פרולוג
מוסקבה
מריה
"מה את עושה כאן?" מארק מביט בי בהפתעה דרך הסדק בדלת שפתח. מזל שהוא שוכר דירה ולא גר במעונות. זה היה עלול להיות מביך מאוד להגיע אליו בסערת רגשות כזו, ולהיתקל בכמה בחורים זרים. אני מחייכת חיוך מטופש, מוצפת בתחושת אושר. אלוהים, חלפו שלושה חודשים שהרגשתי שנמתחו כמו נצח.
הלב שלי פועם בפראות וגובר על קול ההיגיון. אני מביטה בו ללא הפסקה, ומבחינה בכל פרט — הריסים השופעים, הגבות המובחנות, פיו החושני והשריטה על לחיו. כמובן, איך אפשר בלי סימנים כחולים וחבלות. מארק חסר המנוחה.
"מאשה, תפסיקי לחייך כמו אידיוטית. למה באת?" נימת קולו הצוננת מחזירה אותי למציאות, אבל אני עדיין לא מצליחה להתנער מתחושת האופוריה. אני מאושרת כל כך, עכשיו, הרחק מהמעצורים והמגבלות של משפחתי. שערו פרוע וידיו השריריות והחזקות אוחזות בדלת. זה אותו מארק, אבל עיניו מביעות משהו אחר. זר, מרוחק ועצבני במידה מסוימת. אני נתקפת חולשה ומרגישה שאהבתי הקודחת כלפיו מתחלפת בפחד מצמית ובבושה.
"סליחה, פשוט חשבתי..." אני ממלמלת בבלבול.
מארק מזדקף בכעס, תופס בידי וגורר אותי בגסות לתוך הדירה. הוא טורק את הדלת ובוחן אותי מכף רגל ועד ראש. ברחתי לתחנת הרכבת מייד אחרי הלימודים. אני לבושה במעיל המרופט והאפור שלי, שמשוליו מציצה החצאית המשובצת ונעלי העור השטוחות. תיק בית הספר על גבי ואני אוחזת בשקית הנעליים להחלפה משיעור ספורט. השיער שלי קלוע לצמה פשוטה ועבה, ובנסיעת הרכבת בדרך לכאן הספקתי למרוח שפתון ולאפר את עיניי במסקרה.
במעמקי עיניו אני רואה נגיעות של צחוק וניצוצות של שובבות. כזה הוא מארק שלי — אוהב להקניט אותי ללא הרף.
"אימא יודעת שאת כאן?" קולו עדיין קר ואכזרי. אני מעבירה משקל מרגל לרגל בחשש, בעוד מארק מתנשא מעליי באיום. "טיפשונת," מארק מניד בראשו, עצב וחרטה משתקפים במבטו. "בסדר, תישארי."
הוא עוזר לי להסיר את הצעיף ואת המעיל ואני משתרכת אחריו למטבח. הדירה נקייה ונעימה. מדהים שבחור בן תשע־עשרה דואג לשמור על סדר ועל ניקיון. איך הוא מספיק לעשות הכול? את החידה הזאת לא אפתור לעולם. מארק הוא ילד פלא אמיתי. רק שהוא לא נראה כמו חנון כחוש במשקפיים, אלא יותר כמו דוגמן להלבשה תחתונה. בעודי שותה לאט את התה החם שלי לצד לחמנייה יבשה, מארק בודק משהו בריכוז בלפטופ שלו ומתעלם ממני בהפגנתיות.
"למה אתה כועס עליי?" אני שואלת כשהמתח נהיה בלתי נסבל. מארק זורק לעברי מבט עצבני.
"כי את ילדה קטנה וטיפשה. חשבתי שהעניין כבר סגור! אבא הבהיר מעבר לכל ספק שאם לא נפסיק יהיו לי בעיות, ואין לי סיבה לא להאמין לו. הוא העיף אותי מהבית, שלל ממני כל עזרה כלכלית ואסר עליי לחזור הביתה, אפילו כשיש חופש מהלימודים. את חושבת שאחרי כל זה אשמח לראות אותך? ברצינות?" הוא זוקף גבה ואני מתכווצת מתחת למבטו המאשים. הבושה האיומה לא מאפשרת לי להכיל את הדמעות והן זורמות על לחיי.
"אני אסע הביתה..." אני ממלמלת ומנסה לקום. הוא תופס את ידי ומכריח אותי להתיישב במקומי.
"שבי! לנסוע הביתה, ממש. הרכבת הבאה לטבר יוצאת רק בשבע בבוקר. את מבינה שרק סיבכת את המצב? הם יחשבו שעשינו כאן אלוהים יודע מה! את לא בת חמש, את צריכה לחשוב על מישהו חוץ מעל עצמך," מארק נוזף בי בכעס.
אני שותקת. מה נותר לי לעשות? רק לחרוק שיניים מתחושת חוסר הצדק. הוא מפיל את כל האחריות עליי, כאילו אני היחידה שאשמה במה שקרה. כאילו אני זו שהתחילה את זה. אולי זו באמת הייתי אני, אבל זה עדיין מעליב. תחושת המרירות והכאב מגבירה את שטף הדמעות שלי. מארק מודד בצעדים עצבניים את חלל המטבח. מעולם לא ראיתי אותו זועם ומתוח כל כך.
"ומה לגבי בית מלון?" אני מפסיקה להתייפח ומנסה לחשוב בהיגיון ולחפש פתרונות.
"יש לך כסף? כי לי אין. אני בקושי שורד כאן. הלימודים באוניברסיטת מוסקבה עולים לא מעט, וכשההורים שלי מעדיפים חבורת זאטוטים מאומצים על פניי..." הוא משתתק באמצע המשפט כשאני מביטה בו בעיניים פעורות לרווחה, המומה ומזועזעת.
"גם אני זאטוטה מאומצת? זה מה שאתה חושב?" קולי רועד ומתחזק, "אתה יודע שאני, ושאר הילדים המאומצים של הורינו, עבדנו קשה כדי להצדיק כל פרוטה שהושקעה בנו. ובוא לא נשכח את כל הקצבאות, המענקים והפרסים שההורים מקבלים. כל מה שהם עושים — הם עושים קודם כול בשביל עצמם."
"תראו איך היא מדברת!" מגחך מארק בזלזול, "כבר שכחת שכמעט החזירו אותך לפנימייה לפני שלושה חודשים? אני רואה שזה לא מפריע לך לחפש צרות שוב."
"אף אחד לא היה שולח אותי חזרה לפנימייה, מארק. פשוט חשבתי שגם אתה מתגעגע אליי ורוצה לראות אותי," אני אומרת בשקט, "חשבתי שאנחנו אוהבים זה את זה."
מארק פורץ בצחוק חד ופוגעני, בעודו מביט בעיניי. הזלזול המופגן שלו לא מפתיע אותי, אלא בעיקר משפיל. מעולם לא חשבתי שמארק יכול להיות אכזרי כל כך.
"את בחורה יפה ויש לך גוף מדהים, ובסך הכול זיינתי אותך כי רצית בזה," הוא אומר ללא רחם, "לא הייתי צריך לעשות את זה, את צעירה מדי. הפרנו את האיסור על יחסים בתוך המשפחה שלנו, ובסופו של דבר הכול התגלה. נענשתי כבר מספיק, כך שאני לא חושב שאני צריך להתנצל על כך שאני אומר לך את האמת."
המילים האחרונות שלו לא חידשו לי דבר, ורק חידדו לי עד כמה הוא לא מרוצה מהגעתי. אני לא מבינה למה, ולמען מי הוא עשה את ההצגה הזאת, כי אף אחד מאיתנו לא מאמין במילים שנאמרו.
"מארק," אני אומרת בקור. דמעותיי יבשו, אבל אני בוכה ומדממת בפנים. הוא מבחין בשינוי שחל בי ומחייך במתיחות.
"אין לי מה להוסיף," הוא עונה באדישות. "אארגן לך מקום לישון בו במטבח. בעוד חצי שעה אמורה להגיע אליי בחורה. תעשי לי טובה, תתנהגי בהיגיון ותהיי בשקט."
אני נרתעת לאחור, כאילו הוא סטר לי. כן, זה באמת כואב. משהו חולף בפניו ומארק מושיט את ידו כדי לגעת בי, אבל בוחר להסתתר שוב מאחורי מסכת הנבל שלו, קופץ אותה לאגרוף והולך ממני.
"היא תישאר כל הלילה. בבוקר נלווה אותך לתחנת הרכבת." המילים האחרונות נישאות כבר מהחדר.
אני שוקעת בייאוש על הספה הקטנה הצמודה לקיר, שעליה אצטרך לישון היום, ככל הנראה. אני לא מאמינה שכל זה קורה במציאות ולא בסיוט. עד לפני כמה שעות הייתי מאושרת וציפיתי בכיליון עיניים לפגישה עם הבחור שהיה אהבתי הראשונה וחברי הטוב ביותר, מהרגע שבו הגעתי לבית משפחתי המאמצת.
הייתי השמינית במספר, ועכשיו, אחרי שאימצו חמישה־עשר ילדים, ההורים שלנו החליטו לעצור סוף־סוף. לפני שמארק עזב את הקן המשפחתי היינו עשרה. חמישה נוספים עזבו את הבית קודם לכן והקימו משפחות משלהם. אבל גם עשרה ילדים הם הרבה. האמת היא, שכולנו שונים מאוד וקשורים זה לזה במידה מסוימת. נקשרתי למארק כבר מההתחלה, לכן, כשאני שומעת אותו אומר דברים נוראיים כל כך, אני לא מסוגלת להאמין. אני לא יכולה לקבל את זה, זה פשוט בלתי אפשרי.
אני לא מבינה למה? מה עשיתי שזה מגיע לי?
כשהחברה שלו מגיעה, המציאות, ששונה כל כך מהפנטזיות שהיו לי, מכה בי סוף־סוף. היא גבוהה וחטובה, וברור שהיא מעל גיל שמונה־עשרה.
"מי הילדה?" היא שואלת את מארק בקול מתנגן. אני לא מסוגלת להוריד את העיניים מהשפתיים האדומות שלה ומשערה האדמוני. החצאית שלה בקושי מסתירה את הישבן, והמחשוף... טוב, הוא באמת חושף הכול. אם כך נראית הבחורה המושלמת מבחינתו...
"סתם," מארק מושך בכתפיו בזלזול וחופן את הישבן של הבחורה. "ההורים שלי שלחו את אחת האסופיות היתומות שלהם כדי למסור לי משהו."
הם הולכים לחדר וסוגרים את הדלת, ואני נותרת לבדי במטבח. אסופית יתומה... זה מה שהוא חושב עליי.
אני עוצמת את עיניי ומניחה את ראשי על הכר. אין לי בגדים להחלפה, כך שאני מורידה רק את הז'קט ואת הגרבונים. אני מתכסה בשמיכה עד לסנטר. היא מריחה מצמר, וממארק. אני נזכרת ברגעים שחלקנו בילדות ומתחילה להתייפח ללא קול, מאזינה בעל כורחי לקולות הצחוק ולשיחות מאחורי הקיר. הרבה יותר כיף להם שם. אני מנסה לא לשים לב לזה ופשוט להירדם, אבל לשווא. הלב שלי כואב מדי, ואני בוערת מבושה בשל הטיפשות היהירה שלי שגרמה לי לבוא לכאן.
כעבור שעה אני כבר מותשת כל כך מהסבל של עצמי, שאני מוכנה לשקוע לשינה טרופה, אבל הקולות בחדר השני מקפיצים אותי. אני מבינה שבחורה שנראית ככה לא הגיעה לכאן כדי לשתות תה, אבל האם אפשר לפחות לעשות את "זה" באופן פחות רועם ודוחה? אני לא מסוגלת לתאר במילים את מה שאני מרגישה עכשיו. אני בת שש־עשרה, ובגיל הזה נערות חושבות שהאהבה שלהן היא נצחית ויחידה, שהיא החזקה ביותר שיש ושאף אחד מעולם לא אהב ככה.
אני בוכה כל הלילה לתוך הכר, כדי שלא ישמעו אותי. עד הבוקר הוא ספוג בדמעות שלי והלב שלי נשבר לרסיסים.
האהבה הראשונה היא לעיתים קרובות נכזבת, והאהבה הראשונה שלי גרמה לי להימנע ממערכות יחסים במשך שנים ארוכות מאוד. הרי מארק לא היה סתם בחור ומאהב ראשון, הוא היה האדם היחיד בעולם שהיה קרוב אליי. אפשר לשכוח מבגידתו של אדם מקרי, אבל אצלנו הכול היה שונה. אהבתי אותו בכל נימי נפשי, וחוויתי את כל הרבדים של הרגש הזה שעליו הוא ויתר בקלות כזאת.
בבוקר, אני לא שומעת את הבחורה בעלת השפתיים האדומות והכישרון של שחקנית פורנו עוזבת. אני שרויה במצב של קהות חושים מוחלטת ולא מבחינה במארק המופיע במטבח. הוא מפגין לפתע דאגה שכבר אין לי שום צורך בה, ומכין לי קפה.
"מה קרה לעיניים שלך?" הוא שואל בקול צרוד בעודו מתיישב לידי. אני נתקפת בחילה. אני לא רוצה לראות אותו שוב לעולם. הוא הצליח לחתוך אותי מחייו. אני מרימה את מבטי לעברו ויודעת שאלו הן הדמעות האחרונות שאני מזילה על גבר. אני לא אומרת כלום, אבל נראה שמארק מבין הכול מהבעת הביטחון והבוז בעיניי.
הוא מרגיש באנרגיות השליליות שלי ומתרחק. המבטים שלנו עדיין לא ניתקים.
"עדיף ככה, מאשה. את תביני את זה אחר כך, כשתתבגרי," הוא אומר ומפנה לי את הגב, "אני עוזב את הלימודים באוניברסיטת מוסקבה, ובעוד חודשיים אני טס לארצות הברית. אני אלמד בהוליווד, בבית הספר לפעלולנים. היה קשה מאוד להתקבל לשם, אבל עברתי את כל השלבים מרחוק, וקיבלתי המלצות מכמה אנשים חשובים באוניברסיטה שלנו. את יכולה למסור להורים שקיבלתי מלגה ושאסתדר בכוחות עצמי. אם צריך, אעבוד בלילות. אני לא צריך מהם דבר. ואת גם יכולה למסור להם שבתחילת השנה שעברה עברתי מהחוג לכלכלה לחוג לאומנות, כך שהחלום שלהם שאהפוך למתמטיקאי או לאיש עסקים מצליח לא נועד להתגשם."
"ועל מה הענשת אותי?" אני שואלת וקמה מהשולחן. אני חוצה את המטבח בהליכה עצבנית לעבר דלת הכניסה ומתארגנת ליציאה בקדחתנות. "שיהיה לך בהצלחה בארצות הברית. אני אגיע לתחנת הרכבת בעצמי."
אנחנו עוצרים ליד הדלת, פנים אל פנים.
"תסלחי לי, מאשה," אומר מארק. אי אפשר לפענח דבר בעיניו הכהות, מבטן מרוחק, זר ואדיש. "חשבתי שהכול היה משחק. היינו ילדים, גדלנו, וקרה בינינו משהו. תנסי לראות במה שקרה אירוע לא משמעותי או ניסיון לא מוצלח. תשכחי ממני. עדיף ככה."
מבטו קופא עליי, על שפתיי. הוא מושיט את ידו, נוגע בקווצות שערי שחמקו מהצמה ומהדק אותן מאחורי האוזן שלי. מגעו העדין והרך כל כך, מוכר עד כאב וחסר טעם לאחר כל הדברים שנאמרו.
"בקרוב מאוד אוקיינוסים יפרידו בינינו. אני אתגעגע אלייך מאוד, ג'ולייטה קטנה שלי." חיוך עצוב נוגע בשפתיו. "אבל את — אל תחשבי עליי אפילו." מארק רוכן לעברי ונוגע בשפתיו במצח שלי. אני שומעת את נשימותיו המהירות. הוא מחבק את כתפיי חזק מדי, כחושש לעזוב אותי, ואחר כך פותח את הדלת בחדות ומניח לי לצאת מהדירה שלו ומחייו לשנים ארוכות.
הלב שלי שבור. עבורי זה סוף העולם, לא פחות. עבורו, זה רק אירוע לא משמעותי.
ג'ולייטה, כך הוא קרא לי, כאילו כבר אז מארק, שהיה לי לרומיאו, הגדיר את טיב היחסים בינינו, שלעולם לא יוכלו להתממש.
