שהתעופפו לי בראש ובבטן.
רק כשנזכרתי שקבוצת הניו יורק ליונס נמצאת במשחק חוץ השבוע, ושלא איאלץ להיתקל באף אחד שלא רציתי לראות, הצלחתי סוף־סוף להירגע ולנשום לרווחה. למרבה הצער, לא הצלחתי לעשות זאת עד היום בבוקר, בדרכי אל האצטדיון של הליונס.
אבל ידעתי שיש לי רק את השבוע הזה כדי להתאקלם ולהתרגל למקום, כי בנסיעה הבאה למשחק חוץ — אני אהיה שם.
ובכל הנסיעות למשחקים עד סוף העונה.
נראה שסוף העונה לא יגיע מספיק מהר.
נופפתי לשלום והמשכתי במורד המסדרון אל מרכז הכושר, היכן שהיה ממוקם המשרד החדש שלי. מייק צדק בנוגע לעובדה שהיה שקט כאן, לא ראיתי אף אחד פרט למזכירה, אנשי האבטחה שעמדו בכניסה ואנשי התחזוקה שטיפלו בערוגת הפרחים המעוצבת בדמות אריה ענקי ושטפו בצינור לחץ את השבילים והמדרכות.
עדיין היה מוקדם, אבל כבר הייתי רגילה להמולה של מרכז החלל על שם ג'ונסון, שם תמיד היה מישהו שמיהר לאנשהו, לא משנה מה הייתה השעה. למעשה, בשבע השנים שבהן עבדתי שם מאז שסיימתי את הלימודים באוניברסיטת אם־איי־טי שבמסצ'וסטס, מעולם לא הצלחתי למצוא מקום חניה קרוב יותר משמצאתי בחניון שהיה במרחק של כחצי קילומטר מהכניסה הראשית.
כשהבחנתי בלוגו העצום של הליונס על הקיר המעוקל שבקצה המסדרון, פניתי שמאלה וירדתי בגרם המדרגות שתי קומות, שם עמדתי עכשיו באותו מפלס עם המגרש. ריח קירות הגבס והצבע הטרי היה חזק יותר כאן.
בסיור הקצר שערכתי הבוקר, מייק סיפר לי שמאז שפּן שֵפּרד רכש את קבוצת הליונס, כל האצטדיון שופץ והוא נראה נהדר — נקי, מצוחצח ומבריק. 'חלק כמו חללית', הבוס הקודם שלי היה אומר.
אוף.
תחושת אי־נוחות השתלטה עליי שוב, ועצרתי במקומי עד שהיא חלפה כדי שלא אצטרך לחוות התמוטטות עצבים מוחלטת כבר ביום הראשון שלי.
אלוהים, מרני. תשתלטי על עצמך.
צמרמורת קטנה זמזמה לאורך עמוד השדרה שלי, אבל זה היה יותר מפני שעזבתי את עשרים וחמש מעלות החום של יוסטון בשביל הטמפרטורות הנמוכות משמעותית של ניו יורק. הידקתי את הסוודר והז'קט שלי סביבי.
מזג האוויר היה סיבה נוספת שלא רציתי להיות כאן.
שתי דקות לאחר מכן הגעתי אל החלל שאצטרך מהיום לקרוא לו שלי, הקלדתי את קוד הכניסה, פסעתי פנימה והבטתי סביב בפעם השנייה הבוקר. כשהצצתי פנימה מוקדם יותר, שמתי לב לגודל החלל — פי ארבעה מהמשרד הקודם שלי — עם שולחן ענקי בקצה אחד וקיר לבן ריק בקצה השני, מולו היו שני שולחנות מפלדת אל־חלד. אבל במבט שני שמתי לב שגם כל הציוד שביקשתי במהלך ששת החודשים האחרונים היה שם. מאז שפן שפרד תפס אותי ברגע של חולשה ושכנע אותי להצטרף למשימה שלו.
המשימה הייתה להפוך את קבוצת הבייסבול החדשה שלו לקבוצה מנצחת.
אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.
היום ההוא התחיל בהגשת בקשה לגירושים, והוא הסתיים בכך שהסכמתי להצעת עבודה ולשכר בסך של מיליון דולר כדי לעזוב את התפקיד שלי בנאס"א ולבנות תוכנית שתהפוך את הקבוצה הגרועה ביותר בליגת הבייסבול לקבוצה מנצחת.
ואיך בדיוק אני מתכוונת לעשות את זה? אסטרודינמיקה ובייסבול לא היו בדיוק אותו דבר.
הניחוש שלכם לא פחות טוב משלי.
אז למה הסכמתי?
הסיבה הראשונה כבר ברורה — אני טיפשה. והשנייה... עליה לא רציתי לחשוב.
עצמתי עיניים ועמדתי שם בדממה. עמדתי כל כך הרבה זמן מרוכזת בשקט, עד שכמעט נרדמתי לצליל הרעש העמום של מכסחות הדשא במגרש הבייסבול מצידו השני של החלון הענקי שבקצה החדר.
התעוררתי בבהלה חזרה אל המציאות כך שכמעט מעדתי.
נכנסתי פנימה רק מעט, אבל מספיק כדי לשמוט את התיק שלי על השולחן בחבטה רכה. העברתי את אצבעותיי בהיסוס על קצה המתכת הקרירה סביב מסך המחשב הענקי שהיה ממוקם שם, ואז סרקתי את החדר באיטיות ופלטתי צחקוק שקט. הכתפיים שלי נרפו מעט. לאור כמות הפנקסים, העטים, המרקרים והפתקיות הדביקות בכל הצבעים, שהיו מסודרות יפה כמו קשת בענן, הנחתי שפן שפרד בטח רוקן חנות לציוד משרדי.
הרמתי את הפנקס הוורוד ומייד רפרפתי בקצוותיו בין אצבעותיי ותהיתי — בפעם האלף — מה הייתה הסיבה שבגללה הגעתי לכאן מלבד החוזה השנתי המחייב שעליו חתמתי ללא כל יכולת להשתחרר ממנו.
המטפלת שלי אמרה שאולי זה היה למטרת סגירת המעגל, משהו שחזרתי עליו שוב ושוב לעצמי כמו מנטרה מאז שקיבלתי את המשרה.
אבל למה שמישהו יצטרך סגירת מעגל אחרי ארבע־עשרה שנה? אחרי שכבר היית נשואה לגבר אחר? זה באמת הכרחי?
אולי זה היה ניסיון להפיק את הטוב ביותר ממצב שלא היה רק רע אלא קטסטרופלי, במיוחד כשנראה שהבוקר אני מתמקדת בעיקר במאמץ ללכת בדרך עוקפת כדי להימנע מלפגוש אנשים.
או איש אחד ספציפי, זה שלא רציתי לחשוב עליו — כלומר שחקן בייסבול גדול במיוחד. אם כי שבבניין שבו אני נמצאת, זה לא בדיוק צמצם את האפשרויות.
אבל את האדם הזה לא ראיתי לאחרונה ארבע־עשרה שנה, כשקרסתי בבכי על המרפסת הקדמית שלי, וצפיתי בו מתרחק משם עם ליבי השבור בידיו.
עד לפני יומיים, זאת אומרת.
הבטתי בכף ידי. היא לא נראתה שונה ממה שהיא בדרך כלל — קטנה ועדינה, אבל איכשהו עדיין יכולתי להרגיש את חספוס הזיפים שעל הלחי שלו.
עבר הרבה זמן מאז שדמיינתי אותו לצידי. להרגיש את העוצמה שלו, את עורו הזהוב והחלק נמתח על השרירים העצומים. להרגיש את נשימתו החמה כשהוא חייך מבעד לנשיקות הרכות.
בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא היה נער שצמח אל הבגרות.
ועכשיו ג'ופיטר ריווס היה כולו גבר.
לא ציפיתי להיות כל כך נסערת, כל כך מושפעת מקרבתו, מהנוכחות שלו.
לא ציפיתי שהוא עדיין יהיה יפה כל כך, כאילו הגיל החליט רק להקשיח את קו הלסת שלו, וחידד את עצמות הלחיים.
צנחתי בכיסא שלי וסובבתי אותו בכוח התנועה.
שוב נאנחתי. מה אני עושה? אולי באמת איבדתי את השפיות שלי.
איבדתי משהו.
איזה בלגן.
משכתי לעברי את התיק וחיפשתי בתוכו את הסוכריות שתמיד החזקתי בהישג יד, ואז הקפצתי אחת אל הפה.
"טוק־טוק." הסתובבתי לאחור בכיוון הדלת ועצרתי את עצמי בעזרת כף הרגל לפני שאבצע סיבוב מלא כשלפתע נעמדו שתי נשים בכניסה לחדר.
לאחת מהן הייתה תסרוקת קארה חלקה ובלונדינית, ולשנייה תלתלים סמיכים ומבריקים בצבע חום כהה שקיפצו על כתפיה. "רצינו לראות איך את מתאקלמת, ואם אנחנו יכולות לחטוף אותך לקפה, רק אם את לא עסוקה, כמובן."
השתיים עמדו בפתח וחייכו כאילו הן זכו בלוטו. הבלונדינית הייתה לוּ סלייטר, ארוסתו של פן שפרד. אני יודעת את זה כי כשהגעתי לפני כמה ימים, המתנתי במשרד שלו והוא הכיר בינינו, ובאותו רגע היא משכה אותי לחיבוק כאילו הייתי בובת הפרווה האהובה עליה מהילדות, והיא מצאה אותי אחרי שנים בפינת הארון.
לא הייתי לי הזדמנות להשיב לה חיבוק מאחר שפחות מדקה לאחר מכן, ג'ופיטר צעד אל תוך החדר, ואני איבדתי את היכולת לדבר, לנשום או להישאר רגועה. כל טיפה של שליטה עצמית שהייתה לי נעלמה כשניגשתי אליו. הראייה שלי היטשטשה בזעם שהפך אדום יותר ויותר ככל שהתקרבתי.
הוא עמד שם, מחייך אליי את חיוכו המושלם, חיוך שרק רציתי להעיף מהפנים המושלמות.
אפילו לא היה לי אכפת שיש עדים.
באותו לילה נאלצתי להשרות את היד שלי בתוך דלי קרח.
היא עדיין קצת כאבה.
ועכשיו... מהאופן שבו שתיהן הביטו בי, הנחתי שלוּ כבר סיפרה לבחורה השנייה בדיוק מה שקרה.
"מרני, את בסדר?" שאלה לוּ.
מצמצתי כדי להחזיר מעט לחות לעיניי וקפצתי ממקומי. "אמממ, כן. מצטערת. אני... סליחה, אני קצת מסוחררת. הבוקר הראשון שלי... המקום הזה..."
"מציף?"
חייכתי, וגוש נתקע בגרוני. עכשיו הייתה לי יותר מדי לחות בעיניים. "כן, אפשר להגיד," פלטתי בקול חנוק.
לוּ צעדה קדימה, כאילו רצתה לחבק אותי, אבל סימנתי לה לעצור, כי זה כל מה שהיה צריך בשביל לגרום לי להתפרק, וידעתי שאם אתחיל, לא אוכל אפסיק. כבר הבכתי את עצמי מולה פעם אחת, הצבתי גבול ברור שזה לא יקרה בפעם השנייה.
"לא, לא. תודה, אני בסדר. פשוט... עבר עליי הרבה בשבוע האחרון, ואני מרגישה כאילו כל הדבר הזה עומד להכות בי כמו פטיש." פלטתי נשיפה.
הברונטית צעדה לעברי בזוג נעלי עקב בגוון שמנת שאתגרו את כוח הכבידה, עם ידה מושטת קדימה, ככל הנראה כדי למנוע ממני להביך את עצמי יותר. "אני ביולה הולמס, דרך אגב, ראש המחלקה המשפטית. עדיין לא הכרנו באופן רשמי, אבל אני זו שחתמה על החוזה שלך."
החוזה שלי. תהיתי אם היא ידעה על כאב הראש המטורף שהיה לי בשלושת החודשים האחרונים בגלל החוזה הארור ההוא.
נשימה עמוקה, מרני. נשימה עמוקה.
לחצתי את ידה וניסיתי לעצור את העווית הקטנה שהתגנבה אל שפתיי. "היי, מצטערת, זה באמת לא מקצועי. אני בדרך כלל לא כזאת."
"אל תדאגי, זה בסדר. הימים הראשונים בעבודה תמיד קשים. גם אני הייתי הרוסה, במיוחד כשפן גם שכנע אותי לעבוד כאן, ולא היה לי שום מושג בבייסבול." היא גלגלה את עיניה. "הוא יכול להיות מאוד משכנע כשהוא רוצה. אבל עכשיו, אני יודעת יותר על בייסבול מאשר כשהתחלתי לפני שנה."
"אני בטוחה ששכחתי כל מה שידעתי על בייסבול." נאנחתי. "לא שזה היה הרבה מלכתחילה."
"את תיזכרי. אני בטוחה שלפן כבר יש סדרה של בוחני פתע שהוא הכין במיוחד בשבילך," היא צחקקה.
מהבעות הפנים שלהן היה ברור שהן לא התבדחו.
"בוחן פתע על בייסבול?"
לוּ הנהנה ונאנחה. "כן, מת על זה."
"אה..." עניתי, ולא ידעתי מה עוד לומר.
"בכל מקרה," לוּ התחילה להגיד לפני שהדממה תהפוך למביכה. "אנחנו ועדת הקבלה שלך."
פתאום נזכרתי ביום הראשון שלי בנאס"א, כשהמפקח החדש שלי הגיש לי ערמת דפים בעובי ארבעים סנטימטרים והורה לי להתחיל לקרוא מפני שהוא מצפה לדו"ח עד סוף היום — זה לא היה דומה למה שקורה כאן. בכלל.
עד כמה שלא רציתי להיות כאן, אני חייבת להודות שזה היה די נחמד.
"תודה." חייכתי בכנות לנוכח השמחה שעל פניה. "אני מעריכה את זה."
"בדרך כלל המקום יותר עמוס, אבל..." קולה דעך בהתנצלות. "את בטח רגילה להיות עסוקה."
"לא, לא. דווקא טוב ששקט כאן." נשכתי קלות את השפה. "יהיה לי מעט זמן להבין מה אני אמורה לעשות."
"זו בערך הסיבה שרצינו לקחת אותך לקפה." ידה של לוּ נעה בינה ובין ביולה. "וכל כך התרגשנו שאת מגיעה לכאן, לפגוש אותך כמו שצריך."
"באמת?" עיניי התרחבו בהפתעה מההתלהבות שלה וההנהונים הנלהבים של ביולה, ולחיי הסמיקו בצורה נעימה. בהחלט לא הייתי בנאס"א יותר.
"כן, באמת. אז מה את אומרת? קפה?"
בהתחשב בכך שבשלב זה כבר עצרתי פיהוק שלישי, לא היה שום סיכוי שאוותר על ההצעה לקפאין. אבל משהו בבחורות האלה גרם לי לרצות ללכת בכל מקרה.
הן היו חמות, נעימות, וקשה היה שלא לחבב אותן מייד. הן גם שידרו סוג של זוהר טבעי לא מתאמץ שלא היה קיים ביוסטון. אפילו במכנסי הג'ינס ובחולצות הטי שלהן היה אפשר לראות שהן מסוג הנשים שבלטו, בין שהן רצו בכך ובין שלא.
"נשמע נהדר," עניתי בניסיון לגייס כמה שיותר התלהבות. נוסף לזה, עדיין לא הייתי בטוחה מה אני עומדת לעשות בעבודה שלי, ולא היה לי שום מושג איך לעשות אותה, אז אולי הן יוכלו לשפוך אור על הבעיה הזו.
"מצוין!" לוּ הצמידה את כפות ידיה, ועיניה הכחולות נצצו בשמחה. "יש מקום נהדר ממש מחוץ לאצטדיון, לאורך הנהר."
"נשמע מושלם." עדיין לא הסרתי את המעיל, אז לקחתי את התיק שלי ותליתי אותו באלכסון על גופי לפני שעקבתי אחריהן החוצה.
"את אוהבת את הדירה שלך?" שאלה ביולה בחיוך כשצעדתי לידה.
הפה שלי נפתח ונסגר. עדיין הייתי קצת חסרת מילים מההפתעה הנעימה שקיבלה את פניי כשהגעתי בשבת. כחלק מחבילת התפקיד, סופקו לי מגורים. ציפיתי לדירה קרובה לאצטדיון, משהו די בסיסי, נוח ונקי. אבל שכחתי שכספי הממשלה כבר לא מימנו אותי, ולכן לא הייתי מוכנה לרמת היוקרה והנוחות שקיבלתי בדירה שהייתה ממוקמת בקומה כל כך גבוהה, שאם החלונות היו נפתחים, כנראה הייתי יכולה לגעת בכוכבים.
היא הייתה מדהימה, והפכה את טבילת האש שלי להרבה יותר קלה. ביליתי את הלילה הראשון שלי עם בקבוק יין מקיר היינות החדש שלי — יאייי, קיר יינות! — ומתוך האמבטיה שלי הבטתי החוצה על אורות העיר הנוצצים, בזמן שניסיתי לא לחשוב על התקרית שהתרחשה בצהריים.
יהיה לי קשה לעזוב את הדירה הזאת.
"היא יפהפייה, תודה. הנוף פשוט עוצר נשימה."
לוּ הצמידה את ידיה לחזה שלה. "זה כל כך משמח אותי. ביולה ואני בחרנו אותה. רציתי מקום שבו תהיה לך תצפית נהדרת על העיר, אבל גם על השמיים."
גרוני שוב נחנק בתגובה לאדיבות ולהתחשבות הלא צפויות שלהן. "זה ממש מתוק מצידכן. אני מודה לכן מאוד."
"אין בעד מה. אנחנו מקוות שתרגישי בבית. קשה לעבור כל כך רחוק, אז בחרנו מקום מיוחד שתוכלי ליהנות ממנו כשאת לא נוסעת עם הקבוצה."
חשבתי על הבית הריק שהשארתי ביוסטון. אפילו כשהייתי נשואה לא היה בו הרבה, היתרון בכך היה שלא היה דרוש לי הרבה זמן לארוז. לא פלא שבקושי בילינו שם.
אבל הדירה החדשה שלי לא יכלה להיות מושלמת יותר, גם אם הייתי בוחרת אותה בעצמי.
"זו הדירה הכי מהממת שהייתה לי אי פעם." חייכתי חיוך רחב לראשונה מאז שהגעתי לכאן. "אני מניחה שפן סיפר לכן שעבדתי בנאס"א."
"הוא אמר משהו," מלמלה ביולה, ולא הייתי בטוחה אם זו הייתה תגובה שהיא רצתה שאשמע — במיוחד כשיכולתי להישבע שלו דחפה אותה מעט במרפק.
"אוקיי..." המשכתי, "אולי תרצו להגיע לארוחת ערב כדי שאוכל להודות לכן. אומנם אני לא הבשלנית הכי טובה, אבל אני מכינה עוף מטוגן שיגרום לכן ללקק את האצבעות."
לוּ שילבה את זרועה בשלי ולחצה אותה, פעולה פשוטה שבאופן מוזר ניחמה אותי, בהתחשב בזה שרק פגשתי אותה. "אנחנו נשמח."
חייכתי ומייד שכחתי את קו המחשבה שלי כשהשמש סנוורה אותי בזמן שיצאנו החוצה. מצמצתי עד שמצאתי את משקפי השמש, ואז המשכנו לצעוד דרך השטח העצום של מועדון הספורט לעבר הכניסה לאצטדיון — הקשת המרשימה עם פסלי האריות המטפסים.
בניגוד לפעם שהייתי כאן בשבת, במהלך המשחק, וקריאות העידוד היו מחרישות האוזניים, היום המקום הזה הזכיר עיר רפאים מפחידה.
מרשימה מאוד, אבל עדיין מפחידה.
כפי שהבנתי ממייק במהלך הסיור שלנו הבוקר, זה יהיה אותו דבר גם בשבת הקרובה. יהיו לנו כמה משחקי בית ברצף אחרי שהבחורים יחזרו בסוף השבוע.
חלפנו על פני צוות הגננות שגזם שיח בצורת אריה. "האם מישהי מכן נוסעת למשחקי החוץ? אתן מחויבות להצטרף?"
אפה של לוּ התקמט. "אמממ, אם לומר את האמת, זה רק השבוע הראשון של העונה. פן לקח בעלות על הקבוצה בסוף העונה הקודמת, אז לא היו משחקי חוץ לנסוע אליהם. ונוסף לזה," היא הנמיכה מעט את קולה, "פן היה מתוח כמו קפיץ לקראת רצף המשחקים הבא, ויש גבול למה שאני מסוגלת לספוג."
ביולה פלטה בצחוק קולני. לא הבנתי את הבדיחה, החוויה היחידה שלי מול פן שפרד הייתה כשהוא ניסה במשך שבועות ליצור איתי קשר, ואז טס עד ליוסטון כדי למצוא אותי כשלא השבתי להודעות הטקסט וההודעות הקוליות הרבות שלו.
לא היה קשה לדמיין איך הוא התנהג כשהתקיים משחק.
אינטנסיבי.
"אני מנהלת את צוותי התקשורת והשיווק כאן, אז אנחנו חייבים להיות נוכחים בכל משחק — נכון לרגע זה, כמה מהחבר'ה שלי נוסעים עם השחקנים כדי לתעד תוכן. בעתיד אני אצטרף אליהם, אבל אני מנצלת את השבוע הזה כדי להתארגן. מעולם לא היה למועדון איזשהו צוות תקשורת ראוי, לכן אני משתדלת שהכול יזרום חלק. הרשתות החברתיות שלנו הן דבר חדש לגמרי."
"אני לא מחויבת להגיע, אבל אני מניחה שאצטרף מדי פעם, אם אוכל להשתחרר," הוסיפה ביולה.
עברנו מתחת לקשת ופנינו שמאלה לאורך שביל מעוטר בשורת עצים פורחים שהוביל אל הנהר. האזור היה עמוס יותר כאן, והבחנתי במספר קבוצות תיירים שהצטלמו סמוך לקיר החיצוני של האצטדיון שהתנשא גבוה מעל נהר ההדסון, כשצבעי השחור והזהב המבריקים שלו נצצו באור השמש.
שלטי חוצות עם תמונות ענקיות של כל שחקן נפרשו לצידנו, מודבקים זה אחר זה. ככל שהתקדמנו, הצמרמורת שעברה על עורי הלכה וגברה.
"בדרך כלל בימים של משחק, הנהר מתמלא בסירות של אנשים שמנסים לתפוס כדור של הקפה מלאה. לכן, כשהעונה נפתחה החלטנו להכין חולצות לכל מי שיתפוס כדור, והם יצטרכו לאסוף אותה מחנות המרצ'נדייז של הליונס שמתחת לאצטדיון. על החולצות הדפסנו את הכיתוב 'תפסתי אריה', וביקשנו מהם לפרסם את זה ברשתות החברתיות. ביום שבת האחרון זה היה ממש להיט!" לוּ חייכה בסיפוק.
הכרחתי את עצמי להסיט את המבט משלטי החוצות ולהתעלם מהחרדה שכרסמה באיטיות בבטן שלי כשחלפנו על פני האצטדיון כי כבר ידעתי מה עומד להגיע. "אה! אז זה מה שזה היה! כשהגעתי, לא הצלחתי להבין במה מדובר. רק ראיתי את כולם מסודרים שם, כמו ספינות קרב בצורת קאנו."
"כן, והיית צריכה לראות אותם נלחמים זה בזה. שני בחורים נפלו למים," ביולה צחקה בקול. "לוּ עשתה עבודה נהדרת. היא קרעה את התחת שלה בזמן הפגרה."
לא הספקתי להגיב או לברך אותה על ההצלחה כי לפתע הועפתי הצידה על ידי קבוצה של בחורות צעירות וצווחניות שלא הביטו לאן הן הולכות.
"אהה! מצטערת!" אחת מהן צחקקה. "לא ראינו אותך."
"זה בסדר," אמרתי ושפשפתי את הצלעות שלי בזמן שביולה שלחה לעברן מבט נוקב.
"בעצם, מישהי מכן יכולה לצלם אותנו?" שאלה בחורה אחרת ודחפה את הטלפון שלה לכיווננו.
ביולה רק בהתה באי־שביעות רצון, לכן לוּ לקחה ממנה את הטלפון. "בטח."
ים הבנות נחצה כשהן נעמדו בתנוחות מבוימות מול שלט החוצות. גרוני התכווץ, והבטן שלי צנחה אל תחתית ההדסון.
ג'ופיטר.
אבל לא ג'ופיטר כפי שהכרתי.
החיוך המושלם נעלם, וכך גם הנצנוץ השובב, הכיף. במקום זה, השפתיים החושניות שלו היו מהודקות לקו מתוח ונוקשה.
מעולם לא ראיתי אותו נראה כל כך... מאיים.
הזרועות העבות שלו היו משולבות על החזה, כמעט מכסות את סמל הליונס הרקום בצד שמאל של חולצתו. שרירי הזרוע הענקיים בלטו ונמתחו מתחת לבד, ושרירי הזרוע היו מכוסים בקעקועים. כל כך הרבה קעקועים עד שבקושי אפשר היה לראות את עור הברונזה שלו.
הפה שלי נפער, ולא יכולתי לסגור אותו גם אם אקדח היה מוצמד לי לראש.
כשראיתי אותו ביום שבת הוא לבש קפוצ'ון, לכן לא דמיינתי מה יש לו מתחת...
ביום שבת הוא היה יפהפה, אבל הגרסה הזו... לא יכולתי להסיט ממנו את המבט.
רציתי, אבל לא יכולתי.
הוא הביט אל עדשת המצלמה, עיניים כחולות יותר משזכרתי. בריכות בגוון ירוק־כחלחל, כמו המעיינות החמים ביילוסטון, אבל לא חמימות ומוארות בשעשוע כמו שהן היו פעם.
אלו היו קרות, ומעט מסוכנות.
הצמרמורת חזרה פי מאה, ואיתה גם אלפי קשרים שנקשרו לי בבטן.
הפטפוט שהמשיך סביבי חתך את מחשבותיי כמו סכין ציידים בבשר טרי.
"הוא כל כך פאקינג חתיך..."
"אלוהים, אני רוצה לעשות לו תינוקות..."
"... אני רק רוצה את הזין שלו."
מישהו פלטה גניחה כל כך תאוותנית עד שכמעט יכולתי לראות ריר מטפטף מהפה שלה.
"אתן יכולות לדמיין את זה..."
גניחה נוספת נשמעה, ולאחריה הגיעה צווחה רועשת.
"הוא בטח חיה במיטה..."
"כן, ואני לגמרי הייתי נותנת לו..."
התגובה הזו עוררה פרץ צחוק מתגלגל, ולא יכולתי שלא לבהות בכיוון שממנו הוא הגיע. הלסת שלי התכווצה והשיניים שלי חרקו עד צרימה.
"הקעקועים האלה..."
"אנחנו צריכות לגלות איפה הוא גר, עכשיו שהוא בעיר."
ביולה משכה אותי מהנקודה שבה קפאתי, הלסת שלי נפערה בתדהמה ועיניי בלטו בזעזוע ממילותיהן.
"את בסדר?"
מצמצתי, ואז חזרתי להתרכז בג'ופיטר.
כוכבים.
אפילו מהמרחק הזה יכולתי לראות עשרות כוכבים שמעטרים את הזרועות השריריות שלו, כולם בגדלים שונים, נעלמים מתחת לבד החולצה. בין הכוכבים — צמצמתי את עיניי — האם אלו היו כוכבי לכת? מילים? קווים?
למה אף אחת לא סותמת?! למה הבנות האלה כאן בכלל?
רציתי שכולן ייעלמו כדי שאוכל לבחון אותו. רציתי לדעת לאן הקעקועים האלה ממשיכים. כמה מהגוף היפה שלו הם כיסו? מה הם אומרים?
ולמה?
למה הוא כיסה את עצמו בקעקועים האלה?
פעימה כבדה פגעה בי עמוק בבטן, כבדה מכדי שאוכל להתעלם ממנה, ומייד אחריה התעוררו רפרופים זעירים שהתפתלו עמוק בליבה שלי. לחיי הסמיקו ונעשו לוהטות כמו המדבר.
"מרני?"
הסתובבתי אל ביולה שבהתה בי במבט מלא חשש, בלבול ואולי קצת דאגה.
"הקעקועים שלו?" הצלחתי לשאול בנשיפה מקוטעת.
"מה איתם?"
"הוא מכוסה בהם."
היא השתהתה לרגע לפני שענתה. "כן, זה הקטע שלו."
קרעתי את עיניי משם לפני שהן ייתקעו, ומצאתי את עצמי זועפת לעברה של ביולה במקום. "מה זאת אומרת?"
לוּ חזרה בדיוק כשהיא עמדה לענות, "אוף, בואו נלך לקחת את הקפה שלנו או שאני אעמוד כאן כל היום! הבנות האלה מגזימות."
הבחורות ההן עדיין צווחו לצד התמונה של ג'ופיטר כשהלכנו משם, ורציתי לצעוק עליהן שיעזבו אותו בשקט. זה הזכיר לי את התיכון, כשג'ופיטר היה מסתובב במתחם בית הספר התיכון מוקף בלהקה של נערות צווחניות, עד שזה גרם לי כאב ראש. בחילה בעבעה לי בבטן.
שום דבר לא השתנה.
"קדימה, מרני. בואי נלך ונדבר על זה לפני שהן יעלו באש מהמבט שאת שולחת להן." היא משכה בזרוע שלי, כמו שביולה עשתה קודם לכן, ונתתי לה להוביל אותי משם. "אני מצטערת. הייתי צריכה לזכור שהתמונות של השחקנים היו תלויות שם לפני שהצעתי קפה."
"לא, זה בסדר," משכתי בכתפיי בנונשלנטיות שהייתה הרבה יותר רחוקה משהרגשתי באמת כי לא הייתי לגמרי בטוחה שמעמקי הבטן שלי לא נמסו לחלוטין. "זה היה צריך לקרות מתישהו, נכון? פשוט לא קלטתי..."
"קלטת מה?" שאלה לוּ כשהיה ברור שאני לא מתכוונת לסיים את המשפט.
והייתי עונה, אלמלא בפעם השנייה ביומיים האחרונים, ג'ופיטר ריווס הותיר אותי חסרת מילים.
