הערת המחברת


קוראים יקרים,


ברוך שובכם לאוראנוס! אני יודעת שאולי המתנתם זמן רב מאוד לספר הזה ואני נרגשת מאוד לחלוק אותו איתכם סוף כל סוף. תודה על כל הסבלנות, על ההתלהבות ועל האדיבות שלכם. אני יודעת שלספר הזה נדרש מעט יותר זמן להגיע לידיכם.


תודה לכל מי שמצאה ומצא את הדרך אל תיבות הדואר ואל החשבונות שלי ברשתות החברתיות כדי לספר לי כמה אהבתם את הסיפורים האלה. אני מוקירה כל הודעה והודעה, והן מעודדות אותי לכתוב את הספרים שלי כך שיהיו הטובים ביותר שהם יכולים להיות. הספר הזה היה הכי קשה לכתיבה בסדרה, אבל בזכותכם אני מרגישה שהכול שווה את זה.


עכשיו גורלו של מלך השמש כאן סוף־סוף, ואני מתרגשת כל כך לחלוק אותו איתכם. בדפים אלה תמצאו את הפעולה והסכנות של המבחן של מלכת השמש, וגם את המתח, החרדה והלהט של שלטונו של מלך האורורה. הכנסתי את לבי ואת נשמתי לתוך הדפים האלה, ואני מקווה שתיהנו לקרוא אותם ולהמשיך במסע עם לוֹר וחבריה.


כמו תמיד, אני מוסיפה כאן אזהרת תוכן, אם תרצו לקרוא אותה. אם לא, דלגו אל מילון המונחים ואז אל פרק 1, שם נחזור אל סיפורנו באָפֶליון.


באהבה,


נישה


אזהרת תוכן: בספר זה תמצאו הרבה מהתמות ומהנושאים שהיו בשאר חלקי הסדרה, לרבות אזכורים של פגיעה מינית שקרתה בעבר, יחד עם הפיסות הרגילות של אלימות, מוות, עינויים ודם. יש גם קללות ותיאורים של סקס, כמו גם מחשבות על התאבדות ושתייה מופרזת של אלכוהול.


מילון מונחים - דמויות


לוֹר: הגיבורה שלנו והבייב הקשוחה הראשית בעולמנו, שבעצם אין צורך להציג. היתה אסירה בנוֹסטרָזָה במשך שתים־עשרה שנים. התחרתה במבחני מלכת השמש בניגוד לרצונה. יש לה כמה סודות שהיא שומרת לעצמה, שאולי כוללים את העובדה שהיא בת מלוכה אבודה. לא מעוניינת לקחת חלק בבולשיט של פֵיים טריטוריאליים, ולא משנה מי הם. לא כדאי לכם לגעת בסבון שלה.


נדיר: נסיך האורורה. חטף את לור מארמון השמש באפליון אחרי המבחנים. עזר לה למצוא את הכתר וניצל על ידי הקסם שלה כששניהם הצליחו בקושי להימלט מאביו. טיפה אינטנסיבי וסובל בגלל כל הרגשות שהוא חש כלפי הגיבורה שלנו.


טריסטן: אחיה של לור - הבכור מבין שלושת הילדים של שושלת הלב. נכלא גם הוא בנוסטרזה והגן על אחיותיו בכל מחיר. יש לו מעט קסם, ואנחנו רק מתחילים להכיר אותו, אבל יש לו סיפור לספר.


וילו: אחותה הגדולה של לור - ילדת הסנדוויץ' בין ילדי הלב. האחות הרגועה, שלור וטריסטן הגנו עליה לאורך כל הדרך. זאת שאינה נרדמת עם פנטזיות על נקמה עקובה מדם. היא מתחילה להכיר נסיכה מסוימת מהאורורה.


אמְיה: נסיכת האורורה ואחותו הקטנה של נדיר. היא האחות הנחמדה. נסיכה גותית עם גוונים בצבעי האורורה בשיער ומלתחה שכולנו היינו הורגות בשבילה.


מָאאֶל: קפטן המשמר האישי של נדיר. חברו הטוב ביותר ואתנחתה קומית.


אטלס: אם שכחתם מי זה אטלס... לא, אין סיכוי ששכחתם. מלך השמש. מניפולטור־על. הוציא את לור מנוסטרזה כדי שתתחרה במבחנים מאיזושהי סיבה מסתורית שאולי תתגלה בספר הזה. לא בלונדיני, אפילו שכולם משווים אותו ללורד בכיר מסוים של האביב (אם אתם יודעים, אתם יודעים).


גבריאל: אתם מכירים אותו, אתם אוהבים אותו, והוא חזר. אחד השומרים של מלך השמש והבייביסיטר של לור במהלך המבחנים. רגזן אבל באופן משונה, קל לאהוב אותו. סוחב כנפיים וגם לא מעט טינה, אולי מסיבה טובה. הוא הבלונדיני בסיפור.


ריון: מלך האורורה. אולי אתם זוכרים אותו מהפעם ההיא שבה הוא כלא את לור, אחיה ואחותה ועינה אותה כמה זמן. הוא עדיין רודף אחריה. הוא רודף גם אחרי בנו. אפשר לומר שכולם נמצאים עכשיו ברשימה השחורה שלו.


מֵאורה: אמם של נדיר ואמיה. מלכת האורורה, שהטעות היחידה שלה היתה שהכירה את ריון, שאחר כך העניש אותה על כך שנכנסה להיריון עם נדיר, וכל זאת בזמן שהוא ניסה לגרום לחברה שלו לקנא. היא כבר לא מדברת, וצריך להיפטר מריון כדי שתהיה חופשייה.


סֶרסֶה: סבתה של לור ומלכת הלב הקודמת, ששברה את העולם. נעשתה מעט מלאה מדי בעצמה. היא מתה לגמרי.


וולף: סבה של לור והמלך הקודם של הוודלנדס, שהצטרף להרפתקה של סרסה. זה מבאס כי נראה שהוא בחור טוב, אבל הוא גם אִפשר לה להשתולל והוא לא חף מאשמה. גם הוא מת לגמרי.


דידרה: סבתא־רבתא של לור. אמא של סרסה. מלכת הלב הקודמת. עשתה כמיטב יכולתה, אבל עבודתה של אם היא כפוית טובה, ולפעמים הילדים שלך פשוט לא נעשים האנשים שקיווית שיהיו. גם היא... מתה.


קלוריס פיין: כוהנת גדולה של זֵרָה שעזרה לסרסה ולוולף, עד שיצאה מדעתה בגלל האזיקים המיוחדים שנכפתה בהם. טוב, נראה לי שהבנתם. מתה.


אפרישיה: חיה, לרוע המזל. ממש חיה. הכלבה הראשית במבחני מלכת השמש. היא ניצחה בדבר הזה, ועכשיו היא המלכה של אפליון. האם הם לא סבלו מספיק?


קליאס: באפליון, הוא הסטייליסט־הכי־מבוקש־עם־הזין־הארוך־מאוד. לא יודעת אם צריך להוסיף.


היילו: תשורה שלא עברה את המבחנים. התחברה עם לור במהלכם.


מריצ'י: עוד תשורה כושלת. בת הזוג של היילו וחברה של לור. טוב, אז היא והיילו לא היו כאלה נחמדות אל לור בהתחלה, אבל הן סידרו ביניהן את העניינים. עכשיו השתיים רק רוצות להיות יחד.


היילין: אחת מחבריו של נדיר. יש לה שיער אדמוני ארוך והיא לא לוקחת שבויים. בקרוב נראה אותה יותר.


אטיין: עוד אחד מקבוצת החברים של נדיר. שקט אבל מועיל. אתם כבר תראו.


זֵרה: האלה של אוראנוס. ישות עליונה. זאת ששולטת בכולם.


סידר: מלך הוודלנדס, הממלכה המזרחית של קסמי העצים והיערות. דוד־רבא של לור, וילו וטריסטן.


אלסווית: מלכת הוודלנדס. דודה־רבתא של השלישייה.


סיאן: מלך אלוביון, ממלכת המים. יש לו שיער כחול ועור תכול, ואנחנו לא יודעים עליו הרבה בינתיים. כרגע מחפש בת זוג.


ברונטה: המלכה של טור, ממלכת ההרים. בת זוגה היא יעל.


ד'ארסי: מלכת סלסטריה, ממלכת השמים. כבר היו לה שבעה בני זוג. בינתיים.


פרק 1


גבריאל


אפליון: ארמון השמש


כאב פועם מאחורי עיני השמאלית ומזכיר לי את הפעם ההיא שבה איזה מאהב זועם אחז בביצים שלי וסובב אותן, אחרי שמצא אותי בין הירכיים של אחותו. אמרתי לו שהקנאה לא מחמיאה לו, ולא במפתיע, זה רק החמיר את המצב.


אני מרגיש דקירה נוספת ברקה כשאני מנדנד בידי טבעת של מפתחות מוזהבים. הם מצלצלים, ואני שונא את הצליל הזה. הם מבריקים ובוהקים מדי באור החלש שבמסדרון הזה. כמו לועגים למה שחי בפינה נטושה זו של הארמון, מוגן היטב בווילונות מזויפים עשויים צללים.


צעדי נשמעים בחדות בחשיכה, הם כתערים שחותכים את עור התוף שלי. כל צעד מבשר רעות יותר מקודמו.


אני מתעב את המשימה הזאת ומצפה לה גם יחד.


כשאני מגיע אל הדלת, אני עוצר ושואף אל ריאותי שאיפה עמוקה ומקרקעת. ואז אני מכניס את המפתח אל חור המנעול ומסובב אותו. הדלת נפתחת בעדינות על ציריה המשומנים בקפידה, שקטה כאבק המרחף בקרן שמש. למרות המרחק מטווח השמיעה המכווננת היטב של כל פיי עליון שהוא, כל רובד של הסודות הקבורים כאן נשקל בכובד ראש.


באמצעות כוחות האשליה שלו, אטלס מוודא שהפינה הזאת כמעט לא תלכוד את תשומת הלב של העוברים ושבים ושעיניהם יחליקו הלאה, אל המעבר המקושת של המסדרון המואר בעמימות. הם נשבעים שהבחינו במשהו, אבל אחרי רגע הוא נעלם, ובוודאי יש להם דברים טובים יותר לעשות.


הוא מצליח לשמור על ההישג הזה כבר כמעט מאה שנה.


בצד המרוחק מן הדלת, גרם מדרגות צר מתפתל מעלה אל החשיכה. צעדי הולמים כמו מסמרים על פלדה, ואני מסתובב בפינה הצרה, הסוגרת עלי כשאני עולה. הישורת האחרונה חושפת דלת נוספת - הפעם כבדה וחזקה יותר, מחוזקת ברצועות ברזל, בברגים וליתר ביטחון גם במחסום של קסם הגנה. אפילו פיי קיסרי בוגר בשיא כוחו יצטרך להתאמץ מאוד כדי לשבור אותה.


אני בוחר מפתח אחר מן הטבעת ומסובב את המנעול. דלת משומנת נוספת נפתחת בדממה. גודלו של חדר המגדל מתאים לדייר היחיד שהושלך אליו. שלא כמו בשאר ארמון השמש, אין בו שום קישוט מוזהב. אין רהיטים מבהיקים או משטחים ממורקים עד ברק. רק רצפות אבן וקירות אבן, והכול אפור ודהוי, כמו זיכרון שמנסים לשכוח.


מן החלונות הסובבים את החדר נשקף הנוף עוצר הנשימה של אפליון מכל עבר. הכחול המקניט של האוקיינוס. הכיפות המנצנצות של הבניינים בעיר. הצל של האומברה מדרום.


אני לא מצליח להחליט אם המלך מאפשר את הנוף הזה מתוך נדיבות, או כעונש נוסף על חטא שמעולם לא בוצע אלא במוחו שלו. אני חושד שהתשובה האחרונה היא הנכונה. להיות כלוא בחלל הזה, להיאלץ לראות את העולם שבחוץ בלי יכולת לגעת בו - זה בית סוהר בפני עצמו.


המצפן המוסרי של אטלס, המעורער מלכתחילה, נעלם לפני שנים כה רבות, עד ששכחתי שהיה לו כזה אי־פעם.


אני לוקח לעצמי רגע להתעשת לפני שמבטי נודד אל הדמות שעל המיטה. טיר שוכב על הצד, ברכיו אסופות, ידיו הרזות אוחזות בשמיכה, עיניו מרוחקות וריקות. העיניים האלה, שהיו פעם בורקות וכחולות כמו הים, הועמו בעשורים של כליאה לכדי שקעים רדופים של צללים אפורים עמומים. גם שערו, שהיה פעם בלונדיני ומלא ברק, התכהה עם הסבל ועם השנים שחלפו ללא חמימות השמש על פניו.


אני פוסע אליו וכורע לצדו, כך שאהיה בגובה העיניים עם הפיי המלכותי, שהיה פעם מלך. שעל פי כל הזכויות החוקיות הוא עדיין מלך, אך נותרו בעולם אחד־עשר אנשים בלבד שיודעים זאת - ועשרה מהם מאולצים לשתוק בכוחו של קסם.


"מה שלומך היום?" אני שואל, אף שאיני מצפה לתשובה.


עיניו של טיר מרפרפות מעלה, מבחינות בי ומיד מרפרפות הרחק ממני. הוא מאזין כשאני מדבר, אבל נדיר שהוא מגיב. לפעמים זה קורה, ואלה הימים הטובים, אם אפשר לקרוא להם כך. אבל הם מתמעטים והולכים, ולמעשה חלפו שבועות מאז שהוא אמר מילה.


"נערכות תוכניות לטקס הזיווג," אני אומר, נע בחדר ומסיר מכתפי את התיק התלוי עליה. את תכולתו אני פורק על השידה הניצבת ליד הקיר המרוחק ממיטתו.


אטלס אינו יכול לתת אמון במשרתים שבארמון, ולכן נפל הטיפול בטיר עלי ועל תשעת שומרי המלך האחרים. אבל טיר מעורר באחַי אי־נוחות, ולכן החובה מוטלת בעיקר עלי. זאת אחת המטלות המעטות שאני מבצע ללא תרעומת, משום שאיני סומך על אף אחד אחר שיעשה זאת כיאות.


השלל שלי כולל, כרגיל, מוצרים יבשים. כמה כיכרות לחם. חריצי גבינה. פירות וירקות. יין ובירה ומים. הוא אמנם ימתין עד שאלך, אך יאכל את הכול. הוא לפחות אינו מרעיב את עצמו, ואני מתנחם בכל ניצחון קטן.


"רשימת האורחים של המלכה תכלול כנראה את כל העיר," אני ממשיך לפטפט. "פעמיים."


איש מעולם לא האשים אותי בדברנות, אבל אני שונא את הדממה הרובצת בפינות החדר הזה כשטיר אינו במצב רוח לשיחה. וכך אני מוצא את עצמי מלהג אל החלל הריק כמו טמבל.


"היא מדברת על עיכוב נוסף ומכניסה את כולם ללחץ."


כשאני מקשקש, אני חושב על כל מה שאירע בחודשים האחרונים. על הדברים הרבים שאיני מבין בנוגע לתוכניתו של אטלס להיקשר בזיווג. הוא אינו היורש הראשון או מחליפו, ולא ברור לי מה הוא מקווה להשיג. עם זאת, אני גם לא מבין לְמה הוא מחכה. אני מניח שהוא ערך את המבחנים כדי למצוא זיווג, והמראה בחרה באפרישיה. כל הפרשה הזאת כבר אמורה להיות מאחורינו.


אבל אטלס ממשיך לדחות את הטקס, ואת הצווחות שלה אפשר כנראה לשמוע עד האורורה. כל העניין הזה פאקינג מורט לי את העצבים עד האחרון שבהם. אני מבין שיש לזה קשר כלשהו ללור, אבל אחרי חודשים של נבירה וחקירה בנושא, אני עדיין לא קרוב לתשובה.


ברור שהחמצתי משהו חשוב בקשר לאישה שהפכה את חיי לגיהינום במהלך המבחנים, אם כי אני חייב להודות שהתחלתי לחבב אותה לקראת הסוף. כמו חיית מחמד קטנה ומעצבנת שאי־אפשר לנטוש בצד הדרך, אף על פי שהיא לא מפסיקה ללעוס לכם את הנעליים.


אני מרגיש שטיר מקשיב כשאני מקשקש על הממלכה ועל החדשות האחרונות. הדיווחים מהאומברה מספרים על אי־שקט הולך וגובר ברחובות. הפיים הנחותים דורשים את הזכות לרכוש נכסים בתוך עשרים וארבעה המחוזות, אך לפקודתו של אטלס, הצעות הרכישה שלהם על בתים ברבעים העליונים מסורבות שוב ושוב. אף על פי שהכול פועל לרעתם, רבים מהם צברו מספיק הון כדי להרשות לעצמם בית במחוזות, אבל רצונותיהם נופלים על אוזניו הערלות של אטלס.


מעולם לא הבנתי מדוע הם נשארים כאן ולא עוברים אל הוודלנדס או אל אלוביון, שם יוכלו לחיות כשווים. אם כי אני יודע היטב שלמרות מה שחושבים, לא קל לעזוב את המקום שקוראים לו בית. חוץ מזה, לא ממש הוגן שהם יהיו אלה שיידחקו החוצה.


נוסף על כך, להקות הציידים הנודדות של מלך האורורה הן איום גדול מספיק כדי להשאיר אותם מאחורי החומות שלנו. באפליון הם אולי מחזיקים בזכויות מועטות, אך גורלם כאן כנראה עדיף משמעותית על פני גיוס כפוי לעבודה במכרות של ריון.


"רעב?" אני שואל את טיר ומכין לו צלחת. אני פורס מהגבינה שאני יודע שהוא אוהב ומוסיף כמה קרקרים וגם פחזנית שמנת, שהיא המעדן החביב עליו. אני מוזג לו כוס נדיבה מהוויסקי המיושן שקניתי - הוא עלה כמעט כמו דירה שלמה באחד המחוזות התחתונים, אבל למה לא לתת לו להתפנק אם יש הזדמנות?


אני עורך את האוכל על השולחן שליד המיטה ומציץ לעברו, תוהה אם אנחנו ביום טוב או רע. הוא בקושי מגיב לנוכחותי, וזאת כנראה התשובה לתהייתי.


מבטי מרחף מעל האזיקים המיוחדים המקיפים את צווארו ואת מפרקי כפות הידיים שלו. האבן הכחולה הבוהקת, שנכרתה בהרי בֶּלצָה שבצפון הרחוק, נטלה ממנו את הקסם שלו ביום שבו אטלס כלא אותו בחדר הזה.


אטלס השתמש בשבועה של השומרים נגדי ונגד אחַי ושכנע את טיר להעביר את השלטון באפליון לידיו. אולצנו ללכוד את טיר בניגוד לרצוננו, לכפות אותו באזיקים ולכלוא אותו - ייתכן שלנצח או עד ש... משהו דרסטי ישתנה.


הזיכרון רודף אותי בחלומות ובשעות הערוּת, אבל לא היתה לי ברירה. עדיין אין לי. הפרת מצוותו של המלך פירושה לסבול מידה בלתי אפשרית של כאב ובסופו של דבר מוות. שקלתי לעשות זאת יותר מפעם אחת. פשוט לאפשר למרדנות שלי לשים קץ לכל זה. אבל אז טיר יישאר בלעדי, ואיני יכול לסמוך על האחרים שיגנו עליו כפי שאני יכול. בדרך הזאת אני לפחות עוזר לו מעט, אפילו שאני בז לעצמי בכל שנייה ושנייה.


טיר עוקב במבטו אחר תנועותי כשאני מתיישב בכיסא בפינה, לוקח את הספר שעל השולחן הסמוך ומדפדף אל העמוד שסימנתי לפני יומיים. קראתי לו מאות ספרים במהלך השנים. הוא מסרב לקרוא בעצמו ומחכה שאגיע. זה עוד דבר קטן שאני יכול להציע לו. אולי זה הופך את החיים האומללים האלה לאומללים מעט פחות.


בזמן שאני מקריא אני מביט בו מזווית העין ומבחין שעיניו נעות כאילו הן עוקבות אחרי המילים שעל הדף. אני חושב שהוא מקשיב לכל הברה, אבל בכל פעם שהוא פולט מילה, אני חושש שזאת תהיה הפעם האחרונה שאשמע את קולו.


לפעמים הוא שוכב דומם כל כך, כאילו הוא כבר איננו. לאחרונה אני חושש שמצבו מידרדר מהר יותר ויותר. כבר מזמן הבנתי שחשיפה ממושכת לקסם שבאזיקים המיוחדים שוחקת לאטה את השפיות של פיים עליונים. אני לא יודע מה אטלס מתכנן. הוא לא יכול להרוג את טיר: המראה תעביר את הקסם ליורש הראשון האמיתי, והוא יאבד את כל מה שניסה להשיג במשך מאות שנים.


לאחר שעה אני סוגר את הספר ונעמד, כי יש לי אלף משימות אחרות שדורשות את תשומת לבי.


טיר, כרגיל, לא נגע באוכל. מעולם לא הבנתי למה הוא מסרב לאכול בנוכחותי, אבל אני לא לוחץ עליו. אם הוא נאלץ לשאת את הקיום העלוב הזה, הוא זכאי למוזרויות שלו. לפחות הוא אוכל. זה צריך להספיק בינתיים.


אני עומד מעליו ומצטער שאיני יכול לעשות יותר למענו. אני תוחב קווצת שיער אל מאחורי אוזנו, והשערות יבשות וכמעט פריכות. הוא יצטרך תספורת בקרוב, וגם גילוח של זקנו המתעבה. אביא מספריים ותער בפעם הבאה. מסיבות ברורות, איני יכול להשאיר כאן את החפצים האלה. גם הטוניקה שלו נראית מעט מרופטת. כנראה הגיע הזמן לבגדים חדשים.


"אני אחזור מחר," אני אומר ומנסה לא להישמע יבבני ולהסגיר את תחושותי. "תאכל."


טיר ממצמץ, ואני רוצה לחשוב שזה משום שהוא מכיר בנוכחותי. אני מקווה שזה אכן כך. אני מתגעגע אליו ואל כל הדברים שכמעט היינו.


אני בודק את החדר בפעם האחרונה ועוצר כשהרצפה מתחילה לרטוט תחת רגלי. עוד רעד. התנודות האלה החלו לפני כמה שבועות, אך מקורן נותר בגדר תעלומה.


שיהיה. זאת לא הדאגה שלי. יש לי מספיק דברים לטפל בהם כרגע.


ברגע שהרעש נרגע, אני סוגר את הדלת בעדינות מאחורי ויורד בחזרה במדרגות. אני ממשיך היישר אל מגוריו של אטלס וחולף על פני השומרים שעומדים בחוץ.


לאחר שאני נוקש על דלת חדר העבודה של המלך, אני קורא, "אטלס?"


"תיכנס," מגיע הקול מצדה השני.


הוא עומד ליד החלון, מערסל ספל תה בכפות ידיו ומביט החוצה על העיר.


"ביקרתי אותו עכשיו," אני אומר בקול שקט. חדר העבודה מוגן מפני ציתות, אבל איני יכול להתנגד לשקט העיקש של הסודות שאני שומר. אני מרגיש שלא נכון לדבר עליהם בנימת קול רגילה. כאילו אני מנרמל חרא שאסור שיהיה נורמלי.


אטלס רק מהמהם בתגובה, עדיין מרוכז בנוף שבחוץ.


למרבה המזל, הוא לא רואה איך לסתי מתהדקת לנוכח אדישותו. האופן שבו הוא מתנהג, כאילו הוא שם זין על האח שממנו גנב את הכול, מעורר בי זעם כה רב, עד שאני רואה אדום בזוויות עיני.


לבסוף אטלס מתנתק מן החלון ומתיישב על כורסת העור המבריקה שבמרכז החדר. הוא לוגם ממושכות מן התה שלו, נשען לאחור ומביט בי במבט ששואל, יש עוד משהו שאתה צריך להטריד אותי בו?


"מצבו מחמיר," אני ממשיך. "האזיקים -"


"לא הולכים לשום מקום," אטלס אומר, ותגובתו מרמזת על איום. הוא לא יסכים לעוד שיחה בנושא.


"אבל הם הורגים אותו."


לבסוף אטלס מרים גבה וממסמר אותי במבט קר. "מה אתה רוצה שאעשה? שאסיר אותם כדי שהוא יוכל להרוג אותי?"


המלך נועץ בי מבט כחול־ירוק נוקב וקורא תיגר. אנחנו מכירים זה את זה זמן רב. אטלס אולי יאמר שאנחנו חברים, אבל לי קשה לחשוב על יחסינו באופן כזה. כאשר צד אחד מחזיק בכל הכוח והצד השני הוא רק משרת הסר לפקודתו, הקשר מורכב יותר מאשר חברות.


אני מתגבר על הדחף לתת דרור לאמת שעומדת על קצה לשוני ושורפת כמו חומצה. כן, הייתי מת לראות את טיר משתחרר וגומל לאטלס בדיוק כפי שמגיע לו.


"לא," אני אומר בקצרה. "אבל זה הורג אותו." אני מדגיש את המילה האחרונה ומקווה למשוך כך את תשומת לבו. מבחינת המראה, מוות בגלל הזנחה יביא לאותה תוצאה כמו שיסוף גרון בפגיון.


"אם לא תעשה משהו..." אני לא מסיים את המשפט ומאפשר לאיום להישאר תלוי באוויר בינינו.


"הכול יסתדר אחרי טקס הזיווג שלי," אטלס אומר ומנופף בידו, ואני רוצה לדרוש הסבר לגבי כוונתו.


"אם כבר מדברים על זה," אני שואל במקום זאת, אפילו שאני יודע שהוא לא יענה, "שמעתי שדחית שוב את הטקס. אם זה יפתור את העניין, למה אתה ממשיך לדחות אותו?"


מה הקטע של אטלס? הוא מסרב להזדווג עם אפרישיה ובה בעת מהלל את היתרונות שבזיווג הזה. שום דבר כאן לא נראה הגיוני.


"יש לי את הסיבות שלי," אטלס אומר, מתחמק כתמיד. "יש לך רמזים כלשהם בנוגע ללור ולמיקום שלה?"


"לכל זה יש איזה קשר אליה," אני אומר שוב. זאת ממש לא הפעם הראשונה שאנחנו מנהלים את השיחה הזאת, והיא בהחלט לא תהיה האחרונה. "תגיד לי מה קורה. למה היא חשובה?"


אטלס מגלגל את כתפיו ולוגם עוד לגימה ארוכה מן המשקה שלו. "עדיף שתדע כמה שפחות, גבריאל. אני עושה את זה כדי להגן עליך. אני תמיד רוצה בטובתך."


אני מתעלם מהאבסורד המוחלט שבהצהרות האלה וממשיך ללחוץ.


"אבל אם הייתי יודע, אולי הייתי יכול לעזור לך יותר. לא הייתי מגשש באפלה."


זאת האמת, אבל זה רק חלק מהסיבה שבגללה אני רוצה לדעת.


הדבר שאני באמת רוצה להבין הוא באיזה צד אני צריך להיות.


אטלס פולט אנחה ארוכה, כאילו אני זה שטועה פה.


"לדעת למה אני צריך אותה לא יעזור לך למצוא אותה. יש לך איזה רמזים למקום שהיא פאקינג נמצאת בו?"


אני נד בראשי. יש לי מחשבות ותיאוריות על איפה היא עשויה להיות, אך משהו עוצר בעדי לחלוק את המידע הזה עם אטלס. תחושה מוקדמת עמוקה אומרת לי שזה המהלך הנכון.


נדיר הגיע אל נשף מלכת השמש ושאל על נערה נעדרת. חששתי שאטלס עושה מהלך לא זהיר עם לור, ולכן חשפתי אותה בפני נדיר, לפחות ניסיתי. האם הוא ראה את הקעקוע על כתפה לפני שאטלס זרק אותו מן הארמון? האם נדיר הוא שלקח אותה? למה שיהיה לו אכפת ממנה בכלל? למה לי אכפת?


למרות הכול, תפקידי הוא להגן על אטלס. לא למענו, אלא למען טיר.


לא נותרו שום רמזים בלילה שבו היא נעלמה, ואני מתחיל לתהות אם היא התפוגגה לערפל. לא יפתיע אותי לגלות שהיא הצליחה לחמוק איכשהו. כבר מההתחלה הייתי בטוח שהיא מסתירה משהו. והיא הוכיחה שהיא בעלת תושייה כשצלחה את המבחנים, אפילו שהיתה לה עזרה.


"אתה צריך למצוא אותה," אטלס אומר. "עתיד הממלכה הזאת תלוי בכך."


"למה?" אני מנסה שוב. "למה? היא היתה אסירה מהאורורה. למה היא חשובה?"


"די, גבריאל. אתה כבר יודע שהיא יותר מזה."


אני חושק את שיני למשמע ההתנשאות שבנימת קולו של המלך. אני ממש קרוב לאבד את זה ולהכניס לו מכות עד שידמם. אבל זה יהיה חסר טעם, ואני רק אמצא את עצמי שוב בצינוק, או גרוע מזה. אני נרעד מן המחשבה על גורלו של טיר, הכלוא במגדל ולא יכול ולו לרגע לשוטט בחופשיות. רק המחשבה על כך מעלה זיכרונות רבים, שאני מעדיף לשכוח.


למרבה המזל, דלת חדר העבודה נפתחת לרווחה בחבטה ואני ניצל מדחפי הרצחניים.


"אטלס!" אפרישיה נובחת כשהיא נכנסת בסערה אל החדר. בשערה הארוך הכהה נבזקו רסיסי זהב, והיא לובשת שמלה מוזהבת ומוגזמת שנראית מגוחכת לגמרי בשעה הזאת. "עכשיו הודיעו לי שדחית שוב את טקס הזיווג!"


קולה עולה בכעס והוא צווחני מספיק כדי לנפץ זכוכית. פניה סמוקות ואדומות, בהתאמה. עיניה בורקות כאילו היא עומדת להתמוסס לכדי מפל של דמעות זעם. למה דווקא היא היתה צריכה לנצח במבחנים? באמת שכל אחת מן התשורות האחרות היתה עדיפה על פניה.


"יקירתי," אטלס אומר, מילותיו מלאות חמימות מזויפת. "לא היתה ברירה."


"אל תקרא לי 'יקירתי'," אפרישיה אומרת וזוקרת אצבע. "אבא שלי זועם!"


הוא מהמהם בתשובה ומניח את הספל על השולחן בנקישה.


"תענה לי!" היא ממש צועקת. "למה דחית שוב?"


אטלס מוריד את רגליו אל הרצפה, נעמד ומתקרב אליה. על פניו מרוח חיוכו המקסים ביותר, שאני מכיר טוב כל כך. אפשר ממש להרגיש איך התחתונים של אפרישיה נמסים למראהו. אין לי מושג איך היא עדיין נמשכת אליו.


הוא חופן את פניה בין כפותיו.


"מלכתי. אני רוצה שטקס הזיווג הזה יהיה החשוב ביותר. המשמעותי ביותר. הזכור ביותר בתולדות אוראנוס. אני רוצה שיכתבו עליו בלדות. ינציחו אותו בספרי ההיסטוריה. אני רוצה שדורות של פיים עליונים יספרו לנכדיהם על סיפור אהבתנו ואיחודנו גם בעוד מאות שנים."


אפרישיה מביטה בו בעיניים מלאות תקווה כה רכה, עד שאני כמעט מרחם עליה. כמעט.


"באמת?" היא לוחשת, על סף בכי שיהרוס לה את כל האייליינר.


"את יודעת שכן. אני רוצה שכולם יבינו עד כמה בוערת אהבתי אלייך, מלכתי. עד כמה כל זה משמעותי עבורי ועבור אפליון. את תהיי המלכה הגדולה ביותר שהם יחזו בה. וכדי לעשות את זה בדיוק כמו שצריך נדרש זמן."


אטלס מוחה באגודלו דמעה שהתגלגלה על לחייה. אני כמעט תולש לעצמי בנשיכה את הלשון כדי לא לפלוט גיחוך.


"אני מקווה שתביני ושתיתני לי עוד קצת זמן לטפל בכל פרט ופרט. אני לא רוצה להשאיר שום דבר ליד המקרה. הממ?"


הוא מטה את ראשו בהבעה של תחנונים, ואני מביט בו בהשתאות. אני נדהם בכל פעם מחדש למראה יכולתו של אטלס לגרום לכל אחד ואחת לעשות עבורו כל דבר, לעתים קרובות אפילו אם הם עצמם ייפגעו מכך.


גם לאחיו.


גם לי.


כשלור איבדה את העשתונות והתפרצה עליו בחדר הכס לאחר המבחן הרביעי, היה מספק ביותר לצפות בזה. התחשק לי לעמוד ולהריע לה. סוף־סוף מישהו ראה דרך הקסם שלו, גם אם נדרש לה זמן מה להגיע לשם. זה גורם לי להיות אפילו חשדן יותר בנוגע למי או לְמה שהיא.


"אוקיי," אפרישיה אומרת לבסוף ומושכת קלות באפה. "אני מבינה. אני פשוט כל כך רוצה להיקשר איתך בזיווג."


"אני יודע, יקירתי," הוא משיב בחלקלקות. "וגם אני רוצה. זה הרצון העמוק ביותר שלי, אבל אני מסרב להתקדם עד שהכול יהיה מושלם כמוך. את מבינה?"


היא מהנהנת לאט, והוא משחרר את פניה ונושק בעדינות ללחייה. "תחזרי לחדרייך, ואני אבוא לבקר אותך אחר כך. הזמנתי בשבילך כמה מדברי המאפה המיוחדים ההם מאָאוֹרָן."


עיניה של אפרישיה מאירות. זה די פתטי, הקלות שבה הוא קונה אותה.


"אוקיי," היא אומרת, רגועה יותר, ומוחה דמעה מלחייה. "תאכל איתי ארוחת ערב?"


"בוודאי," אטלס אומר. "אני צריך רק לסיים את השיחה עם גבריאל ולטפל בכמה דברים."


"וגם..." עיניה של אפרישיה עוברות אלי, והיא כנראה מחליטה שאין צורך לצנזר את עצמה בגללי. "תבלה איתי את הלילה?"


אטלס מחייך אליה בסבלנות וטופח באצבעו על קצה אפה. "את יודעת שאני רוצה, אבל הסכמנו שנחכה עד אחרי טקס הזיווג, נכון? בבקשה אל תבקשי שוב."


היא מהנהנת, והעליזות הרגעית שלה מתפוגגת כאילו תקעו בה אלף סיכות קטנות. "בוודאי. נכון. אני מצטערת."


במבט עורג אחרון אל המלך, היא מסתובבת והולכת. לאחר שהדלת נסגרת שנינו מביטים בה.


ואז אטלס נפנה אלי, הבעה נוקשה על פניו.


"תמצא את לור, גבריאל. עכשיו. לא אכפת לי מה יידרש. תמצא אותה, או שאני לא אהיה אחראי למה שיקרה."


הוא מסתובב והולך אל הדלת, אבל אז עוצר ומסתכל לאחור עלי.


"שמעתי גם שאֵרֵוָון מתסיס שוב את הרוחות באומברה. טפל בזה."


הוא טורק את הדלת מאחוריו, ואני נשאר לבד ובוהה אחריו.