פתח דבר


כותרת הספר, ספר האמונות והדעות, היא שמשכה את תשומת לבי, סקרנה אותי, קירבה אותי לעיסוקיי ה"תאולוגיים". קריאתי בספרו של סעדיה גאון אינה קריאה מלומדת. איני מבקש למקם אותו בסביבתו התרבותית והאינטלקטואלית, איני מטפל בו כאילו היה יצירה מן העבר. אני קורא בו קריאה מיידית, בדרך של קריאה פילוסופית ישירה ולא פילולוגית או מוכוונת היסטוריה. אפשר לקרוא טקסט הגותי בדרך של קריאה סגורה ושל קריאה פתוחה. הקריאה הסגורה מבקשת לעקוב אחר מה שמחברו של אותו טקסט רוצה לומר, ולהבין אותו מבפנים: זו קריאה המספקת מידע. הקורא מניח למחבר להוביל אותו ומגיע יחד עמו למסקנותיו. הקורא הפתוח עוקב אף הוא צעד־צעד אחר המחבר, אך אינו מניח לו להוביל אותו; הוא מסתכל עליו בעין ביקורתית. הוא מקבל נתון מסוים, דוחה נתון אחר. הוא מזין את מחשבתו תוך כדי קריאה. קריאתו שַתְפנית, שניים הם שעוקבים אחר הטקסט – מה שהמחבר אומר, מה שחושב הקורא.


אני מבקש להבין את ספרו של סעדיה כפי שהוא נגלה אליי ולהפיק ממנו תועלת בעודי מכוון את מחשבתו לכיווני שלי. בקריאה זו אני מתמקם תחילה בתוך הטקסט כדי להבינו כפי שרוצה זאת המחבר, כדי להתבונן בו לאחר מכן מבחוץ, מנקודת המבט שלי. אני בוחן את האמונות שאיני דבק בהן על ידי כך שאני ממקם אותן אל מול האמונות שאני כן דבק בהן. אני מתמקד בסוגיות המעניינות אותי, ומניח בצד את המאמרים המוסגרים שבמהלכם סעדיה מסביר את עצמו ומגן על עמדותיו. בדרך זו אני מלווה את התהפוכות האינטלקטואליות של סעדיה במרדף אחר אמיתו שלו. הלא־מאמין מאיר הפנים שהנני מבקש להבין אותו מבפנים, בדרך שהיא בו־בזמן סבלנית וספקנית. אני חוקר את הפילוסופיה התאולוגית של סעדיה כאובייקט אידאי שאני בוחן מבחוץ בלי לשפוט אותו, גם אם לשם כך אני מוסיף הערות ורעיונות העולים על דעתי ביחס להיבט זה או אחר של אותו אובייקט. באופן כללי, אעקוב אחר הטקסט באורח קווי, גם אם קורה שאני מדלג ממקום למקום בתוך אותו פרק.1


הרצאה דתית בעלת כוונה כוללנית של ספר האמונות והדעות מבקשת לענות על שלוש שאלות מהותיות, שאלות שאנו כולנו שואלים את עצמנו, מאמינים ולא־מאמינים כאחד: מנין אנו באים, מי אנחנו, לאן מועדות פנינו. במילים אחרות, בעיית המקור, בעיית טבע האדם, בעיית התכלית. שאלות שהמינוח הימי־ביניימי קיבץ יחד בשלושה סעיפים עיקריים: על אלוהים, על הנפש, על העולם (de deo, de anima, de mundo). "על אלוהים" עוסק בתאולוגיה, "על הנפש" – באנתרופולוגיה, "על העולם" – בקוסמולוגיה. התאולוגיה דנה בטבע האל, האנתרופולוגיה – בטבע האדם, הקוסמולוגיה – בטבע היקום. אך מאחר שכל ידיעותיו של סעדיה נסמכות על אלוהים וגם מושפעות ממנו, אפשר לדבר בקשר אליו ומֵעֵבר לתאולוגיה במובנה הצר, באנתרופולוגיה תאולוגית ובקוסמולוגיה תאולוגית.


בספר האמונות והדעות סעדיה גאון מציע תשובות הנסבות סביב אלוהים ואינן מספקות אותי. אני מתייחס לאותן השאלות בלי לערב את אלוהים, בעודי מגשש את דרכי אליהן ובלי שאתיימר לפתור אותן באופן סופי. אני מתבונן בסעדיה בלי ללכת בעקבותיו, אני מתבונן בדרך שבה הוא משתדל לפתור בעיות יסוד, ואני משתדל לפתור אותן בדרכי. הנה אפוא שתי דמויות הממוקמות באותה מסורת, שני יהודים; האחד מאמין והאחר לא, בעוד הלה מרגיש שהוא פתוח למחשבתו של עמיתו יותר מאשר זה פתוח אל מחשבתו שלו. דו־שיח בעל צרימה ידידותית: לקולו הסביל של הטקסט של סעדיה קול פעיל מגיב, קולי שלי.


אמונותיו של סעדיה נפרשׂות על פני ציר הזמן: ראשית הזמנים עם הבריאה יש מאין; הזמן ההווה עם חייה ומותה של הנפש האנושית; תכלית הזמן עם גאולת ישראל ותחיית המתים; אחרית הימים עם השכר והעונש בעולם הבא. אמונותיי אף הן מתייחסות לעבר, להווה, לעתיד: להתחלות, של היקום תחילה, לאחר מכן של החיים ובהמשך של האנושות; לקיום העכשווי, לחייהם ולמותם של בני האדם; ולמה שצפוי להם, חששותיהם, תקוותיהם.


כפי ששמו מעיד עליו, כוונתו המוצהרת של ספר האמונות והדעות היא להציג מכלול של אמונות שכל יהודי הרוצה להכפיף את עצמו לחוק האלוהי חייב לדבוק בהן, מכלול של אמונות הנערמות זו על גבי זו והמשלימות זו את זו כדי להוות את מה שאפשר לראות בו אובייקט אידאי בנוי היטב. אובייקט אידאי שכזה מבקש שיהיה לו היגיון משלו, מוצקוּת פנימית משלו, סגירות עצמית משלו, וזה בהחלט מה שסעדיה פועל למענו. עליו לעבות את האובייקט האידאי הזה מכל עבר, גם אם המטרה היא לחזק אותו על ידי פרטים הנראים אולי משניים, אך הם ממלאים תפקיד חשוב בגיבושו ובאישושו של מכלול האמונות הזה.


בתאולוגיות השונות שסעדיה מתווכח איתן – זו שלו ואלה של מתנגדיו – השאלה המרכזית נוגעת לטבע האל, לְמה שאלוהים הנו ומהם תאריו. לְמה הוא משמש, מהם תפקידיו, איזה תפקיד הוא ממלא בכלכלה האנושית? האם זקוקים אנו לאל או שמא אפשר לוותר עליו? מיהם האלים, מה הם רוצים, מה הם עושים, מה הם יכולים? בעבור הלא־מאמין שהנני ובעבור המאמין לשעבר שהייתי, עליי להודות שאני עוסק באלוהים ובנחלותיו השונות בעניין, בסקרנות ואף בחיבה מסוימת.


אלוהים הוא סממן טוב של תשובות אפשריות לשאלות הראשוניות שהן המקור, טבע האדם, התכלית, דווקא משום שאפשר למקם אותן ביחס אליו. בעבור המאמינים, השימוש באלוהים הוא מרובה צורות והיבטים; הוא משמש אותם להסביר, לכונן, לסדר, לקוות, לנחם. ומי שאינם מאמינים מבקשים דרכים אחרות להיענות לאותן בקשות אנושיות מהותיות. מאחר שהם נתקלים במכשולים מושגיים בלתי עבירים, הם ממציאים לעצמם תשובות שלעולם אינן מספקות באמת, ובסופו של דבר, הם נמלטים לעתים אל תוך החיבוק הרך של אי־הידיעה.


בעודי מתייחס לאדם המאמין שמציג סעדיה, אני מעדיף להשתמש במונח "לא מאמין" במקום "חילוני", "אזרחי", "אתאיסט", "כופר". הלא־מאמין הוא מישהו המתייחס לאמונת המאמין, בה־בשעה שהוא מחפש לפתור בדרכו את אותן הבעיות שהמאמין פותר במסגרת אמונתו.


לאורך שנים, המאמין של הדתות היה האדם השכיח ביותר, הנורמלי ביותר, ואילו הלא־מאמין, בעיקר אם היה לו האומץ להצהיר על עצמו ככזה, היה חריג. יהיו הסיבות אשר יהיו – חברתיות, מדעיות, קיומיות – הדברים השתנו, המעמדות אינם עוד מה שהיו, אפשר לא להאמין באופן מוצהר בלי לסבול מנידוי. אפשר לא להאמין בלי ליטול סיכון, אך לא בכל מקום. אכן, גם בימינו, עדיף לא להצהיר על עצמך ככזה הן בערב הסעודית והן בארצות הברית של אמריקה. לא זו אף זו, אנו נוכחים לדעת בימינו, אף בחוגים הקרויים ליברליים, שקיימת שיבה לאמונות הישנות או נהייה לאמונות חדשות, אמונות New Age, שנועדו לענות על פקפוקים, על חרדות, על פחדים, על מפחי נפש, על תקוות.


כל מה שאנו יודעים על אלוהים, בגילוייו השונים, מקורו בבני האדם, בין שמדובר במי שרואים את עצמם כנציגיו עלי אדמות, בין במי שמתנגדים לו, ובין במשקיפים המבקשים להיות ניטרלים והמקפידים לתאר את התופעה. הנציגים תומכים בו, המתנגדים מבקשים לחסלו, והמשקיפים הופכים אותו לתחום שמעניין להלך בו ושהם נהנים להחיל עליו את בינתם בעלת הצביון הספקני.


לכל מאמין אֵל משלו, זה שהוא מעניק לו את אמונתו, האל שהוא מגן עליו מפני האלים הבלתי קרואים ונציגיהם האנושיים. באותו כיוון, אך הפעם מנגד, כל מתנגד נאבק באלים שהוא רואה בהם אורחים בלתי קרואים, בעודו נותן את אמונו באל שהוא מעניק לו את אמונתו. לבסוף, למשקיף המתבונן מן הצד במשחק האלים יש בדרך כלל דעה מגובשת, פחות או יותר, בכל הנוגע לאלים, לקיומם, לטבעם, ובעיקר לאורחותיהם. בני האדם זקוקים לאלים כדי להבין, כדי לעודד את עצמם, כדי לנחם את עצמם, כדי לקוות. אילולא נזקקו להם, הם לא היו בוראים אותם. האלים זקוקים לבני האדם כדי להתקיים וכדי שיסגדו להם, מאחר שבני האדם, והם בלבד, מצליחים להעניק להם צורה ומובן. ואלה מבינינו הסבורים שאינם זקוקים להם מחפשים אחר אמצעים אחרים המאפשרים להם לוותר עליהם.


מיהו סעדיה? סעדיה בן יוסף אל פַאיוּמי, המכונה סעדיה גאון (פאיוּם, מצרים 882 – בבל 942), נחשב לפילוסוף היהודי הראשון, הראשון שהעמיד את החשיבה הפילוסופית בת זמנו לשירות אמונותיו ושהגן על עיקרי אמונתו עם האמצעים האינטלקטואליים העומדים לרשותו. ספר האמונות והדעות (933), אשר נכתב בערבית, שפת התרבות של תקופתו, הוא יצירת הפילוסופיה היהודית הגדולה הראשונה, לפני היצירה הפילוסופית הגדולה האחרת, אף היא בערבית, מורה נבוכים (1190) מאת הרמב"ם.


אנו יודעים אך מעט על סעדיה גאון, על משפחתו, נעוריו, חינוכו. נדמה שהבחינו בו בעודו צעיר מאוד בזכות ידיעותיו בענייני דת, בזכות חיבורם של מילון ושל ספר דקדוק עבריים, וכן בזכות הפרכתן הסדורה של הדעות ההטרודוקסיות של מייסד היהדות הקראית, ענן בן דוד. ב־928 הוא נקרא לעמוד בראש האקדמיה הדתית החשובה מאוד של סורא, שבבבל, שהייתה הסמכות הדתית הבכירה ביותר באותה עת, והוא התכבד בתואר הכבוד "גאון". בסביבות 930 הוא מסתכסך עם ראש הגולה, דוד בן זכאי, מנהיג הקהילה היהודית של בבל, ומודח מתפקידו. בין 932 ל־937 הוא מקדיש את עִתותיו לחיבורה של יצירתו הגדולה, ספר האמונות והדעות. ב־937 הוא חוזר למלא את תפקידו בסורא, ומת בבבל ב־942.


בספר האמונות והדעות, סעדיה מבקש לכונן באופן תבוני את האורתודוקסיה של אמונותיו. הוא רוצה להראות את ההתאמה בין הידע המבוסס על התבונה לבין ההתגלות המקראית, כפי שזו מפורשת על ידי המסורת התלמודית, בעודו מתפלמס עם התאולוגים והפילוסופים המוסלמים והנוצרים ועם היהודים הכופרים. אמונותיו הן מכלול של דוֹגמות בלתי ניתנות לערעור שיש להגן עליהן מפני אלה שרוצים לפגוע בהן. סעדיה מבסס את הדוֹגמות שלו הן על התבונה כפי שהוא יודע שעליו ליישם אותה והן על ההתגלות, כפי שהנביאים והחכמים מסרו אותה לעם ישראל.


אפשר לראות בספר האמונות והדעות של סעדיה הצגת עיקרי אמונה מפורשת באריכות. כל אחד מן הפרקים המרכיבים את הספר יוצא מדוֹגמה שהוא מבאר בעודו מכונן וממקם אותה ביחס לדעות יריבות, כוזבות ובלתי קבילות. מדובר בהצגתה השיטתית הראשונה של הדת היהודית כמכלול רציונלי של אמונות. סעדיה אינו ממציא כמעט דבר מבחינת פילוסופית. הוא שייך לזרם הישיר של ההגות הערבית בת התקופה, בפרט לזרם הרציונליסטי של הכַּלאם. מקוריותו טמונה דווקא בכך שהוא מעז ליטול במקומות אחרים את מה שמועיל לו בבואו להלל את הדת היהודית.


ב"אקדמות" שלו, בתחילת הספר, סעדיה מנסח את הסיבות שהניעו אותו לחבר את היצירה הזאת, לאמור הבלבול ששרויים בו רבים מבני זמנו, המִטַּלטלים בין אמונה עיוורת לבין כפירה יהירה. כוונתו היא להצעיד את בני דתו בדרכה של ידיעה נכונה ומבוססת היטב של עקרונות הדת, תוך כדי הישענות הן על נתוני ההתגלות והן על מקורות שונים של ההכרה האנושית, יהיו אלה חושיים או אינטלקטואליים. בהמשך לאקדמות אלה באים עשרה פרקים העוסקים בעיקרי האמונה, המבססים את האמונה היהודית על פי הדגם הימי־ביניימי הקלסי: על אלוהים, על הנפש, על העולם. בשלושת הפרקים הראשונים הוא עוסק בטבע האל: אל בורא, אל אחד, אל השגחה. בשלושת הפרקים הבאים הוא עוסק בטבע הנפש, בחובותיה ובגורלה. בשלושה פרקים נוספים (עד פרק 9 כולל), העולם הוא המושא העיקרי, העולם הפיזי של הגאולה ושל התחייה, והעולם העתידי של אחרית הימים.2 הפרק האחרון הוא סיכום קצר בענייני אתיקה.


להלן הדרך שבה סעדיה מציג את עשר האמונות שהוא משתדל לכונן באופן תבוני:


וכיוון שכבר הגיעו הדברים עד כאן, נראה לי להזכיר עניני הספר ומספר מאמריו, ואחר כך אחל ביאוריהם.


ואקדים להזכיר בפתיחתם מה שנאמר בדבר הנבואה, ואחר כך אביא עליהם מופתים שכליים כפי שהקדמתי. ואומר שאני עשיתי מאמרי ספר זה עשרה.


המאמר הראשון: שהעולם וכל אשר בו מחודש.


המאמר השני: שהבורא יתרומם ברוממותו אחד.


המאמר השלישי: שיש לו יתעלה צווי ואזהרה.


המאמר הרביעי: במשמעת ובמרי.


המאמר החמישי: בזכיות ובעונות.


המאמר השישי: בנפש, ומצב המוות, ומה שאחריו.


המאמר השביעי: בתחיית המתים.


המאמר השמיני: בישועת בני ישראל.


המאמר התשיעי: בגמול ובעונש.


המאמר העשירי: במה שטוב לאדם לעשות בעולם הזה.


ואתחיל בכל מאמר במה שהודיענו אלוהינו, ובמה שמחזקו מן המושכל, ואביא אחריו דעות החולקים עלינו מכל מי שידעתי עליו, ואזכיר דבריו ומה שיש להשיב עליו, ואסיים בראיות הנבואיות אשר לאותו עניין השייך לאותו המאמר (עמ' לא-לב; הקדמה, פרק ח').


סעדיה משתמש בשיטה שבה נוהגים ההוגים האמפיריציסטים כדי לתת דין וחשבון על התופעות שהם מתוודעים אליהן סביבם. כמוהם, הוא יוצא מתוך הדברים הנגלים כדי להגיע ליסוד הבלתי נראה שלהם. בעזרת האמצעים הרציונליים העומדים לרשותו הוא משתדל להוכיח את הבריאה יש מאין, את יחידנותו של אלוהים, את ההשגחה האלוהית, את קיומה של הנפש הנפרדת, את טבעו הממשי של המוות, את תחיית המתים ואת גאולתו של עם ישראל, את ההבטחה של העולם הבא, עולמם של השכר ושל העונש. הוא נשען על נתוני ההתגלות כפי שהנביאים, שליחיו של האלוהים, הכריזו עליה, התגלות הבאה לאשש את מה שנקבע באמצעות התבונה. הוא מחזק את אמיתות אמונותיו על ידי כך שהוא עושה שימוש חופשי מאוד בפסוקים המקראיים הבאים לאשש בדרכם ובשפה האופיינית להם את מה שהוא מבטא בדרכו ובמונחיו שלו עצמו. הוא מקפיד לאשש את אמיתות אמונותיו יותר מאשר לאמוד את ערך התוכן שלהם, שכן אמיתותן היא מה שמכונן אותן והיא נמצאת, אם אפשר לומר כך, במקורה של כל אחת מהן.


ביחס לכל אחת מאותן אמונות, סעדיה מציג מכלול של דעות, אף הבלתי סבירות והבלתי קבילות ביותר שבהן, שהוא מפריך אחת לאחת, כדי להציג ולחזק את האמונה הטובה, זו ההולמת את נתוני ההתגלות, שיטה קלסית של ההגות התאולוגית של תקופתו: לסרוק את השטח, לסלק את האמונות הכוזבות, כדי לשמור לבסוף אך ורק את האמונה הטובה, זו שהדת הטובה קבעה מראש דרך ההתגלות. זה המובן שבו יש להבין את כותרת ספרו. בעבור סעדיה, האמונות שבכותרת הן אמונותיו, האמונות הטובות; והדעות הן אמונותיהם של האחרים, האמונות הרעות.


לא לכל עשר האמונות האלה מעמד זהה. טבען של חמש מהן אונטולוגי. הן עוסקות בקיום המושא שלהן, גם אם קיום זה אינן ניתן לאימות אמפירי: מקורו של העולם הנגלה, קיומם של טבע האל, של הנפש ושל המוות, תחיית המתים וגאולתם של בני ישראל, הגעתו של העולם הבא. האמונה בבריאת העולם יש מאין מתייחסת לאירוע מן העבר; קיומם של טבע האל, של הנפש ושל המוות נוגע להווה, בין שיהיה נצחי ובין שיהיה תלוי זמן; תחיית המתים וגאולת ישראל, הגעת העולם הבא, נוגעות לאירועים עתידיים, אירועים שאנו מצפים לבואם.


טבען של חמש האמונות האחרות הוא אתי. הן אינן עוסקות במה שיש אלא במה שעלינו לעשות, באורח החיים האנושי ובדרך הראויה לפעול: המצוות והאיסורים, הציות והמרי, המעשים הטובים ואלה הרעים, השכר והעונש, הדרך שבה ראוי להתנהג בעולם הזה.


אפשר להתייחס לאמונות שסעדיה דבק בהן כאל הצהרת עיקרי האמונה המפורשת ארוכות בספר האמונות והדעות. מעניין להשוותה להצהרה אחרת, שלושה־עשר עיקרי האמונה כפי שפירט אותם הרמב"ם. במורה נבוכים אנו מוצאים תחילה הרצאה על אודות אלוהים, בורא יחיד ומנהיגו של העולם, אחד, בלתי גופני, הקיים מאז ומעולם. אלוהים הוא המושא היחיד של תפילותינו; דברי נביאיו אמת; נבואת משה, אבי הנביאים, אמיתית והתורה שברשותנו לא תוחלף בשום משנה אחרת; אלוהים מכיר את מעשי האדם ואת מחשבותיו הכמוסות; הוא מתגמל את הצדיק ומעניש את הרשע; המשיח יבוא, אנו מאמינים בביאתו, חרף העובדה שהוא מתמהמה; והמתים יקומו לתחייה על פי רצון הבורא. אנו מוצאים כאן עירוב של אמונות אונטולוגיות ואתיות, מה שצריך להאמין בו ומה שצריך לעשות. אף על פי שהוא ביטא בגלוי את התנגדותו לכמה מן העמדות התאולוגיות של סעדיה, הרמב"ם צמוד לאותו קו מחשבה.


הערות


1 בגרסה הצרפתית המקורית של הספר אני מצטט מתוך ספר האמונות והדעות על פי התרגום האנגלי של סמואל רוזנבלט, המבוסס על הטקסט המקורי בערבית (Saadia Gaon – The Book of Beliefs and Opinions, translated from the Arabic and the Hebrew by Samuel Rosenblatt – Yale Judaïca Series, Yale University Press 1948). בגרסה העברית אני מצטט מן התרגום העברי של יוסף קאפח, ספר הנבחר באמונות ובדעות. תרגם לעברית, ביאר והכין לדפוס יוסף קאפח, 1970, 2021.


2 [במקור: la parousie, מושג תאולוגי נוצרי שפירושו ביאתו השנייה, המנצחת, של ישוע – באחרית הימים. הערת המתרגם. הערות אלה יסומנו בהמשך בכוכבית ובסוגריים מרובעים.]