יום רביעי, 6 במרץ
פרולוג:
הפנקס פתוח והיד רושמת
מפעל "חוט השני", אזור התעשייה חדרה, 19:56
אדם ישב במשרדו וצפה בארבעה מסכי מחשב גדולים. הוא הגדיל אחד מתוך ארבעת החלונות שמילאו את אחד המסכים, חלון המצלמה שהותקנה בפינת העישון סמוך לדלת המפעל האחורית. הוא הריץ את שעות היום בחיפוש אחר אדם מסוים וכתב על דף נייר, "שבע וחצי, קפה וסיגריה. תשע וחצי, עוד סיגריה". הוא עבר על כל שעות העבודה עד חמש. "חצי קופסה ליום..." מלמל. "כל סיגריה הוא מושך עשר דקות." הוא עשה חישוב מהיר וכתב בפנקס שחור, "איתן — 100 דקות ביום". "שעה וארבעים דקות רק על סיגריות. לא עוֹבֵד הבן זונה." הנייד על שולחנו זמזם. הוא הרים וראה את שם המתקשר. לא עונה לו. לא עונה... הנייד המשיך לזמזם. הוא חכך בדעתו אם לענות. אין ברירה, חייב לענות. אחרת...
"מה העניינים, יא בן שַׁרְלוּעָה, מסנן את עוֹבָד?"
"לא, מה פתאום. יצאתי מהמשרד, לא שמעתי את הצלצול."
"למה לא שומעים ממך?"
"למה, הנה, עניתי, עובדים קשה..."
"עובדים קשה על עוֹבָד, יא זבל."
"למה, כפרה, הכול מסתדר."
"כן? מה שלום הזקנות והמתרומם?"
"לול תרנגולות, אוכלות דבש מהיד שלי."
"גם התרנגולת השמנה?"
"כמעט התפגרה. עכשיו היא צולעת עם מקל."
"הכול דבש, הא? איך אתה לא מתקדם?!"
"לאט, כפרה, תן עוד זמן, זה לא פשוט."
"אין זמן, סימן טוב. החיים קצרים. אתה רוצה לגמור אותם כמו השותף? נסדר לך מקום לידו."
"בחיאת עוֹבָד! כבר חצי מיליון זורם לבן, אם נאיץ את הקצב נדפוק הכול. זה זז טוב, רק... צריך עוד זמן, נמצא עוד דרכים..."
"מה זה חצי?! תקשיב טוב, יא כלב! תשכח מהמספר שאמרת. אתה הולך להכפיל בארבע, שש, עשר, כל הזמן זה יעלה."
"לא יכול נשמה, לא יכול... המפעל היה על הקרשים, עדיין קטן. צריך להראות יותר פעילות..."
"נסדר עוד 'קופים', עוד חברות, עוד עשר..."
"עובד חיימשלי, אני בפיקוח, ברזני עלַי פרטי, אתה רוצה להפיל את שנינו?"
(שתיקה ארוכה) "בסדר, קיבלת. עוד חודש אתה מגדיל פי שש. אם לא, עוֹבָד ייכנס בך, אחושרמוטה ייכנס בך. נעשה לך בית ספר של החיים, לא יהיה יותר דיבור עם הבַּבּוּנִים של שחאדה. לא תגדיל, עובד משחרר אותם חופשי."
"עוֹבָד... גם אתה..."
"שקט! עוד מילה אתה מת."
הוא שמע דפיקות על דלת הברזל של המפעל. משהו נחבט בדלת.
"חכה, יש רעשים בחוץ. חייב לצאת לראות."
"סלאמת, יא מזדיין, תביא את הסחורה. אם לא, ניקח את האחוזים שלך."
הוא יצא. ולא חזר.
אזור התעשייה חדרה, 00:10
(שיחה בערבית)
"מה."
"בן אדם שוכב בפתח מפעל 'חוט השני', הדלת פתוחה. אני חושב שהוא מת."
"מי זה?"
"ואללה, נראה לי זה הבוס. סימן טוב."
(שתיקה) "אתה בטווח המצלמות?"
"לא. במרחק שלושים מטר."
"תסתובב ותחזור מהצד השני."
יום חמישי, 7 במרץ
פרק 1:
איש הצללים
מלון טרופיקנה, רחוב גאולה 11 תל אביב, 6:05
הוא התעורר. עיניו העצומות למחצה סיירו בחדר זר. קירות אפורים. וילון כהה כיסה חלון צדדי קטן. מצדו הימני ישנה בחורה צעירה על בטנה, מצדו השמאלי ישנה בחורה זהה למראה. התאומות. הוא התרומם מעט. אחת עם תחתוני מיקי מאוס ורודים, השנייה בתחתוני דונלד דאק צהובים. הוא גרר את עצמו במהירות לקצה המיטה. תחושת גועל מלוּוה בחילה מילאה אותו. שתי בחורות. לא אחת. ללא שם, ללא פנים. הוא ישב בקצה המיטה ושפשף את פניו. אפס דפוק. כמה נמוך אתה עוד מסוגל לרדת. הוא "דוש" משודרג. מתעלה על ההגדרות, מניאק מבזה נשים עד הסוף. הן רק גוף, רק סיפוק רגעי ללא תוספות.
מאז שיְעֵלָה, חברתו האחרונה, מאסה בתל אביב ועזבה לפרדס חנה לגור עם הרוחניקים מחבקי העצים, הוא השתבלל ונסגר. לא עוד מערכות זוגיות. מספיק. תש כוחו. זה היה הקשר הארוך ביותר שהיה לו. שנה נהדרת. אוקיי, כמעט נהדרת. מדי פעם עלו וצפו זיכרונות מההיא, המתקתקת הנכלולית שהרסה כמה חלקות טובות שהיו בחייו. גם יעלה לא נרפאה מהקשר ההרסני שניהלה עם בעלה לשעבר, ממנו חטף אגרוף בפנים והסתובב שבוע עם פנס בעין. כן... גם אותה רדפו זיכרונות מהמשבר. הייתה לה תזכורת תמידית ברחובות תל אביב מפרצופי החברים שהתרחקו. היא רצתה לעזוב, להתחיל מחדש. הוא אפילו לא ניסה למנוע את העזיבה. פשוט השלים איתה. כמו תמיד.
בהתחלה עוד שמר על הקשר נסע כל סוף שבוע לפרדס חנה, עד שנשבר. בפעם האחרונה שביקר שם, בילה ערב שישי עם החברים החדשים של יעלה. סטלנים, אנרכיסטים עם חוש צדק מעוות. הוא לא מצא שפה משותפת עם אף אחד. בשבת בבוקר חזר לתל אביב ומאז לא נסע יותר. גם לא הוזמן יותר.
חברים התחילו לשדך לו נשים. הוא השתדל, ניסה, ישב איתן בבתי קפה, אבל ברגע שנשאל שאלה תמימה כמו, "מה אתה עושה בחיים חוץ מאופנועים ומשטרה?" הוא היה מאבד את החשק ומפסיק לדבר, חוסם כל גישה אליו. בסוף הן הפכו לפרצופים מתחלפים עם אותן שאלות והוא הפך מריר וסרקסטי, עד שלא זיהה את עצמו. בפעם האחרונה של "בית הקפה עם הפרצוף המתחלף", הוא ביקש סליחה, הוא צריך להתפנות... ויצא מהדלת האחורית של המטבח. כשישב על אופנועו וצפה מהצד השני של הרחוב בבחורה שהפנתה ראשה לצדדים בניסיון למצוא את הגבר שרק לפני רגע ישב מולה, ירד מהאופנוע, חצה את הכביש וכשהוא עדיין חבוש בקסדה, אמר לה, "אין טעם, זה לא ילך בינינו." אחר כך ביקש מהחברים לא לנסות לשדך לו נשים. "אני רק אפגע בהן," חזר ואמר.
עם הזמן סיגל לעצמו 'תחביב' חדש — פַּרְפָּרוּת לילית. פרפרים ופרפריות שמחפשים את האש. טוב, זה כמובן כיבוס מילים, ניסוח רומנטי לדבר הזה, "זיון ללילה". יש מאגר בלתי נדלה בטינדר, ויש גם את אפי־מסיבות שזורק מדי פעם מספרי טלפון של "פרפריות", כך הוא מכנה אותן. הן רוצות את אותו הדבר, ריגוש רגעי בלי המשך, אז... למה לא בעצם? הוא משוטט כמעט מדי לילה וצד את הפרפרית הבאה. הוא זהיר, כך שאף אחד עוד לא יודע. לא תמיד הוא מביא את הציד הביתה, אבל זה רק עניין של זמן. מישהו יראה, מישהו ידבר, אתה מכור. מכור לסקס, לריגוש, לכיבוש... שבוע הצליח להתאפק. פקד על עצמו להפסיק, עד אתמול. אחרי ישיבת תיקי רצח בלתי מפוענחים עם ראש אח"מ, ראש יאחב"ל וראשי צוותים מהמודיעין והחקירות, הוא הרגיש את הלחץ. היה חייב לפרוק את המתח.
הוא קם וחיפש את התחתונים. אחרי שיטוט סומא בחדר ראה את תחתוניו מציצים מתחת למיקי מאוס הוורוד. הוא משך אותם והמיקי מאוס התעוררה. הביטה בו בעיניים מזוגגות, חצי עצומות. "אל תשכח להשאיר את החלק שלך בחדר." הוא הוציא מהג'ינס את הארנק. תעודת השוטר הציצה מאחד התאים. הוא הוציא אותה ובחן ארוכות את הצעיר שחייך אליו. רב־פקד שולי ברזני, משטרת ישראל. רב־פקד דפוק. כמה שאתה דפוק. שורף את הכול. את הקידום, את העתיד... איזה עתיד. כל מערכת יחסים נכשלת. הוא שלף שני שטרות של מאתיים שקלים והניח על השולחן. היא שוב התרוממה. "היה שווה את הכסף," הצביעה על ישבנו, "יש לך תחת מדליק." הבחילה רק התגברה. רגע לפני שסגר אחריו את הדלת, נעצר מבטו על פרצופיהם המחייכים של מיקי מאוס ודונלד דאק שהיו מתוחים על ישבנן של התאומות. כמו מגחכים לרגעי השפל שלו.
הוא כמעט שטעה בדרך. במקום לפנות בבוגרשוב כדי להגיע לדירה השכורה בחובבי ציון, המשיך ישר בירקון לדירתו ברחוב שפינוזה. מייד תיקן וחתך עם האופנוע חזרה לבוגרשוב. עדיין צריך להתרגל לכתובת החדשה. הבית בשפינוזה עובר "פינוי בינוי" והוא גר זמנית בחובבי ציון.
רק חודש וחצי עבר מאז שהוא ושמוליק, שכנו וחברו הטוב ומשפחתו, עברו לגור בחובבי ציון. נגה, אשתו של שמוליק שחיפשה גם עבורו דירה להשכרה, מצאה שתי דירות לאחר חודשים של מצוד קדחתני בניסיון למצוא דירות נורמליות בתל אביב, כשהיא נעזרת בפייסבוק ובגדוד חברות עם תואר במציאת דירות. לבסוף נמצאה מציאה נדירה ברחוב חובבי ציון. הם נשארו שכנים גם למשך תקופת הבנייה, אפילו שילמו חודש שכירות לפני שעברו, כדי לא לאבד את המציאה. שתי דירות, אחת מעל השנייה, שהיו שייכות לזוג מוזיקאים שעזבו לווינה. הדירה העליונה הייתה מגוריהם של בני הזוג, ובתחתונה, הגבר התאמן על ויולה והאישה אימנה את קולה בשירת אופרה. שולי קיבל את הדירה התחתונה. הדירות היו מחוברות זו לזו בגרם מדרגות לולייני שבסופו הייתה דלת, כך ששולי ומשפחתו של שמוליק נהנו מפרטיות מוחלטת. אפילו שונרא היה מרוצה. בדלתות הכניסה לשתי הדירות היה לחתול פתח שאפשר לו לצאת ולהיכנס, מזכרת משלושת החתולים שהיו לבני הזוג.
רחוב חובבי ציון 39 תל אביב, 6:44
הוא נכנס למקלחת. תחת הטוש והמים הזורמים הוא קרצף במרץ את גופו בליפה וסבון, הרגיש שהוא חייב להסיר את הזוהמה שדבקה בו, אחת ולתמיד. כשהתגלח והביט במראה, דיבר בקול אל הפנים שהשתקפו אליו. "נגמר, שולי, מהיום אתה מתנזר מנשים. אין יותר פרפריות בלילה."
הנייד צלצל בחדר השינה. הוא רץ עירום והרים את הנייד. ראש המפלג, יוסי פלג. הוא ענה. "שולי, אתה יושב? הלך לנו עד. שי סימן טוב נרצח." הוא צנח בכבדות על המיטה, "לא מאמין... איפה?!"
"מצאו את הגופה שלו שוכבת בפתח המפעל בחדרה, זוהה על ידי עובד שהגיע לעבודה. עצרנו את פעילות משטרת חדרה במקום, התיק עובר אלינו. אתה ראש הצח"מ1 והצוות של רוני מצורף אליך."
"בשום פנים לא רוני. אין מצב שאני עובד איתו, הוא מסוגל להרוס כל דבר. אני רוצה את הצוות של דרור."
הייתה שתיקה ממושכת על הקו. "אוקיי, דרור, אני אצטרך לבדוק אם זה מתאפשר. לעזאזל, שולי, למה אתם לא מסתדרים..." שמע מלמול לא ברור.
"למה אנחנו לא מסתדרים?!" התפרץ בכעס, "שאני אזכיר לך את כל ההיסטוריה?! אכל לו את הלב הקידום המהיר שלי לרפ"ק אחרי תיק הרצח של השופטת, מאז הוא פתח נגדי במלחמה. ומה עם שווימר? איך הוא הדליף עליו?!"
"אתה טועה, שולי, אבל זה לא הזמן לדבר על זה." הוא שמע אנחה כבדה ברקע. "בוא נמשיך. החקירה חסויה, יש צו איסור פרסום גורף."
"בטח... עד הערב כולם יֵדעו מי נרצח."
"בלי ציניות, שולי. האחים שפר לא יודעים על שי סימן טוב. עד עכשיו השם שלו לא עלה בהאזנות אפילו פעם אחת."
"טוב שאמרת 'עד עכשיו', בטוח הייתה הדלפה."
"שולי! תפסיק להרגיז! מספיק הלך לנו עד."
"זה רציני, יוסי. הלך העד הזה, נשארנו רק עם אחד, העד הכי חשוב."
"'החייל' מוגן היטב. לא יגיעו אליו."
"אל תהיה כל כך בטוח, אף אחד לא מוגן במאה אחוז. אם הייתה הדלפה, ואתה יודע למי אני מתכוון, לפה הגדול שלא סותם אף פעם."
"שולי! תשאיר את המסקנות כרגע בצד ותתרכז. סע לשם עכשיו, לאזור התעשייה חדרה צפון, מפעל 'חוט השני'. המז"פ מהמטה הארצי בדרך, היה להם אירוע בסביבה ויגיעו למקום עוד לפניך. גם מהמכון לרפואה משפטית יגיע מישהו לבדוק את הגופה. אני אשלח את הצוות למקום, רחל תישאר ביחידה לרכז את החומר. עוד דבר חשוב, האקדח כל הזמן עליך, לאן שאתה הולך. האיומים של שפר... מתי יצאת למטווח?"
"לפני שבועיים. לא היית יוצא חי אם היית עומד מולי." הוא קם במהירות מהמיטה ופתח את ארון הבגדים. "רק שתדע, יוסי, הפנקס לא בידינו. רק ביום ראשון סימן טוב היה אמור להגיע ליחידה עם הפנקס." רגעים ספורים הקו השתתק עד שיוסי אמר בקול מודאג, "הייתי בטוח שאתמול הוא מסר לך."
"מה אתמול?! הייתי רץ לספר לך אם זה היה קורה! אתמול הוא הסכים לבוא ולמסור את הפנקס אחרי שהצלחתי להוריד אותו מהדרישות המופרכות שלו." תוך כדי דיבור, כשהנייד לחוץ בין כתפו ללחיו, הוא ניסה להשחיל את רגלו לתחתונים שהוציא מהארון וכמעט מעד.
"הייתי בטוח שהפנקס בידינו," אמר הרמ"פ לאחר עוד שהות ממושכת.
"איך, יוסי?! חיכינו לתשובה מהפרקליטות בקשר להפרת החוזה מצדו, הלכו לנו כמה ימים, רק אתמול דיברתי איתו, בבוקר!" הוא שלף מהארון ג'ינס וחולצה.
"ואי ואי... בוא נקווה שתמצא אותו."
"נקווה. לך תשים פתק בכותל, יוסי."
אופנוע קאסטום נמוך בעל מכל דלק צר וצהוב וגוף מתכתי שחור היה צמוד לאופנוע שלו בחניית האופנועים. "אינעל רבאק הצרעה הזאת... תמיד מגיעה בדקה התשעים בדיוק כשאני ממהר... מה יש לרוכב הזה שהוא כל פעם נצמד אלי??" הסתכל לצדדים בניסיון לאתר את הפושע. הוא ניסה להזיז את הצרעה ומייד התייאש. נעולה במנעול דיסק חזק. הוא התיישב על אופנועו, הוריד את הג'ק ודחף את האופנוע ברגליו לאחור. המרווח היה כל כך צר, הוא סטה מעט לצד וידית האופנוע שרטה את גוף הצרעה. "מגיע לו. פעם אחת שיאכל אותה ולא ייצמד אלי יותר."
***
בדרך לחדֵרה הוא חשב על הנרצח, שי סימן טוב. רואה חשבון קטן ונכלולי עם ראש קרימינלי. איש צללים שעבד אצל "הבנקאי" של ארגון הפשע שכונה בלהב "קוד שבור". עֵד מדינה שבעמל רב נמצא, ועמד להעיד במשפטם של האחים שפר, ראשי הארגון. אלה יושבים במעצר כבר שמונה חודשים יחד עם עוד תשעה מ"החיילים" שלהם. האחים שפר הכירו רק את "הבנקאי" שלהם משה שווימר, רואה חשבון בעל משרד גדול לראיית חשבון. הם חשבו שהוא "הזמיר", והמסכן שילם בחייו, הלך לעולמו מפיצוץ מטען חבלה שהוטמן תחת מכוניתו. אבל בפועל, הקרימינל הקטן שעבד שלוש שנים במשרדו, היה זה שניהל את כספי הארגון. "אשף הלבנות הכספים", כך כונה שי סימן טוב על ידי הצוותים במפלג שעלו על מסלולי ההלבנה שיצר עבור האחים שפר. הוא הפך את ארגונם לתמנון רב־זרועות ובדרכים יצירתיות הלבין סכומי כסף דמיוניים שהגיעו מסחר בסמים, עסקאות נשק, סחיטת דמי חסות ועוד עסקים אפלים. הכסף השחור הוזרם לחברות קש בבעלות "קופים", ויצא נקי וצח כשלג כשכל המיסים למדינה משולמים כחוק. איזה חוק... פשעים מולבנים בחסותו.
והיה עוד תחכום בראש הקרימינלי של רואה החשבון הקטן. הוא ניהל פנקס שבו פירט את מהלכי ההלבנה, ובנוסף אסף חומר מפליל על האחים כל השנים בהן עבד במשרדו של "הבנקאי". מעין תעודת ביטוח ליום גשום אם יבוא. והוא בא, שולי הגיע לאיש הצללים החבוי שאף אחד לא שמע עליו במסגרת חקירת ארגון הפשע של האחים שפר, שעליה הופקדו הוא ואנשי צוותו, מלי, רחל, טניה וגורי, וכשהחקירה גדלה והסתעפה, כל צוותי המפלג צורפו אליה. רק הפנקס, שערכו לא יסולא בפז, הצליח להתיר את סבך החוטים שרקם הקרימינל הקטן כדי להלבין את כספי הארגון. סביר להניח שהם היו עובדים עד היום כדי לנסות ולהגיע לכל חברות הקש, לולא הפנקס הנכסף.
לא היה צורך בדרבון רב או שכנוע, שי סימן טוב היה מוכן כמעט מיידית להציע את מרכולתו השווה. הוא חתם על הסכם שאושר על ידי פרקליט המדינה והעביר ליאחב"ל את החומר המפליל על האחים תמורת ארבע מאות אלף שקלים. הוא לא רצה להיכנס לתוכנית להגנת עדים, ויתר על הגנה. "לא צריך שישמרו עלי," אמר לשולי כשחתם על הוויתור. "הם לא מכירים אותי, לא יודעים כמה אני יודע עליהם."
הפנים שלו תמיד הזכירו לשולי פנים של עכברוש. אף צר ומחודד ולסת עליונה בולטת. עכברוש תחמן... לא רצה הגנה, היה בטוח שהוא מחוץ לסכנה...
חתיכת עכברוש מטומטם. חשבת שאתה יכול לתחמן את כולם.
יום ראשון, 3 במרץ, שלושה ימים לפני הרצח
משרדו של שולי, יאחב"ל, להב 433 לוד, 19:16
הוא כבר עמד לצאת מהמשרד כשהנייד צלצל. על הקו היה שי סימן טוב.
"מה נשמע? הכול בסדר?" שאל שולי.
"ברוך השם יום יום, לא יכול להיות יותר טוב."
הוא היה מופתע. שי סימן טוב לא חבר שלו, לא מתקשר כך סתם. אבל בצד בשני היה שקט. "מה קורה? למה אתה לא מדבר?"
דקות עברו והדממה נמשכה. "שמע, שולי," הקול בצד השני החל לדבר, "יש לי עוד פנקס על האחים."
גל חום חלף בגופו והלהיט את פניו עד שאגלי זיעה כיסו את מצחו.
"הוא לא במסגרת ההסכם, כי התחייבתי לתת לכם רק את הפעילות על השלוש שנים שעבדתי אצל 'הבנקאי'."
הוא היה מוכן באותו רגע להכניס בוקס הגון בפרצופו של העכברוש ולסדר שיפוץ קוסמטי ללסת העליונה הבולטת שלו.
"אחרי שפתחתי את המשרד שלי," המשיך שי, "'הבנקאי' המשיך לתת לי עבודה ועבדתי על פעילות הארגון כקבלן משנה עוד שנה וחצי עד שסגרתי את המשרד. פעילות רצינית, שולי. שטחי נדל״ן שנקנו על שם 'קופים', השתלטות על מכרזים, שוחד לראש העיר ולעסקנים פוליטיים, הכול בונבוניירות בנייר זהב על מגש. הייתם בסדר איתי, אז אני אהיה לארג' איתכם. עבור הפנקס הנוסף אני רוצה רק מאה וחמישים אלף שקלים."
הוא התיישב חזרה בכיסאו. דקות עברו כשמחשבות מתרוצצות בראשו. "אמרת שנתת לנו הכול!" אמר לבסוף כשהוא מרים את קולו, "חתמת על הסכם וקיבלת כסף, הרבה כסף. מאה אלף יותר ממה שאנחנו נותנים בדרך כלל. אתה רוצה לפוצץ את ההסכם?! אתה נותן לנו את הפנקס הנוסף בלי שום תוספות כי גם הוא במסגרת ההסכם."
"חיימשלי, נתתי לכם את כל מה שהתחייבתי במסגרת ההסכם, הוא היה רק על השלוש שנים שעבדתי במשרד של שווימר. הפנקס הנוסף זה הסכם חדש, כשעבדתי כעצמאי במשרד שלי."
הוא חרק שיניים וסינן קללות. "אמרת שלא עבדת איתם יותר, רק שלוש שנים, שיקרת לנו! אתה משַׂחק מסוכן, תיזהר, לא משחקים עם היאחב"ל." הוא עשה הפסקה ושאף אוויר. "אני מתפלא עליך, שי," המשיך בטון רגוע, "אתה בן אדם רציני עכשיו. מנכ"ל מפעל, שותף מכובד עם עשרים וחמישה אחוזים ממניות החברה, בשביל מה אתה צריך את המשחק הזה." הוא חיכה, לא היה מענה בצד השני. "אתה יודע מה, בוא, גם אני אהיה לארג' איתך. אני נותן לך זמן עד יום רביעי בבוקר לעשות יוּ טֶרְן ולתת את הפנקס החדש שהוא במסגרת ההסכם שנחתם איתך. אחרת, הכול יתפוצץ לך בפנים." שוב חיכה ולא קיבל מענה. "ביום רביעי בבוקר אתה נותן לי תשובה, אבל רק את התשובה שאני רוצה לקבל."
הוא רץ לחדרו של בנצי נווה ראש היאחב"ל. בנצי פתח את החוזה שנחתם עם שי ונאנח, "יכול להיות שהוא צודק, נברר את העניין עם הפרקליטות. מה אמרת לו?"
"שיש לו זמן עד רביעי בבוקר לשכוח מהדרישה החדשה ולתת לנו את הפנקס הנוסף."
יום חמישי, 7 במרץ
אזור התעשייה חדרה צפון, הסמטה הכחולה בניין 1, 8:45
הוא הגיע לאזור התעשייה ורכב לצד סרטי זירה אדומים שגידרו אזור שהשתרע מפתח המפעל הדרומי צפונה וכלל כמה מבני תעשייה. לאורך השטח המגודר הסתובבו אנשי מז"פ וחיטטו בפחי אשפה, וככל שהתקדם דרומה, ראה סימוני משולשים ממוספרים שמוקמו לצד ממצאים. הוא הגיע קרוב לפתח המפעל והחנה את האופנוע לצד קבוצת אנשים שהביטו המומים לעבר זירת הרצח.
"רפ"ק ברזני?" הוא הנהן לקצין שצעד לקראתו תוך כדי שכיסה את נעליו בכיסויי ניילון ועטה על ידיו כפפות חד־פעמיות. "סנ"צ שמעוני ממשטרת חדרה," הציג את עצמו, "הזירה שלך."
הוא חייך לקצין, "אתה בטח לא מצטער שהחקירה עוברת אלינו."
"ממש לא," צחק הקצין, "פחות עבודה תמיד יותר טוב."
"אבל אם אתה פה, אני אשמח לעזרה עד שהאנשים שלי יגיעו."
"בשמחה. האנשים האלה הם עובדי המפעל," הצביע הקצין על קבוצת המתגודדים, "מה אתה רוצה לעשות איתם?"
"תרכז אותם ותבקש שיגיעו למשטרת חדרה לגביית עדות, חלק מהצח"מ יגיע ישר לשם." הוא התקשר למלי, חילק את העבודה בין אנשי הצוות המורחב, וביקש שגורי ועוד שני אנשים יגיעו לזירה.
"יש בחור בשם עידן שרוצה לדבר איתך," אמר הקצין. "הוא מגיע כל יום לעבודה בשש וחצי, הוא זה שזיהה את הגופה."
הוא ניגש לקבוצת האנשים ולקח את עידן לצד.
"אני איש הטכנולוגיה במפעל," סיפר עידן, "מתחזק את הציוד הטכני כמו מחשבים, מצלמות אבטחה, מדפסות, יש מצלמת אבטחה מעל דלת המפעל. אני בטוח שתוכל לראות את... כל מה שקרה."
"תישאר פה ותחכה עד שאקרא לך," אמר שולי. "אני ארצה לראות עוד מעט מה המצלמה קלטה."
הוא חזר לקצין החקירות. "הגיעו גם שתי נשים מבוגרות שהיו שותפות במפעל עם הנרצח. הן די בהלם, אחת כמעט התעלפה." הקצין הצביע על מבנה מרוחק, "בעל המפעל שם הכניס אותן למשרדו. הן אחיות, גרות יחד בתלמי אלעזר, זה רבע שעה מכאן. אולי עדיף..."
שולי חשב במהירות. "כן, הכי טוב שהן יחזרו לביתן ויחכו לי שם. תן לי את הכתובת ומספרי הנייד שלהן, אתפנה לתשאל אותן בעוד," הוא הציץ בשעונו, "שעה, שעה וחצי."
מבטו התרכז בגופת גבר ששכבה על גבה בפתח המפעל. רגלה הימנית הייתה מכופפת מעט פנימה, וידיה היו פרושות ברפיון לצדדים כשכפותיהן פונות לשמים. כאילו הרים ידיים ונכנע. איש מז"פ שהיה לבוש סרבל לבן רכן מעל הגופה. שולי התקרב אליו. "שלמה! מת עליך."
האיש הפנה לעברו מבט מחויך, "אל תמות, מספיק לי האחד הזה. ואין גלידה גם הפעם, נמסה בדרך."
"נרשם, שלמה. בפעם הבאה נלך לגלידרייה כשיהיה לנו יותר תיאבון." זו הייתה בדיחה שהתפתחה ביניהם בזמן הפגישות בזירות רצח. את הגלידה מעולם לא אכלו.
"אני מבין שהקורבן היה מופעל שלכם, אחרת לא היית פה," אמר שלמה.
שולי התבונן באיש המת. "כן. היה איש שלנו." לא סתם איש. עד מדינה. עכשיו הוא רק עכברוש ז"ל שייתן את עדותו במרומים.
הוא התכופף על ברכיו ובחן את הגופה. מבטו נעצר על חתך עמוק ברוחב סנטימטר וחצי בצד הימני של הצוואר. מעליו במרחק שלושה סנטימטרים נראו שני חתכים רוחביים קטנים, מרוחקים זה מזה סנטימטר וחצי. זרזיף דם שהקריש ירד מהחתך העמוק ונקווה לשלולית על האספלט. "מה זה?... מישהו תקע לו סכין בצוואר?"
"החתכים הקטנים פה למעלה נראים כמו חתכים של קצה מספריים קצת פתוחים," ענה שלמה. "דקירה ראשונית מהוססת, כמו ניסיון שהתפספס. מתחת זו דקירה רצינית," הצביע על החתך הגדול. "תקע לו את המספריים בצוואר. הוא חתך לקורבן וריד ולא עורק, לכן יש רק שלולית דם, אחרת מהחתך הזה הייתה יוצאת מזרקה של דם. היינו רואים פה בכל השטח הזה," הצביע על דלת המפעל והקירות הסמוכים, "מלא נתזים. היה לרוצח הזה מזל, לא ניתז עליו הרבה דם."
"אני רואה חלק מטביעת נעל," שולי הצביע על חצי סהר שנוצר באחת מפינות השלולית, כשסרגל מדידה מונח לצדו. "כן. לפי החישוב שלי זו נעל במידה בין 39 ל־42. מצאנו גם טישו עם דם בנתיב הבריחה, פה, אחרי הסיבוב." שלמה הצביע על הפינה המזרחית בהמשך לפתח המפעל. "אולי הוא ניגב את כלי הרצח שלא ישאיר טיפות, ואם יהיה לנו מזל, אז אולי הטישו היה בשימוש ונקבל את הדי־אן־אֵיי של המשתמש. תחזיק אצבעות, שולי."
חי ברגנר, הרופא המשפטי, הצטרף אליהם. "כבודו הגיע," חייך אליו שולי, "לא שלח מישהו זוטר."
"במקרה הייתי כונן." הוא התכופף ובדק את פצעי הדקירה.
"מה אתה אומר, מספריים?"
חי בחן ארוכות את החתכים הרוחביים. "הייתי אומר שזה..." התכופף לצוואר של הגופה, "מספריים מיוחדים. למספריים רגילים יש צד אחד קהה יותר, פה החתכים שווים." הוא עבר לבדוק את החתך הגדול. "יש פה משהו משונה," מישש באצבעו את קפלי העור סביב החתך. "זה לא חתך ישר..." הוא עצר לרגע, "כן, כמו שחשבתי. כנראה מספריים מיוחדים, כי זו גזירה, לא חתך. גם העומק לא רב במיוחד, משהו כמו שניים, שלושה סנטימטרים." הוא הפשיל והרחיב מעט את צווארון החולצה של הנרצח. "יש פה סימני שפשוף משני הצדדים." שולי התכופף וראה שני סימנים כהים ומוארכים משני צדי הצוואר. "הרוצח חנק אותו תחילה, הקורבן כנראה נפל, ואז... יש דקירה אחת מהוססת למעלה ומתחתיה חדירה וגזירה קטלנית של הווריד. תוך דקות הוא מת." הוא בדק את חום הגופה. "עשרים וארבע מעלות, צפידה מפותחת היטב, הייתי אומר ש... הוא שוכב פה מת לפחות שתים־עשרה שעות." שולי הרים את ראשו למצלמה שהייתה ממוקמת מעל לדלת. "נראה לי שיש לנו פה אחלה סרט מתח, נצפה בכל מהלך הרצח וגם נקבל את שעת המוות המדויקת."
"תרצה לצפות בסרט ההמשך? בנתיחת הגופה?" התבדח חי.
"לא נראה לי שהזמן יאפשר, אבל אני אבוא לשמוע את המסקנות. אני אדאג שתקבל את כל האישורים ותנתח אותו עוד היום. חייב את הנתיחה היום, חי."
גורי יצא לקראתו מפתח המפעל עם צרור מפתחות. "לא ראיתי שהגעת," הביט בו בפליאה.
"אני רבע שעה פה, במשרד שלו עם המז"פ. ראיתי שאתה כל כך מרוכז, לא רציתי להפריע."
"המז"פ גמר שם את העבודה?"
"לקראת הסוף, עדיין מצלמים. תשמע, המשרד שלו יחסית מסודר, נראה שהרוצח ידע בדיוק מה הוא מחפש. הוא התרכז במגירה עם מנעול, צרור המפתחות היה על השולחן. יש טביעות קצה נעל עם דם על הרצפה, אבל אין טביעה שלמה, קשה לדעת גודל או סוג נעל. עד עכשיו לא מצאנו את הפנקס שלנו, מצאנו ארבעה פנקסים עם כל מיני רשימות על אנשים, מה הם עשו, עם מי הם דיברו, נראה כמו דו"ח מעקב אחרי עובדי המפעל. עוד דבר מוזר, אין טביעות אצבעות על המקלדת שלו, אפילו לא טביעה אחת, הוא כנראה הקליד עם כפפות חד־פעמיות. יש קופסת כפפות על השולחן שלו. אני הולך עכשיו לבדוק את המכונית שלו," הצביע על רכב לקסוס יוקרתי שחנה סמוך לדלת.
שולי קרא לעידן איש הטכנולוגיה שחיכה בצד ונתן לו כיסויי נעליים וזוג כפפות חד־פעמיות. "בוא ניכנס לראות מה צילמה המצלמה מעל הדלת."
"תמיד עבדתי במשרד שלו עם כפפות," צחק עידן כשעטה על ידיו את הכפפות. "הוא לא נגע באף מכשיר בלי כפפות."
"ברצינות..."
"כן, הוא היה אסטניס, אבל ממש מופרע, פחד מחיידקים. היה מחטא כל יום את המשרד שלו."
שני אנשי מז"פ החזירו למקומו שולחן כתיבה כבד כשנכנסו למשרד. "חיפשנו כספת בקיר הזה," הצביע איש המז"פ על הקיר שאליו הוצמד השולחן. "אין אף כספת בחדר."
הוא התכופף לבחון את כתמי הדם שהוטבעו על הרצפה. מעניין. עושה רושם שהרוצח לא היה תזזיתי בזמן חיפושיו, אלא רגוע יחסית. "גמרנו פה," איש המז"פ הצביע על השולחן והכיסא. "אתם יכולים להקליד על המקלדת, אין אפילו קצה טביעת אצבע."
עידן התיישב בכיסאו של שי. "בשביל מה הוא היה צריך ארבעה מסכי מחשב?" שולי הסתכל בפליאה על ארבעת המסכים, ששניים מהם עמדו על השולחן והשניים האחרים היו מחוברים מעליהם.
"הוא עקב אחרי אנשים," ענה עידן, "מכל מסך הוא צפה בארבע מצלמות. שש־עשרה מצלמות הוא פיזר במפעל, חלקן נסתרות, אנשים לא ידעו שהוא עוקב אחריהם. אני הרכבתי את כל המצלמות, כך שאני יודע איפה נמצאת כל מצלמה. היו אנשים שריחמתי עליהם, הזהרתי אותם. לפעמים אפילו עשיתי בכוונה 'תקלות' במצלמות, הוא היה מפטר עובדים שהוא תפס מדברים או מסתכלים בנייד יותר מדי, עושים הפסקות ארוכות לטעמו, השליט פה טרור, אנשים שקשקו ממנו. אתה רואה את החלון הגדול הזה?" שולי הפנה מבטו לקיר זכוכית אליו היה צמוד שולחן הכתיבה מלפנים. וילון ורטיקלי עשוי רצועות בד אנכיות שכיסה את החלון היה סגור. "הווילון בדרך כלל פתוח, ככה הוא היה משקיף על כל מה שנעשה במפעל בנוסף למצלמות. החדר הזה שימש אולם תצוגה לפני ששי הגיע, הוא החליט להפוך אותו למשרד כדי לפקח על העובדים."
המשך בספר המלא
