פתח דבר


ב־24 בפברואר 2014 נפל דבר – או נכון יותר, עיתונאי – בתקשורת הספורט. זה קרה במהלך דיון על נבחרת ישראל בכדורגל, במסגרת התוכנית "יציע העיתונות" שהועברה בשידור חי בערוץ הספורט.1 חבר הפאנל שלמה שרף – מאמן לאומי לשעבר שכשל שוב ושוב במשימה להוביל את הנבחרת לטורניר חשוב – ביקר בחריפות את מי שכיהן בתפקיד באותה תקופה, אלי גוטמן. לפתע קטע את דבריו משתתף אחר בדיון, העיתונאי משה פרימו: "אתה רוצה סקופ על הנבחרת שלנו?"


מאמן הנבחרת בדימוס לא התרגש מהשאלה המסקרנת והמשיך בביקורתו בטון נרגן תוך הנפת זרועותיו בתנועת ביטול, אך פרימו לא ויתר: "יש לי סקופ!" גם שרף לא הרים ידיים, אך רק במובן המטאפורי. בשלב זה נחלץ לעזרתו של בעל הסקופ ניב רסקין, מנחה הדיון שגלש לדציבלים מוגבהים. רסקין נאלץ לאחוז בכתפו ובידו של המאמן הוותיק שנעשה לפרשן, והפציר בו: "שלמה, שלמה, שלמה, פרימו רוצה לתת ידיעה." אוזני היושבים באולפן הזדקרו והצופים בבית נדרכו.


"הולכים להשתנות דברים בנבחרת ישראל, עכשיו תקשיב טוב מה אני אומר לך," הרים פרימו פרומו לסקופ שהוא עומד לשחרר. "כבר יש מסמכים בהתאחדות לכדורגל של ספרד, הולכים לאזרח את קרלוס גארסיה. הבלם של מכבי תל אביב יהיה מעוז ההגנה של הנבחרת." מכאן ואילך הדיון התלקח. "מה זה, מחלקים פה אזרחויות?" השתומם הפרשן אריה מליניאק. "מה, יש לו סבתא יהודייה?" תמה רסקין. יהודייה לא, אבל סיפור סבתא בהחלט היה כאן.


למוחרת נחשף בעמוד פייסבוק היתולי בשם "משה פרימו ציון 3", מקור הידיעה: אוהד כדורגל של מכבי תל אביב חמד לצון, שיגר מסרון לעיתונאי שהפך לחברו הטלפוני, והפיל אותו בפח. פרימו, שאכן נראה בשידור כשהוא מתעדכן בנעשה באמצעות המכשיר הסלולרי שבידיו, לא טרח כלל לבדוק את החדשה – המרעישה רק מבחינת עוצמת הצעקות באולפן – לפני שתיווך אותה לציבור הרחב. גרסתו על האזרח גארסיה נגרסה במהירות הבזק. לא היו דברים מעולם.


אותו דיון ב"יציע העיתונות" חשף מספר חוליים של תקשורת הספורט בעידן הרשתות החברתיות והודעות הטקסט: שטחיוּת, חפיפניקיות, רצון בלתי נשלט להיות הראשון שרץ לספר לחבר'ה, תוכן דלוח, הרמת קול, הורדת תרבות השיח ויצירת ברווזים עיתונאיים, כלומר סיפורים שלא היו ולא נבראו, בשידור חי. במשך השנים שיבואו יתברר כי זו הייתה רק ההתחלה. לדיונים המפולפלים באותה אכסניה הצטרפו מאמנים אינטרסנטיים, סוכן שחקנים ממולח, צרחנים בוטים שמתוכנתים כבוטים, כתבי חצר ושדרים עילגים. הכול באצטלה של "עיתונות".


ערוץ הספורט – הראוי גם למחמאות על שידורים של תחרויות מהארץ ומהעולם בהיקף ובמגוון חסרי תקדים – ממש לא לבד בסיפור, אך יש לו מניות בכורה. בעקבותיו נגררו ערוצים ואתרים אחרים, תוכניות ספורט מחרישות אוזניים ומעוררות פלצות ברדיו, ומדורי ספורט רדודים ומשמימים במה שנותר מהעיתונות המודפסת. במקום תחקירים, חשיפת שחיתויות ועיתונות נשכנית ולוחמת – מסרונים, חנפנות, חדשות כזב ושפה נחותה ומתלהמת.


מניות יסוד במגמת ההידרדרות יש גם לאופירה אסייג. כתבת הספורט, שהחלה כשדרית קווים במשחקי כדורגל, רשמה קידום מטאורי והפכה לאחת מנשות התקשורת המובילות במדינה. מסלול מעורר הערכה מבחינה אישית, עם הישגים מוכחים בהפיכתו של אתר הספורט ONE לדומיננטי ופופולרי. הצלחה השקולה אולי רק לנזק העצום שחוללה לאתיקה העיתונאית.


מן ההגינות להדגיש: כבר במאה הקודמת נחצו גבולות בראש חוצות. גם בדורות שקדמו לעידן האינטרנט פעלו בשטח כתבי ספורט זחוחים ומלאי חשיבות עצמית, וגם אז לא חסרו כתבי חצר שהעניקו שירותי דברור לעסקנים, לבעלי קבוצות ולשחקנים.


היו גם עיתונאים צנועים וחרוצים אך לא תמיד נחרצים, ששמרו על קשר חם מדי עם מושאי סיקורם והפכו לסוג של "ידידי המחלקה". הקוראים אומנם קיבלו מהם תמיד מידע שוטף ומדויק, אך חשיפת שערוריות, עוולות וקומבינות – שבהחלט היו לאורך השנים בקבוצות שסיקרו – לא נכללו בהוראות ההפעלה של אותם "ידידי מחלקה", אפילו לא כברירת מחדל. ועם כל הכבוד לעדכונים על החתמת שחקני חיזוק, למצב הפציעות של שחקנים ולזהוּת ההרכב הפותח, החשיפות הללו הן המשימות החשובות והעיקריות של עיתונאי אמיתי.


פנחס זהבי ואלי עזור, לימים בעלי זכיינית שידורי הספורט "צ'רלטון", היו עיתונאים מסוג אחר. בשלהי הקריירה שלהם ככתבי ספורט – בעיתון "חדשות" שהחזיק מעמד כשש שנים – סרו למרותם דמויות מובילות בעיקר בכדורגל, התייעצו עימם, וקרה שגם בישלו ביחד איתם את הכותרת בעיתון. הצלחתם המסחרית המסחררת – זהבי כסוכן שחקנים בין־לאומי ועזור כבעלים של מספר כלי תקשורת – כלל לא מפתיעה. אבל כעיתונאים, שניהם לא שימשו אבן דרך או מצפן אתי עבור ממשיכי דרכם.


גם בדור שקדם להם, עורכים וכתבים בעיתונות הספורט המודפסת טיפחו קשרים עם ראשי קבוצות ועם עסקנים מהפועל, ממכבי ומבית"ר. מערכת יחסים שהולידה יותר דיווחים מטעם – ופחות תחקירים מעמיקים, חשיפת שחיתויות ומאבקים עיתונאיים למען טוהר המידות. כלומר, לפיחות העמוק במצב האתיקה בעיתונות הספורט הישראלית יש שורשים עמוקים עוד מימי אושיות כדורגל כמו יעקב חודורוב ונחום סטלמך וענקי כדורסל דוגמת תנחום כהן־מינץ.


עם זאת, הידרדרות מוחלטת כזו, חילול שיטתי, רוחבי ועמוק של האתיקה העיתונאית וזילות של כבוד המקצוע, לא ידענו מעולם, עד העשורים האחרונים. וכן, לאורך השנים נפלטו מהמקצוע עיתונאים איכותיים ואכפתיים, אנשי עקרונות שגומדו וצונזרו על ידי הממונים עליהם, אשר העדיפו לשרת גורמים חזקים ומפורסמים משיקולים חנפניים או מסחריים.


הספר הזה אינו אוטוביוגרפי. הדברים שיובאו בגוף ראשון יהיו רק במקרים שהעניין מחייב זאת, כמו בפרק על תביעות הדיבה או ההשתקה. את כל יתר העניינים הקשורים אליי, הכותב, אנסה לסיים כבר בהקדמה, ואתחיל דווקא מהסוף.


בשלהי קיץ 2023 הודעתי להנהלת "ידיעות אחרונות" כי החלטתי לפרוש מרצון, לאחר 40 שנות עיסוק במקצוע, 33 מתוכן באותו עיתון. מספר עמיתים וקוראים שהיו בסוד העניינים הציעו לי לכתוב "טור פרידה", אך סירבתי משתי סיבות.


הסיבה הראשונה היא שעיתונאי אינו חלק מהסיפור, ובוודאי לא החלק המרכזי, כפי שסבורים כתבי ושדרי דור הפייסבוק והטיקטוק. הללו נוהגים לטפוח לעצמם על השכם, מקדמים את כתבותיהם ושידוריהם ברשתות החברתיות ושוכחים עֶקרון יסוד: עיתונאי הוא רק שליח. ככזה, עליו לשמור על צניעות ולהיות נטול פניות באופן נזירי, ללא חברים מכל סוג ובכל דרג הקשורים לתחום סיקורו. ה"ברנז'ה" שמהללת ומשווקת את עצמה נעשתה לתופעה שגרתית בענף שנכרת.


הנה דוגמה, אחת מני רבות מדי: "אין לו מושג": התגובה לחילוף של אבדיה, הדהדה הכותרת באתר ערוץ הספורט ב־14 בינואר 2024. בכותרת המשנה נכתב: "צפו בגיל ברק ושימי ריגר רותחים על אנסלד." כמובטח, ל"ידיעה" צורף סרטון שבו נראה הכדורסלן הישראלי של קבוצת ה־NBA וושינגטון ויזארדס, כשהוא יורד לספסל קבוצתו ומפנה את מקומו לשחקן אחר.2 כל זאת, שומו שמיים, לפני שהספיק לשפר את מאזנו הסטטיסטי האישי. מאמן הקבוצה, ווס אנסלד הבן, שילם את מחיר החלטתו הנמהרת להחליף דווקא את יקיר האומה מהחוף המערבי באסיה – ותויג בערוץ הספורט כחסר מושג.


למוחרת החליטו באתר הערוץ כי גיבורי המשחק הם בכלל השדר והפרשן שישבו אי־שם באולפני הפרובינציה וסגרו חשבון עם המאמן האמריקאי. בימינו, תגובתם הנזעמת לחילוף – היא הסיפור ששווה כותרת.


הסיבה השנייה לכך שלא כתבתי "טור פרידה", היא סעיף סודיות שעליו חתמתי ב"ידיעות אחרונות" בהסכמי ההצטרפות והפרישה, לגבי המידע שאליו נחשפתי עקב עבודתי בעיתון. ואם אינני יכול לכתוב את כל האמת ורק אותה, אין מקום לגינוני פרידה מרגשים.


זו גם הסיבה שלאורך עשרות שנותיי בעיתון לא ביקרתי את מדור הספורט שבו כתבתי. כאשר חשתי מורת רוח מהנעשה במגרש הביתי שלי, הבעתי את דעתי באופן ישיר ותקיף בפני האחראים לדבר – עורכים וכתבים. לא בכל המקרים זה עזר, אבל תמיד הכרתי בחשיבותה של ביקורת על מדור הספורט שבו עבדתי, בעיקר מצד האתר "העין השביעית". ברובם המכריע של המקרים הייתה הביקורת אובייקטיבית, מדויקת ומוצדקת.


שני דברים אני יכול לומר בפה מלא: מעולם לא קיבלתי תכתיבים לגבי תוכן הדברים שפרסמתי, ומעולם לא ויתרתי על עצמאותי ועל עקרונות שליחותי כעיתונאי.


את הכשרתי האקדמית עשיתי בפקולטה למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, ולאחר מכן עברתי קורס עיתונות ספורט בתוכנית משותפת של אגודת העיתונאים ומכון וינגייט. הוא נמשך תשעה חודשים, ההיריון היה מפרה, אך את עיקר הלימודים השלמתי בעבודת השטח. עם סיום הקורס, בשנת 1984, הצטרפתי לעיתון "חדשות" שעדיין היה בשלבי הקמה. עורך מדור הספורט היה אבי רצון, ולזכותו ייאמר שעודד עיתונות דעתנית ולעומתית, בעיקר כלפי עסקני הספורט.


ל"ידיעות אחרונות" עברתי ב־1990. עורך הספורט הראשון שלי שם היה איתן עמית, ובשלב הזה, מכל מלמדיי השכלתי. אי־הסכמות נתגלעו לעיתים נדירות, ובעקבות אחת מהן אף החלטתי להפסיק לכתוב את המדור השבועי "ציונים זה הכול", שהתפרסם במשך שנים ארוכות והתייחס לדמויות המפתח בספורט – לחיוב ולשלילה. עם זאת, לבקיאותו של עמית בספורט ולמקצועיותו כעורך התגעגעתי ברבות השנים. היו ימים.


בשנות ה־90 הופעתי בפינת ביקורת קבועה בתוכנית "ספורטי.וי" ששודרה פעמיים בשבוע בהפקת הטלוויזיה החינוכית. העורך והרוח החיה מאחורי הקלעים, שמוליק כורזים, תמיד יישאר בעיניי דוגמה למקצוענות, ליצירתיות ולחופש ביטוי ללא פשרות.


בשנת 2003 מונה ניר חפץ ל"עורך אחראי" במדור הספורט של "ידיעות אחרונות", ובחר בי כעורך בפועל של המדור. זו הייתה משימה מאתגרת במיוחד, בעיקר מבחינה פסי־כו־לו־גית. עימותים לא חסרו, חלקם אף נסקו לטונים גבוהים, ברובם המכריע של המקרים על רקע בעיותיו ביחסי אנוש והבנתו המוגבלת למדי בספורט. הגבולות, מצידי, הוגדרו מהר מאוד.


כעורך בפועל, הצלחתי לתקן לא פעם קלקולים בתוכן ובציוות הכתבים, אך היו גם מקרים שבהם נאלצתי לחרוק שיניים ולהרים ידיים. בין הברירה לקום וללכת או להיאבק מבפנים, בחרתי באפשרות השנייה, גם אחרי עזיבתו של חפץ ב־2009, כשחזרתי לעסוק בכתיבה ובתחקירים בספורט. כל זאת עד חודש אוקטובר 2023, כאשר חשתי כי "אינני יכול עוד".


חפץ היה זה שיזם את המדור "פלג בחמישי", שפורסם מדי שבוע במשך 15 שנים. הוא גם זה שהגה והתעקש על שם המדור, שאני באופן אישי פחות אהבתי. בניגוד למה שניתן אולי לשער, בתוכנו הביקורתי של טור הדעה הוא לא התערב מעולם.


הדברים שיובאו בספר זה מבטאים את דעתי ועמדתי בתחום, כעיתונאי וכעורך שלמד להכיר את אופן עבודת כלי התקשורת מתוך ניסיון של עשרות שנים, לרבות שהייה באולפנים ולא רק כצופה. הביקורת מופנית כלפי העוסקים בתחום, כולם – שדרים, עיתונאים, כתבים, מו"לים ובעלי ערוצים, ראשי איגודים וקבוצות ומנהליהם. זאת מתוך תפיסה שמדובר באנשים בעלי מעמד וחשיבות ציבוריים, שלצופים ולקוראים יש עניין בהם ובמעשיהם, וכמי שמשפיעים עליהם ועל התודעה ותפיסת המציאות שלהם במובנים שונים.


ככאלה, מוצדק לבחון את מעשיהם ולהעביר עליהם ביקורת ממוקדת, ללא הנחות ובלי לעגל פינות. לפעמים היא חריפה ועוקצנית, אבל תמיד עשיתי כל שניתן כדי להציגה באופן ענייני, מקצועי ובמידה ראויה. נמנעתי ככל האפשר מביקורת על אנשי תקשורת שהלכו לעולמם, וככל שהזכרתי כאלה, עשיתי שימוש אך ורק בדברים שפורסמו עוד בימי חייהם.


אני מאמין לחלוטין בנכונות הדברים שכתבתי, ומבסס את הביקורת על עובדות ומקורות שונים שמהם שאבתי את המידע. המקורות האלה גלויים ומוזכרים בטקסט פעמים רבות.


הקלישאה החבוטה – וכאלה נפוצות בכמויות מסחריות בספורט – אומרת כי התעודה ההכרחית היחידה לעיסוק בעיתונות בישראל היא תעודת לידה. בפועל, העיסוק במקצוע אכן אינו מחייב תואר כלשהו בתקשורת. כדי להתקבל לעבודה במכון יופי, למשל, סביר להניח כי המעוניינות יידרשו להציג תעודת הסמכה כלשהי בפדיקור ובמניקור. כדי להתקבל לעיתון או לאתר, בעיקר בתחום הספורט, ממש לא חייבים להילחם בציפורניים. גם לא להיות חזקים בלשון, לפחות לא במובן של שפה.


רבים מהעורכים ומהעיתונאים המובילים כיום עושים זאת ללא תעודות הסמכה. קורסים לתקשורת – כתובה ומשודרת – ניתנים במוסדות אקדמיים ובמכללות. זהו דבר מבורך, אם כי לעיתים השיקולים בבחירת סגל ההוראה מזכירים את קביעת סגל הנבחרת בכדורגל. אפשר לקרוא לזה: תורת היחסים.


עם השנים הלכו והתרבו קורסים פרטיים מסחריים ומקוצרים, שחלק מצוות המרצים שלהם מועסק בכלי התקשורת השונים. זוהי מתכונת מסוכנת להפעלת קשרים, לפעמים על חשבון כישורים, ולקיצורי דרך במסלול הכניסה לענף. למעשה, מדובר בחרב פיפיות. אנשי תקשורת ספורט הסובלת ממגוון מחלות כרוניות, כפי שיפורט כאן בהרחבה, הם אלה שמכשירים את הדור הבא של עיתונאים מוטים, נטולי אתיקה, ממחזרי קלישאות ומדקלמי פרסומות. כך מונצחים מותה והתבהמותה של תקשורת הספורט, ויעיד על כך הסיפור הבא:


בשנת 2013 הוחלט – לראשונה בתולדות פרס אומ"ץ – להעניקו גם לעיתונאי ספורט. יוזמי הרעיון היו עורכי הדין יחיאל ויעקב כץ, בניו של עורך הדין המנוח יואל כץ, עיתונאי ושדר ספורט שנודע במהימנותו והיה מראשוני התוכנית המיתולוגית "שירים ושערים". כדי להנציח את שמו, חברו שני הבנים לתנועת אומ"ץ, שחרתה על דגלה מאבק בשחיתות השלטונית ולמען הקניית ערכי מנהל תקין. נפל בחלקי הכבוד להיות הראשון שזכה בפרס.


שנה אחר כך התברר לי שהייתי גם הזוכה האחרון. חבר הוועדה הבוחרת, עורך דין נדב רזון, יצר עימי קשר וסיפר כי הוא וחבריו לפורום המחליט עברו על רשימת כל המועמדים שהומלצו, בחנו את עבודתם ואת תרומתם, אך למרבה הצער, הגיעו למסקנה כי אין בנמצא עיתונאי ספורט אשר עונה לקריטריונים שהוועדה קבעה, והפרס בוטל...


פרק 1


חגוג לי ואחגוג לך


לביטוי המוחשי ביותר של אחד התסמינים הכרוניים שמאפיינים את עיתונות הספורט בישראל, נחשפתי כרונולוגית בשנת 2009. זה קרה דווקא באירוע משמח: טקס ה"בריתה" לבתו של אחד מעמיתיי ב"ידיעות אחרונות". בזה אחר זה נכנסו לאולם השמחות שבאזור השפלה בעלי הפועל תל אביב מוני הראל, יושב ראש הקבוצה אמיר לובין, המנהל אריה הרשקוביץ', המאמן אלי גוטמן ועוזרו הצעיר יוסי אבוקסיס. גם מרבית שחקני הקבוצה הגיעו, וביניהם איתי שכטר, גילי ורמוט, ואליד באדיר ומיכאל זנדברג, ועוד כמה ספורטאים מענפים אחרים כשבידיהם מעטפות.


זו הייתה בדיוק השנה שבה נחשפה "פרשת מעטפות הכסף" של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, מהתקופה שבה היה ראש עיריית ירושלים. כתב הספורט החוגג ואנשי קבוצת הכדורגל שסיקר – להבדיל מאות אלפי הבדלות ושקלים – לא עשו שום דבר בלתי חוקי חלילה. הם בסך הכול כיבדו בנוכחותם את האב המאושר, שהיה גאה מאוד באח"מים מהכדורגל שפיארו את רשימת מוזמניו ומזומניו.


האם זה תקין? האם עיתונאי יכול להיות נטול פניות כאשר נשואי כתבותיו הופכים להיות מקורביו? במספר קורסים לכתיבה עיתונאית שהעברתי במהלך השנים זו השאלה שהצגתי למעוניינים לעסוק במקצוע: האם תזמין לאירוע משפחתי שחקן, מאמן או חבר הנהלה, שמקיימים איתך קשר רציף כמקור מידע? ולחלופין: אם אותו גורם יזמין אותך לאירוע משפחתי, האם תלך?


התשובות היו בדרך כלל מגוונות. בכל זאת, כל אחד מהמוזמנים הוא מקור מידע פוטנציאלי. עם זאת, מה יקרה כאשר ה"מדליף" עצמו יהיה ראוי לביקורת? אבל התשובה עבור עיתונאי שמתיימר להישאר חף מאינטרסים היא חד־משמעית: ודאי שלא! אסור בתכלית האיסור שיחסי העבודה יגלשו ליחסי חברות, ולו כדי למנוע לזות שפתיים. אם להמחיש זאת בסוגיה הכספית שהוצגה בפתיחה: עלול להיווצר חשש כי סכום הצ'ק שהשחקן העניק לחתן השמחה ישפיע על נדיבות הציון או הפרגון שיוענקו לו בעיתון או באתר. כלומר שלאותו ציון, בניגוד לצ'ק, לא יהיה כיסוי.


הדילמה הזו אינה נחלתם הבלעדית של כתבי הספורט, ואין כמו אותה "פרשת המעטפות" של אולמרט כדי להמחיש את העניין. דן מרגלית ואמנון דנקנר, שני עיתונאים ותיקים ומוערכים, היו חבריו הטובים של ראש הממשלה. בעקבות הסתבכותו המשפטית של ידידם הפוליטיקאי רם הדרג, דרכיהם נפרדו, ואת מקומה של הקולגיאליות תפסה שנאה יוקדת.3


מרגלית, שכתב אז טורי דעה ב"ידיעות אחרונות", ביקר קשות את אולמרט. דנקנר, שהיה עורך "מעריב", שמר על ידידו הבכיר משכבר. אחרי זיכויו של ראש הממשלה בבית המשפט המחוזי הטיח דנקנר ברעו הקרוב לשעבר מהתקשורת: "אתה איש נמוך, שקרן, פרימיטיבי ואחוז אובססיה." מרגלית לא נשאר חייב והשיב לו: "אתה גס רוח ופסיכופת."4 זו הייתה דוגמה קלאסית כיצד שליחות עיתונאית, שטעונה ביחסים אישיים, מידרדרת להשתלחות נמוכה וילדותית. מערכת היחסים הציגה את כל השלושה, ובעיקר את המקצוע שבו עסקו שני הניצים, באור מגוחך.


הספורט אינו עוסק בדרך כלל בדיני נפשות, אבל האמוציות והתחרות על ידיעות בלעדיות – "סקופים" – כיאה לממלכה השביעית, גדולות ומופרכות שבעתיים. כאן הכול חזק יותר, מהר יותר וגבוה יותר, עד כדי כך ש"עיתונאים" מזהמים את בריכת האתיקה בלי בושה – מהמקפצה.


משה פרימו, עיתונאי ותיק, שם ללעג את המושג "נטול פניות". לא כי כוונותיו רעות חלילה, אלא עקב חוסר מודעות למשמעות הביטוי "אתיקה מקצועית". כמו לא מעט מהקולגות שלו, הוא מטפח קשרי ידידות חמים עם נשואי סיקורו. כאשר המאמן בני לם התרסק עם מכבי נתניה, היה זה פרימו שידע להציגו כקורבן ולדווח כי מספר שחקנים "עשו לו סבוטאז'."5 הטענה הזו הייתה נשמעת רצינית אלמלא היו השניים חברים משכבר הימים. "יום החופש של בני לם ושלי נוצל לארוחת צוהריים, היה כיף כמו תמיד. תודה רבה ל'ביסטרו ג'קי' על הפינוק," כתב פרימו בעמוד הפייסבוק שלו חצי שנה לפני אותו "סבוטאז'", ואף צירף תמונה שבה נראים השניים מחויכים ומשיקים ספלי בירה.6 את המחווה לג'קי מהביסטרו המפנק יכול פרימו להעניק על בסיס קבוע לחבר המאמן בפלטפורמה שבה הוא מוכר את מרכולתו – התקשורת.


בקיץ 2013 העביר פרימו הרצאה בשפיים לחברי איגוד שופטי הכדורגל, תמורת תשלום.7 הוא עשה זאת גם בפני שחקני הפועל תל אביב, הפועל עכו והפועל רמת גן, לא פעם ביוזמתו. "בגלל שקיבלתי תשלום, אני לא אבקר אותם? זה לא פרימו," הוא אמר אז להגנתו. כלומר, נכון ש"אני" – בגוף ראשון – קיבלתי כסף, אבל פרימו הוא פירמה אחרת. צד ג'.


כעבור ארבע שנים שוב הוצא המרצה מן השק. לראשי ערוץ הספורט נודע כי פרימו ממשיך להעביר הרצאות בתשלום לקבוצות משתי הליגות הבכירות שאותן הוא מסקר – דבר שהוביל להשעייתו משידור ומפרשנות.8 "הנוהל שלפיו אסור להעביר הרצאות בתשלום לקבוצות מוכר וידוע לכל עובדי הערוץ," נמסר אז בתגובת ערוץ הספורט. עם זאת, על הפרשן עומרי אפק והשדר יהונתן כהן, שהעבירו הרצאה לשופטים באזור הצפון תמורת תשלום מהאיגוד בסך 1,000 שקל לכל אחד,9 לא נגזרה השעיה. צחוק הגורל הוא שנושא ההרצאה שהשניים העבירו היה "היחסים עם התקשורת". חבל שלא הוסיפו בהתחלה את המילה "מחיר".


כאשר דורון בן דור – עיתונאי שכתב, בין השאר, באתר הספורט ONE ואוהד שרוף של מכבי חיפה – חיתן את בתו, הוא הקפיד להודות למוחרת בעמוד הפייסבוק שלו לאורחים שהשתתפו בשמחתו.10 ביניהם היו עשרות שחקנים, מאמנים ועסקנים, שאיש מהם לא הגיע בידיים ריקות. מבקר תקשורת הספורט שלמה מן היטיב לכנות אז את התופעה: "סוג משעשע וחסר מודעות של גילוי נאות."


מועדון החברים של אופירה


כרבים מבני דורו, הפך בן דור את המושג "נטול פניות" לריק מתוכן. גם אצלו נראה שהדבר נובע מחוסר הבנה שזו התנהלות פסולה בתכלית עבור עיתונאי. האתר שבו הוא עובד משמש חממה משובחת לז'אנר. הדמות הדומיננטית שם, אופירה אסייג, אפילו מתגאה בחברותה עם אנשי מפתח מתחום הספורט, ואלו זכו ליחס חם בתוכניות הרדיו והטלוויזיה שהנחתה.


לשיאם הגיעו הדברים בשנת 2006, כאשר אסייג מונתה על ידי האוליגרך ארקדי גאידמק למנהלת מחלקת הספורט ולמגישה בתחנת רדיו 99 בבעלותו. בהמשך הגישה גם תוכנית בערוץ הטלוויזיה של בית"ר ירושלים, שהיה אף הוא בבעלות המיליארדר בעל העבר המפוקפק. מעט לפני כן צירף גאידמק את אסייג למסע שערך ברוסיה. היא, מצידה, האדירה את דמותו של הבוס החדש, שנמלט מצרפת בעקבות הסתבכות פלילית בנוגע לעסקאות נשק שבהן היה מעורב באנגולה.


"גבר החלומות שלי", כינתה אסייג את גאידמק.11 ליוסי מילשטיין ז"ל, שהיה אז יד ימינו גם בכדורגל, הצמידה בדיווחיה את הכינויים ה"תותח" וה"חתיך".12 לאבי נימני, שעשה אז הסבה מכדורגלן לג'נרל מנג'ר במכבי תל אביב, הדביקה את התואר ה"מלך". בהמשך טסה ללוס אנג'לס ועשתה סרטי תדמית על חיים רביבו, שלפי הפרסום ב"ידיעות אחרונות" נאלץ לעזוב את הארץ על רקע סכסוך עם עבריינים. בפרומואים לסרט ששודר בפברואר 2009 בערוץ 10, כונו כדורגלן העבר ורעייתו: "הזוג הראשון של הכדורגל הישראלי".13


מי יודע, אולי ביום מן הימים יעשה מישהו סרט באורך מלא – "אופירה בארץ הפלאות", בכיכובם של גבר החלומות, התותח, המלך והזוג הנשיאותי – שיספר איך הפכה אסייג את תקשורת הספורט למועדון חברים.


ב־3 באוגוסט 2018, כשכבר היה בדרך החוצה מבית"ר ירושלים ובזמן ששוחרי הדמוקרטיה מ"לה פמיליה" הפגינו מול ביתו, הגיע אלי טביב לריאיון מלטף בתוכנית "אופירה וברקוביץ'" בערוץ 12. נכללה בו, כמובן, שאלת כתבי החצר האולטימטיבית: "בשביל מה אתה צריך את זה?" מעליה בצמרת טבלת הקושיות שמאדירות את המרואיין אפשר למצוא את השאלה: "איך אתה מצליח להיות כל כך מושלם?" כאילו טביב אינו אינטרסנט וחובב פרסום, אלא פילנתרופ, ממשיך דרכו של משה מונטיפיורי. על המסך הופיעה כותרת זוהרת: "ריאיון בלעדי", ובמהלך השיחה אף כינה ברקוביץ' את אורחו "גאון כדורגל", לא פחות.14


שלושה ימים אחר כך, 6 באוגוסט 2018. תוכנית הספורט של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ' ב"רדיו תל אביב" FM 102. על הקו אשר אלון, הבעלים של הפועל רעננה, שקרא יום קודם להפקיע את בית"ר ירושלים מידיו של טביב.15 "הפתעת אותי לרעה אתמול," הכינה לו אסייג קבלת פנים צוננת בטון של מחנכת כיתה א'. עוד בטרם הספיק אלון להשיב, היא פצחה במונולוג תוכחה: "ממתי אתה מלכלך על אנשים בפומבי, ועוד על קולגות, כפי שלכלכת על אלי טביב? ועוד אנחנו כאן בתוכנית אומרים, אנחנו על קולגות לא מלכלכים. באת אתמול, פתחת בשש מאות על טביב. למה? ספר לי."


ה"מרואיין" אכן ניסה לספר: "תראי, זו לא פעם ראשונה, אופירה" - אבל אסייג הִסתה אותו מייד: "שמה, שאתה מלכלך עליו?" אלון ניסה להתגונן: "אני לא מלכלך, אלא מדבר ממעמקי ליבי ומהרהורי ליבי," אך המחנכת שביקשה סיפור העלתה טון וסתמה את פיו: "מצאת יופי של עיתוי. בשיא הבלגן פה עם האוהדים אתה מוסיף עוד שמן למדורה."


בעלי הפועל רעננה ניסה להשחיל מילה, כי עדיין לא הבין שהועלה לשידור רק כדי לשמש תפאורה ולספק אפקטים קוליים במבחן הנאמנות של אופירה. "למה, למה עשית את זה?" חזרה המראיינת לשלב הנזיפה הזהה. "אני רוצה להבין, למה עשית את זה, בטיימינג הזה?" לאלון נפל סוף־סוף האסימון. "אם את רוצה להתקיף, אז תני לי גם לענות," הוא אמר, אלא שאותה ממש לא עניין מה הוא רוצה להגיד. היא באה בשביל לעזור לחבר, והעיקר שטביב מאזין. "זכותך ללכלך על מי שאתה רוצה, אבל אני רוצה להבין, למה בעיתוי הזה? ולמה בכלל ללכלך קולגה על קולגה," שבה לחקירה הצולבת.


אלון מלמל משהו מעברו השני של הקו, אך לשווא. "אתה לא מתבייש?!" עברה אסייג לשלב הסיכומים, וכשניסה למחות על סגנונה, העלתה טורים וצרחה עליו: "לא, הסגנון שלך יותר טוב. להגיד על טביב 'הוא מי הביבים של הכדורגל הישראלי.' לא, הסגנון שלך הוא קלאסה, אשר. וואוווו. איזה קלאסה אתה, איזה סטייל. אם אנחנו מפריעים לך, אנחנו נרד מהשידור ואתה תיקח את קו השידור. אתה מדבר על סגנון? למה, אתה סגנון? ללכלך על מישהו שהוא חבר, מישהו שיושב איתך בישיבות, על בוס אחר שהוא באותה ליגה, בשיא הבלגן שלו עם האוהדים, לבוא ולהוסיף עליו. תגיד, אתה לא מתבייש?"


את חלקיק השנייה שנטלה כדי לקחת אוויר, ניצל אלון בזריזות כדי לומר: "מי שצריך להתבייש בסגנון זו רק את, אופירה" – ואז היא שבה בצעקות שאפילו כפתור הווליום לא היה מסוגל להתמודד עימן: "אתה צריך להתבייש, ואתה יודע מה, אשר? אשר, אתה יודע מה? אני רוצה לומר לך משהו. אני רציתי להעלות אותך לשידור כדי לומר לך שאתה מסית, ואתה חממן. ובשיא הבלגן שלו, תתבייש לך!"


"תתביישי לך," נשמע בפעם האחרונה קולו של המרואיין שלא התאפשר לו להתראיין באמת. "אתה תתבייש לך, עוף מהשידור שלי!" שאגה המראיינת וציוותה על עורך התוכנית: "תוריד אותו מהקו, תוריד אותו מהקו!" אחרי שהמשימה גסת הרוח בוצעה ברוח המפקדת, סיכמה אסייג: "תתבייש לך, תתבייש לך, פרסומות!"


בעקבות אותה תקרית מכוערת דוּוח כי התקבלו במשרדי הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה כ־300 תלונות. בדין וחשבון שהוציאה הרשות לאותה שנה נקבע: "השיח החד־צדדי היה קשה להאזנה. לפרקים הוא היה אלים מילולית, בוטה ומשפיל. לא היה מקום לשיח אלים ותוקפני זה. במקרה זה פגעה הגברת אסייג לא רק בחופש הביטוי של המרואיין שהיא עצמה העלתה לשידור, אלא גם בכללי האתיקה העיתונאיים, בכך שלא אפשרה לו להביע את עמדתו בתגובה לעמדתה."16


כחלק מהליך הבדיקה של הרשות, נדרש להשיב לטענות המנהל הכללי של "רדיו תל אביב" באותם ימים – ולימים העורך הראשי של קבוצת "ידיעות אחרונות" – אבי משולם. תגובתו, שפורסמה על ידי עיתונאי "הארץ" אלון עידן, הייתה שערורייתית לא פחות והתאימה יותר למנהל במה לסגירת חשבונות. בין השאר, כתב שם משולם: "הגברת אופירה אסייג הפכה בשנים האחרונות לסמל ומותג הגדולים יותר מ׳רדיו תל אביב׳ בפרט, ומעיתונות הספורט בכלל. נדמה לי כי סגנונה הייחודי ואופי השידור שלה בטלוויזיה וברדיו ייזכרו במשך שנים רבות כאבן דרך תרבותית בישראל."17


מילים כחורבנות, וחבל שהצטנע. דומה כי חברתו משכבר הימים הפכה לסמל ולמותג הגדולים יותר מהמדינה כולה, ואולי בעצם לפנים שלה. את אבן הדרך התרבותית שמשולם השליך לביצה המעופשת של תקשורת הספורט, גם אלף חכמים לא יצליחו להוציא.


בתוכנית שלמוחרת אותה השתלחות גילם דווקא אייל ברקוביץ' את תפקיד העיתונאי ואמר לשותפתו לשידור: "טעית, את לא יכולה להגן על חברים שלך ולאבד את האובייקטיביות." שיעור חשוב בעיתונות, שיהיה כדאי לזכור בעוד כמה שורות.


חודשיים בדיוק אחרי שנלחמה כלביאה נגד האויב שמתח ביקורת על מחמל נפשה טביב, ארגנו חבריה של אסייג מסיבת הפתעה לכבוד יום הולדתה. בין המפתיעות, כמה מפתיע, הייתה גם חברתה הקרובה של כלת השמחה, רעייתו של טביב, דנה אשכנזי.18 זו שכיכבה באותם ימים באתר הרכילות "גליצ'ים" מייסודו של אתר ONE, וזכתה שם לכינוי: "הבלונדה של הביג־בוס".19


בפברואר 2022 חגג משה "שינו" זוארץ, יושב ראש ההתאחדות לכדורגל, יום הולדת 50. לכבוד האירוע, ערכו לו מוקיריו מסיבת הפתעה. עם האורחות, כמה מפתיע, נמנתה אסייג.20 בכלל, זוארץ הפך לאחד מיקיריה של מי שאמורה לכאורה לסקר ולבקר את התנהלותו, והיה בהחלט על מה להשמיע ביקורת. למשל, ניסיונו הכושל הראשון להתמנות לתפקידו הבכיר ביותר בהתאחדות, חרף זיקתו הברורה למכבי פתח תקווה, ואף על פי שהתקנון באותם ימים אסר זאת.


ב־4 ביוני 2018 פסלה ועדת כשירות בראשות השופטת בדימוס אסתר דודקביץ' את מינויו של זוארץ ליושב ראש ההתאחדות.21 שלושה ימים קודם חגג זוארץ יום הולדת לבתו הזמרת בחוף ימה של הרצליה. בין החוגגים הייתה אסייג.22, 23 בצירוף מקרים נדיר, באחד הראיונות המפנקים באכסניה האהובה עליו, "רדיו תל אביב", הבטיחה אסייג לזוארץ בשידור כי תשמיע בהמשך התוכנית שיר בביצועה של בתו – וקיימה. בלי קשר למילים ולמנגינה, מבחינת האתיקה, לא לזה התכוון המשורר.


זוכרים את הקוד האתי שלימד הכדורגלן לשעבר ברקוביץ' את חברתו העיתונאית בעקבות ראיון הצווחות על אשר אלון – "את לא יכולה להגן על חברים שלך ולאבד את האובייקטיביות"? הקוד הזה עמד למבחן באירוע היסטורי שהתרחש כשמונה שנים וחצי לפני כן, ב־17 בפברואר 2010, ביחס לחבר אחר. ברקוביץ' עצמו כינס מסיבת עיתונאים מטורללת במלון הילטון בתל אביב, שבה הצהיר: "לא יעזור לאף אחד שום דבר, אני אהיה המאמן הבא של הנבחרת."24 באותו מפגש הזוי ועילג למדי, שבו הבטיח בין השאר להנחיל לנבחרת "כדורגל סקסי", לא התבייש המועמד מטעם עצמו לחשוף את החמ"ל שניצב מאחוריו.


"כן, פה אני רוצה להודות לאופירה אסייג ולגילי בעלה, שתמכו בי ונתנו לי את הבמה," ירה ברקוביץ' והבטיח: "כן, אני אחזיר להם כל דקה, כי מגיע להם, הם חברים אמיתיים." ואז, מבלי לקחת אוויר או לגימה מחצי הכוס (הריקה) שלפניו, עבר ברקוביץ' לגורמים האחרים שמכהנים כוועדה למינוי בכירים בשירות הציבורי, מנקודת מבטו כמובן. "גם ב'וואלה', שבתחילת הקמפיין היו נגדי, היום הם בעדי," הכריז. "וגם 'ידיעות אחרונות' שמגיע להם תודה רבה."


אזכור הגיבוי התקשורתי שהתרחב, כטענתו, אינו מקרי. סוד גלוי הוא בעיתונות הספורט התזזיתית בדורנו, שאם עיתון או אתר אחראים ל"פרסום ראשון" של ידיעה כלשהי, המתחרים יגיבו אינסטינקטיבית בהכחשתה או לפחות בניסיון למזערה. באותו שבוע של הרבה מהומה על לא מאומה סביב מינוי המאמן הלאומי, פורסמה באתר ערוץ הספורט ידיעה כי המועמד הבכיר לאימון הנבחרת הוא כדורגלן העבר האיטלקי הבין־לאומי רוברטו דונאדוני. "בושה שמזכירים את דונאדוני. בישראל ובאנגליה אייל ברקוביץ' זה שם יותר גדול מדונאדוני," פיאר את עצמו רברבני מישראל.


בחמ"ל נמשכה כל העת – לפני ואחרי הקרקס התקשורתי באולם הכנסים של בית המלון התל אביבי – הנדסת התודעה. כחמישה חודשים קודם, בספטמבר 2009, פורסם ב־ONE סקר גולשים בשאלת מחליפו של דרור קשטן בנבחרת, שבו זכה יקיר האתר ב־61 אחוזי תמיכה, לעומת 17 אחוזים לאברהם גרנט שהיה במקום השני. לא פחות משש פעמים באותה ידיעה הוא כונה ה"קוסם".25


בדצמבר אותה שנה הדהדה ב־ONE כותרת שמוּכּרת יותר מקמפיינים בבחירות לראשות הממשלה: ישראל רוצה את אייל ברקוביץ' לאימון הנבחרת.26 על החתום: אופירה אסייג, שהגישה תוכנית רדיו יומית לצד המועמד, ואחד הכפופים אליה באותה עת, אסף אבולעפיה. בידיעה הקסומה הזו נכתב שלוש פעמים ה"קוסם", ובכותרת המשנה נאמר: "שחר, בניון, רביבו וכל אוהדי הכדורגל רוצים את ברקוביץ'," ובמילים אחרות: מאה אחוזי תמיכה.
זה היה סחף טוטאלי יחסית לסקר הגולשים שנערך ב־ONE שלושה חודשים קודם לכן.


באותו דיווח הופיע גם ציטוט של "בכירים בהתאחדות", בלתי מזוהים כרגיל, שאמרו: "עזבו אתכם מניסיון, משנות אימון ושיער לבן – אייל הוא האיש הנכון במקום הנכון." זו הייתה כפי הנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה של הכדורגל העולמי שעסקנים קשרו בין גון שיער לבין כישורי אימון, ולמעשה, הלבינו את פניהם – לא את שערם – של מאמנים מבוגרים. אף על פי שדווקא מינוי ברקוביץ', שלא אימן מימיו, נראה כהשתלה. כלומר לא טבעי.


ב־16 בפברואר 2010, יממה לפני מסיבת העיתונאים שכינס המועמד מטעם עצמו, הכינו ב־ONE את השטח עם הכותרת: שחקני הנבחרת רוצים את אייל ברקוביץ' כמאמן,27 כאילו שחקני נבחרת בוחרים מאמן לאומי, ולא להפך. על הידיעה הזו היו חתומים אופירה אסייג והכתב רועי גלדסטון, ובכותרת המשנה כונה ברקוביץ', איך לא, ה"קוסם".


בדיווח עצמו נכתב: "שחקנים בכירים בנבחרת אמרו 'אנחנו קוראים מעל הבמה הזאת לא למנות מאמן זר לנבחרת ישראל. אנחנו רוצים לראות מאמן ישראלי שמאמן אותנו, ואם מאמן ישראלי, אז רק אייל ברקוביץ'." זהות "השחקנים הבכירים" שצוטטו לא פורסמה, כמובן, וגם לא עמדת השחקנים הזוטרים בנבחרת. מה שכן הותר לפרסום הוא מתקפת טוקבקיסטים שכולם כאחד קראו לביאת המשיח, שהפציע למוחרת במלון הילטון בתל אביב.


בחלוף יותר מעשור, בחודש יוני 2020, נסתם הגולל על עוד קמפיין מוקדמות יורו, וקמפיין יקיר הגולשים שב במלוא עוצמתו. בסקר גולשים שהקיף "יותר מ־30 אלף גולשי ONE", זכה ברקוביץ' ב־78 אחוזי תמיכה.28 אומנם ירידה של 22 אחוזים יחסית לכל המדינה שרצתה בו בגרסת 2009, אך עדיין הרבה יותר מכל השמות שדשדשו אחריו בסקר – ואשר זכו לשיעורי תמיכה חד־ספרתיים.


סקר גולשים נוסף, שנערך ב־10 באוקטובר 2020, הצביע על ירידה ניכרת בתמיכה במועמד־העל, ששוב כונה בידיעה ה"קוסם".
45 אחוזים תמכו בברקוביץ',29 אך הוא עדיין הותיר אבק למתחרהו העיקרי, יוסי אבוקסיס, שזכה ל־22 אחוזים. מעניין כי בסקר שנערך למוחרת בין גולשי "ספורט 1",30 הקדים אבוקסיס (35 אחוזי תמיכה) את ברקוביץ' (33 אחוזים בלבד), אולי כי שם לא כינו את אחד המועמדים ה"קוסם", אם כי הסיפור כולו הותיר תחושה של אחיזת עיניים.


עט לחתימה ועת למסחרה


בין שני הקמפיינים למען ברקוביץ' ומטעמו, היה עוד חלון קומבינות למינוי מאמן לאומי. זה קרה בסוף 2013, אחרי כישלונו הראשון של אלי גוטמן עם הנבחרת בטורניר מוקדמות המונדיאל. כמו תמיד, השתדלנים והעסקנים למיניהם ניסו לדחוף את אנשי שלומם, אך כל מה שקשור לניגוד עניינים התנקז בלי שום פילטרים לתוכנית בערוץ הספורט שנקראה, למרבה האבסורד, "יציע העיתונות".


באחת המהדורות, במסגרת שידורי התעמולה, הועלה לשיחה טלפונית בשידור חי יושב ראש ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון. "למה לא ברקוביץ'? הוא הכי מתאים!" הפציר בו חבר הפאנל שלמה שרף, כאשר המועמד שלו ישב, כמובן, לצידו. אחר כך הגיע תורו של עורך התוכנית, אבי ברזילי, שנשא נאום לאומה.31 על המסך מאחוריו הופיעו תמונות של אלי אוחנה, אבי נימני, אייל ברקוביץ', יוסי בניון וניר קלינגר, וכבוד העורך פנה ישירות למושך בחוטים: "אדוני היושב ראש, צוות מאמנים צעיר – ועכשיו. כל צמד שתרכיב מהחמישה האלה ייצור באזז תקשורתי וימלא את אצטדיון רמת גן בתקוות חדשות."


שלושת הראשונים ברשימת המומלצים של ברזילי היו לגמרי במקרה חברי צוות בתוכנית שערך. עם שני האחרים נמנו כדורגלן בשלהי הקריירה שלא אימן קבוצה מימיו – יוסי בניון, ומאמן שהספיק באותה העת לצבור שורת נפילות כואבות – ניר קלינגר. גם מנחה "יציע העיתונות" דאז, ניב רסקין, החליט להצטרף לקמפיין המתוזמר וזרם עם ההצעה למנות מאמן חסר ניסיון. "הקונספציה הקודמת לא עבדה, בוא נביא מישהו שהוא בוסר," הציע רסקין, שמלבד המלצתו הבוסרית היה זה שהוביל את משדר ניפוץ האתיקה העיתונאית לרסיסים.


במהדורה הבאה של "יציע העיתונות", סדרת הריאליטי "המאמן הבא" עלתה מדרגה. נימני עדכן כי כבר קיבל למעשה הצעה לתפקיד, וזכה ללחיצות ידיים ולברכות חמות מחבריו לדיון, אייל ברקוביץ' ומשה פרימו. מי היה המציע? כעבור ימים אחדים נימני גילה: "עמוס לוזון התקשר אליי ושאל אותי אם אני מוכן להיות חלק מזה."32 ככה זה עובד בארץ ההתקשרויות הבלתי מוגבלות. אחיו של יושב ראש ההתאחדות, שלא נשא שום תפקיד רשמי בהתאחדות, גישש וניהל מגעים למינוי מאמן לאומי. סידור שלפחות בעולם הנאור אין לו אח ורע.


בפרק ההמשך של ה"יציע" חלה התקדמות משמעותית בעלילה. אוחנה ונימני ישבו זה לצד זה, והמנחה רסקין פנה אליהם בשמות התואר "קואוץ' אוחנה" ו"קואוץ' נימני". באולפן השכן ישב לגמרי במקרה הצ'יירמן לוזון, ומגישת "חדשות הספורט" מירי נבו העירה כי "חסר רק עט לחתימה."33 יושב ראש ההתאחדות מילא את חלקו בסצנה של הקומבינה, החמיא בנימוס ל"קואוץ' אוחנה" ול"קואוץ' נימני" והתעלם באלגנטיות מכישלונם כמאמנים. בדיוק כמו החברים מהערוץ. מעולם לא נחשף מי היה אחראי למחדל הנורא שבעטיו לא הביאו לאולפן עט – הדבר היחיד שהיה חסר לחתימה על החוזה עם יושב הראש לוזון.


שנתיים קודם לכן, ב־15 בדצמבר 2011, הובסה נבחרת הנוער 6:3 על ידי הנבחרת המקבילה של יפן בטורניר החורף המסורתי. במהדורת "יציע העיתונות" ששודרה באותו ערב, לא חשבו שהפסד בכדורגל שמזכיר תוצאה של טניס שווה אזכור כלשהו. בכל זאת, מאמן הנבחרת הזו היה אוחנה, ששימש גם חבר בצוות התוכנית.


האב, הבן והחברים מהשכונה


לא הייתה זו הפעם היחידה שבה תוכנית שנקראת "יציע העיתונות" נראתה ונשמעה כמו שוק. מאמנים בלי קבוצה שעבדו בערוץ כפרשנים וחיפשו עבודה קיבלו לא אחת דחיפה מחבריהם ה"עיתונאים", בעצם אזכורם כמועמדים לקבוצה שזה עתה פיטרה את מאמנה. המסחרה המילולית יכולה הייתה לבוא במסווה של דיון מקצועי או בדיווח חדשותי מבית מדרשו הנחות של הכתב־שדר רז זהבי, שנוהג להמליץ על פיטורים ומינויים בסיטונות. כך למשל, באפריל 2023, כאשר הפועל ראשון לציון מהליגה הלאומית חיפשה מאמן, ידע זהבי לדווח כי "ברחוב הספורטיבי בראשון מדברים על גיא לוי." הרחוב הדמיוני שהוזכר אינו ניתן לאיתור בווייז, והמצוטטים האנונימיים בידיעה אינם מתגוררים ברחוב החייל האלמוני בעיר. עם זאת, באיזה ערוץ הועסק גיא לוי כפרשן בעת הדיווח המהימן בדבר השיחות ברחוב הספורטיבי בראשון לציון – זה ברור לחלוטין.


בהזדמנות אחרת ידע זהבי לעדכן לגבי הלך הרוחות בהפועל חדרה – שבה שיחק בעבר כשוער – ובעיר בכלל, כמי ששימש לאחר מכן יועץ תקשורת בעירייה. "האופציה הראשונה, שימו לב, הקאמבק של אורי גוטמן. הוא אימן את חדרה במשך כסיבוב, עשה עבודה יוצאת מהכלל," דיווח הפרשן וסיכם: "כולם הודו בטעויות, כולם התנצלו. בחדרה יש איזו תחושה שעצרו לו את העבודה באמצע והוא מתאים."34 אבא אלי גוטמן, חבר מהערוץ, בטח היה גאה.


שנה אחר כך, כשגוטמן הבן אימן בהפועל רמת גן, הקפיד זהבי להאדיר את פועלו. בדצמבר 2023, אחרי שהקבוצה ניצחה 0:1 את שכנתה לתחתית הליגה הלאומית, הפועל ראשון לציון, החבר זהבי התפעל: "אורי גוטמן עושה את זה בגדול."35 וכך זה נמשך עוד כחודשיים, עד שהפועל רמת גן הלכה ודעכה. גוטמן, שעשה גם את זה בגדול, פוטר בקול ענות חלושה.


יחס חם במיוחד מעניקים כמה משדרי ומפרשני "ספורט 5" לכדורגלן מאור לוי. כלומר, דחיפה מחבריו לעבודה של האבא, כתב הערוץ תומר לוי. "שחקן מוכשר מאוד," חיווה דעתו הפרשן לירן שטראובר לפני תבוסתה של קבוצתו, מכבי פתח תקווה, להפועל חיפה בינואר 2024, משחק שבמהלכו דווקא הוחלף לוי הבן.36 "מאור לוי, עוד אחד מהבולטים במכבי פתח תקווה," הציג אותו כך, משום־מה, השדר רן מלובני בדקה השביעית, והקפיד לשלוח דרישת שלום לקולגה מהערוץ גם אחרי שבנו שוב לא בלט, ונשלח לספסל. "נזכיר את החילוף של מאור לוי," השתומם מלובני על המאמן. "שחקן שיודע להחזיק כדור, שיודע לתת פס." אין ספק, תכונות נדירות.


את המחווה המרגשת ביותר לאבא לוי עשה הפרשן, שמתמחה בליגות הנמוכות אבל מתבלט כחנפן מליגת העל, מאמן העבר אייל לחמן. במשחקה של הנבחרת הצעירה מול לטביה במוקדמות יורו 2023, ב־2 ביוני 2022, נעזר לחמן בשירותיו של החבר מלובני, שוב הוא, כדי לחזור ולקרוא בשידור למען שילובו במשחק של לוי הבן שישב על הספסל. בלי שום רמז לגילוי נאות.


"אולי מאור לוי, עוד שחקן עם רגל שמאל," שב והמליץ לחמן37 כשהלטבים כבר הובילו 0:1. לקראת סיום המשחק נענו תחינותיהם. הבן של החבר מהערוץ הוכנס כמחליף והשתלב לחלוטין במשחקה הנרפה של הנבחרת, אך לחמן דווקא התלהב. "מאור לוי עשה פעולות גדולות, נכנס יפה לעומק," נסחף הפרשן באחת ההזדמנויות, ולשיאו הגיע בדברי הסיכום, שהיו מביכים לא פחות מההפסד: "מאור לוי צריך לקחת עם אוסקר גלוך את השרביט."


גלוך, שחקנה של רד בול זלצבורג האוסטרית, אכן הוכיח עצמו כעילוי בכדורגל הישראלי ופרח לעבר קריירה אירופית. לוי הבן היה בסך הכול שחקן מחליף במכבי חיפה, שהשאילה אותו בהמשך למכבי פתח תקווה. את פסלון האוסקר על תפקידו בסרט "האתיקה והקליקה" קיבל באותה שנה הפרשן והחבר הנאמן לחמן.


בעונת 2021/22 עדיין נחשב מאור לוי לשחקן מבטיח במכבי חיפה שבה גדל, אך לא ממש הצליח להשתלב בהרכב. במחזור הסיום, כשקבוצתו הביסה את מכבי נתניה 0:4 במשחק לפרוטוקול עם הרכב שרובו שחקני ספסל, כבש לוי ג'וניור את השער הרביעי והאחרון במשחק. וכך סיכמה את הדיווח על המשחק המגישה באולפן שרון פרי: "גילוי נאות, מאור לוי הוא בנו של חברנו תומר לוי, וכשהוא מבקיע, כולנו שמחים."38 הגילוי נאות, העיתונאות הרבה פחות.


פרשנות אינפנטילית וזהה לחלוטין למושג "גילוי נאות" סיפק באותה עונה עוד חבר מהערוץ, רז זהבי. כאשר ניר ברקוביץ' סיכם עקרונית עם הפועל חדרה על מינויו למאמן הקבוצה, זהבי לא שכח את האח הגדול אייל, שיושב לצידו כפרשן באולפן, והכריז: "הפועל חדרה הביאה מאמן מצוין, וגילוי נאות, אני מאוד מבסוט מזה."39


בנו של אייל, ליאור ברקוביץ', הוא חלוץ שקשה לכנותו סקורר, אשר פרש מהכדורגל בגיל 26 עקב חוסר עניין לציבור. בקבוצת הנוער של הפועל חיפה הוא לא כבש כלל, גם לא בהפועל רעננה מליגת העל, או בשתי עונותיו הראשונות בהפועל פתח תקווה מהליגה הלאומית. בעונתו השלישית התרחש הנס. ב־15 בספטמבר 2022, בגיל 24 וחצי, כבש ברקוביץ' שער ראשון בקריירת הבוגרים שלו. הוא העלה את קבוצתו ל־0:3 במשחק שבו הביסה את אגודת ספורט אשדוד 0:4. באולפן בהרצליה ישבו והתמוגגו שני חברים טובים של אבא, השדר רז זהבי והפרשן אלון מזרחי.40


"רגע מרגש מבחינת השחקן הצעיר והמוכשר הזה, שבכל פעם שהוא נכנס הוא משנה," התלהב זהבי. "אני רואה את כל משחקי הפועל פתח תקווה מתחילת העונה, הוא אחד מהמצטיינים. זה פשוט ביצוע אדיר, זה ביצוע אדיר!" שיר ההלל הסתיים בדרישה למאמן: "טסלפפה, תן לו לשחק!" מזרחי מיהר להצטרף: "הוא חייב לתת לברקוביץ' לפתוח." זהבי שב וחיזק את מזרחי: "ברקוביץ', אחד מהטובים בפתיחת העונה. איך אלון אומר, ברקוביץ' צריך לפתוח." מזרחי: "כל פעם שהוא נכנס הוא עושה משהו. או פנדל, או בישול, או כובש כמו עכשיו." זהבי: "עובד יפה, מבשל, כובש."


לא נעים להפריע, אבל קצת עובדות: זה היה, כאמור, שערו הראשון של הבן של. בשני משחקי הליגה הקודמים שבהם שותף באותה עונה הוא לא כבש, לא בישל ולא הביא שינוי. את הפנדל שעליו דיבר ככל הנראה החבר מזרחי, אחרי הכשלתו של ברקוביץ' ברחבה, בעט יורש העצר בעצמו וגלגל כדור חלש לידי השוער. אבא תרחם.


המשך הפרק בספר המלא