1
אספן
דקות ארוכות יש רק כאב. כאב גדול כל כך שאני לא מבינה אפילו מאיפה הוא בא. איפה נפצעתי? בראש, ברגל, אולי בבטן? בכל הגוף?
אולי דרסה אותי משאית. בכל רגע אתעורר באיזה בית חולים כשההורים שלי עומדים לצד המיטה שלי, דואגים ומחכים שרק אפקח את העיניים.
ריח חריף של אלכוהול רפואי עומד באוויר ומחזק את תיאוריית בית החולים. רק צליל צפצוף המוניטור חסר ברקע.
אני מאמצת את האוזניים, מנסה לזהות כל צליל אחר, אבל דקות ארוכות אין שום דבר. כשאני סוף־סוף שומעת את הדלת חורקת, אני מנסה לפקוח בכוח את העיניים, אבל נדמה שמישהו הדביק לי אותן.
"היא נראית סובלת," אומר מישהו בקול עמוק וצרוד. קולו של הגבר נשמע לי קצת מוכר, אבל אני מתקשה להתאים אותו לפרצוף.
"בינתיים לא נתתי לה משככי כאבים," מסביר אדם אחר. "רק עכשיו קיבלתי את תוצאות בדיקת הרעלים. הייתי חייב לדעת קודם איזה סם נתנו לה." אני לא חושבת שאני מכירה את הבחור הזה. הקול שלו בכל אופן לא מוכר לי.
מישהו נוגע לי בזרוע וכל הגוף שלי נדרך, גלים של כאב מתפשטים לי על פני העור.
"תן לה כבר את הכדורים. אני לא רוצה שהיא תסבול כשהבן שלי חוזר." הקול קרוב עכשיו כאילו האיש עומד ממש לצידי. אני בטוחה שאני מכירה אותו, אבל אני לא מצליחה לפענח מי הוא.
אני מנסה שוב לפקוח עיניים, מאלצת את העפעפיים הכבדים להיפתח לפחות קצת, ואחרי מאמץ, סוף־סוף מצליחה.
בהתחלה אני רואה רק אור מסנוור. אחרי שאני ממצמצת כמה פעמים ראייתי המעורפלת מסתגלת בהדרגה, ואני רואה שני אנשים. שניהם עומדים לצד המיטה שלי, ובדיוק כמו שחשבתי, אני לא מכירה אף אחד מהם. אבל את האדם השלישי אני מכירה היטב. זאנדר רוסי.
הדחף הראשוני שלי הוא לפחד, לזנק מהמיטה ולברוח, אבל מבט אחד בפנים שלו גורם לי להתאפק ולהעריך מחדש את המצב.
כל אינטראקציה שקיימתי עם זאנדר עד היום הייתה עוינת. גם כשהוא לא איים עליי בגלוי, תמיד ראיתי בעיניים שלו ניצוץ מפחיד שאומר בלי מילים, 'אני ארצח אותך'. אבל לא היום. היום יש רכות בעיניים שלו, המצח חרוש קמטי דאגה והשפתיים משוכות לצדדים בכעס. היום הוא נראה... עייף.
"אל תנסי לקום. פשוט תירגעי ותני לתרופה להשפיע," אומר האדם הלא מוכר. "היא אמורה להקל על הכאב. בקרוב תרגישי הרבה יותר נוח."
אני מתבוננת בו מחבר משהו לעירוי המטפטף שניצב ליד המיטה שלי. נדרש לי עוד רגע להבין שהעירוי מחובר לזרוע שלי. מבטי נודד מהצינורית השקופה שתקועה לי בזרוע אל העור החבול סביב מפרק כף היד.
מה קרה? למה אני כאן, ואיפה זה בכלל כאן?
האיש שלדעתי הוא רופא מתרחק, אבל זאנדר נשאר לצידי. "אני בדרך כלל לא מכניס לבית שלי אנשים שאני לא בוטח בהם. זה חוף המבטחים שלי, אספן, המקום היחיד שאני יכול להוריד בו את המגננות ולבלות עם בני המשפחה שלי בשלווה. אני בכלל לא אוהב את העובדה שאת פה, אבל בהתחשב בנסיבות המיוחדות, אני מרשה לך להישאר. הבית שלנו ישמש גם לך חוף מבטחים בזמן שאת מחלימה. אף אחד לא יפגע בך כשאת בין הקירות האלה. אל תגרמי לי להתחרט על האדיבות שלי."
אני פותחת את הפה כדי לשאול אותו למה אני כאן, אבל הגרון שלי יבש כל כך שאני רק משתעלת. התנועה הפתאומית מובילה לכאב שמתפוצץ לי בחזה ובבטן. העיניים שלי נעצמות חזק ודמעות גולשות על לחיי. אני מנסה להתרומם, רוצה להחזיק את פלג הגוף העליון, כאילו איכשהו המעשה הזה יתקן אותי, אבל הזרועות שלי כל כך כבדות.
אם חשבתי שהיום לא יכול להיות מוזר יותר, כשאני פוקחת שוב את העיניים, זאנדר מחזיק כוס מים מול השפתיים שלי. הוא מחליק יד מתחת לעורפי ומרים את הראש שלי בזהירות כדי שאוכל לשתות. אני לוגמת בתאוותנות והנוזל הקר מרגיע את גרוני הצורב.
באותו מגע עדין, הוא משעין את הראש שלי בחזרה לאחור ומניח את הכוס על שידת הלילה. בדיוק כשאני נותנת לעצמי לשקוע שוב בכרית הרכה, אני מרגישה את התרופה מתפשטת לי בוורידים. הכאב מתפוגג בהדרגה ואת מקומו תופסת תחושת חמימות מעורפלת.
"תנוחי קצת," אומר זאנדר לפני שהוא מסתובב כדי לצאת.
פתאום אני פוחדת. פוחדת להיות לבד, ואני לא יודעת למה. "חכה," אני אומרת בקול צרוד, והוא עוצר כדי להביט בי מעבר לכתף. "א...אני לא... כאילו, אני –" אני מגמגמת. איך לומר לו שאני לא רוצה להישאר לבד?
אין בכך שום היגיון, אבל לא משנה כמה מטורף הדבר נשמע בתוך ראשי, אני מעדיפה שזאנדר רוסי יישאר פה איתי. אני די בטוחה שהאיש ישמח אם אמות, ובכל זאת מסיבה כלשהי אני מרגישה בטוחה לידו. אולי בטוחה זאת לא המילה הנכונה... פחות פוחדת יהיה כנראה מדויק יותר.
הוא חוזר, מושך כיסא ומתיישב לצידי. "כבר אמרתי לך, אף אחד לא יפגע בך כאן. את לגמרי בטוחה בין הקירות האלה. אני אישאר עד שקווינטון יגיע, אבל תזכרי... אל תגרמי לי להתחרט על זה."
אני לא. אני רוצה להגיד את זה בקול, אבל הלשון שלי כבדה, בדיוק כמו שאר האיברים בגוף שלי. לאט־לאט העיניים שלי נעצמות ואני נמשכת בחזרה אל החשכה, אלא שהפעם היא נטולת כאב.
אני לא יודעת כמה זמן אני ישנה – דקות או שעות – אני רק יודעת שהעיניים שלי נפקחות לבסוף לתוך סיוט. החדר חשוך ברובו, האור היחידי מגיע ממנורה עמומה שמונחת על השידה. העיניים שלי מתמקדות בתצלום ממוסגר המונח לצידה. קווינטון ואדלה וסקרלט נראים בו כל כך... מאושרים.
אני בוהה לרגע בתצלום לפני שאני מתחילה לתהות שוב איך הגעתי לכאן. נראה שאני בחדר של קווינטון. אני במיטה שלו, פצועה, אבל לא ברור לי למה.
מחשבותיי מעורפלות ואני לא זוכרת דבר ממה שקרה לי. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שהייתי בקוריום. ביליתי עם בריטני... ראיתי את אנג'ה במעלית. אחר כך הכול נעשה מעורפל. תמונה של לוקאס בועט בדלת קופצת לי לראש, ואז אני נזכרת פתאום שעליתי על מסוק. האם הייתי מעורבת בעוד התרסקות?
אני מרגישה כאילו אני בחוף הים וכל הזיכרונות שלי קבורים מתחת לחול. אני מנסה נואשות לחפור אליהם בידיים, אבל בכל פעם שאני מגיעה אל זיכרון, עוד גל מתנפץ על החוף ומוסיף חול ושוטף את הכול.
מבולבלת ונואשת לתשובות אני נאנחת בתסכול. זה השלב שבו אני קולטת תנועה כלשהי בפינה החשוכה של החדר. אני קופאת במקום, בהלה אוחזת בי כשאני נזכרת שאני לא לבד.
אני מצמצמת את עיניי ומנסה לזהות את הדמות המאיימת בצידו השני של החדר. קווי המתאר של גבר גבוה בעל כתפיים רחבות מתגבשים לכדי דמות כשהוא מתקדם לעברי שני צעדים. אני רוצה להתיישב כדי להיות פחות פגיעה, אבל פחד משתק אותי, מחזיק אותי שבויה בגוף שלי.
הוא מתקדם עוד שני צעדים לפני שהוא יוצא מהצל, והאור חושף את פניו.
קווינטון.
אני נרגעת. אני שוקעת חזרה במזרן ונושפת אוויר שלא ידעתי שעצרתי. קווינטון עוצר ליד המיטה, מסתכל עליי ואחר כך כורע לצידי.
עכשיו שהוא קרוב אני רואה כמה הוא חיוור. עיגולים כהים צובעים את העור מתחת לעיניו. השפתיים שלו סדוקות, הפנים שלו מכוסות בזיפים והשיער פרוע.
"אני כל כך מצטער, אספן," הוא אומר בקול חלש וצרוד ונשמע עייף כמו שהוא נראה.
"אני לא מבינה," אני לוחשת, כי זה כל מה שאני יכולה לעשות. "מה קרה?"
"נאלצת לעזוב את קוריום בגלל דליפת גז. זוכרת?"
דליפת גז? פתאום קופצים לי לראש זיכרונות שבהם אני הולכת באמצע הלילה. אנג'ה ואני לכודות, לוקאס מגיע לחלץ אותנו.
"לוקאס לקח אותך הביתה." בזמן שקווינטון ממשיך להסביר, עוד זיכרונות צפים ועולים. המסוק, המכונית השכורה, ההגעה הביתה, ואז...
"מתאו חטף אותך מהבית שלך..." המוח שלי מתערפל. כאילו מישהו חפר מתוכו בכפית את כל הזיכרונות האלה. "הוא פגע בך, אספן. הוא פגע בך קשה."
אני זוכרת שהתעוררתי קודם כאובה, אבל אני מנסה להבין מה כואב לי עכשיו ומרגישה רק כאב עמום בבטן התחתונה. רק כשאני מזיזה את הרגליים ומנסה לזוז קצת מופיע כאב עמוק יותר בין הרגליים.
לא. העיניים שלי נפערות באימה. לא יכול להיות... אבל מבט אחד בקווינטון מסגיר את כל מה שאני צריכה לדעת. מתאו חטף אותי. הוא אנס אותי.
"הוא ישלם על מה שהוא עשה. אני מתכוון לנקום בו על מה שהוא עשה לך ועל התינוק."
"תינוק?"
"לא ידעת שהיית בהיריון?"
אני בוהה בו המומה, מבולבלת יותר מתמיד עכשיו. בשעה שהמוח שלי מעבד את המילים 'תינוק' ו'היריון', אני קולטת את זמן העבר המובהק שבמשפט.
"אני הייתי..."
"כן, ואיבדת את התינוק בגללו," קווינטון אומר בכעס. במשך תקופה ארוכה הרגשתי שקווינטון שונא אותי, ואולי עמוק בפנים הוא באמת שונא אותי, אבל שום דבר לא משתווה לשנאה המושרשת עמוק בקול שלו עכשיו.
"אני אמצא אותו, והוא יסבול," הוא מבטיח לי, וניצוץ מרושע בעיניו מצמרר את עורי. "אני נשבע, אספן. אני אנקום, בכל מחיר שאצטרך."
אני מאמינה לו, אבל עכשיו דואגת מה יהיה המחיר, כי אם אאבד תוך כדי כך את קווינטון, אני יודעת שלא אשרוד.
