את רושמת, כן?


אלה נעליים גדולות למישהי צעירה כמוך, תפקיד רציני. אז תהיי מרוכזת מאמי, טוב? הבטחתי שאני אעשה לך חפיפה כמו שצריך. את הולכת להיות אחראית על כל האנשים האלה, שתביני. את תהיי הלב הפועם, האוזן הקשבת, העיניים הרואות. האימא שלהם. טוב, כמעט אימא.


בת כמה את אם מותר לשאול? וואי, באמת צעירה. מעניין שבחרת לבוא לעבוד כאן, זה לא לכול אחד את יודעת. אבל את נראית לי נשמה טובה, מזכירה לי קצת את עצמי כשהייתי צעירה, מהימים חשבתי שאסיים תואר בחינוך ואלך לנהל בית ספר, ואעבוד בעמותה הזו עד שאקים לעצמי משפחה קטנה עם ילד קטן או שניים, אולי תאומים. כמה? אה לא, אין לי ילדים עדיין. כן, רואים שאת צעירה. עוד תלמדי שלא שואלים שאלות כאלה.


אז חלומות בצד והנה אני כאן, עובדת פה כבר ארבע שנים, מנהלת את האזור שלי בצפון הארץ ועזרתי קצת להקים את המחלקה שלך, עד שיביאו מישהי לתפקיד. ככה בתחום שלנו – כסף אין, עובדים אין, ומי שיש עושה הכול. אבל סיפוק יש. הסבירו לך קצת עלינו נכון? יופי, אז אפשר לגשת ישר לעיקר. כי בסוף התפקיד הזה הוא קודם כול ניהול של המתנדבים והמשתתפים שהולכים לחיות לך בתוך הלב, לבקר את המחשבות שלך ביום ובלילה, להיות המשפחה שלך. והם מדהימים. העמותה הזו מחברת את כול מי שרוצה לתת ולהתנדב לכול מי שצריך חברה – קשישים, יתומים, חולי סרטן. ויש רשימת המתנה ארוכה, יש הרבה יותר אנשים שזקוקים לעזרה בעיר הזאת. אנשים לא מבינים כמה, כשהם הולכים עם הראש קדימה ולא רואים – את הקבצן ברחוב, את הילד שהלך לאיבוד, את האישה המבוגרת על הספסל. ואני אספר לך עליהם הכול תכף, אבל קודם בואי נעשה הפסקה קצרה, בסדר? אני צריכה למתוח את השרירים קצת. בכל זאת, אני כבר לא צעירה כמוך.