פרולוג
כריס
בן עשר
"שקט," אבא שלי מבקש מכל ילדי 'פרא' בכל הגילים, שיושבים ברחבה הגדולה. רוז, אחותי, לא יושבת איתי ועם אלכס כי נמאס לנו שהיא נגררת אחרינו לכל מקום, אז היא יושבת עם החברות שלה. "היום אני רוצה לספר לכם סיפור אמיתי. אני רוצה לספר לכם על ההיסטוריה של כדור הארץ. כשאני נולדתי המציאות הייתה אחרת. קרני השמש לא היו מסוכנות, ויכולנו להיחשף לשמש."
"אנשים הסתובבו באור היום?" שואלת אחת הבנות.
"כן," עונה אבי.
"אני אפילו לא יכול לדמיין את זה," אומר אלכס.
"גם אני," אני אומר. אלכס הוא חברי הטוב ביותר. אבא שלי אימץ אותו אחרי שההורים שלו נהרגו. אני לא יודע איך הם נהרגו, אבא לא שיתף אותי ואלכס לא מדבר על זה.
"אתחיל קצת במידע מדעי, אבל לא אעייף אתכם בפרטים. מעטפת הגזים שמקיפה את כדור הארץ נקראת אטמוספירה. המילה מורכבת משילוב המילים אטמוס, שפירושו גז, וספאירה, שפירושה כיפת השמיים. האטמוספירה למעשה מגינה על כדור הארץ מקרני השמש המסוכנות."
"ומה קרה למעטפת הזאת, שהגנה על כדור הארץ?"
"שאלה מעולה. האטמוספירה מורכבת בעצם מחמש שכבות. לצערנו, בשנת 2040 האיזון בין השכבות הופר, והן נהרסו בזו אחר זו והתנדפו כלא היו. נשארנו חשופים לקרניה המסוכנות של השמש."
"לפני כמה זמן זה קרה?" שואל אחד הבנים.
"לפני שלושים שנה. אנחנו היום בשנת 2070," עונה אבא.
"ואי אפשר להחזיר את השכבות האלה?"
"לא, לצערנו אי אפשר. בעיר שבה גדלתי, 'המגן', מצאו שיטה מיוחדת שמצליחה לספק תחליף לשכבות שנהרסו בדמות מערכת קירור משוכללת שזורמת בכיפה שמכסה את כל העיר, ובעיר הזאת אפשר להסתובב בחוץ גם בשעות היום."
"אז למה עזבת את 'המגן'?" שואלת אנה.
"לא עזבתי מיוזמתי. גורשתי, ובגלל זה אני לא יכול לחזור."
"מה עשית?"
"הרגתי אדם בלי כוונה," אבא מסביר.
"אם זה היה בלי כוונה, הם לא יכלו לסלוח לך?"
"זה שזה קרה בלי כוונה, לא אומר שלא הייתי צריך להיענש. הרשלנות וחוסר תשומת הלב שלי גרמו למותו של אדם."
"אנחנו יכולים לגור ב'המגן'?" שואלת אנה.
"לצערי, לא," עונה אבא.
"אבל אנחנו לא עשינו כלום לאף אחד, למה אנחנו לא יכולים לגור שם?"
"חמודה, נכון שאתם לא עשיתם כלום, אבל השליט של 'המגן' לא רוצה להכניס אנשים מבחוץ."
"מישהו צריך לדבר איתו ולהגיד לו שגם אנחנו רוצים לחיות שם," היא מתעקשת.
"את צודקת מאוד. אני מקווה שיום אחד הוא ישנה את ההחלטה שלו וגם אתם תזכו להיכנס לשם," אומר אבי. "בואו נחזור לענייננו. פעם, כשהיינו מביטים לשמיים, לא יכולנו לראות את החלל החיצון כמו היום. פעם ראינו את השכבה הראשונה של האטמוספרה. קראנו לה 'שמיים', והיה לה גוון כחול. בשמיים היו מה שקראנו לו 'עננים', הם הורידו גשם, וצבעיהם היו לבן וגוונים של אפור, אבל זה סיפור לזמן אחר."
"זה נשמע ממש יפה," אומרת אחת הבנות.
"את צודקת, זה אכן היה מראה שלא הערכנו מספיק."
"הייתי רוצה לראות את זה," אומר אחד הילדים.
"היום אפשר לראות את זה בתמונות שיש בספרים."
"יש לך תמונות להראות לנו?"
"אשתדל ביציאה הבאה שלי לחפש ולהביא לכם ספרים בנושא," אומר אבי.
"ספרים זה חשוב," אומרת אנה.
"את צודקת, ספרים הם כלי לימודי חשוב מאוד. ספרים הם ידע, וידע זה כוח. המוח הוא שריר וחשוב לאמן אותו, כמו שהחיילים שלנו, שמגינים על 'פרא', מאמנים את השרירים שלהם. טוב, נחזור לנושא. אחרי ששכבות ההגנה התנדפו, העולם הלך ונהרס. ערים ננטשו, בניינים התכלו ונמסו תחת קרני השמש הקופחת, יערות נשרפו עד אפר, מאגרי מים עצומים התייבשו."
"מה הם יערות?"
"יערות הם שטחים עצומים של עצים וצמחים, דומים לאלה שיש לנו בחממות."
"ממש חבל," מעירה אנה.
"את צודקת שוב," אבא אומר, וזה מעצבן אותי. הוא אוהב אותה כי היא כזאת חכמה. חכמה יותר ממני.
אבא ממשיך להסביר. "קרני השמש הרגו כל יצור חי שלא הצליח למצוא לעצמו מחסה מפני השמש, וחלק מאלה שכן הצליחו מתו מחוסר במזון ובמים. בני האדם היו חייבים להתאים את עצמם למציאות החדשה. היום הפך ללילה, והלילה הפך ליום. כיום אנחנו נאלצים להתחבא מתחת לפני האדמה, מנצלים את שעות היום למנוחה ועם שקיעת השמש עלינו לצאת ולחפש מזון ושתייה כדי לשרוד."
פתאום נשמעת אזעקה. זה אומר שאנשים מתקרבים לחומות של המחסה שלנו, 'פרא'.
חיילים רצים במעלה המדרגות למעלה.
"אל תפחדו, אנחנו נשמור עליכם," אומר אבי ורץ לעבר המדרגות אחרי החיילים האחרים.
פרק 1
כריס
אלכס ואני עומדים מחוץ לדלת חדר הכושר.
"כשג'ון זלזל בך בפעם השנייה שבה דרשת את מקומך כשליט 'פרא', ראיתי את הנקמה מבעבעת לך בוורידים והבטחתי שאעזור לך להשתלט על 'פרא'. אתה זוכר?"
"כמובן."
"היום אקיים את ההבטחה שלי."
"תודה, גבר," אני אומר ומושיט לו את ידי באחיזת כוח, "אני מעריך את זה."
"אני באמת חושב שאתה צריך להנהיג אותנו."
"אני רוצה לבקש טובה, למקרה שלא נצליח במהלך הזה."
"אני לא אוהב את הכיוון הזה."
"בכל זאת, תבטיח לי שלא תתעכב כדי להציל אותי. תציל את רוז."
"כריס, חיכינו לרגע הזה הרבה זמן — "
"תבטיח לי," אני קוטע אותו.
"אני מבטיח."
אני טופח על כתפו ואז פותח את הדלת ונכנס. כל החיילים שלי ממתינים לי בחדר הכושר. "הגיע הזמן," אני אומר לכולם. סטפן, אחד מחבריי, ואחד מחיילי הנאמנים ביותר, שומר על הכניסה.
עד לפני שלוש שנים אבא שלי היה השליט של 'פרא'. ג'ון, יד ימינו ואחד המייסדים האחרים, היה זה שנבחר על ידי אבי כממלא מקומו בזמנים שבהם הוא יצא להוביל משלחות אל מחוץ ל'פרא' כדי להביא דברים חיוניים להמשך החיים בעיר המקלט שלנו. במשלחת האחרונה, שאליה יצאנו יחד, ההורים שלי נרצחו לנגד עיניי ועיני אחותי.
שבוע לאחר שאחותי ואני חזרנו ל'פרא', אחרי שהתעשתי מעט ממה שקרה, הלכתי לדבר עם ג'ון והכרזתי שאני רוצה לקחת לידיי את השליטה. הוא זלזל בי ואמר, "אתה עדיין צעיר מכדי להנהיג את הקהילה שלנו. תמתין עוד שנתיים לפחות."
כדי להרגיע אותי, הוא מינה אותי לתפקיד הנחשק של מפקד המשמר. בתקופה שלי כמפקד המשמר התאמנתי עם החיילים ויצרתי איתם חברויות אמת. במהלך שנות שלטונו, ג'ון שלט ב'פרא' בזלזול. הוא לא התעניין בתושבים אלא רק בבני המשפחה שלו ובמייסדים, ולא דאג לדברים בסיסיים.
ג'ון, בניגוד לאבי, לא עמד בראש המשלחות כשאלה יצאו להביא מזון ודברים חיוניים, כפי שאבי נהג לעשות. הוא לא עמד בראש החיילים והוביל את הקרבות, כפי שאבי נהג לעשות. הוא נשאר ב'פרא' ונתן לאחרים להילחם את המלחמות שהוא היה צריך להילחם.
בתקופתו של ג'ון הקצבת המזון ב'פרא' לא חולקה שווה בשווה בין כל התושבים. השולחנות של המייסדים תמיד היו עמוסים באוכל בעוד התושבים נאלצו להסתפק בשאריות. הוא עשה הרבה דברים שלא הסכמתי איתם, אבל האמונה שיגיע היום שבו אני אשלוט ב'פרא' מנעה ממני מלהתקומם נגדו.
לאחר שעברו שנתיים ניגשתי לג'ון שוב וביקשתי שיעביר לי את השליטה ב'פרא', לא רק שהוא לקח ממני את תפקיד מפקד המשמר, הוא גם אמר לי, "אין לך את זה, ילד. לא נועדת להנהיג."
זה מה שדרבן אותי להתחיל לתכנן את המרד. יום ולילה רקמתי את תוכנית ההשתלטות שלי, תכננתי את היום שבו אראה לו שנועדתי להנהיג. במשך שנה אחת עשיתי דברים שהוא לא הצליח לעשות כל ימי חייו. בעזרת אלכס והחברים צברתי צבא של חיילים נאמנים ותומכים שמוכנים ללכת אחריי בכל מצב, ועכשיו הם גם מוכנים לעשות איתי מהפכה שלטונית.
"כן, הגיע הזמן," חוזר אחריי אלכס.
אלכס הוא יד ימיני, חברי הטוב ביותר ואחד הלוחמים הכי חזקים שיש לי. "אנחנו חזקים מספיק. כל יום שאני לא שולט זה עלבון לזכר אבא שלי."
"כן, אתה צריך לשלוט ב'פרא'. לג'ון אין כבוד אלינו, לחיילים ששומרים על 'פרא'," אחד החיילים אומר.
"אני צריך לשכב על מזרן בפינה עלובה בזמן שהוא וכל המייסדים ישנים בחדרים," אומר אחד אחר, וכולם מסכימים.
"כל העיר נרקבת לאט, החזקים שולטים, החלשים מפוחדים. אתמול תפסתי את אחד הגברים גונב ציוד ממשפחה מפוחדת. העפתי אותו, אבל אני בטוח שהוא יחזור כשלא אהיה בסביבה. אי אפשר לחיות ככה."
"נכון! וכולנו צריכים להסתפק בשאריות אוכל, כשהם זוללים לנו מול העיניים!"
"והמחדל הכי גדול זו העובדה שהמייסדים מסתתרים מאחורי החומות בזמן שאנחנו נלחמים ומסכנים את החיים שלנו."
"ביזיון!"
"כשאשלוט ב'פרא' יהיה כבוד לחיילים ששומרים על האזרחים," אני אומר.
"לחיי כריס, שליט 'פרא'!"
"ואני לא אסתתר מאחורי החומות, אוביל בקרבות ואלחם איתכם!"
"לחיי כריס, שליט 'פרא'!"
"ואחוקק חוקים חדשים! אף אחד לא יגנוב מהחלשים, כולם כאן יהיו שווים. אחזיר את 'פרא' לימיה הטובים!"
"לחיי כריס, שליט 'פרא'!"
"מחר אחרי השקיעה נוציא את התוכנית לפועל. אני רוצה שמחר תעלו למעלה למשפט את סוני ואת בני משפחתו. תהרגו את כל מי שיתנגד לכם."
לפני מותו של אבי, בתו של ג'ון ואני היינו חברים, אבל לאחר שחזרתי מהשליחות שבמהלכה הוריי נהרגו, היא לא הסתכלה לכיווני. כבר לא הייתי הבן של השליט ולכן לא הייתי רלוונטי בשבילה. בחורה נצלנית ותחמנית. היא בעצם עשתה לי טובה שבחרה בבנו של סוני, אחד המייסדים, מפני שהיו לו יותר כוח והשפעה ממני.
במהלך השנה האחרונה, אחרי שג'ון הבהיר לי שהוא לא מתכוון להעביר לידיי את השלטון, התחלתי להשמיע תלונות באוזני כל מי שרצה לשמוע וגם באוזני מי שלא על השחיתות של המייסדים, כבר לא יכולתי לסתום את הפה. אלכס ניסה להרגיע אותי ולא הצליח. רק אחרי שג'ון קרא לי לשיחת איום בנוכחות המייסדים האחרים ואיים במפורש שאם לא אפסיק לדבר נגדו הוא ירצח את רוז, אחותי, הפסקתי. ייאמר לזכותו שהוא לא טיפש. כמות השומרים שנכחה בחדר לא הייתה מביישת משלחת חיפוש.
בחיים שלי אני מוכן לשחק אבל לא בחייה של אחותי, אפילו שהיא לוחמת מעולה, אז הפסקתי לחתור תחתיו בגלוי, ותכננתי את ההשתלטות שלי בשקט.
מחר, אחרי השקיעה, הם ימותו, כל הבוגדים הארורים.
"אנחנו איתך."
"לכו ותישנו היטב. ניפגש שוב מחר עם השקיעה," אני חוזר ואומר לחיילים שלי. הם מתפזרים. אני ניגש לאלכס שעומד ליד רוז.
אני רואה איך היא מסתכלת עליו. הוא אימן אותה במשך שלוש השנים האחרונות ואני יודע שהיא התאהבה בו, אבל הוא שומר ממנה על מרחק כי הוא מפחד ממני. אני גם רואה את המבטים שהוא שולח לעברה ויודע שזה רק עניין של זמן עד שהוא ייפול לרגליה. "רוז, מחר לא תשתתפי בקרב."
"בחלומות שלך!"
"זה לא פתוח למשא ומתן, זה סופי."
"כריס, אני לא שואלת אותך." היא עונה לי, החוצפנית הזאת. לכל אחד אחר הייתי חותך את הלשון.
"רוז." אני מכניס אוויר לריאותיי כדי להרגיע את עצביי. אני לא רוצה להתפרץ עליה, זה לא יעזור לי, לריב איתה, "אני לא יכול להילחם וגם לדאוג לך. גם לא אלכס, אני צריך אותו איתי! את תהרסי לנו הכול."
"אבל אני חזקה! אני לא צריכה שתשמרו עליי."
"רוז, נפסיד בגללך אם הלוחם הכי טוב שלי יהיה עסוק בלשמור עלייך במקום להילחם לצידי. זה מה שאת רוצה? רוצה שאני אמות?" אני בכוונה משחק לה על המצפון, אני יודע שאני כל מה שיש לה. אם יקרה לי משהו, היא לא תסלח לעצמה.
"אני יודעת מה אתה מנסה לעשות. לשחק לי ברגשות."
"רוז, זאת האמת. אם אהיה עסוק בלדאוג לך, אהיה חשוף."
"בסדר," היא עונה בשיניים חשוקות.
"לא שמעתי מה אמרת."
"אמרתי בסדר. לא אצא מהפינה שלנו. רק שתדע שזה לא הוגן!" היא מתעצבנת ויוצאת מחדר הכושר בהפגנתיות.
"אלך להרגיע אותה," אומר אלכס.
"לא." אני עוצר אותו. "אני אדבר איתה." היא אחותי, ועד שלא יהיה לו את האומץ להודות באהבתו כלפיה, אני אחראי עליה. "אני מזכיר לך מה יקרה אם הדברים לא יסתדרו כמו שאני רוצה. אם אמות, תבריח מכאן את רוז."
הוא לא עונה, רק מהנהן. אני לוחץ את ידו והולך לפינה שלי ושל רוז. היא שוכבת על המזרן בגבה אליי. "ילדונת." היא לא מסתובבת. "נו, די, תפסיקי עם הפרצופים, אני לא יכול שאת כועסת עליי." היא עדיין לא מסתובבת. "יכול להיות שמחר הדברים לא ילכו כמו שאני רוצה."
היא מסתובבת אליי בחדות. "אל תגיד את זה."
אני מתעלם ממה שהיא אמרה. "אמרתי לאלכס להבריח אותך מכאן אם זה יקרה."
"נראה לך?!" היא צועקת.
"תשתקי," אני מרגיע אותה, "ישמעו אותך."
"לא אכפת לי. תפסיק לדבר שטויות. לא אעזוב אותך כאן לבד."
"רוז, אם התוכנית לא תעבוד, יהרגו אותי. אני לא רוצה שתמותי איתי."
"גם אני לא רוצה הרבה דברים ובכל זאת עושה אותם, נכון? כמו, למשל, לא לעזור לך מחר בקרב, כדי שאלכס ואתה תתרכזו בתוכנית, נכון?"
"נכון."
"אז אל תבקש ממני לעזוב אותך, אני לא מוכנה לזה."
"אלוהים, מתי נעשית כזאת עקשנית?"
"למדתי מהטוב ביותר," היא עונה, החוצפנית הזאת.
"רוז, בחיים לא התחננתי בפני אף אחד, ואני מתחנן בפנייך עכשיו. אם המהפכה לא תקרה לפי התכנון, תברחי עם אלכס."
"כריס, בבקשה, אל תכריח אותי להבטיח לך דבר כזה. אתה כל מה שיש לי בעולם."
"תבטיחי לי," אני מתעקש.
"אני מבטיחה," היא אומרת.
אני מוצא נחמה בכך שאני יודע שהיא תעמוד בהבטחה שלה. "אני אוהב אותך, ילדונת." אני מתכופף אליה ומחבק אותה.
"גם אני אוהבת אותך, מאוד. תבטיח לי שהכול יהיה בסדר."
"הכול יהיה בסדר." אני נשכב על גבי לידה. כבר בשקיעת השמש אקח את המקום שנלקח ממני בזדון.
אני עוצם את עיניי ומנסה לישון קצת.
אני ערני ודרוך. השמש צריכה לשקוע בכל רגע ואדרנלין זורם בעורקיי. כל החיילים בעמדות ואני ממתין לסימן מאלכס, שעלה למעלה כדי לעדכן אותנו מתי השמש שקעה. אני מנצל את הדקות האחרונות והולך לפינה שלנו, מסיט את הפרגוד, רוצה לדבר עם רוז בפעם האחרונה. "היי, ילדונת."
"נו? מתי זה עומד לקרות? אני בלחץ." היא מסתובבת מצד לצד באזור הקטן שלנו.
"עכשיו. אנחנו ממתינים לסימן מאלכס." אני מציץ מעבר לפרגוד כדי לראות אם יש תזוזה חשודה, אבל כולם עדיין רדומים. אף אחד לא חושד בנו.
אני רואה את סטפן, הוא מסמן לי שכל החיילים חמושים וממתינים לסימן ממני.
המחנה שלנו בנוי משלושה מפלסים מתחת לאדמה. בקומה מינוס אחת נמצאות החממות שלנו. קומה מינוס שתיים זו קומת המגורים שבה אנחנו נמצאים עכשיו, ובקומה מינוס שלוש נמצאות בארות המים. בלתי אפשרי למצוא מים על פני השטח בעולם שלנו בגלל חום השמש, אבל אבא שלי גילה שאם חופרים עמוק מספיק, מגיעים למי תהום. יש גם שני פירי אוורור שמאפשרים חדירת אוויר נקי לכל המפלסים. בקומת הקרקע נערכות התכנסויות ופגישות עדכונים. אי אפשר לשהות על פני הקרקע בשעות היום, בגלל עוצמת השמש. גג המבנה עשוי ממשטח ברזל שעליו מונחות אבנים, שתפקידן למנוע מהברזל להתחמם יתר על המידה.
הגג מגן מפני השמש על כל הציוד שנמצא בין החומות, על הבמה, על אזור ההתכנסויות, אבל זה לא אומר שאפשר לשהות פה בשעות היום כי החום בלתי נסבל, והעור נשרף גם אם קרני השמש לא נוגעות בו באופן ישיר.
אנחנו, כמו כל יצור חי, מסתתרים בשעות היום מתחת לפני האדמה, ויוצאים אל קומת הקרקע אחרי שקיעת השמש. אני נולדתי למציאות הזאת. אני נזכר בסיפורים שאבי היה מספר לנו, המקור היחיד שלי למידע על העולם שהיה לפני המשבר האקולוגי.
המחסה מוגן בחומות, הכניסה והיציאה מ'פרא' אפשריות רק בעזרת טיפוס עליהן. אל החומות מהצד הפנימי שלהן מטפסים במדרגות. כדי לרדת מהחומות בצד החיצוני שלהן יש להיעזר בחבלים, או במנשא, המיועד להרמת והורדת ציוד, או לאנשים שלא מסוגלים לטפס בכוחות עצמם.
"רוז, תזכרי מה הבטחת." אני יוצא מהפינה שלנו והולך למקום שממנו אני יכול לראות את אלכס כשהוא ירד במדרגות. אני ממתין עוד כמה שניות עד שאני רואה אותו יורד ומהנהן לעברי.
זה כל מה שאני צריך. אני נותן את הסימן ואנחנו יוצאים לפעולה. אני פוסע לעבר מגורי המייסדים ופותח בבעיטה את דלת חדרו של ג'ון, כמו שחלמתי לעשות שנים. הוא ובני משפחתו מתעוררים בבהלה.
"כריס, מה קורה כאן?" הוא שואל.
"נעשה פה צדק," אני עונה. "תתפסו אותם."
החיילים שלי מוציאים אותו, את אשתו ואת שני ילדיו מהמיטות וגוררים אותם החוצה.
"כריס, השתגעת? מה אתה עושה?" הוא צועק, אבל אני מתעלם ממנו. "חיילים!" ג'ון צורח.
ארבעה חיילים מגיעים לכיוון שלנו עם כלי נשק שלופים. אני שולף את החרב ונלחם בהם, מוריד אותם בזה אחר זה תוך כמה שניות. "תעלו אותם למעלה," אני פוקד על החיילים, ולאחר שהם מתרחקים לעבר המדרגות, אני פוקד על קבוצה אחרת של חיילים, "לכו ותביאו את המשפחה של סוני."
אני והחיילים שלי עומדים בכלי נשק שלופים ושומרים על הרחבה. חלק מהחיילים שומרים שהתושבים יישארו בפינות שלהם כדי שלא יסתובבו לנו בין הרגליים.
נתתי הוראה לרצוח את כל המתנגדים. החיילים שלא יודעים מה מתרחש מתחילים להתעורר ורואים אותנו עומדים חמושים ברחבה.
"כריס, מה קורה כאן?" כמה מהם שואלים.
"אני משתלט על 'פרא'."
"באיזו זכות?" שואל אחד החיילים המבוגרים יותר, אלא שנאמנים לג'ון.
"בזכות שניתנה לי מלידתי!" אני מתקרב אליו באיום. "אבא שלי שלט על 'פרא'. לאחר שנרצח, הזכות הייתה אמורה לעבור אליי. אני לוקח את מה ששלי. מי איתי?"
"כריס לשלטון!" החיילים שמאחוריי שואגים.
"אני רואה ששטפת להם את המוח שלוש שנים — "
הוא לא מספיק לסיים ואני משסף לו את הגרון. "מי עוד חושב כמוהו?"
החיילים שלי חוזרים עם סוני ובני המשפחה שלו. "תעצרו את הטירוף הזה!" צועק סוני. שלושה מהחיילים שלהם שולפים כלי נשק, אז אני נותן פקודה לחיילים שלי לחסל אותם.
"תעלו אותם למעלה," אני נותן פקודה, ופונה לחיילים שעומדים מולי. "תכרעו ברך ותישבעו לי אמונים, או שאגרש אתכם מ'פרא'."
אני משקר, לא אגרש אף אחד, אני רוצה לראות מי לא נאמן לי, וכל אלה שלא יכריזו על נאמנותם ימותו כאן ועכשיו.
"אני רוצה לצאת," אומר חייל אחד. עוד שישה מצטרפים אליו.
המשך הפרק בספר המלא
