1


ליל כל הקדושים


רומן פרייזר חצה את אולם המבוא הריק בצעדים גדולים, כשהוא משתדל להימנע מלדרוך על קישוטי החג שנותרו פזורים על הרצפה. המסיבה הייתה בפירוש הצלחה. הוא עצמו כבר היה אמור להיות בדרך למסיבה נוספת – פרועה יותר מזו שנערכה במטה הראשי של החברה שלו. אבל מהמסיבה הזאת הוא בחר להיעדר, וכנראה גם מהמסיבה הבאה.


בתור המנכ"ל של תאגיד פרייזר אחזקות, הוא היה עסוק מדי בפיקוח על שלל החברות וההשקעות שלו. אגף הבנקים המסחריים היה פעיל במידה מטורפת ממש, קבוצת המלונות הראתה את התפוסה הגבוהה ביותר מזה שנים, ואגף מוצרי הצריכה והאביזרים היוקרתיים צמח בקצב מעורר השתאות. החברה, שעוד אבי-סבו הקים, המשיכה בזכותו לצמוח, הפכה את השם פרייזר למילה נרדפת לפיננסים ותיירות פאר, וכעת זכתה להצלחה העולמית שרומן ביקש תמיד להעניק לה.


למחרת הוא עמד לטוס לחו"ל כדי לבדוק מקרוב אחת מחברות הבת של התאגיד, ועוד כמה מלונות, אבל ברגע זה, זוג כנפיים ענקיות עמדו בדרכו. הן היו צחורות כשלג וזוהרות ממש, אם כי אחת מהן הייתה שבורה. הוא הרים אותן מהרצפה, בפנים זעופות, ותלה את הרתמה על כתפיו. לא הוגן היה לדרוש מאנשי האחזקה להוציא אותן מהמקום. די היה בכך שהם נדרשו לעבוד אל תוך השעות הקטנות של הלילה, שלא לדבר על הצורך הנוסף להתמודד עם כל הלכלוך הזה, בעיקר כשהכנפיים הללו היו כבדות כל כך. לא הפתיע אותו שהמלאך שנשא אותן החליט להיפטר מהן. לא שיש בכלל מלאכים, כמובן. שדים, מצד שני, רומן ידע שיש רבים כאלה. בתוך ראשו רדפו אותו שדים רבים יותר מכל השדים המתרוצצים הלילה ברחבי מנהטן.


שקוע כליל במחשבותיו, הוא יצא אל המדרכה. הוא העניק לנהגו הפרטי ערב חופשי. לאיש הייתה לאחרונה חברה חדשה, והוא רצה לחגוג איתה את ליל כל הקדושים. זה חייב את רומן לתפוס מונית, או ללכת ברגל – שתי אפשרויות לא מפתות בכלל. לאורך השבוע החולף הוא התחמק ממספר שיחות טלפון מכל מיני נשים שביקשו לנצל אותו כדי להבטיח לעצמן הזמנה למסיבה האקסקלוסיבית של חברו אלכס קוסטה, הערב. היו שם בוודאי שמפניה בלי הגבלה, שפע אוכל ונשים יפהפיות. אם רומן היה מעוניין בחברה, זה היה המקום בשבילו. אבל הוא לא רצה חברה. למען האמת, חברה הוא היה מסוגל למצוא לעצמו מתי שהוא רק רצה. הוא לא היה רעב לזה. הוא לא היה רעב לשום דבר.


ליל כל הקדושים סימן את הכניסה אל עונת החגים. שירים שמחים יתנגנו בלופ בלתי פוסק. הציפייה להתרועע עם אנשים תרקיע שחקים עוד יותר מאשר בדרך כלל. זוהי תחילת עונת השיתוף – זמן לתת ולקבל, לאכול, לשתות ולחגוג. להתנשק תחת ענף הדביקון ולהתנשק שוב לקול פעמוני חצות. כל הדברים שרומן לא רצה כלל לעשות.


הוא היה משועמם. קהה חושים. מוכן בהחלט להיבלע בעבודתו. אפילו ההבטחה לפגוש יפהפיות בתחפושות חושפניות של נימפה או מכשפה לא הצליחה לפתותו. הוא פשוט לא אהב את עונת השנה הזאת. אז הוא היה כאן ברחוב כעת, ועל המטוס מחר בבוקר. כן, הוא משבית השמחה הזעוף שמעדיף להיות לבד. תמיד הוא מעדיף להיות לבד. ובעיקר כעת.


ויולט סאמרס התאחרה עם הסגירה. היא נהנתה מהאווירה, עם כל האנשים שחלפו על פניה, מחופשים לקראת המסיבות – התחפושות הללו היו פשוט מדהימות. ליל כל הקדושים לא היה סיפור גדול כל כך בבית, בניו זילנד, בהשוואה לאמריקה. וכאן, במנהטן – בעצם בכל העיר – זה כבר היה משהו אחר לגמרי. חלק מהתחפושות ומהאפקטים המיוחדים של האיפור של האנשים שחלפו מעבר לחלון הראווה היו לגמרי מדהימים.


היא עבדה לבד עד שעה מאוחרת בחנות "עוגיית המקרון" הפצפונת שבאמצע קורפורטוויל – החנות קטנטנה, לא העוגייה, היא צחקקה לעצמה. אילו הוריה המגוננים כל כך היו יכולים רק לראות אותה כעת. היא אפילו הצליחה להפעיל את מערכת האזעקה בלי לגרום לה להתריע בטעות. היא הסתובבה אחורה, אחרי שנעלה את הדלת, ונעמדה להסתכל. ובעודה עומדת, בגבה אל הדלת, מלאך נפל מהרקיע, פחות משני מטרים ממנה. מלאך גבה-קומה, רחב כתפיים ויפהפה.


הוא נעצר על המדרכה, נראה כאילו אינו יודע לאן להמשיך מכאן. היו לו זוג כנפיים ענקיות. אחת מהן הייתה שבורה. למען האמת, זה רק הוסיף למראה של לא-מן-העולם-הזה, שהיה לו. הוא היה הגבר בעל היופי הקלאסי הרב ביותר שהיא ראתה מאז הגעתה לניו-יורק לפני שבועיים, והיא ראתה המון אנשים נאים ואלגנטיים חולפים כל הזמן על פני החנות. אבל האיש הזה? יכול להיות שזה היה רק בגלל התאורה – אורם הקשה של פנסי הרחוב ממעל הדגיש את המשטחים והקווים של פניו והעניק לו מראה של פסל מסותת בעל חיוורון שמימי. הוא היה יכול להוות מקור מושלם להשראה בשביל אומן של סרטוני אנימה. הוא היה מושלם – מושך מאוד ללא ספק, לדעת כל מי שעיניים בראשו.


היא קפאה, בחששה שהוא פשוט ייעלם לנגד עיניה אם רק תמצמץ. היא רצתה ליהנות מהקסם הזה למשך זמן רב ככל שרק היה ניתן. אלא שאז היא צחקה שוב לעצמה. האם היא באמת נועצת מבטים בגבר ברחוב? היא הייתה רגילה לגברים – ארבעה אחים וכל חבריהם הרגילו אותה. אבל הבחור הזה היה צריך להיות בסרט על גיבורי-על או על משהו על-טבעי. במעורפל היא הודתה בליבה שרגעים כאלה הם נדירים מאוד. אבל יותר מזה, היא פשוט נהנתה מהמראה.


הוא עדיין לא זז. הוא פשוט בהה לו באוויר, כאילו לא היה ממש נוכח ברגע – האם הלך לאיבוד בתוך מחשבותיו? הערכתה פינתה את מקומה לסקרנות, ואז לדאגה. הוא נראה כאילו עול כבד יותר מזה של הכנפיים הענקיות מכביד על כתפיו.


היא פסעה קדימה, אל אמצע המעבר להולכי רגל, וקראה אליו חרש, "אתה צריך איזו עזרה?"


הוא הסתובב. ההבעה המרוחקת התפוגגה ואת מקומה תפסה מייד דריכות. הוא לא חייך, אך מבטו הכולל נהיה קצת תוהה. "את מדברת איתי?"


הנימה החריפה של קולו עמעמה מעט את יופיו. וחבל שכך. לא סתם מלאך שנפל מהרקיע, אלא מלאך מריר.


היא בלעה. "כן."


"מה גורם לך לחשוב שאני צריך עזרה?"


"נראית..." היא התביישה, אך בה בעת חוסר החביבות שלו גם הדליק לה את הפיוז. לא הייתה לו שום סיבה להיות גס רוח כלפי מי שפשוט פנתה אליו. "נראית כאילו הלכת לאיבוד."


"לאיבוד?" הוא חזר אחריה בנימה מלגלגת.


"כן. כאילו נפלת למקום שאתה לא שייך אליו." בתוך תוכה היא התכווצה במבוכה.


"מקום שאליו אני לא שייך?"


טוב, היה ברור שהיא לא מהסביבה. אבל עדיין. "התחפושת שלך – "


"תחפושת?" עיניו נפערו בתדהמה.


"הכנפיים האלה נהדרות, דרך אגב. הכנף השבורה משתלבת מצוין עם איך שאתה..." היא השתתקה, הבינה מאוחר מדי, בהביטה בחליפה השחורה היקרה. "אתה בכלל לא בתחפושת, נכון?"


הוא נד בראשו, והייתה איזו התרככות בזוויות שפתיו.


"רק מחזיק למישהו את הכנפיים?" היא שאלה.


הוא חיכה כפי הנראה לדייט שלו שתצא מהבניין המפואר הזה, ליד. עוד רגע תגיע לימוזינה פרטית עם נהג כדי לקחת את שניהם לאיזו מסיבה אקסקלוסיבית לכבוד ליל כל הקדושים.


"לא. פשוט מצאתי אותן."


"אז אתה רק מנסה לאתר את הבעלים שלהן?"


הוא קרב אליה קצת, בזמן שויולט פשוט עמדה ובהתה. עיניו הבורקות לא היו לגמרי כחולות – באחת מהן היה כתם של צבע אחר. היא הייתה צריכה להיות קרובה יותר כדי להחליט איזה בדיוק. והיה בויולט חלק מסוים שבהחלט רצה להתקרב יותר.


"הן לא שלך, נכון?" הוא שאל.


"נראה לך שהן היו מתאימות עליי?" היא הייתה נופלת מהרגליים אם הייתה מנסה לרתום את הכנפיים הללו לכתפיה. "מתאים לי בת-לילית הרבה יותר מאשר מלאך."


מבטו צנח, והוא סקר באיטיות את שמלת הקטיפה הארגמנית שלה. חום אפף אותה פתאום, והיא הייתה חייבת להשפיל את מבטה. מה שגרם לה לראות את מבנה הגוף השרירי להדהים שלו.


"לחילופין," הוא אמר בצרידות, "את יכולה להיות גם שדה טובת מראה אך מסוכנת ביותר."


"שדה?" מבטה נורה מייד בחזרה לפגוש את מבטו.


אך תשומת ליבו כבר נעלמה. הוא הביט מעבר לכתפה, והבעתו הזועפת שבה פתאום, מועצמת פי כמה וכמה. "זהי – "


היא נדחפה לפתע מאחור. "הו!"


היא כבר כמעט איבדה שיווי משקל, הוא עט קדימה. נשימתה של ויולט נעתקה. הייתה באחיזתו עוצמה רבה כל כך כשהוא הרים אותה וסובב את שניהם. הוא הצמיד את גבה אל הזגוגית של חזית החנות ועמד לפניה, לגונן עליה מפני... היא לא ידעה אפילו מפני מה. אז היא פשוט הביטה מעלה, מוקסמת מהעוצמה שהייתה בעיני המלאך הזה. זווית הלסת שלו הייתה עוד יותר מודגשת כשהוא חרק שיניים. המון אנשים חלפו על פניהם כמו עדר בקר שועט. בעצם הם לא היו ממש אנשים.


"מה...?" ויולט הייתה בהלם. מה שהמם אותה עוד יותר היה האופן שבו הוא נצמד אליה. הכנפיים הללו התרוממו מעל ראשו כמו מטריית מגן, ולה לא היה שום רצון לזוז. לעולם לא.


היא הייתה צוחקת מכמה שכל זה היה מגוחך, אלא שהאדרנלין הציף את גופה כאילו שהיא הייתה באמת בסכנה. כאילו זה היה באמת רציני. ההמונים חלפו על פניהם בגוש גונח וחסר צורה של רגליים וזרועות, צבעי גוף והתרגשות עזה. היא לא שמעה אותם כלל עד שהם היו ממש עליה.


"זומבים." הוא נד בראשו קלות.


הם היו מאה בוודאי, אם לא יותר. מתקפת זומבים שועטים.


את ויולט לא עניין אם הם היו זומבים, ערפדים או אנשי-זאב. כל תשומת ליבה הייתה מופנית ישר קדימה. זה לא היה רק החום של גופו, אלא גם העוצמה הפועמת של שריריו. הוא היה בנוי כמו שומר ראש, ולמרבה ההלם, הוא בהחלט המיס אותה. היא כמעט גרגרה כמו חתלתולה שיושבת מכורבלת בחיקו, מרגישה שמורה ומוגנת. היא הייתה צריכה להתפתל טיפה, לזוז הצידה, מפני שקרבתו הייתה אינטימית מדי. אך היא נותרה עומדת בלי תנועה. היא לא רצתה אפילו לנשום פן תפר את הכישוף.


"זומבים?" היא הייתה כה ממוקדת בניסיון להבין את הייחוד של עיניו, שהיא כלל לא שמעה את הרעש שהגיע מאחוריה. "לא ידעתי שהם יכולים לזוז כל כך מהר. הייתי בטוחה שהם זזים לאט מאוד, ונופלים כל הזמן."


"אולי הם זומבים ערפדיים," הוא הפטיר. "איך שלא יהיה... את בסדר?" הוא הביט אל תוך עיניה, וכעסו הפך למשהו שונה לחלוטין. "מצטער אם מעכתי אותך."


אבל הוא לא פסע אחורה, אפילו אם גם הוא שם לב שהם צמודים בצורה שלא הייתה כבר נחוצה. זאת הייתה היצמדות נוחה להפליא. גופותיהם היו צמודים יחדיו, כשממדי גופה מתאימים איכשהו לאלה שלו. זה לא היה אמור להיות אפשרי בכלל בהתחשב בכך שהוא היה ממש ענק, והיא קטנטונת, אבל זה כן עבד – במידה ממש מסוכנת.


ועכשיו היא כבר ידעה שהנקודה ההיא בעינו הייתה חומה. בצבע טופז, בעצם. היא זהרה כמעט. היא הייתה לא סימטרית, לא מושלמת, מרתקת. מהפנטת, עד כדי כך שהיא לא יכלה להפסיק להסתכל.


"אתה נעת במהירות," היא לחשה, והפכה בבת אחת לבחורה נשית, מתנשמת.


"אינסטינקט."


כן, הוא היה מגונן מטבעו. יצא לה להיות בסביבת אנשים מגוננים במשך כל חייה, והיא לא הייתה אמורה לרצות להישען על מישהו ופשוט... להישאר צמודה. רק שזה היה בדיוק מה שהיא רצתה ברגע זה – למצוא מחסה בזרועותיו. אלא שבהינף ריסים אחד שלו, התחושה הזאת השתנתה – הפכה להערכה רבה עוד יותר של עוצמתו, של הניצוץ שהיה ביניהם. אז היא השפילה את עיניה, כמעט מסוחררת. היא לא יכלה לעמוד בלהט של העיניים היפהפיות, המהממות, הללו.


אבל אז היא ראתה את זה. אינסטינקטיבית היא הניחה יד על חזהו, במקום שבו חולצתו הצחורה הייתה מוכתמת כעת. "אתה מדמם."


"זה דם מזויף. וגם לא שלי. אל תדאגי. אני בסדר."


היא הביטה בחזרה לעבר עיניו. היא לא האמינה לו. היא עצמה שיקרה בצורה הזאת בדיוק פעמים רבות כל כך.


אני בסדר גמור.


הדם היה מזויף, אבל היה שם פצע אמיתי. פצע עמוק. היא יכלה לחוש את הלמות ליבו החזקה תחת כף ידה. שריריו המוצקים והחמים נרתעו בתחילה מפני מגעה. אז לא זומבי. גם לא מלאך. הוא היה לגמרי גבר, והיא פשוט לא הייתה מסוגלת להסיר מעליו את ידה.


זה היה אמור להרגיש אינטימי מדי, אבל הכנפיים הללו היו כמו מחסום בפני כל העולם, שסגר אותם במין מקום מבטחים. גבה היה דבוק לזגוגית, ובהיותו צמוד אליה מלפנים היא חשה שמץ של פיתוי. הדחף היה כה זר לאופי שלה, שזה היה אמור להדהים אותה. אבל אם הוא היה מרכין את ראשו ברגע זה, היא הייתה מנשקת אותו.


"עוד נוצות אבדו לכנפיים האלה," היא אמרה בקוצר נשימה כדי להסיח את דעתה, כי הוא היה סתם איזה זר מזדמן. "חבל. בטח לקח למישהו המון זמן להכין אותן." הן היו עשויות מקרטון, דבק, נוצות וכמה מיליוני פייטים שגרמו להם לנצנץ.


"רק שהמישהו הזה נטש אותן עוד לפני חצות הלילה," הוא טען כנגד.


"אתה בטוח? מה אם הן לא ננטשו? אולי הבעלים שלהן התכוון לחזור לקחת אותן. בעצם אתה גנבת לו אותן."


"צודקת." הוא קפא, ואז חיוך איטי מאוד התפשט על פניו. "לא בסדר מצידי."


רעמים היו אמורים להדהד... מכת ברק הייתה צריכה לחצות את הרקיע – לכל הפחות זאב היה אמור לילל במרחק. הרגע הזה היה כה מבשר רעות – הרף עין שבו החיים השתנו לחלוטין. כך, בבת אחת, ויולט סאמרס הפכה להיות אישה שונה מאוד. גל צונאמי של מודעות חושנית שטף אותה, חולל שינויים, עמוק בתוכה – ריכך, חימם, כשרעב עז מתחיל להתעורר. כל זה בגלל חיוך מקסים אחד.


"אולי אתה צריך להשאיר איזה פתק על הבניין," היא העלתה הצעה נואשת. "'נמצאו כנפיים שבורות – ניתן להתעניין בפנים'."


הוא הנהן. "למען האמת, הן די כבדות."


"אתה חושב שהיה קשה מדי להיות מלאך, ובגלל זה הכנפיים האלה ננטשו?"


"זה חייב להיות לא קל. הצורך הזה להיות תמיד טוב." איזו נימה מסוימת נלוותה למילה האחרונה. איזה ניצוץ שובב הבליח בעיניו.


היא חייכה. "זה בהחלט יכול להימאס."


"עליי הכול נוטה להימאס," הוא הצהיר בצרידות.


כנות בעונה הזאת של השנה. כן, אין ספק שלא הכול "בסדר גמור" אצל הבחור הזה.


"אז מה אתה עושה?" היא שאלה. "כשממש נמאס לך מהכול?"


מבטו נאחז במבטה. "לא דברים מלאכיים במיוחד."


עוד וידוי חרישי ששלח פעימה חשמלית שהתפשטה לאורך עורקיה. "הו?"


שפתיו נטו כעת באלכסון, ומוחה כבר הפסיק לגמרי לתפקד.


אל תפלי ברשתו של בחור פגום ומצוברח.


פעם היא הייתה הפגומה. כעת היא הייתה מעוניינת במישהו שלם, בריא וכייפי. לחיות את הרגע ולהפיק את המיטב מהחיים. זאת הייתה ההזדמנות שלה. סוף-סוף היא הייתה בצידו השני של העולם, הרחק ממשפחתה האוהבת, אם כי קצת חונקת לפעמים, שהיא באמת כה אהבה. אבל היא הייתה חייבת לברוח מכל זה כדי לעשות את הדברים שהיא באמת רצתה. לא היה לה קל לגדול עם ארבעה אחים גדולים ומגוננים יותר מדי, ועם הורים שלא חדלו לדאוג לה למרות מאמציהם להעמיד פנים שהם לא. הם העמידו פנים שהם לא חגים סביבה בלי הפסקה כדי לוודא שהיא לא עושה שום דבר שעלול להעמיד אותה בסכנה...


עד עתה היא נזקקה רק למעט מרחב נשימה. כדי לחשוב קצת על חייה. להוכיח שהיא לא פחות מסוגלת מאחיה המאוד בריאים, הסופר-חכמים, ולא לתת להם להתלוצץ על כך שהיא צריכה להתחתן טוב כדי להבטיח לעצמה עתיד סביר...


לא היו לה הרבה סיכויים להתחתן טוב אם היא אפילו לא פלירטטה מעולם עם אף אחד. אם בקושי נתנו לה לצאת החוצה ובכלל לחוות איזשהו קשר עם גברים.


נשימתה האיצה. אלא שאז משהו השתנה.


עיניו עזות המבע הוצרו והוא נד בראשו. "מה אישה כמוך עושה לבדה ברחוב בשעת לילה שכזאת?" הוא הביט בה בכעס.


אישה כמוה? מה זה אמור להביע? היא חשה עלבון מסוים. "עבדתי בחנות הזאת משעה מוקדמת בבוקר." היא זקרה את סנטרה. "מה אתה עושה ברחוב בשעת לילה מאוחרת כל כך?"


עיניו נפערו בהפתעה. "גם אני עבדתי. עכשיו אני אמור ללכת למסיבה, אבל..."


"אתה לא יודע את הדרך?" היא ניחשה. "שמעתי שקשה לתפוס פה מוניות לפעמים." היא הנהנה. "אתה יכול לנסות את הרכבת התחתית?"


הוא מצמץ. "הרכבת התחתית?"


"כן. אתה יודע? רכבת שנוסעת במנהרה מתחת לקרקע," היא אמרה.


"אני יודע. אבל לא יצא לי לנסוע בה הרבה."


"גם לי לא," היא הודתה.


"בגלל שאת לא מפה. זה לא מבטא מקומי. ובכל זאת, את חושבת שתוכלי לעזור לי איכשהו?"


"שני ראשים טובים בדרך כלל יותר מראש אחד," היא אמרה בנימה קצת מתגוננת. "ואני בעצם די טובה בעזרה לאנשים. רבים מהלקוחות שלי הם תיירים שנכנסים כדי לבקש הנחיות או הצעות לבילוי. נעשיתי די טובה בזה, למרות שאצלנו באאוטירואה אין בכלל רכבת תחתית."


"אאוטי ...?"


"אאוטירואה, ניו זילנד. כן." היא ראתה את ההבעה התוהה על פניו. "אני מדברת מהר מדי? כנראה אני מדברת יותר מדי מהר. קשה להבין אותי בגלל זה. ואני מדברת גם יותר מדי," היא רטנה. אבל זה היה כאילו שפקק נחלץ, וזה היה עדיף על נעיצת מבטים בלי הפסקה באיש הזה, כאילו הוא הדבר היפה ביותר שהיא ראתה אי-פעם. מה שהוא באמת היה. אבל הוא לא היה צריך לדעת את זה, כי הוא היה כבר זעפן די יהיר, אז היא הוסיפה ללהג.


"אל תבין אותי לא נכון, אני אוהבת את ניו זילנד, אבל ממש רציתי לנסוע לחוץ לארץ. בעיקר לניו-יורק. זאת עיר גדולה, אתה יודע. זאת הפעם הראשונה שלי – "


"הפעם הראשונה, הא?" הוא קטע אותה ושפתיו נמתחו קמעה.


הוא מלגלג עליה. סומק התפשט אט על עורה. "זאת לא בושה."


"הו, לא. כלל וכלל לא. לכל אחד צריכה להיות פעם ראשונה, ותמיד זה צריך להיות מיוחד."


היא השתתקה כשמצאה את עצמה פתאום שוב במערבולת המשיכה הזאת. היא ניסתה נואשות להימנע מלחשוב על דברים שלא יכולים בכלל לקרות. הצלילה המהירה הזאת לתאווה – להשתוקקות למישהו שהיא זה עתה פגשה – זה היה לגמרי מטורף.


"גם אתה לא מכאן," היא אמרה בוודאות. הוא לא היה יכול להיות אם הוא לא נסע ברכבת התחתית מעולם.


"בעצם את טועה. למרות שבמקור אני מצפון מדינת ניו-יורק, אני מתגורר במנהטן רוב הזמן."


איך אפשר להתגורר במנהטן "רוב הזמן" אלא אם כן יש לפחות מקום מגורים אחר לחלק מהזמן? המלאך הזה שנפל מהרקיע לא היה בכלל תייר תפרן כמוה. המלאך שנפל לא היה בתחפושת. הוא לבש חליפה שעולה כנראה למעלה משכר של שישה חודשים. הוא בעצם... לא מישהו שאיתו היא אמורה לדבר, אלא אם הוא נכנס לקנות עוגיית מקרון בחנות. מה שהוא בחיים לא יעשה, כי היא פשוט ידעה שהוא אקסקלוסיבי מדי בשביל זה. ואז, למרבה אכזבתה, הוא התרחק כמה סנטימטרים והוריד את הכנפיים ארצה.


"מה אתה הולך לעשות איתן?" היא שאלה.


"לא חשבתי כל כך רחוק קדימה. אני רק..."


"לקחת אותם כתחפושת של הרגע האחרון בגלל ששכחת להתחפש?"


"לא." הוא נאנח במרירות. "מישהו השאיר אותן באמצע אולם הכניסה של הבניין שלי. הייתה שם מסיבת ליל כל הקדושים, מוקדם יותר, והשאירו שם לכלוך ואי-סדר. מסתבר שהן ממש כבדות, ולא רציתי שמישהו מהמנקים יצטרך לסחוב אותן ולנסות למצוא להן מקום..." הוא לקח נשימה ונד בראשו. "אין לי מושג למה אני מספר לך את כל זה."


"בגלל ששאלתי," היא הסבירה בהיגיון.


"כן, אבל בדרך כלל אני לא – " הוא השתתק.


"מדבר עם סתם זרים אקראים ברחוב? או עם נשים כמוני? או..."


שפתיו נמתחו. "בדרך כלל זרים אקראים ברחוב לא מציעים לי עזרה."


"כולם צריכים עזרה בשלב כזה או אחר. גם מלאכים שנפלו, בחליפות מהודרות."


"מלאכים...?" לסתו נשמטה שוב. "איזה מין עזרה נראה לך שאני צריך?"


היא הרימה אליו את מבטה. הוא היה יפהפה. רציני. כה רציני.


"הפוגה קלה?" היא הציעה. "משהו שיעלה לך חיוך על הפנים?" היא הטתה את ראשה כדי להביט בו בהבעה מחוצפת. "יצא לך בכלל לחייך היום? זאת אומרת, עד שפגשת אותי."


הוא לא רק חייך כבר הפעם, הוא ממש צחקק. "נראה לך שזאת המומחיות שלך, הפוגות קלות?"


"לא רק המומחיות. זה כוח העל שלי."


"מה את אומרת?" הוא קרב אליה. "אז עכשיו את חושבת שאת גיבורת-על?"


"בטח."


"אז למה היית זקוקה לי שאציל אותך מרמיסה על ידי הזומבים השועטים?"


"מי אמר שהייתי זקוקה? אתה פעלת לפני שאני – "


"לפני שנרמסת, כיוון שבכלל לא הבחנת בהם. את יודעת שזה בסדר להודות בכך. זה בסדר להגיד תודה."


היא לא רצתה להגיד תודה. משום מה התחשק לה לא לעשות מה שהוא אמר. "לא הייתי צריכה שתציל אותי."


"יכול להיות. זה לא מה שאני עושה כרגע."


זרם חם חלף במורד גבה, וממש לא היה לה מושג איך להגיב. "למה אתה לא הולך למסיבה הזאת שלך?"


"לא מתחשק לי להיות עם אנשים."


"אתה לא אוהב אנשים?"


"תני לי לנחש – את דווקא כן."


"בטח. במיוחד בערבי חג. לקוחות משאירים טיפים גדולים לאנשים שעובדים בחגים."


כתם הטופז בעינו נצנץ. "לא מלאכי כל כך, בסופו של דבר."


"לא נאיבית לחלוטין." בניגוד למה שאנשים רבים חשבו תמיד. "אני עובדת כמוכרת, אבל אני הולכת למצוא עבודה כמדריכת טיולים, והחגים הם התקופה הכי טובה."


גבותיו התרוממו. "את הולכת להיות מדריכת טיולים בארץ שאינה הארץ שלך?"


"למה אתה חושב שזה לא יכול להצליח. עברתי הרבה דברים, ואני יכולה ללמד את הטריקים שרכשתי. חוץ מזה, אני יודעת מה הרבה תיירים רוצים לראות ולעשות כיוון שאני אחת מהם. וזאת גם דרך מצוינת לראות בעצמי את הארץ הזאת."


הוא בהה בה והבעת פניו הייתה קודרת. היא לא ידעה מדוע הוא נעשה כה רציני וזועף.


"שוב אני מדברת יותר מדי." היא העוותה פנים.


"אני אמרתי כזה דבר?"


"לא היית צריך. ראיתי את ההבעה שלך."


"אז פירשת אותה לא נכון. זה לא מה שחשבתי. יש לי – "


"פרצוף זועף תמידי?"


"מה?"


"טוב, אולי לא זועף אלא יותר אטום," היא תיקנה את עצמה.


"אטום. כן." הוא לקח נשימה. "טוב, את טועה. נהניתי להקשיב לך. יש לך מין ריש מתגלגלת נחמדה מאוד."


"הריש של הדרום." היא הנהנה.


"המה?"


"הקצה התחתון ביותר של האי הדרומי," היא הסבירה. "זה עניין אזורי."


"מה עניין אזורי?"


"הגלגול של הריש בדרום."


"הבנתי. בתחתית, הא?"


"של האי," היא ירתה לעברו מבט.


חיוכו חזר, התרחב – והיה הורס.


מה שהיא גלגלה כעת היה את עיניה. "אני הולכת להיות בשקט עכשיו."


"זה אפשרי בכלל?"


"לפעמים."


מבטו צנח לעבר פיה, והיא חשה רטט של תחושה, כאילו ידעה איך בדיוק הוא חושב שניתן להשתיקה. על ידי החנקת פיה כשהחיוך הזה צמוד אליו. אבל הוא נד שוב בראשו, וכעת הופיע חיוך של לעג עצמי על פניו. ואז היה מרחק. מרחק גדול מדי.


היא ראתה איך הוא מניף יד לעצור מונית. אז תחבורה כאן בשעת לילה כזאת בכל זאת לא מהווה שום בעיה.


"אתה הולך למסיבה שלך?" היא שאלה.


"לא. לא נראה לי."


"אתה נמנע מלבלות עם אנשים."


"כן. נראה לי שזה יהיה עדיף."


היא הזעיפה פנים. "לא בהכרח."


"את רומנטיקנית שמאמינה בקשר. בתקווה."


"אתה ציני. נולדת לבד, אתה חי לבד ותמות לבד."


"הו, בטח, תתקעי את הסכין עד הסוף. ידעתי מההתחלה שאת מסוכנת." הוא פתח את דלת המונית ונעמד הצידה כדי לתת לה להיכנס. "המונית הזאת תיקח אותך למקום חפצך, לא משנה כמה רחוק זה יהיה. התעריף מכוסה."


"אתה לא צריך לעשות את זה." אבל היא בכלל לא יכלה להרשות לעצמה לקחת מונית, והיה בה צד קצת מפוחד שלא רצה לצעוד לבד ברחובות הללו. לא עם כל הזומבים הערפדים ששועטים בסביבה ותופסים ראשונים את כל המוניות.


"נכון. אבל אני רוצה."


"ואתה תמיד עושה כל מה שאתה רוצה."


חיוכו הבזיק, האיר את פניו וגרם לעיניו המרתקות לנצנץ. "אני חושש שכן."


"למה אתה חושש להודות בזה?" היא התריסה בפניו. "החיים קצרים מדי בשביל לא לקחת כל מה שאתה רוצה."


"את לוקחת את מה שאת רוצה?" הוא נראה לא משוכנע.


ובצדק, כי לא, היא לא לקחה כל מה שהיא רוצה. היא לא מצאה עדיין את האומץ.


"את מתוקה מדי בשביל להסתובב לבד ברחובות האלה – בוודאי בשעה כזאת," הוא אמר. "אם לא תיזהרי, שדים אמיתיים עלולים לקפוץ עלייך ולנשוך אותך."


"הם יתחרטו על זה אם הם ינסו. יכול להיות שאני לא מתוקה או רכה כמו שאני נראית?"


"מה את אומרת?"


"אל תתנשא עליי."


"אל תפתי אותי." הוא נתן בה מבט חורך והרים את ידו כדי לערסל את לחיה. "זה...?"


היא עצרה את נשימתה, שמחה בטירוף לשוב ולהיות כל כך קרובה אליו.


"לא רעיון טוב, מותק. לא בשבילך."


כעס התלקח בעיניה. "מה גרם לך להגיד את זה?" דחף מגונן? זה מה שלא היה נחוץ לה. "אתה לא יודע שום דבר עליי. אני לא רוצה ולא צריכה ממך הגנה."


היא לא נדחפה אף פעם. לא הייתה חצופה. מעולם היא לא רצתה להיות. אבל השעה הייתה כמעט חצות. זה היה ליל כל הקדושים והיא הייתה רחוקה מאוד מהבית, חופשייה סוף-סוף לבטא את עצמה. והיא מצאה את עצמה בתוך חלום, עם מלאך שנפל לרגליה.


שפתיו נמתחו בחיוך שבור יפהפה. "בטח שאת רוצה וצריכה. כולם רוצים וצריכים."