“#
יש לי כמה ספרים שקניתי בזכות אפרתי. הספר הזה נושא שתי המלצות שלה. האחת על הספר שהתפרסם כי הסופר הוא במאי. האחרת על הסופר, שביים סרט נפלא, "החליפה", שגם אותו ראיתי בהמלצתה. תודה כפולה.

הספר הזה מותח מהרגע הראשון, למרות שהגופה הראשונה הרלבנטית לעניינינו מגיעה רק לאחר כרבע ממנו. אנחנו מתוודעים לגיבורה, שהיום היא סניגורית פלילית מוכשרת ושותפה במשרד עורכי דין, אבל לפני 10 שנים היתה צעירה תמימה ואידאליסטית, ששירתה כמושבעת במשפט מתוקשר ושנוי במחלוקת. אז הואשם מורה שחור ברצח תלמידתו הלבנה והקטינה, בת למשפחה עשירה, עמה קיים יחסים לא ראויים. גופת הנערה לא נמצאה, מה שלא מנע מהתובע להאשים את המורה הצעיר ברצח. מור עוסק בסיפור הזה בדרך בה השתתפות בחבר מושבעים – סוג של קירבה אינטימית ורעיונים לקבוצה של אנשים זרים – משפיעה על מי שתפקידו לקבוע את גורל זולתו, ללא כלים מקצועיים או אחרים. יש נושאים נוספים העולים בסיפור, כמו סטיריאוטיפים גזעניים, תרבות התקינות הפוליטית, וגם אחווה בין אנשים אבל אלו הם נושאים לעוסים כל כך, שמתחשק לך לירוק.

שיטת המושבעים במשפט היא עתיקת יומין ונהוגה בחלק ממדינות אירופה וארה"ב. פרט טריווייה - באתונה יכלו תושבי העיר החופשיים להצביע אנונימית על אשמתו/חפותו של העומד לדין ואף לשנות את חוקי המדינה שיתאימו להחלטתם (ידוע לי על כמה בעלי עניין שישמחו לאמץ את השיטה). בישראל רק שופטים מקצועיים חורצים גורלו של נאשם. כנראה כי אלה שהקימו את מוסדות המדינה הגיעו ממדינות נטולות מושבעים ובחרו בשיטה שהכירו. על העובדה הזו ראוי, לדעתי, לברך. תארו לעצמכם שבמדינה חובבת קונספירציות כישראל היה עוד נדבך לבנות עליו סיפורי אלף לילה ולילה, כמיטב הדמיון הפורה של ממציאי הפייק ניוז שאת מרכולתם אנחנו פוגשים בכל מקום שמקלדת יכולה לומר את דברה.

הספר כתוב היטב, בפרקים שמתארים את המתרחש בהווה ואת מה שקרה בין המושבעים לפני עשור. הוא מעניין בדרך כלל. מור יודע לכתוב ויודע לספר סיפור, אם כי לפעמים הוא "חותך" ואינו מספק הסברים ראויים לפעולות שהוא מתאר. הדילוג על הרציונל הוא הליקוי העיקרי של הספר. הוא מתאר, לדוגמה, אדם אכזר ואינטליגנטי עם יכולות מוכחות, שלא הבחין ולא היה מודע למה שנמצא מתחת לאפו. או חשודה בפשע שמדלגת ומראיינת חשודים אחרים, בלי הפרעה מצד הרשויות. הפיתרון נראה מופרך אבל מתאים לרוח הסיפור ואינו "מודבק" עליו. חלק מהפיתרון אפשר להבין באמצע הספר, אבל לא חיבל בהנאתי מהסיפור. בזמנים אלה כל מה שמצליח לשמור על תשומת לבי לזמן העולה על עשר דקות, נחשב בעיני לדבר טוב. הספר הזה זכה, אם כן, בדירוגו ביושר, למרות ההסתייגויות הקלות.



0”

“ישנם סופרים שסגנון הכתיבה שלהם יעיל. מה זה יעיל? לא ספרותי מדי, כמעט עיתונאי, אבל השפה תקינה. אין עודף קישוטים, אין תיאורים מטופשים, הגיבורים נורמליים, הגברים לא מסוקסים, הנשים לא אדמוניות עם גוף מושלם, בקיצור, כתיבה נכונה.

גרהם מור הוא כותב יעיל ותסריטאי מוכשר ביותר. משחקי חיקוי עם בנדיקט קאמברבץ' הוא סרט שלו וגם החליפה, סרט מופלא וחכם שאפשר לראות בנטפליקס עכשיו.

בקיצור, פצצת כישרון, שמטיבה לביים או לכתוב תסריט מאשר לכתוב ספר. ולמה? כי הספר מרתק, חכם ומפתיע, אבל לא כתוב בכישרון יוצא דופן, כאמור, יעיל.

את הספר הוא כתב מתוך ניסיונו כמושבע בשירות ארצות הברית. ולמרות שקראתי לא מעט ספרים על מושבעים (שיטה איומה בעיני, רעיון שאבד עליו הכלח) למדתי לא מעט מהספר הזה.

נערה בת חמש עשרה נעלמת לאחר שקיימה קשר לא ראוי עם המורה שלה. למרבה הצער, המורה שלה שחור ולכן, מועמד טבעי להיות מואשם ברצח אפילו כשאין גופה. למרבה הצער, היא בלונדינית ובת עשירים פריבילגית, שאביה בעלים של רוב הנדל"ן בלוס אנג'לס ולכן, מובן שדעת הקהל מבקשת להוציא להורג את הצעיר השחור.

מאיה סיל הצעירה, כמו אזרחים רבים שמקבלים זימון, בטוחה שלהיות מושבעת זו חוויה שתעצב את חייה, היא רק לא יודעת שכל המושבעים במשפט הזה יצאו מהחוויה בשן ועין. המשפט נמשך ונמשך וחוץ ממאיה כולם רוצים להרשיע את הנאשם. מאיה לא בטוחה כי הצעיר השחור והצנום הוא המפלצת שכולם רוצים להעלות על המוקד. במשפט עם מושבעים אין החלטה ברוב קולות. כל החלטה צריכה להתקבל פה אחד. לאט לאט, במשך כמה חודשים של הסגר, מאיה משכנעת את כולם לזכות את הנאשם.

הזיכוי עולה להם ביוקר. דעת הקהל הזועמת אינה שוכחת.

עשר שנים אחרי, חברת הפקה מייצרת תוכנית דוקומנטרית ומזמנת את כל המושבעים למפגש בבית המלון שבו הוכרע פסק הדין שלהם. אחד המושבעים, נמצא מת בחדרה של מאיה והיא חשודה ברצח.

הספר נודד בין העבר להווה. פרק שמתאר את המושבע בעבר, ופרק שמתאר את המתרחש בהווה.

הספר מרתק, אל תטעו, פיענוח הפרשה מפתיע, אבל מגרהם מור, שכתב תסריטים משובחים במיוחד הייתי מצפה ליותר.

הספר עוסק גם בגזענות, בגזענות הפוכה (העדפה מתקנת על רקע גזעי), ביחסים שבין שחורים לשחורים, בדעות של לבנים על היחס שבין שחורים לשחורים, באופן שבו הממסד הלבן משמר את המצב הסוציואקונומי של השחורים, על תכנון הערים שמשמר את ההפרדה הגזעית ועוד נושאים חשובים.

כאמור, הנאה מובטחת שאכזבה בצידה.”

“"הסיבה שאהב במיוחד את ספרי המתח של אגתה כריסטי הייתה שמספר החשודים בהם תמיד היה מוגבל אצל שרלוק הולמס מחצית לונדון נחשדת בפשע. אבל אצל אגתה, תמיד יש רק קומץ חשודים, שמוצגים בפשטות בהתחלה. וגם אם אולי קשה לעקוב אחרי הסיפור שמתפתח במהירות - תזכירו לי שוב מי הוא הלורד של מה-שזה-לא-יהיה? - אתה יכול להיות בטוח שאחד מהם עשה את זה. אגתה שיחקה בהגינות - אף פעם לא הופיעה בסוף איזו דמות חדשה שמעולם לא שמעת עליה. בכל אחד מהספרים שלה הייתה תפנית מבריקה. ב"רצח באוריינט אקספרס" התפנית היא שכל השנים עשר עשו את זה. בספר החביב ביותר על קאל, "רצח רוג'ר אקרויד", התפנית היא שהמספר עשה את זה. ב"מסך המוות", העצוב מכולם, התפנית היא שהבלש עשה את זה. תאמרו מה שתאמרו על הגברת הזקנה אבל כל צירוף אפשרי של מי שהיה עלול לעשות את זה - אגתה כבר עשתה את זה. מדוע הדמויות של אגתה רוצחות זו את זו? בדרך כלל בשביל כסף. לפעמים כנקמה. לעיתים נדירות מישהו רוצח בגלל אהבה."

הניתוח הזה של ספרי בלש קלאסיים נמצא באמצע הספר ולדעתי גרהם מור שותל בו את המפתח לתעלומה שהוא יצר. עשר שנים אחרי שג'סיקה סילבר נעלמה וחבר המושבעים במשפט של המורה שלה בובי נוק מזכה אותו מאשמת רצח, מתאספת קבוצת המושבעים מחדש. הם עושים את זה במסגרת תוכנית דוקומנטרית שמנסה לשחזר את אירועי המשפט ולהכריע בשאלה האם ההחלטה היתה צודקת או לא לאור ממצא חדש שעלה פתאום מן העבר. ואז אחד מהם נרצח. מאיה סיל, בעבר אחת המושבעות וזו שהובילה את חבר המושבעים להכרעת הזיכוי וכיום עורכת דין, מוצאת את עצמה הנאשמת המרכזית ברצח. ואם זה לא מספיק, אז הסיטואציה שבה קרה הפשע היא כזו שבה האמת נראית מרשיעה הרבה יותר מהודאה שקרית באשמה ובקשת זיכוי בטיעון של הגנה עצמית. אין בלש בספר הזה, אבל מאיה יוצאת למסע חיפושים פרטי שבו, כמה מפתיע, יש קבוצה סגורה של אשמים פוטנציאליים, כולם המושבעים שאמנם היו אמורים להיות אנונימיים אבל במשפט מתוקשר שבו הקורבן היא ביתו של איל הון מפורסם, אצל כולם צללי העבר ממשיכים לרדוף.

לקורא בארץ עצם הסיטואציה של מושבעים היא מוזרה. למה שאדם מן השורה, ללא כל הכשרה משפטית, יהיה זה שמכריע בסוגיות כאלה. למה בכלל שאדם יתנדב לשרת בצורה כזאת, לעזוב את העיסוק הנוכחי שלו ובמקרה כמו זה המסופר, להיות "שופט" במשך כחמישה חודשים, כולם תחת סודיות ואיסור לשוחח על העיסוק המרכזי ביומיום, חלקם תחת בידוד במלון בניתוק מהמשפחה והחברים. אבל זו הסיטואציה, אנחנו קצת מכירים אותה מסרטים, אם כי לא ברמת פירוט כמו בספר הזה שעיקר עניינו הוא מושבעים. יש עוד דברים שאופיניים וספציפיים לארה"ב בספר הזה, כמו זה שפוליטיקת הזהויות פורצת במלוא עוזה. הספר עובר לסירוגין בין ההווה, כנראה 2019, ובין העבר של זמן המשפט ב- 2009. העבר מתואר בכל פעם מנקודת המבט של דמות אחרת והכותרת היא שמה של הדמות, ההווה הוא סביב מאיה סיל והחקירה שלה והכותרות מגוונות "לקוחה שוטה", "הוא לא עשה את זה לבדו" וכדומה. הסיפור דינמי, שומר מתח, מעלה סוגיות מעניינות במערכת המשפט גם מצד עשיית הצדק וגם על היחס בין צדק ובין אמת. ובסוף היה טוויסט שאף אחד לא היה מנחש אותו חוץ ממי שקרא איזה שהוא ספר מתח בעשרים שנה האחרונות. אבל זה שברור מראש מי הפושע לא מעקר את החוויה בקריאת הספר, ואולי אפילו להיפך - מאפשר לחשוב על הסוגיות שהוא מעלה במקום להתעסק כל הזמן בשאלת הרוצח.

אז למרות הכריכה המזעזעת אני ממליצה”

“נערה מבית עשיר מתראה עם המורה שלה ונעלמת. סימנים שונים מראים שהיא כנראה נרצחה למרות שגופתה מעולם לא נמצאה.
מושבעים בבית משפט מזכים את הנאשם למרות שבהתחלה כמעט כולם היו בדעה שהוא אשם.
את הזיכוי מובילה מאיה.
לאחר תקופה אחד המושבעים: ריק מודיע לכל המושבעים שיש לו מידע דרמטי ומפתיע ומבקש לקיים מפגש עם כל המושבעים.
הספר קצבי אבל לדעתי קצת מתיש. ממש לקראת סוף הספר יש טוויסט שפותר את כל התעלומה.”