הקדמה


רגעים לפני שהכאב בריאותיי התפוצץ והכול החשיך, ראיתי אותה. הילה של אור. זוהר טהור של קרן שמש.


אותה.


ראיתי אותה.


ואז ידעתי. אז ידעתי...


פרולוג


אל תיקח את הילדה


קלייר


מאי 1995


הריח הרע של העשן דגדג לי את האף וזה לא מצא חן בעיניי. אימא אמרה שזו קטורת, אותו חומר שהאב מרפי שרף במיסה בכנסייה בימי ראשון.


לא אהבתי ללכת לכנסייה. הרגשתי שהמקום מחניק, ישן ועצוב. והכי גרוע, אסור לדבר שם במשך שעה שלמה.


שעה היא כמו נצח כשאת בת חמש.


משום מה, הבילוי בכנסייה היה גרוע יותר היום, יום שלישי. האווירה עצובה יותר.


הבטתי סביבי בכל הפנים הבוכות, משכתי חוט רופף מהקרדיגן שלי ונדנדתי את הרגליים, ובכל פעם שבעטתי בגב הספסל שלפניי, חייכתי לעצמי.


״שבי בשקט, קלייר,״ הורה אבא והניח יד על ברכי. ״עוד מעט זה נגמר, חמודה.״


״מסריח פה,״ לחשתי בתגובה וצבטתי את האף. ״זה לא נעים לי, אבא.״


״אני יודע, חמודה,״ הוא אמר וליטף את התלתלים שלי. ״בשביל אבא, תתנהגי כמו ילדה גדולה ותישארי בשקט עוד חמש דקות וזהו.״


״ואז אני אוכל לשחק עם ג'רארד?״ הוא לא ענה לי. ״אבא, אני יכולה לשחק עם ג'רארד היום?״ חזרתי ומשכתי במכנסיים שלו. ״בבקשה? אני מתגעגעת אליו.״


״אולי לא היום, חמודה,״ הוא השיב. ואז, כמו שאר הגברים, הוא רכן קדימה והצמיד את האגודלים שלו לעיניו כדי להסתיר את הדמעות.


״אבל למה?״ התווכחתי. ״הוא ממש פה קרוב.״ הצבעתי אל קדמת הכנסייה. ״אני רואה אותו, אבא.״


״לא, קלייר.״


״אבל —״


״ששש.״


לא הבנתי כלום.


הסתובבתי הצידה והסתכלתי על אחי. גם הוא בכה. אימא הצמידה אותו אליה והוא בכה על כתפה.


״היי, יו?״ לחשתי והסתרתי את הפה שלי בכף ידי. ״אתה רוצה לשחק עם ג'רארד אחרי התפילה?״


״ששש, קלייר,״ משכה אימא באפה והשתמשה בטישו שהיה תחוב בשרוולה כדי לנגב את פניה. ״לא כאן.״


לא כאן?


מה זאת אומרת?


לא הבנתי מה קורה וזה לא מצא חן בעיניי. הייתה לי תחושה מוזרה בבטן שהלכה והתגברה בכל פעם שהסתכלתי על ארונות הקבורה. ככה יו קרא לארגזים שליד המזבח.


היה ארגז חום גדול וארגז לבן קטן. יו אמר שג'ו, אבא של ג'רארד, נמצא בארגז החום הגדול, ואחותו בתאני שכבה בארגז הלבן הקטן.


כי הם טבעו בשבת שעברה.


טבעו הייתה מילה חדשה שלא הכרתי והיה לי קשה להבין אותה, ובכל זאת היא סופר העציבה אותי. כי כשטובעים מכניסים אותך לארגז.


״טבעו.״ הגבות שלי התכווצו בריכוז וניסיתי לאיית את המילה. ״ט...ב...״


״ששש, קלייר.״


לא, היא הייתה מסובכת מדי בשבילי.


שילבתי ושחררתי את הידיים, הסתכלתי סביבי ונופפתי אל המורה של יו וג'רארד בשורה ממול.


״מספיק כבר, קלייר,״ הזהירה אימא, תפסה את ידי והניחה אותה על ברכיי. ״תתנהגי יפה.״


חשבתי שאני מתנהגת יפה.


השתדלתי מאוד להתנהג יפה בשביל אימא, לכן ישבתי על הידיים ולא נדנדתי שוב את הרגליים.


עד שהמוזיקה החלה להתנגן וכולם קמו על הרגליים.


״אואזיס,״ צייצתי לאבא ובקושי הצלחתי לעצור את ההתרגשות. הכרתי את השיר הזה. זו הייתה הלהקה האהובה על אבא ועל ג'ו. השיר שהתנגן נקרא Stop Crying Your Heart Out.


אבא לא חייך. הוא היה עצוב מדי. ג'ו היה החבר הכי טוב שלו והוא בתוך ארגז חום. ג'רארד היה החבר הכי טוב שלי, ולשמחתי, הוא לא טבע כמו ג'ו ובתאני.


אבא שלי הוציא את ג'רארד מהמים. הוא קפץ פנימה וחילץ אותו, כשהוא לבוש בחליפה ונעליים על רגליו. גם גרביים. אבא שלי היה גיבור, ככה אמרו השכנים.


האב מרפי פסע במעבר ופיזר את העשן המסריח. גירדתי באף והתפתלתי באי־נוחות, אבל מהר מאוד שכחתי מהריח כי המבט שלי ננעץ בארונות בזמן שנשאו אותם לאורך המעבר.


קודם את הארון החום הגדול. ואחר כך את הארון הלבן הקטן.


הבכי הלך וגבר וסופר העציב אותי. כשהארון הלבן עבר ליד הספסל שלנו, אחי פרץ בבכי מר וקולני ונצמד לחזה של אימא.


״ששש, יו,״ נזפתי בו. ״תתנהג יפה.״


״ששש, קלייר,״ אימא ואבא אמרו בו־זמנית. לא הבנתי למה.


אנשים התחילו ללכת אחרי הארון.


סבא וסבתא של ג'רארד, הדודות והדודים שלו וגם בני הדודים. אימא שלו סַייב הוחזקה על ידי החבר שלה קית והבן הדוחה שלו מארק.


לא אהבתי את מארק. לא אהבתי את העיניים המרושעות ואת הידיים הגדולות שלו, או את המבט הנוזף שכל הזמן שלח אלינו.


אחריהם גרר רגליים החבר הכי טוב שלי בכל העולם, לצד דודה שלו ג'קי.


ג'רארד.


ההתרגשות בעבעה בתוכי כשראיתי אותו, ובקושי הצלחתי לעצור את עצמי מלקפץ במקום. צפיתי בעיניים רחבות בנער הבלונדיני עם התלתלים, שהיו דומים לתלתלים שלי, מנגב את אפו בשרוול החולצה הלבנה שלו ונועץ בי מבט.


״היי,״ לחשתי ונופפתי אליו.


עיניו נראו עצובות מאוד ולחייו היו רטובות מדמעות, אבל הוא הרים את היד והשיב לי נפנוף. ״היי.״


הלב שלי התחיל לפעום בשיא המהירות, כאילו רצתי מרתון, והבטן שלי התהפכה כמו פנקייק במחבת.


״אל תזוזי,״ התחילה אימא לומר, אבל לא הצלחתי לעצור את עצמי, קמתי מהספסל ורצתי במעבר. ״פיטר, תעצור אותה!״


״קלייר,״ לחש אבא, אבל כבר היה מאוחר מדי.


מיהרתי אל ג'רארד. לא עצרתי עד שעמדתי ליד החבר הכי טוב שלי, החזקתי בידו ולחצתי. ״התגעגעתי אליך.״


ג'רארד משך באף שלו והידק את אחיזתו בידי. הוא ניגב את הלחי שלו בשרוול ז'קט החליפה השחורה, ואז יצאנו יחד מהכנסייה אחרי הארונות. ״גם אני התגעגעתי אלייך.״


״אני שמחה שאתה לא בארון,״ לחשתי באוזנו, קרוב מספיק שרק ג'רארד יוכל לשמוע אותי. ״אני אוהבת אותך יותר מכולם בכל העולם כולו, והייתי מחליפה כל אחד בשבילך. אפילו את יו.״


״את לא אמורה להגיד דברים כאלה,״ הוא ענה, אבל לא נשמע כועס. במקום זה, הוא הידק את אחיזתו בידי כשהלכנו אחרי הקהל אל בית הקברות.


״התפללתי שזה אתה,״ מיהרתי לומר. הייתי חייבת להגיד לו את כל מה שעבר לי בראש מאז הסירה. מאז הטביעה. ״כשאמרו לי שמישהו ניצל מהמים, התפללתי שזה יהיה אתה.״


הוא פנה להביט בי. ״ב...באמת?״


הנהנתי. ״הבטחתי לאלוהים שאהיה ילדה טובה אם הוא יחזיר אותך,״ חייכתי אליו מאוזן לאוזן. ״והוא שמע בקולי.״


״זה לא היה אלוהים, קלייר,״ לחש ג'רארד וניגב את האף בשרוול. ״זה היה אבא שלך.״


״לא אכפת לי מי זה היה כי אתה כאן.״


״לא נראה לי שהמשפחה שלי חושבת ככה.״ הוא הביט אל הרצפה תוך כדי הליכה. ״נראה לי שהם רצו שאבא שלך יציל את בתאני.״


״אני לא רציתי את זה,״ הודיתי בכנות. ״רציתי שתישאר יותר מכל אחד אחר.״


״קלייר, תחזרי אלינו בבקשה.״ אבא הגיע אלינו והניח יד על כתפי. ״את לא יכולה להיות עכשיו עם ג'רארד.״


פתחתי את הפה כדי להתלונן, אבל ג'רארד ענה במקומי. ״בבקשה אל תרחיק אותה ממני.״


״תניח להם, פיט,״ אמרה דודה ג'קי לאבא. ״המסכן הזה צריך פנים מוכרות בשעה כזאת.״


אבא לא נראה משוכנע כל כך, אבל הניח לי ללכת אל הקבר עם ג'רארד.


״אני לא יודע מה אעשה,״ אמר ג'רארד כשהגענו לקבר. ״אני לא רוצה לחזור איתם הביתה.״


״עם אימא שלך וקית?״ עיקמתי את האף בסלידה ומלמלתי, ״ומארק המסריח.״


ג'רארד הנהן בנוקשות. ״אני רוצה את אבא שלי.״


״אבל אבא שלך מלאך עכשיו, נכון?״


הוא משך בכתפיו. ״זה מה שהאב מרפי אמר.״


״אתה לא מאמין לו?״


״אני כבר לא יודע במה להאמין,״ הוא השיב ואז השתתק למשך רגע ארוך. לאחר מכן, נאנח בתסכול ואמר, ״נראיתי כמו אידיוט.״


״מתי?״


״במיסה.״


״למה?״


״לא ידעתי לקרוא,״ אמר בשקט.


״את התפילה?״ נזכרתי בתפילה שג'רארד הקריא ליד המזבח. ״היית נהדר.״


״לא ידעתי לקרוא את המילים, קלייר,״ הוא נשנק. עיניו האפורות והדומעות ננעצו בי. ״המצאתי הכול.״


״זה בסדר.״ חייכתי חיוך רחב מדי כדי שירגיש טוב יותר. ״לדעתי, היית הכי טוב בעולם.״


״מארק אמר שזה בגלל שאני טיפש,״ הוסיף ג'רארד והידק את האחיזה שלו בידי. ״הוא לחש לי את זה באוזן כשחזרתי מהמזבח.״


״מארק טיפש בעצמו,״ נהמתי וכעס התעורר בי. ״אתה הילד הכי חכם שאני מכירה. סופר־סופר חכם.״


״הקושי הוא רק כשהמילים על דף,״ הוא נאנח בתסכול. ״אני נשבע שאני זוכר אותן מעולה בראש. אם לא הייתי מסתכל על הדף המטומטם, הייתי מצליח לומר את התפילה בלי בעיה.״


״ג'רארד.״


״אני לא מבין את זה,״ הוא מיהר לומר. ״לא משנה אם אני כותב את המילים או אימא כותבת בשבילי, אף מילה על הדף לא ברורה לי.״


״אני יכולה לעזור לך,״ הצעתי. ״אני ממש מתקדמת במקראה בבית ספר.״


״רק תישארי.״ הוא לחץ על ידי. ״זה עוזר.״


״באמת?״


הוא הנהן בנוקשות ופסע עוד צעד אל הקבר הפתוח כדי להציץ פנימה. ״זה עמוק.״


״כן, סופר עמוק.״ הצצתי לתוך הבור הגדול באדמה.


״חשוך שם.״


״נכון,״ הנהנתי בהתלהבות. ״חשוך מדי.״


״היא מפחדת מהחושך.״


״בתאני?״


״כן.״


״זה בסדר. אבא שלך איתה, הוא ישמור עליה.״


״מה איתי?״ לחש ודמעה זלגה על לחיו. ״מי ישמור עליי?״


״אני, מצחיק אחד,״ השבתי ועזבתי את ידו כדי שאוכל לחבק אותו. ״אני אשמור עליך, ג'רארד.״


הוא התנשם בכבדות וידעתי שהוא עומד להתחיל לבכות שוב. אבל לא. במקום זה, הוא השתחרר מהחיבוק שלי, הסתובב מהבור הגדול ורץ בשביל, הרחק מההמונים, תוך התעלמות מאימא ומהדודות שלו שקראו בשמו.


ג'רארד היה מהיר ממני.


היו לו רגליים ארוכות יותר.


אבל הוא מעולם לא ברח ממני קודם לכן.


זה העציב אותי.


״היי, ג'רארד!״ רצתי אחריו וקראתי תוך כדי התנשמויות. ״חכה לי.״


״אני אשיג אותו,״ אמרו יו ופטריק יחד וחלפו על פניי כמו האצנים הכי מהירים באירלנד.


אחי והחברים שלו היו בני שבע. אני הייתי רק בת חמש. לא הוגן שלא הצלחתי לעמוד בקצב שלהם.


יד קטנה אחזה בידי והסתובבתי אל זוג עיניים כחולות בהירות.


״ליזי!״ חייכתי כשראיתי את החברה הכי טובה שלי, וחיבקתי אותה. ״באת.״


״כולנו באנו.״


״אפילו קיווה?״


״כן. את חוזרת להורים שלך?״


״אני צריכה למצוא את ג'רארד.״


״רוצה שאבוא איתך?״


הנהנתי בשמחה.


ליזי השיבה אליי חיוך, שילבה את זרועה בזרועי ודילגה לצידי לכיוון שאליו רצו הבנים. ״אני לא אוהבת את הריח בכנסייה.״


״גם אני לא. ממש מסריח.״


״וחם מדי,״ הוספתי. ״אימא הכריחה אותי ללבוש מכנסי טייטס ואת הקרדיגן הגדול הזה.״ היה לי חם וניסיתי לפתוח את הכפתורים, אך ללא הצלחה. גנחתי בתסכול. ״אני עדיין לא מסתדרת איתם, ליז.״


״הכול בסדר,״ היא אמרה ותפסה את הקרדיגן שלי. ״אני מעולה בזה.״


היא באמת הייתה מעולה. ליזי הייתה מעולה כל כך, עד שידעה אפילו לאיית נכון את המילה מעולה. היא תמיד קיבלה מדבקות הצטיינות מהגננת. לא היה אכפת לי כי חוץ מג'רארד ושאנון, ליזי הייתה החברה השלישית הכי טובה שלי.


״את חושבת שהוא יהיה בסדר?״ שאלתי זמן קצר לאחר שפנינו לאזור ריק בבית הקברות וראינו את הבנים.


בהמשך ראיתי את אחי יו. הוא חיבק את ג'רארד והצמיד אותו אליו בזמן שפטריק, החבר השני שלהם, ישב על השביל כשזרועו עוטפת את שניהם. לא שמעתי מה אחי אמר לג'רארד, אבל ידעתי שזה משהו חכם. יו ידע מה לעשות במצבים כאלה. הוא ידע מה להגיד.


״מי?״


״ג'רארד.״


״אני לא יודעת, קלייר.״ ליזי משכה בכתפה ועזרה לי לקשור שוב את הקרדיגן סביב המותניים לאחר שגלש מעליי. ״קיווה אומרת שגיבסי יהיה עצוב הרבה מאוד זמן.״


״הרבה מאוד זמן,״ חזרתי על דבריה והמחשבה העציבה אותי.


״היא אמרה שכדאי שנעזוב אותו בשקט וניתן לו זמן.״


״זמן?״


״כן.״


״זמן בשביל מה?״


״לא יודעת,״ היא השיבה, ״אבל קיווה אומרת שזה חשוב.״


״אני רוצה לחבק אותו.״


״רעיון מצוין,״ אמרה לי. ״החיבוקים שלך הכי שווים.״


״גם החיבוקים שלך לא רעים,״ עניתי. ״את יודעת למחוץ.״


״והחיבוקים שלך הם כמו קרן שמש.״


״כמו קרן שמש?״ קימטתי את המצח בבלבול. ״מה זאת אומרת?״


״כי את קרן שמש, מצחיקה אחת,״ היא צחקה והמשיכה בדילוגים לכיוון הבנים. ״או שאולי זה השמפו.״


״השמפו?״ הושטתי יד לתפוס תלתל והרחתי אותו. ״זו לא קרן שמש, ליז. זה ריח של תותים.״


״גיבסי, אני ממש מצטערת על מה שקרה לאבא שלך,״ אמרה ליזי כשהגיעה אל השלישייה החבוקה. היא לא עצרה עד שכרעה ברך לפניו וכרכה את זרועותיה בחוזקה סביב החבר שלנו. ״ולאחותך.״


״תודה, ליז,״ משך ג'רארד באפו והשיב לה חיבוק.


״אה, הבאתי לך את זה,״ היא הוסיפה והכניסה יד לכיס החצאית שלה. ״סליחה, נמעך לי בכיס.״ היא הניחה חרצית עקומה על ברכיו והתיישבה על השביל ליד אחי. ״זה לקבר.״


״תודה ליזי.״ הוא דחף את החרצית לכיס שלו ופנה להביט באחי ובפטריק. ״תודה שנשארתם, חברים.״


״אנחנו תמיד נישאר, גיבס,״ השיב יואי והשאיר את אחת מזרועותיו סביב ג'רארד, ובזרועו השנייה הצמיד את ליזי אליו.


״בדיוק,״ הסכים פטריק ושילב את זרועו סביב ג'רארד מהצד השני. ״בשביל מה יש חברים?״


כעס רותח בער בתוכי.


בכל פעם שליזי ויו היו יחד, זה מה שקרה. היא אמורה להיות חברה שלי, אבל תמיד שיחקה עם אחי כשבאה אליי, וזה לא מצא חן בעיניי.


ישבתי מולם בשיכול רגליים, גירדתי פצע במרפק, וניסיתי לחשוב מחשבות נעימות יותר. אדיבות יותר. הרי הבטחתי לאלוהים. הייתי חייבת לשמור על ג'רארד.


״ליז!״ קולה המוכר של קיווה פילח את האוויר. ״מה עבר לך בראש כשברחת ככה? אימא מחפשת אותך בכל מקום.״


״שיט,״ רטנה ליזי ונעמדה מהר. ״כדאי שאחזור.״


״אלווה אותך חזרה לאחותך,״ אמר יו וזינק ממקומו כדי להצטרף אליה. ״אני כבר חוזר, גיבס.״


״הוא דלוק עליה לגמרי,״ הודיע פטריק והביט אל יו וליז שהתרחקו בשביל.


״כן, ברור,״ הסכים ג'רארד בשקט. ״רואים עליו.״


פטריק קימט את המצח והוסיף, ״לדעתי גם היא דלוקה עליו.״


״כן,״ ענה ג'רארד. ״גם עליה רואים.״


״מה זה דלוק?״ שאלתי אותם.


״זה כששני אנשים רוצים להחזיק ידיים, להיות זה עם זה כל הזמן בהפסקת צהריים, ולשחק יחד — רק שניהם,״ הסביר פטריק.


״אבל יו לא לומד עם ליז באותו בית ספר, אז איך הם יכולים להיות דלוקים זה על זה אם הם לא משחקים יחד בהפסקות?״


״הם עושים את זה בבית,״ הציע ג'רארד.


״משחקים?״


״כן.״


״אבל גם אתה משחק עם ליזי, פטריק,״ הוספתי. ״אז גם אתה דלוק עליה?״


״לא יודע. אולי לפעמים,״ הוא השיב ונראה לא מרוכז, ואז קם מהר על רגליו. ״כבר חוזר.״


״סליחה שברחתי קודם,״ אמר ג'רארד כשפטריק התרחק. ״לא ברחתי ממך.״


״זה בגלל הבור הגדול באדמה?״ שאלתי והתקרבתי כדי להתיישב לידו. ״גם אותי הוא הפחיד.״


הוא הנהן לאט, עיניו האפורות דמעו. ״לא רציתי לראות אותם מכניסים את אחותי לבור.״


״היי, ג'רארד?״


״כן, קלייר?״


״אתה צריך זמן?״


״זמן בשביל מה?״


״לא יודעת,״ משכתי בכתפיי וסידרתי את הקשר של הקרדיגן שהיה כרוך סביב המותניים שלי. ״קיווה אמרה שאתה צריך הרבה זמן ושנעזוב אותך בשקט.״


״לא, לא, אל תלכי.״ הוא תפס מייד את ידי בידו. ״אוקיי?״


״אני לא הולכת לשום מקום, מצחיק אחד,״ צחקקתי והבטתי בידו הגדולה שגרמה לידי להיראות קטנטנה. ״אני אף פעם לא אעזוב אותך.״


״זה מה שאבא שלי אמר,״ הוא נשם בכבדות ועצם את עיניו. ״אז...״ הוא לחש. ״אל תלכי, בסדר?״


״אני אף פעם לא אלך.״ התקרבתי אליו עד שכתפי נגעה בכתפו.


ככה זה עם ג'רארד, רציתי שהיד שלו תיגע בידי כל הזמן. או בכתפי. או בבהונות שלי. לא רציתי שהוא יתרחק או יעזוב. פשוט רציתי שיישאר לידי, גם כשהוא סופר עצוב. ״אני אף פעם לא אעזוב אותך.״


״אני רציני,״ הוא התעקש לומר ופנה להביט בי. ״אני לא יכול לאבד עוד מישהו שאני אוהב.״


״אתה אוהב אותי?״


הוא הנהן בעצב ודמעה נוספת זלגה על לחיו. ״אני אוהב אותך הכי בעולם.״


חייכתי אליו מאוזן לאוזן. ״אפילו יותר מיו?״


הוא עיקם את אפו בסלידה. ״אני לא אוהב את יו.״


״אפילו יותר מפטריק?״


״אני גם לא אוהב את פילי.״


״לא?״


״רק אותך.״


״אתה יודע, ג'רארד, אם אי פעם תהיה סופר עצוב, אני יכולה להיות גם האחות שלך. ליו לא מפריע לחלוק.״


״את לא יכולה להיות אחותי, קלייר.״


״למה לא?״


״כי אני לא יכול להיות דלוק על אחותי.״


״אתה דלוק עליי?״ הבטן שלי שוב התהפכה כמו פנקייק. ״לא על ליזי? כי שמעתי את יו אומר פעם שהיא סופר יפה.״


״ליזי? איכס. מה פתאום,״ הוא רטן ועיקם את פיו במורת רוח. ״אני לא רואה את ליזי.״


״אתה לא?״


״אני לא רואה אף אחת.״ הוא חייך חיוך קטנטן והוסיף, ״רק אותך.״


״ג'רארד, חמוד, הגיע הזמן לחזור הביתה,״ קרא קול מוכר, והרגשתי אותו מתאבן לידי כששתי המשפחות שלנו התקרבו אלינו. ״המנחמים עומדים להגיע אלינו הביתה.״


״עוד חמש דקות,״ הוא קרא, נשימותיו כבדות ומהירות. ״בבקשה.״


״אנחנו חייבים לזוז, מתוק,״ התעקשה אימא שלו.


״בבקשה,״ הוא אמר שוב ונעץ מבט בשביל. ״חמש דקות.״


״ג'רארד...״


״סייב, הוא יכול לבוא הביתה איתנו,״ הצעתי וכרכתי את זרועי סביב כתפיו כמיטב יכולתי. זה לא היה קל כי הוא היה הרבה יותר גדול ממני, אבל ניסיתי. ״יש לנו מקום באוטו.״


״לא היום, מתוקה,״ השיבה אימא שלו ומשכה באפה. ״ג'רארד צריך להיות עכשיו עם המשפחה שלו.״


״הם לא המשפחה שלי,״ הוא נשנק, החזה שלו עלה וירד. ״זו המשפחה שלי,״ הוסיף והחווה בידו אל הכיוון השני, אל המקום שבו נקברו אבא שלו ואחותו. ״אז פשוט תשאירי אותי לבד, אוקיי?״


״ג'רארד!״ השתנקה סייב ופרצה שוב בבכי. ״אני צריכה שתבוא איתי עכשיו.״


״תני לו ללכת עם החברים שלו, מותק,״ ניסה קית לשדל אותה. ״יהיה לו יותר נעים ליד ילדים בגילו.״


״כן, תעזבי אותו,״ רטן מארק. ״נמאס לי מכל הבכי הזה.״


״מארק, אתה לא עוזר!״


״אני לא מצליח לנשום,״ ג'רארד נחנק ופנה להביט בי. הוא התחיל לשאוף אוויר עמוק לריאותיו, עיניו האפורות סוערות מרוב בהלה. ״אני לא מצליח לנשום, קלייר.״


עיניי נפערו באימה. ״באמת?״


הוא הניד בראשו במבט מבועת. ״אני טובע.״


״אתה טובע?״ קראתי בבהלה. קמתי על רגליי והרמתי אותו איתי. ״הכול בסדר, ג'רארד. אתה פשוט צריך לפתוח את הפה ולתת לאוויר להיכנס.״


״אני ל...לא יכול!״


״אתה לא יכול?״


״ל... לט...״


פתאום פרצה מהומה.


״מה קורה לו?״


״הוא עובר התקף חרדה.״


״גיבס?״


״ג'רארד, חמוד, זאת אני, שינייד. אתה שומע אותי?״


״אני לא מצליח לנשום!״


״תעזרו לו!״


״לא, אל... אל... תעזבי לי את ה... את היד!״


״לא אעזוב, ג'רארד.״


שכבתי בחשכה, הבטתי אל התקרה וניסיתי ככל יכולתי להיות אמיצה. לא אהבתי לבכות בחושך אך כיוון שהלילה ישנתי בחדר של אחי, לא הייתה לי ברירה. למרבה המזל, הירח היה גדול וזוהר והאיר דרך החלון כמו מנורת לילה, לכן החושך בחדר לא היה מפחיד כל כך.


״את עדיין ערה?״


זה היה יו.


״כן,״ לחשתי בתגובה. ״ואתה?״


״ברור. הרי שאלתי אותך שאלה, לא?״


״אה, נכון.״


״הוא עדיין מחזיק לך את היד?״


הבטתי אל המקום שבו הידיים של ג'רארד אחזו בידי והנהנתי. ״כן.״


אחי התרומם על המרפקים ורכן מעל דמותו הישנה של ג'רארד. ״את צריכה ללכת לשירותים לפני שאת נרדמת?״ לחש.


״חייבת,״ נשכתי את שפתיי בחשש. ״מה יקרה אם יברח לי?״


״שלא תעזי להרטיב לי את המיטה.״


״אבל מה אם אירדם וזה מה שיקרה?״


״לכי לשירותים לפני שאת נרדמת.״


״אני לא יכולה. הוא לא עוזב אותי. אני מחזיקה לו את היד כל היום.״


״טוב, עכשיו הוא כבר לא ער,״ לחש יו. ״נתנו לו תרופה כדי לעזור לו לישון.״


״כן,״ עניתי והגבות שלי התכווצו כשהזיכרון עלה במוחי. ״הוא היה סופר עצוב.״


״אני יודע,״ נאנח יו בכבדות. ״תמשכי את היד שלך מהיד שלו ותלכי.״


״כבר ניסיתי,״ כף ידי הייתה חמה ולחה מזיעה, אבל ג'רארד המשיך להחזיק בה בשתי ידיו. הוא לא הרפה ממנה מאז הלוויה. ״אני תקועה, יו.״


״שיט.״


״אל תקלל.״


״תני לו לישון עם הילדים הלילה, סייב,״ שמעתי את אימא שלי אומרת מאחורי הדלת. ״מסכן, הוא כבר ישן. אחזיר אותו הביתה בבוקר.״


״אוי, שיט,״ לחש יו וחזר לשכב.


״אל תקלל,״ לחשתי וחיקיתי את תנועותיו.


״אני לא יודעת מה לעשות,״ התייפחה אימא של ג'רארד. ״הוא שבור כל כך.״


״הוא ילד חזק ויש לו אימא נהדרת שאוהבת אותו. הוא יעבור הכול.״


״זה פשוט נורא כי ממילא היה לו קשה עם הפרידה שלנו, ועכשיו שג'ו איננו וקית שעבר לגור איתנו בחודש שעבר...״ עוד יפחה כאובה. ״אני חוששת שהוא ירגיש שאני מחליפה את אבא שלו.״


עוד מלמולים נשמעו לפני שקול הצעדים המתרחקים מילא את הדממה.


״היא באמת החליפה את ג'ו,״ מלמל יו בשקט.


״יו!״


״מה? זו האמת.״


״כן, אבל אתה לא יכול להגיד את זה בקול.״


״גם אם רק אחשוב את זה, זו עדיין האמת. סייב זרקה את ג'ו בשביל קית וכולם יודעים את זה.״


״גם ג'רארד?״


״בעיקר גיבס.״


״הוא מעולם לא אמר לי.״


״כי הוא מתייחס אלייך כאילו את עשויה מזכוכית.״


״באמת?״


״כן.״


״אה.״ קימטתי את המצח והסתובבתי כדי להסתכל על אחי. ״היי, יו, מה זה לזרוק מישהו?״


״זה כשמישהו שאת אוהבת נפטר ממך כי הוא אוהב יותר מישהי אחרת,״ הוא הסביר ונשכב על הצד כדי להביט בי.


״אה,״ נשכתי את שפתיי וחשבתי על זה לרגע. ״אימא מתכוונת לזרוק את אבא כמו שסייב זרקה את ג'ו?״


״פעם אחת זה קרה,״ הוא השיב במשיכת כתף, ״אבל לדעתי היא הפסיקה.״


״זה סופר עצוב.״


״תפסיקי להגיד את המילה סופר כל הזמן, קלייר.״


״אני אוהבת את המילה הזאת,״ מחיתי. ״אני אפילו יודעת לאיית אותה.״


״כן, כן,״ אמר בפיהוק. ״אוקיי, נראה לי שיש לי תוכנית.״


״באמת?״


״כן.״ אחי הנהן ורכן מעל דמותו הישנה של ג'רארד. הוא שלח אליו יד. ״אני אחזיק לו את היד בזמן שתלכי לשירותים.״


״ומה אם הוא יתעורר ויחטוף עוד התקף חרדה?״


״אז תעשי פיפי מהר,״ רטן יו אחרי שחילץ את ידי מידיו של ג'רארד. ״עכשיו, קלייר. רוצי מהר.״


קול הבכי העיר אותי מאוחר יותר באותו לילה. ״יו?״ התעוררתי במצמוץ והבטתי בבלבול ברחבי החדר של אחי. ״זה אתה?״


״ל...לא, הוא עד...עדיין ישן.״


״ג'רארד?״ הבטן שלי התהפכה שוב כמו פנקייק כששמעתי את קולו, והסתובבתי מהר על הצד כדי להסתכל עליו. ״היי.״


הוא כבר שכב על הצד עם הפנים אליי, והחזיק בשתי ידיו את ידי הימנית. ״היי.״


״אתה בסדר?״


הוא משך באפו, ניגב את הלחי שלו על הכרית והניד בראשו לאט.


״חלמת חלום רע?״


הוא הנהן פעם אחת.


״על הסירה?״ הנחתי את היד הפנויה שלי על ידו. ״על זה שנפלת למים?״


עוד הנהון קל.


״אתה מוגן עכשיו,״ ניסיתי לעודד אותו. ״הכול כאן נעים וחמים ויבש — ואתה שוב איתי.״


הוא לא חייך. במקום זה, רק המשיך להביט בי בזמן שדמעות גדולות זלגו על לחייו. ״מה אני אעשה, קלייר?״


״מה זאת אומרת?״ שאלתי והתקרבתי אליו כך שכפות רגלינו נגעו זו בזו. הבהונות שלי היו קרות. הבהונות של ג'רארד תמיד היו חמות. חוץ מבשבת שעברה. טקס הקומוניון הראשון שלו ושל יו. היום שבו האבות שלנו לקחו את המשפחות לשיט בסירה הגדולה כדי לחגוג. באותו יום ג'רארד היה קפוא וכחול מכף רגל ועד ראש.


״בלי אבא שלי,״ הוא לחש וכיסה את כף רגלי בכף רגלו. עיניו נעצמו בחוזקה והוא נשנק, ״ובלי אח...אחותי,״ הוא נאנח ברעד. ״נשארתי לגמרי לבד.״


״לא נכון,״ לחשתי בתגובה ומחיתי בידי הפנויה את הדמעה הגדולה מלחיו. ״יש לך את סייב ואת קית ואת מארק —״


״אני שונא אותו,״ הוא קטע אותי בכעס.


״את מי? את קית?״


הוא הנהן בנוקשות. ״ול...לא רק אותו.״


״גם את מארק?״


הוא משך באפו ובלע את הרוק לפני שאמר, ״אני לא אוהב את המבטים שלו.״


עיניי נפערו. ״אילו מבטים?״


״הוא מסתכל עליי ברשעות,״ הוא הסביר. ״כאילו הוא רוצה לפגוע בי.״


כעס התפשט בתוכי. ״לפגוע בך?״


הוא שוב הנהן. ״אולי אפילו להרוג אותי.״


״טוב, אני אבעט לו בבולבול אם הוא יעשה דבר כזה,״ נהמתי. ״אני יודעת לעשות את זה. תשאל את יו. בעטתי לו בבולבול בשבוע שעבר כי הוא שבר לי את הברבי, והוא בכה.״


״אה, כן,״ חייך ג'רארד. ״אני זוכר.״


החיוך הגדול הראשון שלו היום.


״אני אוהבת את הפנים שלך כשאתה עושה את זה.״ נגעתי בגומה שהופיעה בלחיו.


״עושה מה?״


״מחייך,״ הסברתי. ״הבטן שלי רועדת.״


״רועדת?״


״כן,״ הנהנתי בהתלהבות וצחקקתי כשזה שוב קרה. ״כמו ג'לי רוטט.״


״הא.״ הגבות של ג'רארד התכווצו והוא נראה מרוכז מאוד. ״גם אצלי זה ככה.״


״היי, ג'רארד?״


״כן, קלייר?״


״אתה עדיין מחזיק לי את היד.״


״אני יודע.״ רעד עבר בי והוא הידק את אחיזתו. ״סליחה. פשוט... כשאני מחזיק לך את היד אני מרגיש יותר טוב.״


״באמת?״


״כן.״ הוא צפה בי בחשש. ״זה בסדר?״


״כן,״ חייכתי אליו. ״אתה יכול להחזיק לי את היד לנצח.״


״מבטיחה?״


״כן,״ פיהקתי והרגשתי שאני עומדת להירדם. ״מבטיחה.״