אחרי שהוצאתי את ספרי השני 'פנקסי התבוסה', תכננתי שספרי השלישי יישא אופי מהורהר ודתי כמעין מפלט מן ה'מלכודת' (שמו של ספרי הראשון) ומן התבוסה (ספרי השני). חשבתי על המשורר האירי שיימוס היני, שעל עטיפת ספרו בתרגום לעברית 'סטיישן איילנד' (כרמל 2003) מופיע צלב גדול. הרהרתי גם בסיפורו של הנרי ג'יימס 'מזבח המתים', ובו דמויות המוותרות על ההווה לטובת "קשר" עם מי שאינם, באמצעות ביקור קבוע במזבח שבכנסייה.
למעשה, אם יש אובייקט שהוא הפוך ל"מלכודת", הרי שזהו "מזבח"; אנו נאחזים בו כהיחלצות אחרונה מגזר דין הסוגר עלינו. ההיחלצות הזאת כרוכה לעיתים בהקרבה ובהכרת תודה, ואולי אף בשימורו של סדר חברתי מסוים, ונראה שה"גיבור" יעדיף למות ובלבד שלא ימכור את נשמתו לאותו סדר או לאותה מערכת, וה"פחדן" ייאחז במה שיוכל ובלבד שיישאר בחיים. אלא שחלוקה זו (בין "גיבור" ל"פחדן") היא פועל יוצא של מערכת ערכים מוסכמת, שבין אם נקבל אותה ובין אם נתנגד לה אנו פועלים או מתקיימים בזיקה אליה, וכך אולי גם כתב יד זה.
מרגע שהתגבש הרעיון הזה עבר זמן רב, ובמהלכו (בין השאר) עברתי לגור ברובע האחד־עשר בבודפשט, שבאחד מבתי הדפוס שלה הופך כתב היד לאובייקט ממשי.
שירה כהן
דצמבר 2024
1
בְּשֵׁם הָאָב
בִּשְׁבִי הָאַהֲבָה
נִשְׁאָב וְלֹא שָׁב
(הוּא עֲדַיִן מַקְשִׁיב -
כִּי מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל)
2
הָאִישׁ שֶׁמֻּכְרָח לְדַבֵּר - מְדַבֵּר
הָאִשָּׁה שֶׁיּוֹדַעַת לְהַקְשִׁיב מַקְשִׁיבָה
(אֲבָל גַּם שׁוֹמַעַת מוּזִיקָה)
הָאִישׁ מְדַבֵּר עַל נָשִׁים וְעַל אֵיךְ הוּא הָיָה כְּשֶׁהָיָה יֶלֶד
הֵם מְרָכְלִים עַל מִישֶׁהוּ שֶׁשְּׁנֵיהֶם מַכִּירִים
לֹא כָּל־כָּךְ אִכְפַּת לָהּ עַל מִי הֵם מְרָכְלִים
הוּא מַאֲשִׁים אֲנָשִׁים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִכִּיר
וְהִיא נִזְכֶּרֶת בִּדְבָרִים שֶׁרָאֲתָה
(קֶטַע מִמַּשֶּׁהוּ בַּטֶּלֶוִיזְיָה וְגַם הַהוֹרִים שֶׁלָּהּ כּוֹעֲסִים -
לִפְעָמִים מְדַבְּרִים בְּלַחַשׁ...)
הַשִּׂיחָה מִתְנַתֶּקֶת וְהֵם שׁוּב מְדַבְּרִים
הִיא מִתְרַכֶּזֶת בַּמּוּזִיקָה שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת
וְהוּא עוֹשֶׂה מַשֶּׁהוּ עַל הַמַּחְשֵׁב
בַּבַּיִת שֶׁלָּהּ הַמְאַוְרֵר קְצָת רוֹעֵשׁ
בַּבַּיִת שֶׁלּוֹ כְּבָר הִתְקִינוּ מַזְגָן
הִיא מְתַכְנֶנֶת לָלֶכֶת לַיָּם
(בָּרֶגֶל
דֶּרֶךְ שְׁכוּנַת בַּת־גַּלִּים)
וְהוּא מְתַכְנֵן לַעֲבֹר בַּמַּכֹּלֶת -
(כַּמָּה מַדְרֵגוֹת -
וְקוֹלָה הַבַּיְתָה)
