פרק 1
ווין
נולדתי עם לב דפוק.
באופן המילולי והסמלי של המילה.
בעיני רבים מיקיריי, אני המרשעת קרת הלב בכל הסיפורים, אך למרבה האירוניה, אני גם חולה במחלת לב שבסופו של דבר תהרוג אותי. איזה מזל יש לי.
אם זו התוכנית הגדולה של אלוהים בשבילי, אז אני מסודרת.
נכנעתי.
הדם נוזל מקצות אצבעותיי. הוא קר יותר ממה שחשבתי שיהיה. למרות מה שחלק מהאנשים אומרים, אני מרגישה את הכאב — כן, זה בהחלט, בהחלט כואב.
טיפות אדומות מטפטפות על האריחים שמתחתיי, מקשות עליי להתרכז. מקשות עליי לזכור את הדברים הטובים שכביכול אמורים עכשיו, לקראת הסוף, להציף את מוחי.
רק הדברים הרעים עולים בראשי. האנשים האכזריים וכל הדברים שאמרו; הדברים שאמרתי גם.
מי שטבע את הביטוי 'מילים לא יכולות לפגוע' הוא אידיוט, אתם לא חושבים? מילים בהחלט יכולות לפגוע. אבל תודה שניסיתם בכל דרך לשכנע אותי שלא. זה לא עבד.
קוראים לי ווין קולדפוקס. אני בת עשרים ושש ואני רוצה למות.
אני רוצה למות.
הינה — אמרתי את זה.
זה משנה משהו?
זה מפתיע מישהו, את האנשים שבסתר ידעו, אבל המשיכו לקרוא לי בשמות כמו מרושעת, כלבה אומללה, מפלצת?
התשובה היא לא, סביר להניח שלא, אולי קצת.
לפעמים האפלה שבתוכי חושבת שזה מה שהם רצו לכל אורך הדרך — שאיכנע סוף־סוף.
ובכן, ברוכים הבאים למופע האימים.
המסך סוף־סוף יורד.
לעולם לא תהיה דרך להסביר למה אני ככה. זה משהו שאת נושאת עימך וחווה לגמרי לבד. בור עמוק וריק בגופך שלעולם לא נסגר, לא משנה במה את מנסה למלא אותו. לא משנה עם איזה חוט את מנסה לתפור כדי לסגור אותו, הוא יישאר פעור ומגרד. יציאת חירום שמחכה בסבלנות לכל התועים שלא מוצאים את דרכם.
הרופא שלי טוען שזה חוסר איזון כימי במוח שלי, ופאק, הוא בטח צודק. אבל זה לא משנה את העובדה שבסוף, תחושת האפסיות הגולמית שזורעת הרס בכל ישותי, היא מאוד אמיתית, ובכלל לא כימית. הכדורים לא עוזרים, הם מעולם לא עזרו, ולא נראה שמישהו מהמטפלים שלי מבין למה אני דפוקה כל כך.
הם חושבים שאני מעמידה פנים או משהו. שימשיכו לשער השערות.
אני בוהה בתקרה השטוחה של חדר בית החולים, מנסה לא להסתכל על אחי. אני ערה כבר לפחות שעה ואף אחד מאיתנו לא אמר מילה לשני.
"למה?" ג'יימס שואל לבסוף, ידיו אחוזות לפניו, פרקי האצבעות לבנים. החליפה שלו בצבע כחול כהה, ויושבת עליו בול. היא נראית יקרה. גם השעון השחור שעל ידו חדש. מתנה ממאהבת חדשה? מתנה לעצמו על שהוא מצליח כל כך? אני לא טורחת לשאול.
"אל, ג'יימס." אני נושמת עמוק ומזדקפת במיטה, פוגשת במבטו בחוסר רצון.
"למה את לא יכולה פשוט... לא להיות ככה?" אחי מעביר את ידו על פניו העייפות. עיניו החומות כבדות מצער וכעס.
כן, כי ביקשתי להיות ככה.
"ניסיתי להסביר לך את זה הרבה פעמים, ג'יימס. אתה לא מצליח להבין — ולעולם לא תוכל," אני ממלמלת בחוסר התלהבות. פעם היה מכעיס אותי כשהוא שאל. אבל אלה שלמרבית מזלם לא חוו את זה בעצמם, לא יצליחו להבין את התחושה.
ג'יימס מכווץ את גבותיו וחוזר לשלב את אצבעותיו, מצמיד אותן לשפתיו בתנוחת חשיבה, מרפקיו נשענים על ברכיו, והוא מביט בי מזווית החדר כאילו אני חיה לא ממושמעת. הוא מניד בראשו ומביט החוצה מהחלון בשקט לכמה דקות, לאחר מכן הוא נשען לאחור בכיסא הכחול והזול שנראה משומש מדי ולא נוח. אני שרועה במיטה, ידיי המאוגרפות אוחזות בסדינים, ואני לא מסיטה את עיניי משלו כדי שלא אצטרך להסתכל מטה על מפרקי כפות ידיי. הם כואבים, אבל אם לא אסתכל, לא אצטרך להתמודד עם המציאות הדוחה. אם לא אחשוב על כך, אז זה לא משנה. והיום שלי ממשיך.
אני חושקת את שיניי ומנסה להקל על המתח בינינו. "לא היית צריך לבוא עד לכאן."
ג'יימס שונא בתי חולים. כל מה שקשור בהם, אני מניחה. הצוות הסיעודי המותש, החדרים האפורים והקודרים, חד־הגוניות של הווילונות שמכסים את החלונות הקטנים, הריח. המוות שנדמה שמתמהמה בתוך הקירות.
ליתר דיוק, הוא שנא בתי חולים מאז שאימא מתה.
הוא נעמד והולך אל עבר המיטה, והלב שלי שוקע כשאני מבינה שהוא בוכה. מעולם לא ראיתי אותו בוכה, אפילו לא פעם אחת. ג'יימס קולדפוקס הוא איש קשוח, אחד שמסתיר את רגשותיו ולא מראה את הסדקים שלו. הוא אוטם את עצמו עמוק בתוך חומות שנבנו בבטון לפני הרבה מאוד זמן. אבל הלסת שלו רועדת והוא תופס את ידי בעדינות כשהדמעות שלו מתנפצות על עורי.
אני מסיטה את מבטי לרצפה האפורה והמשעממת של החדר הפאקינג מדכא הזה. אני לא יכולה לסבול להסתכל לו בעיניים. אני יודעת שמה שעשיתי היה לא בסדר.
אבל אני עייפה כל כך. איך אוכל להגיד לו שאני רוצה לישון לנצח? בערוגה של ורדים או בכד אפר מזורגג, זה לא משנה — בכל מקום שהוא לא כאן.
אני בוערת מבפנים, וזה כואב.
אני רק רוצה שיפסיק לכאוב לי.
הייתי צריכה לבנות חומות של בטון כמו שלו. אני הלכתי על פגיעות ואהבה מטופשת וחסרת טעם. לעיתים קרובות אני תוהה אם הייתי שונה אם לא הייתי מנסה. עכשיו החומות שלי בלתי חדירות — אף אחד לא נכנס, ואני לא יוצאת החוצה.
ידיו של ג'יימס חמות והוא אוחז בשלי ברגש כשהוא ממלמל. "זו העבודה? נפרדת שוב מהאידיוט ההוא סיילם? מה כל כך לא בסדר עם החיים שאת מעדיפה למות?" הוא נד בראשו ועיניו עדיין מביטות מטה, וכשאני לא מגיבה, הוא ממשיך בקול רועד. "אני אוהב אותך, ווין. כל כך, כל כך הרבה. אני רוצה שתדעי את זה, בסדר? את כל מה שנשאר לי בעולם הזה."
העבודה על הפנים, כן. אני לא מזכירה שבדיוק התפטרתי מהעבודה השלישית שהייתה לי השנה.
משרדים של חברות גדולות הם כמו מחנות אימונים למתאבדים. דוחסים אותך לתא בגודל של שירותים ומצפים שיהיה לך טוב, "רק תוסיפי כמה עציצים ותמונות משפחתיות." כל היום, יום אחרי יום, את יושבת ושומעת אנשים משתעלים, ומסתכלת לתוך העיניים המתות שלהם. שומעת סיפורים על אלה שפורשים סוף־סוף מהמסע האין־סופי של הקדשת כל חייהם לחברה שתמצא להם מחליף תוך שבועיים.
סיילם היה רק איזה אידיוט שעשיתי איתו סקס. והסקס לא היה כזה טוב. הוא בגד בי. לא היה לי אכפת — סוף הסיפור עם השמוק הדפוק.
אני מניחה, שלהיות כל מה שנשאר לג'יימס זו לפחות סיבה מספיקה לנסות להחלים. אבל ניסיתי... כל כך הרבה פעמים והעצב לא עובר. הלילות שביליתי בוהה בחשכה לא מתבהרים.
"אני רוצה שנדבר על להכניס אותך למוסד שיקומי." הוא מרכין את ראשו כשהוא מדבר וליבי שוקע.
"אתה רוצה לאשפז אותי במוסד מזוין?" אני מנסה למשוך את היד שלי ממנו אבל הוא מחזיק חזק. אני מרימה את עיניי לשלו, והכעס שלי מתפוגג מייד כשאני רואה את הצער שמגיע היישר מנשמתו. כל האוויר יוצא ממני. "אני מצטערת... אתה יודע, אני חושבת שאולי זו תהיה החלטה טובה." אני מצמידה את ידי האחרת אל המצח בניסיון לכבוש את כאב הראש האימתני שחופר לי בגולגולת. "אני רק... כל כך עייפה, ג'יימס."
הוא מתיישב לידי ומניד בראשו. "זו לא אשמתך שאת ככה... דיברנו על זה כבר כל כך הרבה פעמים, ווין, אבל את יודעת מה?" קולו עולה והוא יושב זקוף יותר. הבהוב מחליא של תקווה עובר בעיניו. "מוסד השיקום הזה יעזור לך. יש להם את אחוזי ההצלחה הכי גבוהים בריפוי אנשים כמוך."
ריפוי אנשים כמוך. אנשים. כמוך.
המוח שלי הוא מגפה שיש לרפא ואנשים כמוני נדונים לרדוף אחר השיקוי המסתורי הזה.
האם זה יהיה אותו הדבר כשאירפא?
אם אירפא.
אני מהנהנת בהסכמה, משתוקקת לעבור לדברים מדכאים פחות, כמו מזג האוויר. כל דבר שישנה את הנושא יהיה טוב, אפילו העבודה של ג'יימס בחברה הגדולה, שהוא שמח בה כל כך. כל אחד יכול לראות שהנשמה שלו נמקה לאיטה. זה מה שהעולם האמיתי עושה לנו, לא? לטחון, לטחון, לטחון ארבעים שעות ויותר בשבוע, רק כדי לעמוד אחר כך בחנות המכולת ולדאוג אם את יכולה להרשות לעצמך לקנות אוכל.
אבל אני מניחה שהוא מצליח הרבה יותר ממה שאני אי פעם הצלחתי. אולי הוא לא דואג לדברים כאלה. "אז, אתה חושב שתקבל את הקידום ההוא?"
"הבוס שלי אמר שזה בטוח, אקבל אותו בששת החודשים הקרובים —"
"היי, גבר, זה כבר אחרי שעות הביקור. אני מצטער, אבל אתה צריך לעזוב." אח נכנס לחדר סוחב איתו שקית של אינפוזיה, וכמה מגבות לבנות, קוטע את ג'יימס באמצע. שערו השחור מונח באופן מושלם על ראשו המדהים, הלסת שלו חדה, ולעיניו יש גוון מפתה מאוד של כחול.
הוא יפה תואר — אבל יש משהו בדרך שבה הוא מסתכל עליי שמרתיע אותי. לא ההבעה מלאת הרחמים שנעוצה על פניהם של אנשי הצוות האחרים. ההבעה שלו קרה, מרה, ואולי קצת סקרנית.
ג'יימס מגלגל את עיניו אל האח אבל מחייך אליי. "אחזור מחר. אני נמצא באכסניה מעבר לכביש למקרה שתצטרכי משהו, אוקיי?"
אני מנפנפת בידי בביטול. "אני אהיה בסדר. זה לא כאילו שהם הולכים לתת לי לעשות משהו כאן," אני אומרת כבדיחה אבל ג'יימס לא מוצא אותה מצחיקה בכלל. האח, לעומת זאת, צוחק בקרירות כשהוא סוגר את הווילונות ומניח את המגבות על שולחן הקפה הקטן שמתחת לחלון.
ג'יימס ואני מפנים אליו יחד את ראשנו בחדות. אני בהלם, אבל אחי זועם.
"אתה פאקינג צחקת עכשיו על המצב של אחותי? היא פאקינג חולה!" הוא צועק והודף את האח אל פינת החדר. אני כמעט נופלת מהמיטה כשאני מנסה לעצור אותו.
"תפסיק! התלוצצתי והוא צחק, זו לא אשמתו," אני מפצירה באחי.
ג'יימס אוחז באגרופיו במדיו של האח ובוחן את תג השם שלו.
"טוב, אני עומד להגיש תלונה דבר ראשון בבוקר, האח האל." הוא משחרר את האח האל, מביט בי בהתנצלות ונפרד במהירות, לפני שהוא עוזב בכעס, וניגש היישר לשולחן הקבלה במקום ליציאה.
נהדר. עכשיו אני מרגישה כמו אידיוטית.
האח האל מגחך בשקט כשהוא מחליף את שקית האינפוזיה שלי, ואני מעיזה לשלוח אליו מבט. מנורת השולחן מאירה את פניו מלמטה ועיניו הכחולות יורדות אליי כשהוא מסיים. אני נושמת עמוק כשעינינו נפגשות. הוא פאקינג יפהפה. קשה להאמין שהוא באמת אח. הוא לא בדיוק נראה הטיפוס האינטליגנטי והעוזר.
מתחת למדים הוא לובש טישירט של אָנְדֶר אָרמור — מהקוצים הקטנים שמציצים על מפרק כף ידו, אני מניחה שזה נועד לכסות על הקעקועים שלו. עגיל חבק שחור מוצמד לחלק העליון של אוזנו, ומאחוריה יש קעקוע קטן של הספרה הרומית II.
"מצטערת לגבי אח שלי, לא הייתי צריכה להתלוצץ. אני לא בריאה והוא הגיע מרחוק כדי להיות כאן בשבילי." אני מניחה לעיניי לנדוד למפרקי כפות ידיי החבושים. אני מרגישה אשמה, אבל אפילו פעם אחת לא הרגשתי רצון לבכות. זה לא נראה לי עצוב. המחלה שלי גורמת לי להשתוקק לדברים אפלים, וזו בדיוק הסיבה שג'יימס מנסה להכניס אותי לשיקום. אני אמורה להיות עצובה בגלל זה. אבל אני מרוקנת מרגשות.
מרוקנת לגמרי.
איזו מחלה ארורה לוקחת ממך את הרגשות המזוינים שלך? זה לא הוגן.
האח האל מתמקד חזרה באינפוזיה ומחייך אליי בלגלוג. "טוב, חשבתי שזה היה מצחיק — את יודעת, כצופה מהצד שלהיות לא בריא לא זר לו. אחים הם רק אידיוטים מגוננים מדי. נעשה הכול למען האחים שלנו."
אני מרימה גבה ומסתכלת עליו כשהוא עובר לצידה השני של המיטה שלי, לוקח את המגבות משולחן הקפה בדרכו. "אתה אח מוזר," אני ממלמלת, וזזה לאחור כדי שאוכל לשכב. התרופות גורמות לי לעייפות וגם לסחרחורת. אולי מחר אוכל להתאפר קצת ולהרגיש שוב כמו בן אדם.
הוא צוחק. צליל קולו העמוק מעביר בי צמרמורת. "באמת? רשמתי לעצמי. מיס קולדפוקס, נכון? ווין קולדפוקס?" הוא רוכן מעליי ובוחן אותי בעיניים מצומצמות; אפלה אורבת בהן, והבטן שלי מתפתלת בתחושה נוקבת ומטרידה. אלוהים, הוא ממש מסוכן.
"אתה לא אמור לדעת מי החולה לפני שאתה נכנס לחדר?" אני שואלת, מכווצת את הגבות שלי לעברו בחשש.
הוא לא מאוד מתאים לתפקיד. אני תוהה כמה תלונות הוא כבר קיבל מאז שהוא עובד כאן.
תוסיפו את אחי לרשימה הגדלה.
הוא מניח את המגבות בארון ומסיט את שערו הכהה לאחור. עורו השזוף כהה מעט יותר משלי, אבל לא בהרבה. אני נושכת את שפתי התחתונה כדי להשקיט את המחשבות האיומות שמוחי תחת השפעת הסמים, מנסה לחשוב על החזה והזרועות המחוטבים שלו.
"ידעתי שזו את. אני רק מנסה לנהל שיחת חולין," הוא אומר באדישות לפני שהוא מכבה את הטלוויזיה שהייתה תקועה כל היום על אותה תוכנית משעממת משנות התשעים.
אני מנידה בראשי ולא מנסה אפילו לחייך אליו חיוך מזויף. "אתה גרוע בשיחות חולין, האח האל."
הוא מתבונן בי, מעווה את פניו, מחשב משהו לפני שהוא רוכן קרוב, פניו ממש סנטימטרים ספורים משלי. הוא לוחש, "את יכולה לשמור סוד?"
אני מתנשמת בהפתעה. הוא יפה בטירוף, אבל יש בו איזו אכזריות שגורמת ללב שלי לפעום מהר יותר.
"בטח, אני מניחה."
הוא מחייך ומושך בתג השם שמוצמד למדים שלו. "אני לא האח האל. שאלתי את המדים האלה."
השעשוע שלו מטריד. אני מצמצמת את עיניי לעברו. "מה לעזאזל — למה?"
הוא מושך בכתפיו והולך לכיוון הדלת. הוא לוחץ על מתג החשמל והמנורה ליד המיטה שלי נכבית. "כדי שלא אקבל תלונות מאנשים כמו אח שלך." הוא צוחק כשהדלת נסגרת בשקט אחריו.
אני נשארת בחשכת החדר שלי, בוהה בחיוך טיפשי בתקרת האריחים הפשוטה, תוהה מי לעזאזל זה היה.
והאם, אולי, אראה אותו שוב.
פרק 2
ווין
ג'יימס מניח כוס של קפה לא מזוהה על המגש הלבן שמחובר למיטה שלי. לא אכפת לי אפילו שזה לא איזה מותג נחשב, אני רק רוצה את הנוזל המריר במורד הגרון שלי ממש בשנייה זו.
"זהירות, את תשרפי את היד שלך אם תשפכי," הוא רוטן. השעה שמונה בבוקר ואף אחד לא ביקש ממנו להיות כאן מוקדם כל כך. בכל זאת, יש המון משמעות לכך שהוא מקדיש לי את הזמן הזה. אפילו אם הוא העיר אותי כשפתח את הווילונות בלי אזהרה, וכמעט עיוור אותי.
הוא מוציא את המחשב הנייד שלו ומתחיל להקליד עליו. הבוס שלו נותן לו לעבוד ברוב הימים מהבית בכל מקרה, אז לעזוב את קולורדו ולטוס למונטנה לא היה כזה קושי גדול מבחינתו. לפעמים אני חושבת שג'יימס באמת פורח מהעבודה, מהנסיעות, מהחליפות, אפילו אם האנשים היחידים שהוא יראה היום הם צוות בית החולים ואני.
אבל אני עדיין מרגישה רע לגבי זה. מן הסתם זה לא אמור היה להיגמר ככה. קיוויתי לא להיות כאן בשביל ה'אחרי'. בכל זאת, צר לי על השותפה שלי, שמסרבת לדבר איתי עכשיו, ועל אחי שצריך להתמודד עם אחותו הקטנה שכבר אישה בוגרת.
הקפה תפל אבל הוא מצליח לאושש קצת את הנפש שלי, כשאני לוגמת את הנוזל החם. אני מסתכלת עליו מקליד זמן מה, מתגעגעת למחשב הנייד שלי ותוהה על מה עבדתי באותו לילה שבו החלטתי למות. זה משנה? אני עדיין לא בטוחה.
מן הסתם לא אחזור לחיים ההם. שיקום הוא מה שהכוכבים שלי מראים כרגע.
המבט שלי עובר לשידה שליד המיטה; טבעת שחורה מונחת ליד המנורה. מוזר, היא בטוח לא הייתה שם אתמול. אני מניחה את כוס הנייר ולוקחת את הטבעת. היא קרירה והגוון שלה מט, אין בה שום דבר מיוחד, שום חריטה או סימן.
היא מזכירה לי את סוג הדברים שאימא נהגה להשאיר לי על השידה שלי כשהייתי ילדה.
היא הייתה מביאה לי קריסטלים מנסיעות העבודה שלה. הקריסטלים והזיכרונות של סיפורי הנסיעה שלה מציפים אותי לכמה דקות לפני שנוכחות אפלה ומאיימת גונבת אותם. אימא שלי הייתה אישה אכזרית ומלאת זעם.
ציפו ממני להיות סוג של ילדת פלא בבית הספר. אולי אז התחלתי להיות חולה. אני מהרהרת במחשבה כשאני מעבירה את אגודלי על הפנים החלקות של הטבעת.
"אתה הבאת את זה?" אני שואלת, מרימה את הטבעת השחורה להראות לג'יימס. הוא מסתכל לשנייה לפני שהוא נד בראשו ומחזיר את עיניו למסך.
אוקיי, יכול להיות שזה היה האח מליל אמש? אני מסתכלת אל הדלת. זה לא כאילו שאסור לי לצאת מהחדר או משהו. אני זזה במיטה ומניחה את כפות רגליי על הרצפה הקרה. הקור מהאריחים האפורים חודר מהגרביים שלי היישר לכפות רגליי, ואני נרעדת ומשפשפת את זרועותיי.
"לאן את הולכת?" ג'יימס מפסיק להקליד ומקמט את מצחו לעברי. כל קימוטי המצח האלה יגרמו לו בסוף לקמטים רציניים בעוד כמה שנים.
"אני הולכת קצת לחלץ רגליים. אחזור תוך עשרים דקות," אני ממלמלת כשאני נועלת את נעלי הבית שבית החולים סיפק והולכת אל הדלת.
ג'יימס רוטן אבל רחשי המקלדת שלו שוב ממלאים את החדר, אז אני יודעת שהצלחתי.
הגיע הזמן לאתר את האח ההוא ואולי למצוא איזה חטיף בקפטריה. אני רוצה לאכול משהו שהוא לא הפודינג הארור.
בתי חולים מדכאים.
הלובי של הקומה השלישית מלא בקשישים המסתובבים בעזרת סיוע, ובני משפחות של חולים המחכים לחדשות רעות, או שבדיוק קיבלו אותן, יבבות נשמעות מכל עבר וזה פאקינג מדכא. אני שונאת את האגף הזה.
אני מתנתקת מהקולות ומתמקדת במציאת האיש המסתורי מאמש. חלק מהאחיות נראות מוכרות. הן בטח טיפלו בי בימים הראשונים לאחר שהתעוררתי.
הימים ההם בעיקר מעורפלים.
"היי, תוכלי לעזור לי? אני מחפשת את, הממ, האח האל?" אני שואלת את פקידת הקבלה שיושבת בשולחן העגול במרכז הלובי. לידה יש עוד שלושה כיסאות המיועדים לחברי צוות נוספים. היא מסתכלת אליי ללא הבעה ונראית כאילו לא הייתה מזיקה לה מנה נוספת של אספרסו בקפה שלה.
"האל? הוא בחופשה השבוע." היא סוקרת אותי שוב, במבט מסויג. מבטי נתקל בתליון הצלב שלה שנח לו על בסיס צווארה. כן, אני מניחה שדעתה עליי לא מאוד חיובית. השיער הוורוד חיוור שלי והקעקועים מן הסתם גם לא עוזרים.
"תודה," אני אומרת בחיוך הכי מזויף שאני יכולה לגייס, כשאני ממשיכה ללכת במסדרון מול זה שלי.
הוא חייב להיות כאן איפשהו. הוא בכלל אח?
אני מבלה את הבוקר בשיטוט ללא מטרה ולא מוצאת דבר מלבד אנשים חולים ועובדים עייפים. אני לא מוצאת את האח האל בשום מקום במקום המזורגג הזה. ג'יימס מגיע לחפש אותי אחרי שעה ומוצא אותי חולקת מנה של צ'יפס עם אישה נחמדה בקפטריה.
"יש לך מושג כמה זמן אני כבר מחפש אותך?"
אני מביטה בו ומושכת בכתפיי. "הייתי רעבה. רוצה קצת?" אני מציעה לו צ'יפס אחד והוא מזעיף את פניו לעברי כאילו זה סוף העולם. "אלוהים, פשוט תגיד לא. די עם הפרצופים." אני דוחפת לפי צ'יפס טבול בגבינה. יש לו את המבט הזה על הפנים שאומר שהוא רציני, ואני לא במצב רוח להתווכח. אני מודה לגברת הנחמדה על הצ'יפס (לא טרחתי לזכור את שמה) וחוזרת לחדרי עם ג'יימס.
אני כמעט קופצת מעורי בבהלה, כשבחדר מחכה לנו רופא שנראה פשוט מזעזע. הוא נראה חלוש ומוזנח, עם משקפיים משנת אלף שמונה מאות או משהו והבעה מאוד נרגזת שמדגישה כל קמט בפניו.
אני דוחפת קלות את ג'יימס. "אתה רואה? ככה תיראה אם תמשיך לקמט את המצח."
הוא מנסה לעצור את הבעת הזעף שאני יודעת שכבר בכל מקרה מעקלת את שפתיו ומכווצת את גבותיו. "ווין, זה דוקטור פּרֶסְטין. הוא פה לראיין אותך להארלו סנקטום."
דוקטור פרסטין מושיט את ידו אליי ואני לוחצת אותה בחיוך מתוח. ידיו קרות, בדומה לחיוך הנוראי שלו. הוא מריח כמו סוכריית מנטה ולא מהסוג הטוב. השערות שעל זרועי מזדקרות בצמרמורת והבטן שלי מתהפכת.
"נעים להכיר אותך." אני מאלצת את המילים לצאת לא מקוטעות, כשאני מושכת את ידי חזרה ותוחבת אותה למקומה הבטוח בתוך הסוודר הצמרירי שלי, רוצה נואשות שיהיה לי שם אלכוג'ל כדי לחטא את ידי.
עיניו החומות והדהויות מנתחות אותי מאחורי משקפיו. "עונג, מיס קולדפוקס. את חושבת שההצעה של אחיך היא הבחירה הנכונה? אני סקרן לגבי המחשבות שלך על שיקום."
ג'יימס מסתכל אליי, האשמה שהייתה במבטו מתפוגגת לאיטה, אבל זו אני שצריכה להרגיש נורא. אני פאקינג בן אדם בוגר. הוא לא אמור לקחת על כתפיו את הבולשיט שלי כמו שהוא עושה.
"כן. אני... לא בריאה. אני לא מצפה שתבין אבל אני פשוט לא רוצה לחיות. הכול מדכא, אין לי שאיפות, שום דבר לא משנה... אני לא משנה." אני אומרת את החלק האחרון בטון מהוסה לפני שאני מחזקת את הנחישות שלי ומזדקפת. "אבל אני רוצה להיות."
"אני מבין." דוקטור פרסטין כותב משהו במחברת שלו, סוגר אותה לאחר שהוא מסיים, וסוקר אותי שוב במבטו האיום. "ובכן, מהתיק שלך והראיונות שלי עם מר קולדפוקס ואיתך, אני מאמין שטיפול באשפוז מלא במתקן שלנו, ייטיב איתך. אסיים להכין את הניירת והיא תחכה לך בקבלה כשתגיעי מחר."
עיניי נפערות. אני מתאשפזת מחר? חשבתי שאוכל לבלות עוד קצת זמן עם ג'יימס מחוץ לבית החולים, אבל אני מניחה שזה הגיוני. הוא סתם יבזבז את הזמן בלעשות לי בייביסיטר, ויש לו כל מיני קידומים לחשוב עליהם.
דוקטור פרסטין לוקח איתו את ג'יימס אל הלובי כשהם ממשיכים לדבר על התנאים בשיקום ולוחות הזמנים לטיפול שלי. איך אנחנו הולכים לשלם על זה? הרופא אולי מפחיד, אבל הוא לבוש בחליפה הכי יקרה שאי פעם ראיתי. הביטוח הרפואי שלי פג לאחר שעזבתי את העבודה... אני אפילו לא רוצה לחשוב על כסף כרגע.
אני נאנחת אנחה ארוכה וכתפיי צונחות בתבוסה. מה הטעם בכל זה? אני בזבוז של מקום. כל מה שאני מביאה איתי לאחרים זה כאב. אם לא הייתי כזאת דפוקה, הייתי מצליחה לדחוף את עצמי להיפטר מהצורך הבלתי נלאה הזה להפסיק להתקיים.
אבל מה שיהיה, יהיה.
אני לא יכולה לשנות את העבר. אני יכולה רק לקוות שאשתפר.
אני פותחת את החלון וצונחת על אחד הכיסאות ליד שולחן הקפה, בוהה בשמיים כשהשמש שוקעת מעל העיר. גון העלים על העצים כתום ואדום בוהק. כובד הסתיו מורגש באוויר הערב, וניחוח של גשם טרי נישא ברוח.
אני עוצמת את עיניי, ומנסה ליהנות מהרגע כפי שהוא. יום חדש היום, הראשון במספר, ההזדמנות השנייה שלי, והתחלה חדשה.
אני אשתפר. אין לי ברירה.
"הכול מת בסתיו. זה די נחמד, לא?"
אני מתנשמת ומזדקפת בכיסא למשמע קולו העמוק של האח האל. הוא עומד ליד החלון, נשען על האדן, ומתבונן בי. עיניו הכחולות שלוות ומודדות אותי. בשניות, אני קמה על רגליי, תוהה כמה זמן הוא כבר עומד שם ומסתכל עליי.
"מי אתה באמת?" אני שואלת במבט חמור.
המשך הפרק בספר המלא
