קרין — הילדה המאומצת
1
"אני חייבת עזרה איתה. אני מתמודדת איתה לבד מאז שהיא תינוקת," אמרה לי איריס בשיחת טלפון, אחרי שהודעתי לה על קבלתה של קרין לתיכון שניהלתי. "אני אימא שלה, וכבר מרגישה חוסר שליטה מוחלט לגביה."
אמנם התיכון היה בתל אביב, אך הוגדר כבית ספר "על אזורי", כלומר יכולים ללמוד בו תלמידים מכל מקום בארץ. כך גם הגיעה אלינו בכל בוקר תלמידה ברכבת מבאר שבע, וכמה הערצתי את התלמידה הזו על מאמציה בכל יום ליצור לעצמה את מציאות החיים שהיא בוחרת לעצמה.
את קרין פגשתי לראשונה כשנסעתי להיפגש עם בני נוער ביבנה. הם עמדו לסיים את הלימודים בחטיבת הביניים בעירם, ודרך שיתוף פעולה בין התיכון שלי לחטיבת הביניים שלהם — הוזמנתי להיפגש עמם ולספר להם על התיכון הדמוקרטי, לשתף אותם ולהבהיר שיש עבורם תיכון אחר ושונה שמחכה להם.
מאותה קבוצה שמנתה עשרים וחמישה בני נוער, בסופו של דבר הגיעו ללמוד אצלנו שמונה. קרין הייתה אחת מהם. באותו מפגש ראיתי רק מחצית מפניה, כי שְׂערה השָׁטני הארוך והפזור הסתיר את המחצית השנייה. בחצי הפנים שהיה חשוף אלי נגלתה עין ירוקה חשדנית ורגישה, נזם חישוק בנחיר האף, ושפתיים גדולות שלעסו מסטיק בגרוב קופצני.
לא הספקתי לסיים את דבריי, ולקראת סופם קרין קמה מהכיסא שלה, נגעה בכתפה של החברה שישבה לידה ואמרה לה, "יאללה! בואי לסיגריה!"
החברה קמה יחד איתה ושתיהן עזבו את המפגש, ואני מצדי התעלמתי מהפרישה שלהן והמשכתי לומר את דבריי לילדים שנשארו.
לכן קצת הופתעתי משיחת הטלפון שקיבלתי כעבור שעה מאימא של קרין, בה היא סיפרה לי שקרין מעוניינת לעבור לתיכון שאני מנהל.
"כמה אני מאושר לשמוע את זה, איריס!" צהלתי בטלפון בהתרגשות. "מתי היא תבוא לראות ולהתרשם?"
"היא אומרת שהיא לא צריכה לראות ולהתרשם. היא כבר התרשמה ממך. היא רוצה ללמוד בתיכון שאתה המנהל שלו. כך היא הודיעה לי, חד-משמעית. אני זו שרוצה לבוא לראות ולהתרשם."
תיאמנו זמן ביקור וחיכיתי לפגוש אותן בציפייה גדולה.
כשהגיעו, קרין בחרה שלא לצאת מהרכב, למרות כל ניסיונות השכנוע של אִמה.
"איפה קרין?" שאלתי את איריס בחיוך כשהתקרבה לשער הכחול של בית הספר.
"אין עם מי לדבר. היא לא מוכנה לצאת מהרכב," אמרה איריס, ויכולתי לשמוע בקולה שהיא מתוסכלת ומותשת.
"אני יכול לנסות?" שאלתי.
"בבקשה!" ענתה והצביעה לעבר מכונית כסופה שעמדה בחניית החצץ הגדולה של בית הספר.
ניגשתי אל הרכב, וראיתי רק את ראשה המושפל של קרין במושב שליד הנהג. כשהתקרבתי לחלון הרכב יכולתי לראות שהיא שקועה בהתכתבות בנייד שאחזה בידיה.
דפקתי על שמשת החלון וקרין הרימה את ראשה בבהלה, מופתעת לראות את הפרצוף המחויך שלי משתקף מולה. היא חייכה אלי מיד ונופפה לי לשלום. סימנתי לה בתנועה סיבובית שתפתח את החלון כדי שנוכל לדבר.
היא פתחה קצת את החלון, שאלה, "מה?" ושלחה לעברי חיוך נוסף, נבוך.
"יאללה בואי! צאי מהאוטו קצת. אני רוצה שתראי את התיכון, רוצה להכיר לך את הצוות וכמה תלמידים," אמרתי ושמרתי על טון נלהב.
"לא, הכול בסדר. אני פה באמצע התכתבות חשובה עם מישהו. שאימא תראה, אין לי בעיה. אמרתי לה שזה מיותר גם ככה, אני רוצה ללמוד פה. שתרשום אותי והכול טוב," סיכמה.
"רגע, אבל לפחות תספרי לי, איך ככה החלטת ללמוד בתיכון הזה מבלי לראות אותו אפילו פעם אחת?" שאלתי בסקרנות אמיתית.
"ראיתי אותך וזה הספיק לי."
"אבל למה? איך זה הספיק לך? אפילו לא נשארת עד סוף המפגש שלנו ויצאת לעשן סיגריה באמצע."
"נכון, אין לי כוח לשבת הרבה זמן. ראיתי שאתה מנהל שיבין אותי. זה מה שחשוב לי. טוב, אני צריכה לחזור פה לשיחה עם הבנאדם," אמרה, שלחה חיוך קטן נוסף והרימה חזרה את החלון.
חזרתי אל איריס שעמדה וחיכתה לי ליד השער בידיים ריקות, ללא קרין.
"אתה יותר מדי אופטימי, יהונתן," עקצה אותי בטון שנשמע קצת ציני.
"לדעתי אין דבר כזה יותר מדי אופטימי בכל הקשור לילדים ובני נוער," עניתי והתחלנו לצעוד אל חצר בית הספר, בדרך למבנה התיכון.
אחרי סיור קצר עצרה אותי איריס בזרועי ואמרה, "תראה, המבנה שלכם לא מדהים, אבל ממילא אני מאמינה יותר בחומר האנושי מאשר בקירות. אני רוצה שנדבר. איפה נוכל לשבת לכמה דקות?"
"בואי נלך אלי למשרד. מקווה שאת אוהבת קפה כמוני," אמרתי והתחלנו לעלות במדרגות המובילות למשרד שלי בתיכון.
זו הייתה שעת צהריים מאוחרת ובמבנה כבר היה שקט. מעט התלמידים שנשארו עבדו על פרויקטים בקולנוע בחדר הצילום. איריס התיישבה על כיסא הפלסטיק הכחול שבמשרד שלי, ואני, שסיימתי להכין לשנינו קפה שחור עם כפית סוכר, לקחתי כיסא והתיישבתי מולה.
איריס הייתה מבוגרת בכמה שנים משאר האימהות של תלמידי התיכון.
"אני בת שישים וארבע ומהנשים שאומרות בגאון את גילן!" הכריזה לאחר שלגמה קפה מכוס הזכוכית שהבאתי איתי היישר מהביקור שלי באיסטנבול, בירת טורקיה. "עברתי הרבה בחיים שלי. האמן לי. אתה רואה מולך אישה שהייתה במשך עשר שנים במקלט לנשים מוכות. הגעתי לשם צעירה. בת עשרים ושלוש. מאז התגרשתי, ועד היום אני מנסה לשקם את עצמי, את חיי. כשהתקרבתי לגיל חמישים הרגשתי שאני רוצה ילדים משלי, אבל בשום פנים ואופן לא עם בן-זוג. אני לא סומכת יותר. כבר אין לי אמון באיש. דרך חבֵרה, שדווקא הכרתי אותה בנקודה החלשה ביותר בחיי, במקלט ההוא, הגעתי לאנשים נוספים שסייעו לי לאמץ ארבעה ילדים מרוסיה. דן ושי היו גדולים יחסית כשאימצתי אותם. דן היה בן שמונה ושי היה בן שש וחצי. אבל זה לא היה הגיל האמיתי שלהם. הם היו בוגרים מאוד לגילם ועברו סבל רב שם בבית היתומים ברוסיה, ובכלל בכל מה שקדם להגעה שלהם לשם, כשעוד חיו עם המשפחות שלהם."
איריס עצרה לרגע את דבריה, וביד רועדת הרימה את כוס הקפה וקירבה אותה לשפתיה ללגימה קצרה נוספת. אחר כך הניחה את הכוס על השולחן שלצידה והרכינה את ראשה בחדות.
"אוי, כמה רע לי עם כל הסיפור של דן. לא הצלחתי איתו. לא הצליח לי," אמרה בקול שגם הוא החל רועד.
"מה היה שם?" שאלתי.
"עזוב. היום הוא בכלא. עם שי הלך לי יותר טוב. הוא לומד עכשיו בטכניון בחיפה. הוא יותר קיבל את האימהוּת שלי, קיבל אותי. דן היה מלא בהתנגדויות. היה לו קשה איתי מהתחלה, וגם בהיקלטות כאן בארץ. אבל שי הוא הנחמה שלי. לפחות איתו אני מרגישה מעט הצלחה."
"ויש גם את קרין," עודדתי אותה להמשיך. "ומי הילד הרביעי? הם כולם מאותם הורים בעצם? אמרת קודם שהם גרו עם המשפחות שלהם ולא עם משפחה אחת..."
"לא, לא. ממש לא. כל אחד מהם ממשפחה אחרת. רק אני עשיתי מהם אחים. לפחות ניסיתי. ונכון, יש גם את קרין, אבל אני לא מרגישה שאני מצליחה איתה כאימא בשנתיים האחרונות. וזה כואב לי. היינו קרובות מאוד לאורך השנים, אבל גם איתה הייתה תמיד התמודדות. את קרין אימצתי מבית היתומים ברוסיה כשהייתה בת שמונה חודשים. וכן... שאלת על הילד הרביעי. הילד הרביעי היה עמוס. עמוס הקטן שלי. גם אותו אימצתי כשהיה תינוק, בן חמישה חודשים." איריס הרימה לפתע את ראשה והביטה בעיניי, עיניה אדומות ומוצפות דמעות.
"ומה..." התחלתי לשאול, אבל איריס קטעה אותי בזעקה.
"הוא נדרס מול העיניים שלי. ממש מתחת לבית שלנו ביבנה. לא אסלח לעצמי בחיים. רגע אחד של שחרור כשנתתי לו לשחק עם חבר בחוץ והסתכלתי עליהם מהמרפסת. ראיתי הכול. את המכונית מגיחה במהירות לרחוב כשבתוכה בחור בן שבע-עשרה שהתלהב שבדיוק עכשיו קיבל את רישיון הנהיגה שלו, דוהר בחלונות פתוחים ומוזיקה אלקטרונית חזקה בוקעת מהרכב בקולי קולות. הוא לא ראה את עמוס שלי. עמוס הקטן שלי. רק בן חמש היה. רק בן חמש."
איריס הושיטה יד לתיק השחור שלה והוציאה משם ממחטת נייר מכווצת שנראה כי כבר השתמשה בה בעבר, וניגבה את עיניה.
ישבתי שם מולה מצומרר.
"כואב," אמרתי בלחש.
"כן. אין כאב גדול מזה. היה עניין משפטי באותם ימים עם דן, וגם סביב קרין. הרשויות לקחו אותה ממני. אבל זה החזיק להם רק לכמה חודשים בודדים. איפה שלא לקחו אותה — היא עשתה להם את המוות. רק רצתה להיות איתי, עם אימא שלה. בסוף נכנעו והחזירו לי אותה, בתנאי שימשיכו לפקח על האימהות שלי מלמעלה. שי כבר היה במסלול טוב, מסלול לקצונה בחיל שריון. אוי, החיים... החיים..."
איריס הזדקפה ועברה לטון מעשי. "בכל אופן, תקשיב. קרין במצב לא טוב. אני אומרת לך. היא רבה איתי המון לאחרונה ויש לה חבר חדש שאני מאוד לא אוהבת. הוא לא מוצא חן בעיניי. בקיצור, היא מידרדרת. לא אייפה לך את המציאות. הנערה הזו מידרדרת לי מול העיניים ואני מאוד מקווה שכאן היא תמצא מקום חדש וטוב," סיכמה וחייכה לעברי בשביב של תקווה.
"גם אני רוצה להאמין ולקוות, ולעבוד בזה כדי שזה יקרה," אמרתי.
"אני שמחה לשמוע. אבל אתה יותר מדי אופטימי, יהונתן. אני אומרת לך. אני לא יודעת לאן זה הולך איתה, כל המצב. עד כה, שתדע, היא לא שיתפה פעולה בבתי ספר, וזה בלשון המעטה. יש לה פערים גדולים מאוד. אני חושבת שבלימודים היא ברמה של כיתה ה', ואני לא מגזימה. כל הניסיונות שלי לגרום לה ללמוד, אפילו באופן פרטי, נכשלו. גם לא הייתי מספיק פנויה רגשית בעצמי כדי לחזק אותה. אני מודה," אמרה בכאב והוסיפה, "אני רק רוצה שיהיה לה טוב בחיים. שתאהב את עצמה ותגדל להיות אישה שמחה ובטוחה בעצמה."
"גם אני רוצה בזה," אמרתי והושטתי את ידי ללחיצה.
איריס לחצה לי את היד, הביטה בעיניי ואמרה, "זה כבר הרבה מאוד עבורי. תודה רבה לך. יאללה, אני לא רוצה שהיא תהיה יותר מדי זמן שם לבד באוטו."
איריס קמה מהכיסא וניגשה אל הדלת, פתחה אותה ומיד סגרה שוב חזרה מבלי לצאת ומבלי להפנות את פניה אלי.
"יהונתן, אתה מבין שאין לי את הכסף לשלם לבית ספר כזה, נכון?" אמרה בקול חלוש.
"איריס, יש כאן אנשי צוות שעובדים מהלב וקהילה כל כך מדהימה של הורים, בני אדם. לא נסכים שתהיה לקרין מגבלה כלשהי ללמוד אצלנו. בטח שלא בגלל עניין כלכלי. הסירי דאגה מליבך," הבטחתי.
ליוויתי אותה לשער בית הספר ועד הרכב, לנופף לשלום לקרין, שעדיין ישבה בראש מורכן, שקועה בהתכתבות בנייד, ולומר לה מבעד לחלון שאני מאוד מצפה ומחכה למסע שלה אצלנו בתיכון. דפקתי שוב בשמשת החלון וקרין הרימה בבהלה את ראשה ופרגנה לי חיוך נבוך נוסף ואחרון, מסמנת לי באגודל ש"הכול אחלה" (ושאעזוב אותה כבר בשקט ואתן לה להמשיך להתכתב בעניינים שלה).
2
איריס וקרין נסעו להן, ואני הבטתי ברכב מתרחק לו והרהרתי לעצמי בסיכויי ההצלחה של קרין להרגיש שייכת וחלק ממשי וטוב מהתיכון שלנו. עבור בני הנוער, התיכון הדמוקרטי הוא לא פעם מקום מפלט מהמוכר להם. כאן הם יכולים להמציא את עצמם מחדש בפן החברתי ולהירגע ממכבש הבגרויות ומהדרישה להישגיות ולמצוינות שחוו במערכת החינוך שהכירו עד היום.
הדאגה שלי באה בעיקר כיוון שבחינוך דמוקרטי כדאי להתחיל לפסוע מגיל צעיר, בגילאי הגן ובית הספר היסודי, כאשר מתבססת בילד התודעה של "הלומד העצמאי". זה שלומד למעשה ליהנות מהלימוד ולהרוויח את מלוא העושר שקיים בבית ספר דמוקרטי. רוב הילדים שצומחים בחינוך הדמוקרטי מגיל צעיר, מחברים בהצלחה את הסקרנות הטבעית שלהם אל תחומי העניין שמושכים אותם וממלאים את עולמם, ותוך כך מוצאים ומתחברים למבוגרים שעימם ישמחו וירצו לפרוח וללמוד. עבור התלמידים שמגיעים אל החינוך הדמוקרטי בשלבים מאוחרים יותר — וזו הכללה גסה כמובן, הרי כל ילד הוא עולם מופלא בפני עצמו —
התמונה מורכבת יותר, ברוב המקרים שהכרתי מקרוב. הם מגיעים לבית הספר הדמוקרטי לאחר שחוו פגיעה במסגרת חינוכית קודמת. ישנם ביניהם כאלה שחוו פגיעה חברתית, אחרים ספגו מהמבוגרים שליוו אותם במסגרת הקודמת דיכוי ופגיעה בדימוי העצמי שלהם כתלמידים לומדים, והיו שחוו את זו וזו גם יחד.
די מהר לאחר שהתחלתי לעבוד בבית הספר הדמוקרטי, התמניתי ליו"ר ועדת הקליטה של הילדים לבית הספר, ובמהרה הגיעה גם התובנה כי למרבית הילדים שמגיעים לבית הספר שלנו יש צורך עמוק ואמיתי ב"שנת חופש והחלמה". הילדים שהגיעו אלינו היו זקוקים לשנה שבה לא ממש יבחרו לעצמם שיעורים במערכת הלימודים המגוונת מאוד המוצעת להם, ובעיקר ינוחו, ישהו במקום, ישחקו, יתבוננו, ילמדו את השפה החדשה וירכשו מחדש את האמון בעולם המבוגרים בפרט ובמוסד החינוכי בכלל. ככל שהילד שנקלט אצלנו היה מבוגר יותר, פחתו סיכוייו להגיע לקליטה שתאפשר לו לגבש בתוכו את אותו "לומד עצמאי" שמרוויח מהחינוך הדמוקרטי את מלוא ערכו.
אם ילד בן עשר שנקלט אצלנו היה זקוק לשנת חופש, הרי סביר שנער בן חמש-עשרה יזדקק אף ליותר משנה כזו, ובאופן טבעי יידרשו יותר זמן ומאמצים של הנער עצמו ושל הצוות, כדי לשקם את האמון שלו בעצמו ובעולם המבוגרים שמלווים את דרכו בבית הספר. מהמעט שהספקתי להכיר בקרין, הנחתי שהיא תזדקק להרבה יותר מ"שנת חופש" אחת.
ובינתיים ימי האביב התחממו להם והביאו עמם את הקיץ ואת החופש הגדול המסורתי, ושנת הלימודים החדשה עמדה בפתח. ביום הראשון ללימודים עמדתי ליד השער הכחול הגדול, מוכן לקבל את תלמידי התיכון בחיבוק ובחיוך גדול. בזה אחר זה הם הגיעו וההתרגשות הייתה גדולה. כולם הגיעו. ספרתי ובדקתי שוב ושוב.
חוץ מקרין. היא לא הגיעה. ניסיתי להתקשר אליה ישירות לנייד, אבל היא לא ענתה. ניסיתי לדבר גם עם איריס, אך גם אצלה לא היה מענה.
בסביבות השעה 17:00 אחר הצהריים של אותו יום ראשון ללימודים קיבלתי שיחת טלפון מאיריס, שאמרה שלא הצליחה בבוקר להעיר את קרין ולשכנע אותה להגיע לבית הספר, ומרוב בושה לא ענתה לשיחות שלי. ביקשתי להגיע אליהן הביתה, לשוחח עם קרין ולנסות לגרום לה לאתר בעצמה כוחות שיעזרו לה להתניע תהליך חדש בחייה, בליווי שלי ושל הצוות החינוכי.
לאחר שאיריס נתנה את הסכמתה נכנסתי למכונית האדומה הקטנה שהייתה לי אז, ואני זוכר שהחלה להשתולל בחוץ סערת רוחות. נסעתי בכביש 40, מביתי שבתל אביב ועד הבית ביבנה, כשלאורך כל הדרך חולפים על פניי עם הרוח עלים צבעוניים וכמו מלטפים את שמשת הרכב בסערה. "הסתיו הגיע מהר," מלמלתי לעצמי כשברקע נשמעו צלילי האלבום "סע לאט" של אריק איינשטיין, שבחרתי להאזנה בנסיעה.
"אתה מאמין לי שהיא עדיין לא יצאה מהמיטה שלה ועכשיו שבע וחצי בערב, כן?!" אמרה לי איריס בזעם מהול בייאוש ובתסכול כשפתחה לי את דלת הכניסה לבית.
חשתי במהרה את העצב השורה בבית הזה שלהן, משהו שאתה מרגיש בו מיד באוויר. אולי זה השקט הרמאי, אולי המבט המותש והמתוסכל של איריס, ואולי זה גם ריח עשן הסיגריות הסמיך שהסתנן מהדלת הסגורה של החדר של קרין.
נקשתי קלות, ולהפתעתי היא פתחה לי מיד את הדלת ונעמדה כמעט לגמרי מאחוריה, מניחה לי להיכנס פנימה. קירות החדר היו אפורים מרוב קשקושי עיפרון. הציורים הבולטים סביב מיטתה היו איורי השתקפויות של תינוקות ברחם, וחשתי צמרמורת כשהבטתי בהם. על הרצפה היו מונחות שתי מאפרות זכוכית, אחת בצבע כחול ואחת בצבע ירוק, מלאות בבדלי סיגריות מצוצים עד תום, ולצידן היו מוטלים ופזורים בקבוקי בירה שנדמו לאוניות אבודות בים הגדול.
"מה, באת לשכנע אותי לבוא לאוניברסיטה?" אמרה לפתע קרין וגיחכה.
"אוניברסיטה?!" השבתי בטון גבוה.
"כן, הרי בשביל מה ללכת לבית הספר? כדי שאוכל להתקבל יום אחד לאוניברסיטה. אתה יודע, פעם פעם, כשהייתי ילדה ביסודי, היה לי חלום להיות בוגרת אוניברסיטה. אתה יודע... כמו בסדרות האלה האמריקניות, ואימא שלי תעמוד שם גאה בי, ואח שלי הגדול, הטוב, לא זה הרע, ו..." היא עצרה לרגע את דבריה.
"אני יכול לשבת?" שאלתי והצבעתי על מיטתה, שהייתה המקום היחיד שניתן לשבת עליו בחדרה הקטן והאפור.
"כן, בטח. סליחה על הבלגן פה," אמרה ושוב השמיעה קול גיחוך.
"ומי עוד היה שם בטקס הזה, בחלום?" שאלתי, "התחלת להגיד ופתאום עצרת."
"ההורים האמיתיים שלי," ענתה במהירות, כמו מתחרטת על דבריה מיד בהיאמרם.
"מה את יודעת עליהם?" שאלתי, לא נבהל מהנגיעה בפצע הגדול.
"האמת שכלום. אני מחכה לגיל שמונה-עשרה, אז אוכל לפתוח את תיק האימוץ. אימא שלי אומרת שהיא לא יודעת עליהם דבר. גם לא את השמות שלהם. לא יודעת אם זה נכון. אני מחכה לחקור את זה בעצמי," אמרה והחלה לאסוף ולפנות את בקבוקי הבירה מהרצפה. "אבל אני כבר יודעת שזה לא יקרה," הוסיפה ופתחה שקית אשפה בשביל הבקבוקים הריקים.
"מה לא יקרה?" שאלתי ולקחתי אל ידי תמונת ילדוּת שהייתה מונחת לה ליד המיטה, נתונה במסגרת אדומה בוהקת.
"האוניברסיטה. אני יודעת שכבר לא אגיע לשם. אני כבר בכיתה י'. לא למדתי כל כך הרבה שנים," אמרה ורוקנה את בדלי הסיגריות שבמאפרה הכחולה לשקית האשפה. "אין לי כוחות ללמוד עכשיו, והאמת? הלימודים ממילא לא מעניינים אותי כרגע."
"כן, אני מבין אותך," אמרתי לה.
"אתה מבין אותי?! מה, לא באת לנזוף בי על זה שלא הגעתי לבית הספר?!" שאלה בתדהמה והתיישבה לצידי בקצה השני של המיטה.
"לנזוף בך?! ממש לא באתי לנזוף בך. את כבר נזפת מספיק בעצמך על עצמך," אמרתי וחייכתי אליה.
קרין חייכה, קרצה אלי ושאלה, "מה זאת אומרת?! לא נזפתי בעצמי בכלל!" היא שלפה סיגריה מקופסת הסיגריות הרכה שהייתה לה בכיס מכנסי הפיג'מה והציתה אותה. לאחר ששאפה ממנה אמרה בהתרסה: "עכשיו בטח תגיד לי לא לעשן ושזה מפריע לך, נכון?"
"חס וחלילה!" אמרתי וצחקתי.
"מה חס וחלילה? אתה עכשיו המנהל של התיכון שלי ואני תלמידה שלך שמעשנת. גם אם לא הגעתי היום ללימודים, זה לא אומר."
"חס וחלילה שזה מפריע לי שאת מעשנת. החלון פתוח, וגם כך החדר שלך אפוף בעשן סמיך של סיגריות, אז אני כבר מעשן פסיבי מהרגע שנכנסתי לכאן, אם ארצה או לא. וחוץ מזה, לך זה יפריע שאת מעשנת. לי נדרשו שש שנים כדי להבין שהעישון מפריע לי ופוגע בי. הגוף שלי לימד אותי את זה, לא אף מחנך או מנהל. כאשר תרגישי שזה כבר לא משרת אותך, אני סומך עלייך שתפסיקי לעשן מרצונך החופשי. ואגב, אני מביט לך כאן בעיניים ורואה אותך בטקס הסיום באוניברסיטה. אני לא יודע מי יהיה בקהל, אבל אני רואה אותך שם מסיימת וגאה בעצמך ושמחה כמו שלא היית אף פעם. את חכמה, קרין, ואת שורדת. את תוכלי להגיע לאן שתרצי בחיים שלך. אני בטוח בזה," אמרתי והבטתי בעיניה במבט שליו ומבלי למצמץ.
"למה אתה אומר את זה?" התרעמה, "מאיפה אתה יודע? אתה עוד לא מכיר אותי בכלל..."
"שורד מזהה שורדת," אמרתי וחייכתי אליה.
"שורד? למה מה עברת אתה?" שאלה בחיוך הנבוך ההוא שזכרתי היטב מהמכונית הכסופה.
"כשתגיעי לבית הספר אספר לך," אמרתי וצחקתי.
גם היא צחקה.
"יפה! אהבתי!" אמרה, מנופפת באצבעה בהתלהבות באוויר. "אבל למה באת? מה רצית? יכולת פשוט לשלוח קצינת ביקור סדיר. ככה עשו איתי בחטיבה כשלא הגעתי לבית הספר."
"הגעתי פשוט כדי להיות איתך שם," עניתי בקול רגוע.
"שם? איפה זה שם?! אתה כאן איתי! לא שם!" אמרה וגיחכה לעצמה שוב.
"שם, בבריחה שלך," הסברתי. "אנחנו לא באמת כאן בחדר שלך, קרין. באתי פשוט להיות איתך בבריחה שלך."
"בריחה?! איזו בריחה?" שאלה לראשונה בקול תקיף.
"הכי קשה זה להמציא את עצמנו מחדש. לקום למקום חדש. למצוא כוחות להסתכל לאנשים חדשים בעיניים ולחייך אליהם, אל העולם החדש. זה הכי קשה. אני יודע. מה קל? קל ללכת למכולת הקרובה ולהטביע את עצמנו באלכוהול ועשן, להפליג מכאן ולברוח. אני יודע שרק את יכולה להחליט אם להמשיך לברוח או לא. אני מכבד את זה. אני מכבד אותך. אבל אכפת לי ממך עוד מהיום שבו קמת לי מול העיניים באמצע הפגישה, כשדיברתי, וברחת החוצה לעשן עם חברה. אז באתי פשוט להיות איתך, שם, בבריחה שלך."
"ואם אני אאחר?" שאלה לפתע.
"אז תאחרי. אבל כבר תגיעי למקום שבו את מפסיקה לברוח," השבתי.
"לברוח זה לא דבר כזה רע, יהונתן," אמרה. "זה לא שהחיים שלי כאלה כייפיים וטובים."
"את צודקת. לברוח זה לא בהכרח דבר כל כך רע. כולנו בורחים מדי פעם. אבל החוכמה בעיניי היא לדעת שאנחנו בבריחה ולדעת שזו בריחה. לחיות במנוסה זה כן מצב רע, קרין, וכדי שבריחה לא תיהפך לחיים במנוסה — חשוב גם לדעת מתי להפסיק לברוח. מתי הבריחה כבר לא משרתת אותנו."
התבוננתי בקירות חדרה האפורים והמקושקשים. "טוב לך כאן בתוך כל האפור הזה?" שאלתי.
"מה, אתה מתכוון לקירות כאן?" שאלה.
"כן."
"לא. זה רק מדכא אותי יותר, אבל הרגשתי שאני חייבת להוציא את התחושות שלי על משהו."
"זה בסדר גמור," אמרתי. "תראי, יכולת לבחור בכַן ציור ענק, אבל בחרת בקירות החדר שלך."
"נו?" שאלה שוב בטון תקיף.
"טוב לך להיות במיטה כל היום בלי לצאת ממנה ולשתות בירות ולעשן כל היום?" שאלתי.
הייתה דקה של דממה ואז קרין פלטה בשקט, "לא."
"אני לא ציירתי לך על הקירות," אמרתי, "גם אימא שלך לא. את ציירת. אני לא התיישבתי עלייך ודאגתי שלא תצאי מהמיטה כל היום, גם אימא שלך לא. את נשארת במיטה, מרצונך. אני לא קניתי לך בירות וסיגריות. גם אימא שלך לא. את קנית."
"נו, אז מה אתה רוצה להגיד בזה?" שאלה ולראשונה הביטה בעיניי ישירות.
"שאת חזקה! כל כך חזקה! תראי כמה כוח יש לך!" אמרתי בהתלהבות, "אילו החלטות קשות קיבלת על עצמך! אז כשאת אומרת שהחיים שלך לא כייפיים וטובים, אני דווקא מלא אמונה בך ובכוחות שלך. את יכולה להפוך את חייך לחיים טובים שכיף לך לחיות אותם, שלא צריך לברוח מהם."
קרין השפילה את מבטה ושתקה.
"טוב, חבר שלי תכף בא אלי. נתראה מחר בבית הספר," אמרה ולמעשה הבהירה לי שזמני בחדרה תם.
קמתי ממיטתה וניגשתי לדלת. שמחתי לשמוע אותה אומרת שנתראה מחר בבית הספר.
"אתה יודע... תודה שבאת," שמעתי אותה אומרת ברגע שפתחתי את הדלת לצאת.
"בשמחה ובאמונה גדולה בך, קרין," אמרתי ויצאתי.
"נו, הצלחת?" שאלה איריס, שניגשה אלי מיד כשיצאתי, בידה כוס קפה שחור מומתק בכפית סוכר.
"הצלחתי לדבר איתה ולהיות שם בשבילה. לגבי בית הספר, נצטרך עוד לתת לה להראות לנו כמה כוח ונכונות יש לה למסע הזה," אמרתי, חיבקתי אותה חיבוק ארוך ויצאתי את דלת ביתן עם כוס הקפה החם בידי, מוכן לשמוע הפעם את אוסף השירים של יהודית רביץ, כל הדרך חזרה הביתה.
3
קרני השמש נכנסו לחדר השינה שלי מבעד לתריס ששכחתי לסגור אמש, ועזרו לי להתעורר ליום השני של שנת הלימודים. קמתי במתח ובהתרגשות גדולה והלכתי להכין לשירן ולעצמי את קפה הבוקר שלנו ואחר כך להתארגן ליציאה אל בית הספר. מאוד התרגשתי לקראת היום הזה, אני אוהב את היום השני של שנת הלימודים. זה יום כזה אחרי שהתרגשות היום הראשון חלפה לה ומגיעה התרגשות חדשה ואחרת, עם תחושה שמתחילים עכשיו באמת את המסע השנתי המשותף.
ליום הזה הגעתי מלוּוֶה גם בחששות ובציפייה לבואה של קרין, והכנתי את עצמי מראש עוד כשלגמתי את קצף חלב הסויה שבקפה הראשון של הבוקר, כי במידה שקרין תגיע סביר מאוד להניח שזה יהיה באיחור דרמטי.
אבל זה לא קרה. קרין הגיעה לבית הספר בין חמשת הילדים הראשונים, עם החיוך הנבוך שלה ועם תיק בד לבן שנראה ריק למדי ונישא על גבה. את איריס ראיתי מחייכת, לראשונה, עומדת ליד המכונית הכסופה ומנופפת לי לשלום בזמן שקרין התרחקה ממנה וקרבה אל שער בית הספר, הפעם כתלמידה מן המניין.
קרין נעמדה לרגע מולי והושיטה את ידה לכִּיף, וזה באמת הרגיש כמו רגע ניצחון שלה.
הימים חלפו להם ושנת הלימודים התקדמה והלכה, אבל לאחר ביקורים ספורים בשיעורי אנגלית ולשון, קרין לא משה מהספה הוורודה שבלובי המבנה, שמעליה התנוססו הפוסטרים של ג'ים מוריסון וג'ון לנון שתליתי בתחילת שנת הלימודים. נראה שקרין קמה מהספה הזו רק כדי לעשן בפינת העישון שבחצר, אבל פרט לכך לא הלכה לשום מקום בבית הספר. אנשי הצוות ניסו לגשת אליה וליצור עימה קשר, אך קרין נמנעה אפילו מלהרים את ראשה מהנייד ולהביט להם בעיניים. מה שכן, לפגישה השבועית שלנו — שלי ושלה — היא נהגה להופיע, וישבנו לדבר יחד על הספסל שמחוץ לבית הספר, מתחת לעצים הגדולים. לרוב אני הייתי זה שדיבר. בשיחות הללו קרין סיפרה בדרך כלל על רן, החבר שלה שאיתו היא מסתמסת תמיד בהתכתבויות ארוכות. למדתי שרן הוא נער בן שבע-עשרה וחצי, מבוגר ממנה בשנתיים וחצי כמעט ויש לו אופנוע הארלי דווידסון "כמו באמריקה", כפי שקרין נהגה לציין. רן נשר ממערכת החינוך כשהגיע לכיתה ט'. להורים שלו יש בית דפוס והוא עוזר להם במפעל בבקרים, ובלילות יוצא לרכוב על האופנוע בדיונות של אשדוד. קרין סיפרה שיש לה תחושת ביטחון כשהיא עם רן. היא חשה איתו מוגנת וכאשר הם יחד היא לא מרגישה צורך לברוח.
"ואימא שלך? איך את מרגישה כשאת עם אימא שלך?" שאלתי אותה באחת מהשיחות שלנו.
"קשה לי איתה. אימא שלי מזכירה לי טראומה. אני מתרחקת ממנה כמה שאני יכולה. אני יודעת, היא רק רוצה לעשות לי טוב, היא אוהבת אותי ודואגת לי, דואגת לי מאוד. אני יודעת. אבל כרגע אני לא יכולה להיות קרובה אליה. קשה לה להבין. גם לי. היא לא אשמה, אבל קשה לי וקשה לה," אמרה בגילוי לב.
"רציתי באמת לשאול אותך, כבר הרבה זמן לאורך השיחות שלנו, והעדפתי לתת לך את הזמן לשתף בעצמך — איך הקשר שלך עם אחיך שבכלא?" שאלתי קצת ברעד ובהיסוס, מתוך תחושה פנימית שזה נושא כאוב גם לה לפחות כמו שזה כואב לאימא שלה.
"טוב, נגמר לנו הזמן. אני צריכה ללכת," אמרה וקמה לפתע, מכניסה את קופסת הסיגריות הרכה לכיס הג'ינס המשופשף שלה. "אנחנו מדברים ומדברים, אבל אתה לא מספר לי למה אמרת שגם אתה שורד," קראה לי מרחוק.
נופפתי לה לשלום ונשארתי לשבת על הספסל.
למחרת אותה שיחה, כשנכנסתי לתיכון, ראיתי את קרין יושבת כהרגלה על הספה. הפעם לא התעסקה עם הנייד, לשם שינוי.
"היי קרין, בוקר טוב! איך את הבוקר?" שאלתי.
"סבבה," ענתה והרימה את ראשה, מביטה בי עם החיוך הנבוך שלה.
"תקשיבי, אני גאה בך מאוד," אמרתי לה בשמחה. "גאה במאמצים שלך להגיע בכל בוקר ולהיות כאן."
"אבל אני לא לומדת כלום."
"אני מאמין בכוחות שלך. את יודעת את זה," אמרתי וחייכתי.
ידעתי שעבורה דרישה להיכנס לכיתה וללמוד, דומה לבקשה שתטפס על הר האוורסט בכל בוקר. היא צריכה לנצח הרבה פחדים ושורה של התנגדויות. לכן אני מרבה לומר לצוותי החינוך שנתקלים בילד או בנער עם קשיים, "בואו נתחיל בטיפוס על דיונה קטנה. הר תבור, הר הגלבוע. צריך לזכור שעבור ילדים שחשים כי הם בפער לימודי ניכר, ועוד במשך שנים, ההשתלבות בלימודים היא כמו לקום כל בוקר ולהביט בהר האוורסט שאותו אין להם שום סיכוי לכבוש.
"כן? בוא תראה איזה כוח יש לי!" אמרה קרין, שקמה לפתע, הרימה את קולה בהתלהבות וקראה: "הקשיבו הקשיבו! יהונתן יספר לנו היום את הסיפור שלו! בואו! בואו!" קראה וחייכה מולי.
אני חושב שעבור רבים מהתלמידים זו הייתה הפעם הראשונה ששמעו את קולה.
הבנתי שהסיפור שלי, השיתוף שלי, חשוב לקרין.
"יאללה בואו! " קראתי גם אני אחריה, להפתעתה.
שלחתי הודעה למורים שלימדו בשעה הבאה שהשיעור הקרוב מבוטל לטובת מפגש של כל התיכון.
"בואי! קומי ותעזרי לי עם הכיתה!" הוריתי לקרין בחיוך והיא קפצה מיד ובאה אחריי אל דלת הכיתה הגדולה.
יחד סידרנו את כל הכיסאות במעגל וחיכינו שכל התלמידים יגיעו וייכנסו.
באותו יום, למעשה, התקיימה ההרצאה הראשונה שלי.
סיפרתי לתלמידים את הסיפור שלי — איך הגעתי מבית ברמת אביב ג' כבן לאבא טייס, לערד שבמדבר ומשם מצאתי מפלט בפנימייה. לראשונה סיפרתי בקול רם על מסכת ההתעללות שחווינו אחי יהל ואני כשגרנו בערד לאחר הגירושין של הוריי, ממי שהיה באותם ימים בן-זוג של אמנו. בדיעבד, אני מבין כמה המפגש הזה היה זרָז משמעותי לכתיבת הספר הראשון שלי וליציאה לסבב הרצאות בעקבותיו.
התלמידות והתלמידים ישבו מולי פעורי פה במשך שעה ורבע, כשהם מביטים בי ולא פוצים פה לאורך כל המפגש. ואז, ברגע שסיימתי את הסיפור של ילדותי ונעוריי, פרץ לו נהר ארוך של שאלות.
השאלה העיקרית שעלתה מפיהם הייתה, "איך לא ידענו את כל זה עד היום?!" והיא הייתה מלוּוָה בנימה מסוימת של כעס. הפליא אותי אז שהם פחות עסקו בפרטי הסיפור המפותל והכאוב, ומה שהטריד אותם בעיקר היה משך הזמן שהם מכירים אותי, לפעמים שנים, מבלי לדעת על פרקים כה נרחבים וחשובים שבנו את האדם שהפכתי להיות.
קרין עזרה לי ללמוד את החשיבות שבשיתוף הדדי בקשר בין מבוגר בתפקיד חינוכי לבין הילדים ובני הנוער שהוא מחנך. אלו אמנם שנות התיכון ולא נותרו לנו, לי ולתלמידים, עוד שנים רבות של מפגשים על בסיס יומי, אבל בזמן שנותר לנו יחד יכולתי להרגיש בחדות ובבירור את עוצמת ההשפעה שהייתה לשיחה שלי איתם, לחשיפה העצמית ולשיתוף הזה. לפתע היינו לשני צדדים שמשתפים זה את זה בדברים לא פשוטים, ולא כפי שהיה עד כה, כאשר צד אחד חושף והאחר רק מקשיב ומשקף. התקרבנו כולנו, שיתפנו יותר ודיברנו יותר. דווקא הרגשתי שהם דיברו ושיתפו לא מעט עוד קודם, אבל הנה גיליתי שהם משתפים מצידם הרבה יותר ברגע שגם אני משתף אותם.
לאחר המפגש הזה קרין ניגשה אלי בחיוך שהפעם נעדרה ממנו המבוכה שאפיינה אותו עד כה, ואמרה לי שהסיפור שלי עזר לה, היא מרגישה חזקה יותר ויודעת שלא טעתה כשבחרה להיות תלמידה בתיכון שאני המנהל שלו, כי הרגישה עוד אז שתמצא אצלי הבנה.
4
ביום המחרת קרין הגיעה לתיכון בין הראשונים, התיישבה על הספה וחיכתה למפגש הבוקר, בו מתכנסים כולם במבואה של התיכון לשיחת פתיחה של היום. אור חדש בהק בעיניה ולפתע היא נראתה מלאת מוטיבציה וכוחות להתנעת שינוי. במהלך היום הזה היא נכנסה בכל שעה לשיעור אחר.
"זהו. החלטתי ללמוד. דף חדש. יאללה! שאלוהים יעזור לי!" אמרה במסדרון בזמן ההפסקה הגדולה וצחקקה בדרכה לפינת העישון.
בסוף אותו יום היא ניגשה אלי ובפעם הראשונה ראיתי בפניה ארשת של דאגה.
"אתה יכול לנסות להתקשר לאימא שלי? היא לא עונה לי. כבר הייתה אמורה לבוא לאסוף אותי. קבענו ללכת לקאסטרו פה ליד בית הספר, לעשות קניות. היא לא עונה והיא לא הגיעה."
מיד שלפתי את הטלפון הנייד שלי מהכיס, אבל לצערי איריס לא ענתה גם לי.
כשקרין ראתה שלאחר ניסיונות חוזרים ונשנים אִמה לא עונה גם לי, משכה בכתפיה ואמרה, "טוב. היא בטח נרדמה לשנ"צ שלה ושכחה שקבענו. לא נורא, אגיד לחבר שלי לבוא לאסוף אותי."
"את בטוחה? גם אני יכול להקפיץ אותך, קרין," הצעתי, "אני לא שקט."
"אל תעבור על הכללים. אסור למחנכים לקחת את התלמידים ברכב שלהם. אתה יודע את זה. עזוב, חבר שלי יבוא תוך שנייה על האופנוע, הכול טוב. אסמס לו עכשיו רק שיזכור להביא לי קסדה. היה לי יום טוב היום. לא זוכרת מתי נהניתי ככה מלהיות בבית ספר..." אמרה וגיחכה, נופפה לי לשלום והתרחקה לה לכיוון השער, ויכולתי לראות שהיא שולפת עוד סיגריה מהקופסה ושולחת אותה אל פיה להצתה.
הגיעו שעות אחר הצהריים, ומצאתי את עצמי חסר מנוחה בבית. ניגשתי אל הפסנתר, אל הגיטרה, הכנתי עוד קפה, האזנתי לעוד דיסק, כשכל הזמן אני מנסה להתקשר אל איריס ואל קרין, ושתיהן אינן עונות לי.
בשעה 18:00 בערב החלטתי לנסוע אליהן הביתה, ליבנה. בעודי לובש את מעיל העור השחור שלי, ממש ליד הדלת, שמעתי את הטלפון הנייד שלי מצלצל.
על הצג הופיע השם איריס. עניתי, ולתדהמתי ענה לי קול לא מוכר של גבר.
"יהונתן, מנהל התיכון?" שאל הקול מעברו השני של הקו.
"כן. עם מי אני מדבר?" שאלתי.
"עם אריק, קצין המשטרה באירוע. ראינו שהיו ממך הרבה שיחות לאורך היום, עכשיו, כשהגענו לטלפון של איריס. איריס נפטרה היום. דום לב ככל הנראה. זה בבדיקה כרגע. צר לי לבשר. אני מבין שאתה המנהל של הבת שלה?" עצר לרגע ושאל.
נכנסתי להלם כבד. מחשבות רעות ודאגה גדולה תקפו את ראשי בבת אחת.
"אתה שומע אותי?! אתה המנהל של הילדה, יהונתן?" שאל קצין המשטרה בתקיפות.
"כן. כן," אישרתי. "איפה היא עכשיו? אני רוצה להגיע אליה."
"אני מבין. תראה, היא במעצר כרגע. חשודה במעורבות בניסיון רצח. מעבר לזה אני לא יכול לומר. אהיה איתך בקשר בקרוב," אמר וניתק.
לא ידעתי את נפשי. התקשרתי לחבריי לצוות ושיתפתי אותם בטרגדיה ובסיפור המעצר של קרין. הרגשתי שנחת עלי בניין שלם. קניון. דווקא עכשיו, כשנראה שהכול מתחיל להסתדר לקרין... וניסיון רצח?! של מי? מה? איך? קרין?! הדברים לא הסתדרו לי. לא בראש ולא בלב.
בלי הרבה מחשבה חזרתי למכונית שלי ויצאתי לתחנת המשטרה שבה הייתה עצורה קרין, במחלקת הנוער. השוטרים בתחנה לא אפשרו לי לראות אותה בשלב הזה. הם טענו שכרגע מתקיימת החקירה, הכול רגיש והם אינם מעוניינים בשיבוש כלשהו של תהליך החקירה. גם לא היו מוכנים להסגיר במה מדובר. ישבתי על ספסל מחוץ לתחנה, מודאג ומתוסכל. התחלתי להתקשר לכל מי שחשבתי שיוכל לעזור לי להגיע אל קרין.
אלי, בן דודה של אמי, שהיה דמות בכירה במשטרה בעבר, עזר לי בהבנת התמונה מתוך מידע פנימי שאז היה מסווג. היה ניסיון רצח בבית הכלא בו עצור אחיה של קרין. למעשה ניסו לרצוח אותו, את אחיה, בדקירה, ועלה חשד סביר שקרין ובן-זוגה הם שעמדו מאחורי הניסיון, כלומר הפעילו אדם כלשהו בתוך בית הכלא כדי שיבצע את הרצח.
ביום המחרת הלכתי להלוויה של איריס בבית העלמין ירקון. ציפיתי לראות שם את קרין, והיא אכן הגיעה לשם מלוּוָה בשתי שוטרות, כשפניה נפולים והיא כולה בוכייה. ראיתי אותה מרוסקת ומיהרתי להתקרב אליה. השוטרות סימנו לי מהר לשמור על מרחק. ניסיתי לנופף לקרין, לסמן לה שאני כאן. רציתי שהיא תסתכל עלי ותראה שאני פה איתה ולצידה, אבל היא הרימה את ראשה רק פעם אחת, הביטה בי בעיניים עצובות ובמבט קפוא, ושוב השפילה את מבטה.
זו הייתה אחת הלוויות המצומצמות והעצובות ביותר שנכחתי בהן. ראיתי שם לראשונה גם את שי, האח ה"טוב" של קרין, שהגיע חמוש במשקפיים כהים וגדולים ומירר בבכי כאשר כיסה את קברה של איריס באדמה ובחצץ. גם הוא היה מנוע מלהתקרב לקרין, ראיתי זאת כאשר התקרב אליה וניסה לחבקה והשוטרות בלמו אותו.
"זה לא פשוט לנו, שתדע," נעמדה לצדי לפתע קצינת משטרה. "הכול פשוט כל כך טרי. אנחנו חייבים להגיע לחקר האמת. כל דבר קטן יכול עכשיו לשבש חקירה."
הסתובבתי לשוחח איתה, אך היא כבר פנתה לעבר קרין ושתי השוטרות שליוו אותה.
חשבתי על איריס. על העצב הגדול שליווה את ההורות שלה. על הלב שחדל כי כנראה לא יכלה לשאת עוד עצב וכאב. איריס הייתה אם שניסתה לעשות הכול למען ילדיה. כל מה שיכלה, כשאינה חפה מטעויות, כמו כולנו. אבל הייתה לה כוונה טובה לקחת אליה ארבעה ילדים ולהעניק להם חיים טובים וחינוך טוב, כנגד כל כך הרבה נסיבות חיים מקשות. היא הזכירה לי כמה לפעמים אנחנו, כהורים, מוגבלים ביכולת שלנו לנתב את השביל עבור ילדינו.
כחודש אחרי הלוויה התקשר אלי אריק, אותו קצין משטרה שדיבר איתי אז מהטלפון הנייד של איריס.
"היי יהונתן, רציתי לעדכן אותך שקרין נמצאה בלתי קשורה למעשה, אך החבר שלה ככל הנראה כן קשור. בכל מקרה, אם פעל — הוא פעל שלא בידיעתה. הוא נשאר בשלב זה במעצר וקרין יצאה מכאן לפנימייה טיפולית לנערות בסיכון. אינני יכול כעת למסור פרטים על הטיפול של שירותי הרווחה במקרה, אך יש מכתב שקרין ביקשה ממני שאמסור לך. תוכל לעבור אצלי בתחנה היום ב-17:30?"
"בוודאי," עניתי, "תודה רבה שעדכנת אותי."
ובאותו אחר צהריים אני זוכר את עצמי נוסע ברכב אל תחנת המשטרה כשברקע הנסיעה מתנגן לו בלופ האלבום השלישי של אביב גפן. כשהגעתי לתחנה ראיתי שהקצין מחכה לי על מדרגות התחנה עם המעטפה בידו.
הרכנתי ראש בתודה כאשר התקרבתי אליו ואספתי את המכתב מידו, לא לפני ששאלתי מה שלום קרין.
"קשה לה מאוד, אבל היא חשה הקלה שהחקירה שלנו כאן הסתיימה."
"מסור לה בבקשה שאני כאן לצידה ובשבילה," אמרתי ובעיניי החלו לצוף הדמעות.
"אני בטוח שהיא יודעת את זה. אני מאמין שלכן כתבה לך את המכתב."
נכנסתי לרכב ונסעתי להביט בשקיעה מחוף הים הקרוב.
שם, מול השקיעה, פתחתי את המעטפה והשמעתי לעצמי ברקע את השיר שהכי מרגיע אותי — the wall של ברוס ספרינגסטין.
פתחתי את המכתב שהיה מקופל במעטפה והתחלתי לקרוא:
היי יהונתן.
תודה על כל המאמצים שעשית למעני.
אני פוחדת מהכול. אני רחוקה מלהבין ולעכל. כל המעט שהיה לי בחיים הלך ואבד. אני לא מאמינה שאין לי את אימא שלי. שאיבדתי אותה ושלא הייתי לצידה ברגע האחרון שלה.
תודה שהגעת ללוויה שלה. סליחה שלא התייחסתי אליך.
אתה בטח תוהה במה הסתבכתי, או שאתה כבר יודע. בכל אופן, אני אגיד לך שדן אחי אנס אותי כשהייתי בת שבע. אימא גילתה ובחרה שלא להסתיר את זה, הסיפור התפוצץ ודן יושב על כך בכלא. זה לא משהו שאני בכלל מדברת עליו. גם לא עם עצמי. אבל הגעתי לרגע כזה, אולי כי שתיתי יותר מדי, שסיפרתי על המקרה לחבר שלי.
משם קרה מה שקרה וחשבו שאני ביקשתי ממנו לפגוע בו. החבר שלי הודה במשטרה במעשה ועוד יהיה משפט. בכל אופן, אני כבר לא בקשר איתו.
אמרו לי שאני עוברת עכשיו לפנימייה. אני זוכרת היטב שגם אתה היית. חשבתי למות, אבל בחרתי כרגע לנסות ולהיות "באטמנית", כמו שאתה אומר... אחת כזו שהחיים היו רעים אליה והיא בחרה בכל זאת לקום ולעשות עם זה משהו טוב.
כמו שאתה עשית עם החיים שלך.
אני רוצה להמציא את עצמי מחדש במקום החדש. לפתוח בחיים חדשים. לא יודעת עדיין מאיפה יהיו לי כוחות.
אני לא רוצה שנהיה בקשר, יהונתן. זה קשה לי. אני חוששת שאתה תזכיר לי את המקום הכואב שלי, כמובן מבלי שתתכוון לכך, אבל ככה אני ארגיש.
תודה על כל מה שנתת לי. זה ילך איתי הלאה.
תשכח אותי, אבל לא באמת.
קרין
דמעות זלגו מעיניי, אבל הן לא היו דמעות של עצב או התרגשות, אלו היו דמעות של שמחה. שמחתי לקרוא בתוך כל הכאב, הכאוס והאובדן הטרגי, את האמונה של קרין בעצמה. בכוחות שלה. העוצמה שלה שבקעה לה ככה מבין השורות. משהו בחרדה שלי לגביה נרגע שם ברכב, כשקיפלתי את המכתב שלה והחזרתי אל המעטפה, לצלילי הגיטרה החשמלית הנוגה של ספרינגסטין.
5
החלטתי לכבד את בקשתה של קרין, אבל במידה.
די מהר גיליתי לאיזו פנימייה היא הועברה, ובעזרת קשרים אישיים הגעתי אל אנשי הצוות שמלווים אותה שם. דאגתי להתעדכן כל שבוע במצבה, ולימים שמעתי שהיא מתאוששת ומצליחה לחוות שם חוויות טובות. לאורך השנים ביקשתי כמה פעמים שימסרו לקרין שאני מעוניין להגיע ולבקר אותה בפנימייה, אך היא סירבה בתוקף, כך מסרו לי אנשי הצוות של הפנימייה באי נוחות, שוב ושוב.
בימי האזכרה של איריס עליתי לקברה שנה אחר שנה, בתקווה לזכות ולראות שם את קרין, אך היא לא הייתה שם. הנחתי שהיא מגיעה לכאן בזמנים אחרים המוקדשים לשתיהן.
לימים, כשהספר הראשון שלי ראה אור, היומן שלי החל להתמלא בהרצאות. לפעמים מצאתי את עצמי על הבמה חמש פעמים ביום, שבכל אחת מהן אני מופיע בפני קהל בנקודה אחרת בארץ. זו הייתה תקופה שופעת הצלחה, אך בפן הכלכלי היה בה דוחק עבור עסק קטן ומתחיל שכמוני, כך שעמדתי במצב לא נעים כשדני, חברי משכבר הימים וראש החוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב, ביקש ממני לבוא ולהרצות בהתנדבות בטקס הענקת התארים לבוגרי החוג שלו.
יום ההרצאה היה אביבי ויפה, כך שלפני הגעתי לטקס הבוגרים של דני באוניברסיטה נסעתי בדרך נמיר והחלטתי לפנות ולעצור ממש ליד תחנת הכוח של רידינג, בנמל תל אביב, כדי להביט בים. התמלאתי באוויר ים וקצת שמש, ורק אז יצאתי אל האוניברסיטה.
כבר בחניה ראיתי את דני, שחיכה לי שם עם חיוך מאוזן לאוזן, מחזיק בידו תעודת הוקרה שדאג להפיק עבורי מטעם האוניברסיטה, כאות תודה על ההרצאה בהתנדבות.
"חכה, תן לי אותה אחרי ההרצאה, אם היא באמת תהיה משמעותית וטובה," אמרתי לדני וצחקתי כשחיבקתי אותו חזק אחרי זמן רב שלא התראינו.
הוא הוביל אותי אל האולם ואחרי זמן קצר עליתי על בימת העץ הכהה של אולם סמולרש. זו במה שאני אוהב והזדמן לי לעלות עליה כמה פעמים בחיי ולתת הרצאות, בעיקר בכנסים של מנהלים ומדריכי פנימיות של המנהל לחינוך התיישבותי.
האור באולם התעמעם, נשארתי עם הזרקור הכתום החם שכוּוַן אלי. על המסך שמאחוריי התנוססה לה התמונה שלי כתינוק בן יומו עטוף בזרועות אבי. האגודל שלי נגע בלחצן השלט שהחזקתי בכף ידי, כדי להעביר שקופית.
לקחתי את המיקרופון ופצחתי בהרצאה. סקרתי בעיניי את הסטודנטים והסטודנטיות הנרגשים מהמעמד של טקס הענקת התעודות, חדורי שליחות חינוכית טהורה, כזו שיכולתי לחוש בעצמותיי מהבמה.
כעבור כמה דקות התחלתי להרגיש יובש בפה. שלחתי יד אל שערי והעברתי בו את אצבעותיי. התבלבלתי. השתתקתי לרגע, קופא במקומי. הבטתי בדני, שישב מולי בשורה הראשונה, וראיתי שהחיוך מלא הנחת שהיה לפני רגע על פניו, נעלם לו והתחלף בהבעת חרדה.
ואז ראיתי יד מורמת אלי מהקהל בנפנוף של שלום.
ידה של קרין, שהביטה בי בעיניים בורקות מהקהל בחיוך הנבוך שלא ראיתי כבר שנים.
