“נטע-לי משיח כותבת בעמוד ההקדשות של ספרה הראשון "תאונה": "הספר מוקדש לכל מי שחווה טראומה, הכתיבה מרפאת, פתחו מחברת!" ואכן הספר נולד מתאונה, אך לא תאונה בה הכותבת נפגעה אלא סוג אחר של תאונה, פחות מדובר, הסוג שבו הנהג פוגע באדם אחר, פגיעה קטלנית, פגיעה שאי אפשר להתאושש ממנה.
נטע-לי משיח הייתה חיילת בת עשרים בקושי כאשר היא חוותה את התאונה, הארוע המכונן של חייה, למרות שהיא יצאה נקייה מכול אשמה, מצפונה לא הניח לה וחייה שינו את מסלולם. שנים רבות לאחר מכן, נטע-לי שהפכה לפסיכותרפיסטית וביבליותרפיסטית פותחת מחברת, כותבת מילה ועוד מילה ומעבדת את החוויה במילים, הופכת את החיים לטקסט. טקסט שמתחיל שבור ומנופץ, כמו תאונה, כמו רסיסי הזכוכית שכיסו אותה לאחר ההתנגשות הגורלית.
אנחנו חווים עם נטע-לי את הפירוק והפירור, את ההיפרדות ולאט לאט את החיבור, המילים הופכות למשפטים ואחר כך לסיפור. סיפור התאונה, שכביכול עברה בשלום "כלום לא קרה" כפי שאמרו לה כול הסובבים, שינה אותה והפך אותה למי שהיא כיום. באומץ, בנחישות ובכתיבה מינימליסטית ובהירה, על גבול השירה, נטע-לי מוליכה אותנו במשעולי חייה מן השבר אל החיבורים. הטקסט המיוחד הזה, כי קשה לי לקרוא לו סיפור, מורכב מחמישה שערים, ודרכם אנחנו מציצים לנבכי נשמתה ולפיתולי חייה של המחברת. התאונה היא לא כול הסיפור, היא רק תחילתו, והשערים האחרים שבוקעים מתוך המפץ הגדול הזה יוצרים עולם נשי מרתק ומסקרן וחושפים אותנו ליחסי הורים וילדים, למאבק בהרזיה קיצונית, ליחסי חברות והשער האחרון, שהוא לדעתי לא פחות מעניין ונוקב מהראשון, נקרא "כשרה" והוא מספר ברגישות ובהומור על חיי נישואים בהם יש צלע שלישית, שהיא אלוהים, לא פחות ולא יותר.
ספרה של נטע - לי משיח יפה מבפנים כמו גם מבחוץ (איזה עיצוב עטיפה משגע!) והוא מאפיין את יצירות המופת הקטנות שמעניקה לנו הוצאת "תשע נשמות" הייחודית. הכתיבה ללא ספק מובילה לריפוי אך גם הקריאה. אז בפראפראזה על דבריה של הסופרת אני אומרת לכם "כל מי שחווה טראומה, הקריאה מרפאת, פתחו ספר!"”