“#
אחד המשעממים שיצא לי לקרוא לאחרונה. למה לא נטשתי? הייתי בטוחה ששטראוב צוחקת עלי. שתכף היא תתעשת ותתחיל לכתוב כראוי לרעיון החביב שהיה לה. לא הייתי מתקטננת איתה, הייתי במצב רוח די סלחני, אבל הספר...
הרעיון – לא מקורי אבל חביב – על אישה שהולכת לישון בת יום פחות מארבעים ומתעוררת ביום ההולדת השש-עשררה שלה. הדבר הראשון עליו היא חושבת הוא – איך לחזור הכי מהר ליומולדת 40... זה מסביר אולי איך שטראוב פיספסה את הרעיון.

זה לא שנראה לי ששווה לשאוף לחזור לגיל 16. חס וחלילה. אבל הגיבורה המנומנמת של שטראוב לא מתעניינת בשום דבר שנובע מהמצב המיוחד אליו נקלעה (אולי חוץ מסקס עם החתיך של הכיתה, שאותו פיספסה בגיל 16 המקורי) לא מעניין אותה לבדוק איך היא (באמת) מבפנים, מה היתה יכולה לממש ולא מימשה בגלל הנחות שגדלה עליהן. האמת היא, שהגיבורה משעממת גם בגיל 40. היא פחות או יותר נשארה באותו מקום ועשתה את אותו דבר בחייה. אותה "חברה טובה", אותו "מקום עבודה" שהיה זמני והפך קבוע, אותו בר ששותים בו, המון איזכורי תרבות ניו יורקית, שאומרים בודאי משהו לאלה שמכירים אותם. בקיצור – שיעמום. [למען הסר ספק – אני לא שופטת אותה על השיעמום שהם חייה. ככה זה החיים היומיומיים. ולפעמים חיים מעניינים הם אסון] הספר הופך והופך שנית את חייה של אליס, אבל שום דבר ממה שמנסה שטראוב לעשות לא גרם לי להתעניין.

זה לא שאני חושבת שהחיים צריכים להיות בידור אינסופי, שינויים תזזתיים, מופעי זיקוקים וחוויות בכל רגע. זה מתכון בטוח לצאת מהדעת. מצד שני, אני לא חושבת שחיים של כל אחד מתאימים לספר. בעיקר אני חושבת שלא כל אדם עם כשרון כתיבה יכול להיות סופר. ושטראוב היא דוגמה מצויינת. יש לה, כנראה, כישרון כתיבה. היא קצת מתקשה בטוויית סיפור, אבל גם זה לא היה פוסל אותה, לדעתי, לו היה בכתיבתה איזה שאר-רוח, ניצוץ טיפה שובב ויוצא דופן, קצת הומור... אבל היא רצינית להחריד, מתנהלת באופן הכי בנלי. דמויותיה לגמרי COMME IL FAUT. מתבקש להשוות את הספר הזה לספר אחר, שמאד אהבתי "חיים ועוד חיים" של קייט אטקינסון. היא עשתה עם רעיון דומה מטעמים ספרותיים, מה שמדגים היטב את העובדה, שאם יספקו, נגיד, לחיים כהן ולי את אותם מצרכים, הוא יכין מנה לתפארת ואני? אלה שאין להם ברירה יאכלו בנימוס מה שהכנתי...”

“יותר-לא-אקנה-ספר-לא מוכר- בלי-להסתכל-על-ביקורות
יותר-לא-אקנה-ספר-לא מוכר- בלי-להסתכל-על-ביקורות
יותר-לא-אקנה-ספר-לא מוכר- בלי-להסתכל-על-ביקורות
יותר-לא-אקנה-ספר-לא מוכר- בלי-להסתכל-על-ביקורות
יותר-לא-אקנה-ספר-לא מוכר- בלי-להסתכל-על-ביקורות
*
אוקיי, מקווה שהמסר חלחל.
*
ועכשיו מהתחלה:
בת אדם חוזרת מעבודה, עוברת דרך קניון מלחה. מתה מרעב, מזמינה אוכל באחת החנויות שם. פותחת מחשב כדי להתקדם בינתיים עם כמה עבודות. ואז המחשב לא נדלק. מנסה בכה, מנסה בכה-הגולם לא מתעורר. איף. טוב, נו מילא, העבודות יחכו קצת, אבל המנה עוד מעט מוכנה (פסטה, אם נורא חשוב לכם לדעת) ומה היא תעשה פה כל הזמן?!  ("לאכול" זאת לא עשייה על פי דרכה הקלוקלת) ואז היא נזכרת שיש פה סטימצקי והרבה זמן היא לא התפרגנה על ספר חדש.
הבת אדם היקרה הנ"ל נכנסת לסטימצקי כרוח סערה (עוד רגע יקראו לה לדלפק) ועיניה נופלות על ספר עם שם נחמד, כריכה נחמדה וכיתוב אחורי נחמד. היא מחליטה שאם ככה, הספר נחמד, וגם כתוב שם משהו על יום הולדת, ועוד רגע יש לה, וכתוב שם משהו על החלטות חשובות ושינויים בחיים, וזה רלוונטי לה, אז היא מחליטה לקנות. מגלה שהספר עולה מאה שקל ו וואלה, היא ממש לא תכננה. אבל אז היא נזכרת שיש לה שובר שווה ממש שהיא קיבלה שי לחג וניתן למימוש בסטימצקי אז מחליטה לפצל את התשלום. חוזרת שמחה וטובת לב, אוספת את ההזמנה מהדלפק ומתחילה לקרוא. חוזרת הביתה וממשיכה לקרוא בדרך. מגיעה הביתה וממשיכה לקרוא ומתאכזבת קשות. קשות אבל. הלוואי והייתי יכולה לחזור אחורה בזמן ולעשות שאני אקנה ספר אחר.
וואי, איזה ספר נוראי. 
הכתיבה-מעולה. זורמת, קולחת, משעשעת, מלאת פרטים ותיאורים קולחים. 
העלילה-מה? מה זאת הזוועה הזאת? מי המו"ל שמאשר להוציא ספר כל כך מבאס? באמת, מהמבאסים שקראתי. וקראתי המון ספרים בחיי הקצרים.
האמת שעד לקטע של החזרה זמן בפועל עוד האמנתי שזה ספר טוב.
הגיבורה שטחית באופן מייאש ואני אפילו לא זוכרת איך קוראים לה מרוב שהיא לא מעניינת אותי, אבל כאמור הכתיבה מפצה.
ואז היא חוזרת אחורה בזמן, ושלא כמו בספרים אחרים מהז'אנר שזה בדרך כלל קורה פתאום ואתה לא מבין מאיפה זה נפל עליך,
כאן ידעתי מראש שהיא עומדת לחזור אחורה (הכריכה, חברים, למי ששאל. הכריכה ההיא ששקרה לי בחנות שהספר הזה שווה משהו) וחיכיתי לראות איך זה יקרה ומה זה יחולל. ו-בום! העלילה ההכי פחות תפורה והגיונית בתולדות החזרה בזמן!
מי יכול להואיל ולהסביר לי (ספוילר) איך בדיוק, יכול להיות, שאליס (כ-ן זה היה השם שלה נראה לי) חוזרת אחורה כל פעם לאותו יום, והסובבים אותה הקרובים לה מעודכנים בכך שהיא מהעתיד כרגע. בהנחה שהם לא חזרו אחורה בזמן, והיום הגורלי ההוא התרחש בחייהם פעם אחת בלבד, אז העסק די מוזר. או שלא הבנתי. לא יודעת. והקטע עם אשתו החדשה של אבא שלה בכלל מוזר.
[ובלי קשר, מה נסגר עם ה"אחים בזמן" הזה? נשמע משעמם עד מוות, זה מה שעשה את זה לכל הדור הזה שם עד כדי עיבוד לסדרה שהופכת לכל כך פופולרית ותקיעת השם של אבא שלה בכל תשבץ וחור? או-קיי, מוזר.]
תאמרו שזאת פנטזיה? גם בפנטזיה, במיוחד כזאת שלא כתובה כפנטזיה אלא במסגרת של העולם ההגיוני והמוכר, צריך להיות סדר וחוקיות הגיוניים. כמו בדוגמאות של ספרי החזרה בזמן האחרים שהיא הזכירה (אהבתי, אגב, את שבירת הקיר הרביעי שם. נקודה חיובית).
ומה נסגר עם החלוקות של הספר? מה בדיוק שונה שם בין כל חלק (חוץ מהראשון שמתרחש כולו לפני שהגבר מתחילה לחזור בזמן ולא לעשות עם זה כלום) ?
והעיקר-למה אליס (?) הזאת חוזרת אחורה בזמן ולא עושה כמעט כלום חוץ מלאכול במסעדות? נכון, עוד כמה דברים, אבל זה בעיקר? (הכול בגלל שקניתי אותו בהיסטריה בזמן שחיכיתי לפסטה?)
וחוץ מזה-איך, למען השם, כותבים ספר שלם שאין בו אפילו דמות אחת קצת עמוקה ו"תהליכית"? למה אף אחד שם לא עושה שום דבר עם עצמו? למה הדבר היחיד שמשתנה בספר הזה זה המסעדות הניו יורקיות?
ועוד כמה תהיות שניסיתי להבין את פשרן אבל נראה לי גם ככה בזבזתי יותר מדי זמן מהראוי לספר המעפן הזה שבגללו ירדו לי חמישים שקלים מה"שי לחג" הקדוש (שמשום מה אני מתייחסת אליו יותר בכבוד מלכסף מזומן רגיל, שגם ממנו ירדו לי חמישים והכול בגלל הפזיזות שלי. יותר-לא-אקנה-ספר-לא-מוכר-בלי-להסתכל-קודם-על-ביקורות, זתומרת מקווה).
אז עד כאן להיום, ואגב, אני מציעה למכירה ספר שנקרא פעם אחת בלבד, נקנה במאה יותר מדי, נמכר בחמישים. מי מעוניין.”

“כבר כתבתי שאני אוהבת ספרים שמגיעים בעיתוי הנכון ונקראים בזמן הנכון ויותר מכך כשהם נכנסים ללב וננעצים שם , כך קרה לי עם ספרה של אמה שטראוב באותה שעה מחר , שכריכתו הורדרדה והמהממת קראה לי בעיתוי של חופשה כייפית שהיתה לי.
חוץ מזה שהיתה לי חוויה מהנה של קריאה בספרה הקודם של אמה כולם מבוגרים כאן אז זרמתי ונהניתי שוב , אך הפעם היתה לי חוויה יחודית מהנה אחרת של מסע בזמן בפרוזת מתח ההופך לו בערבוביה עם מד"ב של פנטזיה רכה ובזכותו נחשף לי עולם מרתק ומהנה נוסף וחדש של קריאה שבטוחה שאקרא .
"כל סיפור יכול להיות קומדיה או טרגדיה , תלוי היכן מסיימים אותו . זה הקסם . איך אותו סיפור יכול להיות מסופר באינספור דרכים " ....
תכירו את אליס סטרן רווקה בת 40 , בזוגיות עם מאט הצעיר ממנה בחמש שנים . הם לא חולקים דירה משותפת . היא מתגוררת לבדה בדירתה בברוקלין , והוא בדירתו במנהטן .
יחסיה עם אמה תמיד היו מרוחקים ולעומת זאת יחסה עם אביה הספר היה יחס חם אוהב ומיוחד במינו , היא גם גדלה איתו לאחר שהוריה התגרשו ..
אליס מרגישה שחייה סבירים עד בינוניים , אומנם יש לה עבודה מסודרת בבית ספר היוקרתי בלוודור בו גם למדה בילדותה , אך כל חברותיה נישאו והקימו משפחות , והיא מרגישה סוג של החמצה מחייה , וכשמאט מציע לה הצעת נישואים היא נרתעת ודוחה את הצעתו ואף נפרדת ממנו .
היא מרגישה מבולבלת וחסרת מנוחה , כאילו הקרקע נשמטת תחתיה , כשאביה מתאשפז במצב סופני והיא רק חושבת מה היתה רוצה לומר לו שלא הספיקה , ומרוב שהמחשבה מהדהדת לה בתת מודע בחוזק ובעוצמה ביום שהיא מגיעה לחגוג את יום הולדתה ה40 בבר נוסטלגי בו היתה מבלה בצעירותה היא משתכרת ונרדמת בסמטה לצד הבר , וכשהיא מתעוררת להפתעתה היא חוזרת לשנת 1996 השנה בה היתה בת 16 sweet sixteen ובמנהרת זמן עבר שכביכול הווה עבורה הווה , עתידה החדש נפתח , מופיעות בפניה הזדמנויות בלתי מוגבלות , ובשינויים של בחירות האם חייה משתנים והופכים לאחרים ? ...
אמה מרתקת ומרגשת בכתיבתה במסע הזמן בעבר והווה של אליס , וסוחפת בפנטזיה רכה עד אשר לא ניתן להניח את הספר מהיד כשהספר מחולק ל6 חלקים ובתוכם פרקים קצרים הנקראים בשטף באחת .
אז למי שטס בקרוב , ספר טיסה נחמד בו תמצאו הומור ועצב ונקודת מבט אחרת על בחירות בחיים ובעיקר שלל תובנות החיים עטופות ברגש ממש כמו סוכריה אז שתהיה קריאה מתוקה”

“בקצרה - ספר מעולה, רעיון חזק ויוצא דופן, מציאותי להפליא.
קראתי אותו בכל שבת במשך חודש וחצי בערך והשבוע סיימתי, וברגע שסגרתי אותו העברתי אותו לאמא שלי שתקרא גם.
אודה, ההתחלה קצת קשוחה. היא ארוכה מדי ללעיסה, קצת מבאסת ואפורה, אבל בגדול זה הדבר היחיד שבעייתי בה - האורך. התוכן עצמו מותאם היטב לסיפור ומכין את הקרקע למהלך הבא. הייתי שמחה אם ההתחלה הזו הייתה קצרה יותר, אבל מכל זווית אחרת היא הייתה מדויקת.
מבנה הספר יוצא דופן ואולי לא יתאים לכל אחד, אבל ברגע שנכנסתי לזה - נכנסתי לזה. הרעיונות שהסופרת מביעה באמצעות התנועה בזמן, המבט אחורה ואז קדימה ושוב אחורה וקדימה, גורם לך לתפוס פרופורציה באופן שלא יצא לי לחוות לפני כן בעקבות קריאת ספר. כלומר, כן, לא חסרים ספרים שמשדרים "תעריכו את הרגע", אבל הספר הזה ממש מראה לי את המסר במקום לדחוף לי אותו לפרצוף. חוויתי אותו במאה אחוז.
כי נקודת הזמן בעבר הייתה מוקדמת מדי, ונקודת הזמן בהווה הייתה מאוחר מדי, ואיכשהו תמיד ייחלתי לאיזשהו אמצע, עד שקלטתי שלא. זה בדיוק העניין. מסע בזמן הוא לא קל ופשוט ונוח, הוא ספציפי ונוקשה ושברירי. מטאפורית אבל גם מילולית - בסופו של דבר אין לנו אפשרות לשלוט באיזה רגע אנחנו חיים נכון לעכשיו, נותרה לנו רק האפשרות לחוות אותו.
אז בגדול, ספר מעולה, ממליצה בחום. מעורר מחשבה (מהווה סטייה מספרי הסופש הרגילים שלי, שלא דורשים מוח) אבל לגמרי שווה את החוויה.”