פרק 1
'יוֹם בָּא וְיוֹם הוֹלֵךְ'
אני חושבת שאף פעם, אף גבר לא אהב אותי באמת. ואלה שכן אהבו לא היו מספיק גברים בשביל להגיד את זה. לפעמים הם היו נותנים לי להרגיש ככה, אבל לא לאורך זמן. לא בעקביות. וזה לא שלא נשארתי מספיק. כשאני אוהבת, אני אוהבת הרבה זמן. עם סבלנות. יותר מדי סבלנות. אני לא נוטשת. אני לא רבה כדי לא לנטוש, אני אפילו לא קנאית גדולה. כשאני אוהבת זה עד הסוף. כמו בשירים האלה הישנים שהייתי שומעת בווקמן שאבא הביא לי מחוץ לארץ. נהגתי לשמוע בו עד שהסוללות התעייפו לכדי זיוף צורם ואיטי. ככה נהגתי גם לאהוב. עד שנגמרה לי הבטרייה.
איכשהו מצאתי את עצמי בגיל ארבעים וקצת שוב לבד. וזה לא נורא הלבד הזה. הייתי בסדר איתו, לא בודדה. ידעתי לחיות אותו. לא פחדתי. הייתי ילדה יחידה שידעה להקיף את עצמה ברשת של אחים ואחיות. הרבה חברים שהולכים איתי שנים. בזוגיות לא היה לי ניסיון, בלבדות כן. לא חששתי מזה, אבל הייתי עצובה. מאוד עצובה. כל כך עצובה, עד שנועה כבר הייתה בדרך אליי מחיפה אחרי ששמעה את ה'הלו' הסדוק שלי בטלפון.
"לאסוף את כל הבגדים והחפצים של תומר. זהו!" פקדה והוציאה אותי מהבהייה ההלומה על הספה. "אני לא יודעת להיות לבד, אבל את כן. את יודעת להיות חזקה. יהיה בסדר, רוזה."
לא באמת קוראים לי רוזה. ככה קראו לסבתא הבולגרייה שלי, שאותה רצו להנציח. אבל כשנולדתי אימא לא הסכימה שיקראו לי בשם כזה עתיק, אז הוחלט על ורד. בכל זאת יצא ככה שהחברים הקרובים קוראים לי רוזה.
"אני מארגנת ת'ילדים ויוצאת," סיכמה נועה וניתקה. נועה היא אחות מגיל ארבע עשרה. היא האחות המעשית, היעילה, והיא יצאה לדרך כי היא יודעת מה צריך לעשות.
לא ידעתי כמה זמן עבר כשפתאום היא נכנסה ועמדה מולי. "דפקתי בשקט, שכחתי שהילדים אצלו." היא חיבקה ואני בכיתי לה ישר לתוך המעיל. "שחררי בובה," אמרה לי אחותי לחיים האלו וגם עדכנה אותי, "דיברתי עם אימא שלך מהדרך. קלטתי שאין לך סבלנות. היא התלוננה קודם שאת לא מספרת לה כלום מאז שתומר עזב לגמרי." היא אמרה את זה בפשטות. הוא לא לגמרי היה שם, אבל לעזוב עזב לגמרי. אצל נועה הכול פשוט. מוגדר. שחור ולבן. אצלי הכול אפורים שנתונים לפרשנות. "תודה, אחות. את חברת אמת. אין לי כוח לאימא שלי עכשיו." עם הפרקטיות שלה והצורך לנחם מהר מדי, אמרתי לעצמי. אין לי כוח.
נועה הניחה את התיק שלה על הספה וניגשה ישר להעמיד קומקום עם מים לקפה. "אוקיי, את מוכנה להגיד לי מה בדיוק קורה? מאיפה היא באה זאת? אנחנו שונאות אותה, נכון?" אמרה במבט חצי משועשע חצי נקמני ועיניה הבריקו בהגזמה כדי להצחיק. והצליח לה. "חצי שונאות," חייכתי. "בגלל הסטטוס שלה, כאהובתו. לא מכירה אותה והיא נשמעת אחלה בחורה, היא גם אוהבת את הילדים."
"רוזה, זה חשוב מאוד," הרצינה נועה. "שתינו יודעות שעם תומר יכולנו ליפול חזק, אז לפחות זה."
"כן, היא בסדר. אבל כרגע זה אפילו יותר מעצבן."
הבאתי לעולם שני בנים מדהימים עם תומר, ואפילו שחייתי לפעמים איתו, ויש שיאמרו שהיינו זוג, לא היינו. או שכן, לא יודעת. בכל אופן, חייתי לבד. החזקתי משק בית עצמאי, כמו הורה יחידני לפי הספר, ותומר, הוא פחות או יותר חי אצלי מאז שילדנו. אבל אסור היה לי לקרוא לזה או לחשוב על זה כעל זוגיות. לתומר הייתה דירה משלו, והוא לן בה בסופי שבוע ועוד איזה יום בנוסף. אבל רוב הזמן הוא היה אבא שלהם, שחי בביתי, לידי. לפני זה הוא היה בן זוג שלי לחצי שנה אבל זה באמת היה לפני המון שנים, ומאז התעקש שאין לנו את זה כזוג.
נועה הכינה לי קפה חזק ורותח כמו שאני אוהבת, התיישבה לידי והציתה סיגריה. "יש לך ארגז או תיק?" האחות הפרודוקטיבית כבר רצה קדימה ואני לא רציתי לזוז. רציתי לחכות לו עוד קצת. למרות שכבר הבנתי שלא ישוב. "זו פעם ראשונה בכל השנים האלה שאני מרגישה שהוא ויתר עליי," נחנקתי. "ואין לי במה לארוז," הוספתי בכעס שקט, ונועה חייכה שוב חיוך של אחת עם תוכנית. "אבל בטוח יש לך שקיות זבל, נכון?" היא קרצה. אחר כך קמה, ושמעתי אותה פותחת את הארונות בחדר השינה, ויכולתי להישבע ששמעתי את המחשבות שלה מתכננות בקפדנות איך תוציא את תומר מהארון שלי, אחר כך מהבית ואולי גם מהלב. שמעתי אותה מנערת שקית כדי לפתוח אותה, ואז היא קראה לי ואמרה שאני יכולה לבכות גם בחדר ולקפל בו זמנית.
"אז איך הבנת?" שאלה כשהשליכה על המיטה ערימת בגדים גברית. התיישבתי לצד התלולית והתחלתי לקפל לאט ולענות. "כבר הרבה זמן הרגשתי שהוא לא נוכח, גם כשהיה איתנו. והוא גם בא פחות ופחות וכמעט שלא נשאר לישון. את יודעת שאפילו שלא היינו זוג באמת, כשהוא היה איתי הוא היה נוכח, בשיחות ובשתיקות. ואז לפני שבועיים נכנסתי לפייסבוק, והוא כנראה השתמש במחשב שלי ולא יצא. זה חלק מהסימביוזה הכול כך לא זוגית שלנו," המרירות זלגה ממני. "היה שם צ'ט פתוח שלו עם חבר. ובאמת שלא התכוונתי להציץ, אבל הוא כתב שם שהוא מאוהב, וחושב לעשות איתה ילד. ידעתי שהוא לא מדבר עליי. והבנתי שזהו. שזה קורה לו. במקום אחר. לא איתי. נחנקתי. פתאום בא לו להתחייב. ולא אליי, את מבינה?" ולא הייתי בטוחה שהיא מבינה. היא מגיל שש עשרה הייתה שעתיים בערך בלי בחור. נשואה באושר בפעם השנייה (בלי עין הרע). "את מבינה כמה זה כואב לי עכשיו בכל הגוף?" ניסיתי לטלטל אותה. שתבין כמה קשה לי כרגע לעכל שהגעתי למקום הזה. "אני מבינה, מאמי שלי." היא עצרה רגע את הקיפול באוויר, כמו מוכרת מיומנת בזארה, "גם אני עברתי גירושים, את יודעת. וגם אימא שלך. וזה שאנחנו פונות לעשייה," היא חזרה לקפל, "פשוט כי זה תורם לשפיות. העשייה מרגיעה אותנו. אני יודעת שאותך פחות. את שמה מוזיקה באוזניים, מפליגה לאגדות רחוקות ומחכה להפי אנד."
"זה נכון," נאלצתי להודות.
אימא שלי, סא"ל במיל' רחל פרידמן (קנטור), מודיעין חיל הים, הבת של גברת פרידמן מהמכולת, גרושה ותיקה מאוד. התחתנה פעם אחת, עם האבא הבולגרי השווה והחתיך שלי, חיים קנטור (פרענק, סבתא קראה לו). אבא שלי, שמאז ומעולם אהב להשמיע לי את יהורם גאון, הוא בעצמו סוג של קזבלן. והוריי בתמונות מהסבנטיז נדמו לי כמו קזה ורחל. הוא עם החזה מתוח, הרבה כבוד ואהבה ומכנסי פדלפון, ורחל האשכנזייה החתיכה, העדינה, הרציונלית והחייכנית.
רק שבסיפור שלי, כשהייתי בת ארבע, קמה רחל יום אחד ועזבה את קזה. היא לא אהבה אותו יותר. הם לא התאימו, לדבריה. לאשת קבע יש סעיפים, ואבא שלי נפסל על אי התאמה. היא התחתנה איתו בת עשרים בקושי, ולא ידעה כלום על עצמה ועל העולם. ואז יום אחד כשהתבוננה במראה היא שמה לב שהפרצוף שלה נהיה "כמו פרדס של לימונים"1, שזה בקזבלנית ממש לא מאושרת, והיא קמה והלכה. וקזה, שנותר שבור לב, פתח בר שכונתי ושנתיים אחר כך נכנסה לשם לונה שלו, מלצרה את דרכה אל ליבו וריפאה אותו מרחל. ורחל, היא התחתנה עם צה"ל. ואני הילדה שלהם, שכמעט עד גיל מצוות ביקשה מאלוהים בפתקים בכותל שההורים יחזרו להיות יחד, וקיוויתי להפי אנד. ככה זה, אבא נהג לענות על כל מה שלא בשליטתנו. ונדמה היה לי שגם הוא, קזה, אף פעם לא הבין מה קרה לה לרחל שלו. את התמימות כנראה ירשתי ממנו. אבל אבא ידע להתקדם, ללכת הלאה ורק לשיר על אהבות בוערות. אני חייתי את זה. אני חיכיתי את זה. והנה אני פה. מחכה שנועה תציל אותי מעצמי לפחות הלילה, אחרת אתבוסס לי במוזיקה ישנה, ברחמים ובדמעות.
אוף כמה דמעות. לתומר ולי היה כמעט הכול ביחד. ילדים כמובן, חברים טובים, תחומי עניין משותפים. הומור וסקס, קיבינימט, אחד הטובים. מזה היה הכי קשה להיפרד עכשיו כשעזב. אבל לא התחתנו מעולם, כי "לא היה לנו שִיק במערכת היחסים". כמה שנאתי אותו על המשפט הזה. כמה רציתי שבסוף מתישהו הוא יודה שאני האחת. שיאהב אותי כמו בשירים של אלתרמן, חזק ורכושני, שיקנא לי, שיהיה גבר ויילחם עליי. זה לא קרה.
מעולם לא עזבה אותי תמימות הנעורים. נותרה בי הילדה החולמנית, עם עולם פנימי עשיר, טום בוי שרצתה להיות הכי נשית ולא ממש הצליח לה. הייתי מפליגה בדמיוני לעולם שבו לכל הסיפורים יש סוף טוב. בראשי הייתי הבת של ג'ולי אנדרוז ויהורם גאון, והיה מותר לי לאהוב עד טירוף, כי אפילו אם אתרסק תמיד בסוף אמצא לי איך להמתיק את הכאבים. אבל עכשיו לא מצאתי. הרגשתי תמימה ומרומה וקטנה.
ונועה צלפה בול, וארזה כמו הוריקן והניחה לי לייבב ולספר. וכשהיא מתחה את הרצועה של שקית הזבל האחרונה וקשרה אותה, היא אמרה "שבעה שקים, זה לא מעט בשביל מישהו שלא גר איתך," והלכה לאמבטיה, שאלה איזו מברשת שלו, נטלה אותה והשחילה דרך הפתח שנותר באחת השקיות. "זהו זה. ככה מתחילים. הפעם אני לא אתן לך לשקוע. השארתי פה טישרט אחת להסנפה, יש לך חודש ואז גם אשרוף אותה אם צריך." המלאך השומר והמעשי שלי.
עוד קפה, עכשיו ברגוע. הפעם אני הכנתי והיא התפרקדה על הספה. נועה מרשה לעצמה להתרווח רק אחרי שעמלה. כמו אימא שלי. הן מאוד דומות באופיין היצרני, תמיד פעלו לקראת תוצאות, ואני התהלכתי חולמנית מאחור ונהניתי מהדרך, עם הראש בעננים. נאיבית. "אין לי כוח אליה, לאימא שלי," אמרתי ובהיתי בהשתקפותי בקומקום הנירוסטה. היא מתקשה להכיל אותי ככה ומנסה מייד לרפא. ואני רוצה עדיין לשקוע."
"שום לשקוע," חרצה נועה, "שקעת מספיק. עכשיו כשארזנו את תומר מכאן, את תראי, זה יעשה לך טוב."
ואז הבנתי. אני לא מרגישה לבד, כי אני תמיד מחכה. באיזשהו מקום נסתר בליבי, אני עוד מאמינה שהאהבה תנצח, שאהובי ידפוק בדלת ויגיד לי את מה שאני כל כך רוצה לשמוע. ולא רציתי לארוז, כי לא רציתי לקפל אותו החוצה מחיי.
הדבר האחרון שבא לי עכשיו זו שיחת "העיקר שהוא אבא טוב, וצריך להתקדם הלאה גם כשיש ילדים משותפים, זה לא קל אבל אני עשיתי את זה". ידעתי את הטקסטים של אימי בעל פה. סא"ל רחל, שמחליטה ועושה, חותכת וחותרת אל המטרה, כאילו כלום לא מכאיב לה. אבל רק כאילו. ולא רציתי להיות חזקה. לא באותו רגע. רציתי לאחוז בתמימותי עוד קצת ולהקשיב למנגינות אחרות. לבלדה ההיא 'מרחוק אז תראי איש שיכור רץ אלייך ושוב לקראתו תפתחי זרועותייך'2. שירים על הגבר שנדמה שהסתלק לתמיד אבל עוד יחזור שיכור מהלילה ישר לזרועותיי. ותומר, אולי הוא היה שיכור מאהבה עצמית, אבל לא יכולתי שלא להאמין לו. לחיפוש האין סופי שלו אחרי האהבה, הנשים, הכיבוש. לאמת שלו שנאחז בה, שקשה מאוד להיות מונוגמי בימינו, ושזה לא טבעי. זה הסתדר עם השריטה שלי כשמדובר בזוגיות. עם הפחד שלי להישען עד הסוף על גבר. הרי אפשר לגדל ילדים רק עם שותף טוב, רצוי אחד עם גנים טובים, כזה שיש בו תשוקה לדבר. ככה אהבתי את כל הגברים שלי, עם תשוקה ויצירתיות. אבל אלה, הם לא מתיישבים אף פעם. יש בהם נפש נודדת, נפש בודדת של אומן, והם לא שייכים לאף אחד ולשום דבר, אלא לעצמם. ותומר, הוא היה אחד כזה. או לפחות כך חשבתי.
"את יודעת," אמרתי לנועה, "אנשים נשואים בגילי לרוב נשאו עיניים אל הבחירה שלי. פתאום אחרי שילדתי, התחלתי לשמוע מילים כמו 'אמיצה' ו'מלכה' ו'איזה יופי'. ואז, כשהם שמעו על הימים שהילדים אצלו, על סופי שבוע שבהם אני יכולה לישון ולעשות שטויות ולא לדאוג, כבר ראיתי להם ירוק של קנאה בעיניים. על זה שיש לי מפקד בשטח שאני סומכת עליו, ושזה בא בלי נקיפות מצפון, כי הם עם אבא שלהם והוא באמת אחלה אבא. כמו שלי. וזה הרבה מאוד. וכשהייתי מספרת שלפעמים אני פשוט ישנה ובוהה שעות, הנשואים היו אומרים תקשיבי, זה גאוני." ונועה, היא חייכה במרירות. היא יכלה רק לחלום על זמן לעצמה, אבל היא גם האמינה באהבה ובזוגיות לפי הספר, ואמרה "כן, אבל," ועצרה, כי ההמשך היה ברור.
באמת חשבתי שהיה בזה משהו גאוני. לי זה הספיק. לא לתומר. כלום לא הספיק לו אף פעם. אולי בגלל זה לא עבד לנו הביחד. היינו חברים טובים שחיו תחת אותה קורת גג רוב ימות השבוע, וכשכל הנשואים שמסביב ילדו והפסיקו להזדיין כמו שפנים, אצלנו זה היה הפוך. ראיתי אותם, הם נהיו עייפים ועייפות, וכועסים ועוינות, וחרמנים ורחוקות ואדישים ומשוגעות. ההתשה השתלטה עליהם עד שלא היה להם כוח לאינטימיות. ולנו, פתאום היה לנו ילד קסום, וגם זמן בנפרד לנשום. כשישנו יחד תמיד שכבנו, גם כשתש כוחנו מלקום כל לילה. הוא היה מוצא את דרכו אליי. אחר כך היינו נרדמים מחוברים, מתפרקים מתוך שינה, כל אחד למרחבו האישי. על זה כל כך לא רציתי לוותר.
כשאוהבים בפול ווליום הבטריות נגמרות יותר מהר. ידעתי את זה מגיל צעיר, ועדיין אהבתי עד הסוף. אולי כי האמנתי לשירי האהבה, חשבתי שהכול יסתדר לי בסדר, והעדפתי לשרוף את האוזניים ולהיסחף לאהוב ולכאוב ובעיקר להרגיש. בסוף הרי הבטריות ייגמרו בכל מקרה.
נועה התבוננה בי 'שמה קומקום, מציתה עוד סיגריה', התיישבה לידי ואמרה עם הרבה פאתוס "יום יבוא, רוזה, ואנחנו נשב בשורה הראשונה ונצחק על כל זה." וחייכתי בעיקר מהתיאטרליות שלה, ולמרות שלא הרגשתי ככה ידעתי שהיא צודקת ואפילו קצת האמנתי לה. ידעתי שצריך להפסיק לחכות. אבל לא רציתי. נאיבית.
