פרולוג
קלובר
חשבתי שלהסתכל למוות בעיניים יהיה מפחיד יותר. או לפחות... מצחיק יותר.
כמו בתוכניות הטלוויזיה או בסרטים שחושפים את הדרכים הכי מטופשות למות. אני לא יודעת להגיד למה תמיד חשבתי שזה יקרה גם לי. מצד שני, זה לא בדיוק מצחיק. וברור שזה גם לא בדיוק מפחיד.
זה בגלל בראקסטון? הוא דפק אותי כל כך, שהמחשבה למות עם אקדח בפרצוף אפילו לא מטרידה במיוחד?
אני מניחה שזה מצחיק מבחינה מסוימת, אבל יותר בצורה של אם אצליח לשרוד את זה, אצטרך כנראה טיפול. לכל הרוחות, אם באמת אשרוד את זה, אצטרך טיפול בוודאות. החודשים האחרונים ערערו אותי לגמרי. גם אם הכול היה נעלם לפתע והייתי נוחתת בחזרה בקרוואן של אימא לודה על קו החוף של פורט שרלוט, הייתי מרגישה כאילו אני בפרק של אזור הדמדומים.
האמת היא ששום דבר מזה לא היה אמור לקרות לי.
בחורה כמוני לא הייתה אמורה לפגוש בחור כמו בראקסטון סמולז. לא הייתי אמורה להתאהב בפסיכופת כמוהו. לא הייתי אמורה להפוך לפסיכופתית בעצמי.
אבל ברגע זה, כשהעולם מאט ומתכנס לנקודה הספציפית של אקדח שמכוון לפנים שלי — שאמור לפוצץ לי את המוח ולפזר אותו על השטיח הירוק והמכוער בחדר הזה — כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה דבר אחד.
אולי אנחנו המפלצות. אולי אנחנו הנבלים בסיפורים של אחרים.
ברור שמעולם לא ביקשנו שיקרו לנו דברים רעים, אבל האופן שבו הגבנו להם לא היה בדיוק נורמלי, נכון? מעולם לא חשבתי לבקש עזרה. ללכת למשטרה או למישהו גדול וחשוב יותר, ולבקש שיצילו אותי.
לא. מהיום הראשון, תמיד חשבתי שאם אני לא אציל את עצמי, איש לא יציל אותי. זה היה לפני אייס. לפני בראקסטון. בימים שבהם הייתי אף אחת, בלי שום עבר או עתיד. עם שום דבר ואף אדם לצידי חוץ ממנה. יבגניה.
חשבתי פעם שיבגניה ואני שתי ישויות נפרדות. זהות בכך שהתגוררנו באותו גוף, אבל עכשיו אני יודעת את האמת. אנחנו אותו הדבר, היא ואני, אני יודעת הרבה דברים שמעולם לא הייתה לי הזדמנות ללמוד בעבר. אני יודעת עליה, על עצמי, בדיוק כמו שאני יודעת עליו.
חשבתי שבראקסטון יהיה זה שיהרוס אותי. הוא שבר את ליבי, הפר את האמון שלי. חשבתי שיהיה בלתי אפשרי להתגבר על זה. יש אנשים שחושבים שאחרים יכולים להשתנות, אבל אני יודעת שזה בולשיט מוחלט.
אנשים לא משתנים, הם אולי גדלים, לומדים, נראים שונים מבחוץ, אבל בסופו של דבר, כולם נשארים אותו הדבר. אותה נשמה עם אותן מחשבות ויכולות שהיו תמיד.
הרגעים האפלים ביותר שלנו לא קורים בלילה. הם לא קורים תוך כדי סופות גשמים וקשיים חיצוניים. הרגעים האפלים ביותר שלנו הם הרגעים השקטים ביותר. שבהם כל העולם יכול להיות שלנו. השמש יכולה להיות חמה, השמיים יכולים להיות בהירים. זה יכול להיראות כאילו אין שום דבר בעולם פרט ליופי והזדמנויות.
נדיר שהרגעים האפלים ביותר שלנו מחכים שנהיה מוכנים. הם מגיעים גם אם אנחנו מצפים להם וגם אם לא. לא רצויים, לעיתים כפולש אלים שמגיח משום מקום, בועט בדלת וגורם להרס וחורבן תוך כדי תנועה. לפעמים אנחנו נכשלים במבחנים שלהם. לפעמים אנחנו שורדים, לא הודות לכוח שלנו אלא בזכות כוחם של אחרים.
בראקס הראה לי את זה. הוא פתח את נשמתו ונתן לי לראות את החלקים הכי עמוקים וכואבים בו.
ואני מבינה שאני עדיין אוהבת אותו.
איזה זמן להבין את זה. כשהחיים שלי על חוט השערה ממש.
אנחנו תמיד נהיה הנבלים והמפלצות של אנשים אחרים. הוא ואני, וזו עובדה. הסיבה היא שהסיפורים האלה אינם שלנו. להבדיל מאנשים אחרים, לבראקס ולי אין שום בעיה להודות בחסרונות שלנו. אנחנו לא מהססים לחשוף את כל הפצעים המדממים שגרמנו זה לזה.
אנחנו לא גיבורים. אנחנו יודעים ומקבלים את זה.
למי אכפת אם אנשים ימותו? למי אכפת אם רצחנו ושחטנו? עשינו הכול ממניעים אנוכיים. זה למען זה. למען ההישרדות שלנו.
לא. בראקסטון סמולז לא הרס אותי. הוא לא שבר אותי. הוא הוציא אותי לחופשי.
ובסופו של דבר, אנחנו לא צריכים להיות הגיבור המזדיין של אף אחד חוץ מעצמנו.
פרק 1
קלובר
כמה זמן עבר באמת מאז שהייתי בבית? השאלה חולפת לי בראש כשהאור מהפנסים בטנדר הפורד הישן, שאליו עברתי אחרי שנטשתי את הטויוטה קאמרי לפני כמה מדינות, מאיר על הפנסים האחוריים בטנדר החלוד של אימא לודה. אני מחנה מאחוריו ומכבה את האורות.
העולם מחשיך והרעש של המנוע הישן משמיע רעש חזק כשהוא נכבה, והקולות של בעלי החיים בביצה משתלטים וממלאים את אוזניי. צפרדעים, צרצרים. מאוד רועש, אבל שונה לגמרי מהרעש של המכוניות והאנשים בעיר. הצפירות של הנהגים העצבניים בפקקים של הבוקר נעלמות ומתחלפות בצלילי הטבע.
אני יוצאת מהטנדר, בלי לטרוח להוציא את המפתח מהסוויץ'. אין לי מושג אפילו כמה זמן אישאר כדי להיפרד. נעלי הספורט שלי פוגעות באדמה הבוצית כשאני צועדת על החצץ, שעדיין מפסיד בקרב מול אדמות הביצה ההולכות ומתפשטות, הן מקיפות את החורבה הקטנה שפעם הייתה מקום המפלט שלי. עכשיו, כשאני עומדת מול הקרוואן, כל מה שאני מרגישה זה ריקנות שלא ציפיתי לה.
זו הפעם הראשונה מאז שאייס ואיוון מצאו אותי ועברתי לחיות עם אימא לודה שאני לא מרגישה שזה בית. התחושה הריקה הזאת כואבת יותר מכל דבר אחר שהרגשתי אי פעם. אני לא יודעת למה ציפיתי כשחזרתי לפה, אבל לא לזה. האם באמת איבדתי את עצמי?
עזבתי את המקום הזה נגד רצוני, נגררתי בכוח מהנחמה שהעניק לי, כשאני בועטת וצורחת ומקללת. עכשיו חזרתי, אבל המקום הזה כבר לא שלי. שום דבר לא שלי יותר, לא הקרוואן הזה ולא הלב שלי. אפילו הזיכרונות שלי שייכים לאני הישנה שלי. אני החדשה היא מישהי שונה לגמרי.
אני צועדת במעלה המדרגות לדלת הכניסה. מישהו החליף אותה, אחרי שבראקסטון בעט בה, בדלת מאולתרת שעשויה מדיקט, מסמרים וצירים זולים שאין לי ספק שהגיעו מחנות חומרי הבניין המקומית. זה היה שכן או מישהו קרוב יותר? אייס? הוא לא אמר דבר בפעם האחרונה שנפגשנו.
הדלת עשויה מדיקט רך וחלקים מהמסגרת שלה נופלים כשאני פותחת אותה. היא נתקעת, אבל לאחר כמה ניסיונות וחריקות, אני מצליחה לבסוף לפתוח אותה וקולטת שמישהו היה אדיב מספיק לקשור את הצד הנגדי לוו בפנים. אני נאנחת ומשחררת את הדלת, ואז קל הרבה יותר לפתוח אותה.
החדר הקדמי מסריח מעובש. אני נכנסת פנימה ולוקחת נשימה עמוקה. אני לא בטוחה למה ציפיתי, אולי לריח נוזל הכביסה של אימא לודה, או למשהו שיצית בי זיכרון מאושר. בראשי, אני יכולה לראות אותם. את הזיכרונות מהזמן שלי פה. השולחן במטבח עדיין עומד במקומו, והכיסא הרביעי עקום ונוטה לצד. הוא נשבר זמן רב לפני שבכלל הגעתי לפה, ומן הסתם יישאר ככה זמן רב אחרי שאיעלם.
השמיכות המרופטות של אימא, שנקנו בחנויות יד שנייה באזור, מקופלות בצורה מסודרת בארון המצעים הפתוח במסדרון, בין החדר הקדמי לחדר הקטן שבשני חדרי השינה. לפני שעזבתי, ישנתי בחדר של אימא, אבל החדר הקטן היה החדר שלי. הבגדים הישנים שלי עדיין תלויים בארון נטול הדלת. הבטן שלי מתכווצת כשאני מביטה במזרן הזוגי הריק בפינה.
החדר הזה נראה גדול כל כך כשעברתי לפה, כמו ארמון לעומת המקומות שהייתי בהם לפני זה. חלל פרטי משלי. אבל עכשיו, אחרי שגרתי במצודה של בראקסטון, הוא נראה כמו צריף עלוב. אני שונאת אותו גם על זה, על שהוא שינה את ראיית העולם שלי. העולם שהכרתי ואהבתי כל כך.
המקום הזה היה פעם בית, מקום מוגן ואוהב ומלא תקווה. עכשיו הוא הרוס לתמיד. למה חזרתי? כדי להיפרד? פרידה מרה-מתוקה. היא נתקעת לי בגרון וחונקת אותי מבפנים כשעיניי צורבות מדמעות שלא הזלתי. יש מישהו בעולם הזה שבאמת אוהב אותי בכלל?
אני מסתובבת וצועדת חזרה במסדרון לעבר החדר הקדמי והמטבח, עוקפת אותם כדי להיכנס לחדר השינה של אימא לודה. ריח העובש מתגבר ומסריח כל כך, עד שאני חייבת לכסות את האף והפה שלי כדי שאוכל לנשום.
בשנייה שאני נכנסת לחדר הישן של אימא לודה, אני מבינה למה. מיטת המים שקעה פנימה, ובתוך מסגרת העץ, סביב מזרן הפלסטיק, יש שלולית עכורה של מים מטונפים. אני כמעט מקיאה כשאני מורידה את היד מפניי, מסתובבת, ומתנגשת בצד של המיטה.
"פאק!" כאב נורה במעלה השוק שלי כשעוד קללות נפלטות לי מהפה. אני משפשפת בידי את הרגל כשאני צולעת מחוץ לחדר וחוזרת למטבח. קרני הירח שחודרות דרך החלון מעל הכיור מאירות כתם כהה על רצפת הפלסטיק, ואני נעצרת.
הכאב החד ברגלי מתפוגג כשאני בוהה בכתם הצהבהב שעל הרצפה. לפני כמה חודשים הוא היה חום, אבל הזמן, וכמות האקונומיקה שהמשכתי לשפוך עליו בכל פעם שלא יכולתי לסבול את מראהו, גרמו לדם שנשאר שם לדהות. אני יודעת שמחבת הברזל שהשתמשתי בה עדיין בארון.
מרה עולה בבטני, הראייה שלי מיטשטשת כשהזיכרון נוחת עליי.
חום. חום מחניק, נכרך סביב גרוני, נדבק לעורי וגורם לי להזיע. השיער שלי מתקרזל ומוחי מתערפל. רגליי כואבות מהריצה, אבל זה כאב טוב. יכולתי להמשיך לרוץ יותר זמן, יותר מהר, אבל לא הייתי צריכה. לא הרגשתי צורך בכך.
אני עולה במדרגות הקדמיות של הקרוואן עד שאני מגיעה לדלת, שולפת את המפתח מהכיס, מכניסה אותו למנעול וקולטת שהדלת לא נעולה. אני מוציאה את המפתח ודוחפת את הדלת פנימה. היא נפתחת בחריקה, הסווטשירט שלי נתפס בידית ואני מסתובבת כדי לשחרר אותו. הבזק של דמות אפלה בזווית העין מסיח את דעתי, ואז אני שומעת את זה.
בום. בום. קראק.
אני מרימה ומסובבת את ראשי, אני רואה אותו. גבר גדול עם זרועות עבות ושריריות, קעקועים שמתפשטים במעלה הזרועות עד לצווארו ומתחת לטי־שירט השחורה שהוא לובש. הגבות שלו מכווצות, ויש וריד שבולט לאורך צווארו ומפמפם בכל תנועה שלו. ידיים קטנות משתוללות ודוחפות אותו בחזהו. אני מפנה אליהן את מבטי, ומבחינה בציפורניים השבורות והסדוקות שבידיים הללו.
שערה האפור של אימא מתנופף סביב פניה האדומות. דם זולג ממצחה, יש לה חתך בזרוע, ועוד דם נוטף מאפה. דמעות זולגות במורד לחייה, מתגלגלות מעל עורה.
החום משתלט, הופך לוהט יותר כשאש ניצתת בבסיס עמוד השדרה שלי ומתפשטת מעלה דרך השרירים והעצבים שלי. הדלת נסגרת מאחוריי בשקט. אף אחד מהם לא מבחין בי. אימא פולטת צרחה מעומעמת כשהיא בוכה ודוחפת את ידיה לתוך פרצופו של הגבר, אינסטינקט שמניע אותה לנסות לעוור אותו כשהיא דוחפת את האגודלים שלה לתוך ארובות עיניו. משהו שאייס לימד את שתינו.
הגבר גונח ומסובב את ראשו. זרועותיה קצרות מדי, חלשות מדי. סכין מונחת על הדלפק במטבח, עומדת מעל הקצה. אשמח להשתמש בה, אבל היא נמצאת בדיוק מול עיניו של האיש. אני לא יכולה להסתכן בכך שהוא ישתלט גם עליי.
זה לא נורמלי שאני מרגישה רגועה כל כך — אני יודעת את זה — אבל אני לא יכולה להתאפק. משהו מדחיק את הפאניקה והפחד בי. אולי יבגניה? זה לא משנה. מה שחשוב זה שאני יכולה לנצל את השלווה הזאת. אני מרגישה כאילו אני זזה בהילוך איטי, צעדיי שקטים על הרצפה. תמהרי, תמהרי, אני חושבת. העולם לא מקשיב. הוא נשאר איטי במוח שלי.
אני עוקפת את אימא ואת הגבר הזר, ומושיטה את ידי למחבת הברזל המונחת על הגז. היא כבדה, אני אוחזת בה חזק, נעמדת מאחוריי הגבר ומרימה אותה. עיניה של אימא נפקחות לרווחה כשהיא רואה אותי, אבל הגבר זז לאחור ומטיח את הראש שלה על רצפת המטבח. הציפוי הוא פלסטיק זול, אבל הרצפה מתחתיו קשה. היא רועדת וצועקת ועיניה מתגלגלות לאחור.
הגבר מסתובב לאחור ולבסוף מבחין בצל שאינו שלו על הרצפה. המחבת פוגעת בלסת שלו והוא עף הצידה. אני מרגישה משהו נשבר מהמכה הזאת, אולי האף שלו. יופי, אני חושבת.
הוא אומר משהו, אבל הצליל מעומעם באוזניי. זה לא נשמע כמו אנגלית, אבל גם לא כמו רוסית. אולי לא זו ולא זו, או אולי שתיהן. לא משנה. הוא נכנס לפה. הוא פגע באימא שלי. הוא לא יעזוב כמו שהוא נכנס לפה — בחיים.
אני עומדת מעליו ומנחיתה את המחבת שוב כמו מחבט בייסבול. הוא מנסה לחסום את המכה בידיו. למרות חוסר האיזון, הוא מנסה לזנק קדימה, להפיל אותי לרצפה. הגב שלי פוגע ברצפה ליד אימא.
אל תסתכלי עליה, אני אומרת לעצמי כשאני דוחפת את קצה המחבת לתוך הגרון שלו, בעוד ידיו מנסות ללפות את צווארי. אני מתרוממת ושומעת אותו נחנק, אצבעותיו אוחזות בי וציפורניו שורטות את עורי. גנב? זה מה שהוא? כבר לא. לא אחרי הלילה.
אני מתרוממת ומושיטה את ידי לסכין שראיתי קודם. כשהוא מצליח לבסוף לדחוף את הזרוע שלי הצידה ולשחרר את עצמו, אני מפילה את המחבת ודוקרת אותו בצד. אני מייד שולפת את הסכין בחזרה, והקול המגרגר שהוא פולט ממלא את ראשי כמו הצרחות המהדהדות של אימא שכעת פסקו.
אני דוקרת אותו שוב בבטן ואז שוב בכתף. דם ניתז על החזה שלי ונספג לתוך החולצה שלי. הוא גונח וצונח, מתגלגל ומתכרבל לתנוחת עובר. אני מביטה מטה על הסכין שבידי. זה קל מדי. דם מכסה את כל הלהב הכסוף עד לידית. אני משליכה את הסכין רחוק ממני ככל האפשר, רחוק מספיק כדי שהוא לא יוכל להגיע אליו, ואז אני אוחזת בידית המחבת פעם נוספת.
הגוף שלי זז מעצמו עכשיו. אין לי שום שליטה, אני מוח בתוך כלי ריק. אני מתיישבת עליו ומנחיתה את המחבת על ראשו. אני עושה את זה שוב ושוב עד שהוא מפסיק לגנוח. אני משתמשת בידית, במשקל המחבת, בכל הכוח שלי עד שנוצרת שלולית דם מאחורי הראש שלו.
רעש צורם מפלח את מוחי, ואני מפילה את המחבת כשדלת הכניסה נפתחת.
"סולנושקה?" זה אייס. הוא עומד לידי עם עוד גבר מאחוריו, פניו המומות כשהוא מפנים את הסיטואציה... ואת כל הדם.
אני נופלת ואצבעותיי מחליקות על הרצפה. צבע אדום נמרח בכל מקום. אני בוהה בפניה של אימא. הן חיוורות. החזה שלה לא נראה בסדר, הוא אמור לזוז, אבל הוא דומם לגמרי.
אייס מתחיל לדבר מהר ולהצביע, דמויות נכנסות פנימה. הראיה שלי מיטשטשת שוב.
רצח, מוות, כאב, בלבול. הכול נוחת עליי בבת־אחת. אני רק... אין שום שאלה, הרגתי מישהו. אני מחכה, מביטה בידיי המלאות בדם, מחכה לתחושה של חרטה או אשמה שתכה בי.
זה לא קורה.
במקום זה, משהו חדש בוקע מעמקי נשמתי. משהו שלא ידעתי שאני מסוגלת להרגיש. אפילו לא בלילה שבו איוון ואייס מצאו אותי. שמרתי והגנתי על עצמי. אבל מעולם לא הרגתי אף אחד.
אני מרגישה כאילו הזרקתי לעצמי סם כלשהו. אני מניחה את כף ידי על הפה וצוחקת, עיניי נפערות לרווחה כשדמות נעצרת מולי ויורדת על הברכיים. פניו של אייס מולי, אין שום האשמה בהבעתו. רק רצינות שמאשרת את מה שקרה כאן.
כן, עשיתי את זה כדי להגן על אימא. עשיתי את זה כדי להציל אותה, אבל זה לא מוחק את הפעולה. זה לא מוחק את ההבנה החדשה שבי. הכוח שאני מרגישה עכשיו מציף לי את המערכת. הרגתי מישהו... ואהבתי את זה.
אני מביטה עכשיו בכתם ההוא, ורואה איך השניים מתנגשים והופכים לכתם אחד ענק. אני נזכרת בשלווה שמילאה אותי. אותה שלווה שנחתה עליי בלילה שבו פגשתי את אייס ואיוון, הלילה שבו איבדתי את אימי האמיתית. הרצח הראשון של בן אדם אף פעם אינו נקי, ושלי לא היה יוצא דופן.
אולי פשוט ניסיתי להתחמק מהרגע הזה של הבנה, אבל בלילה שבו אימא מתה, חדלתי להיות האדם שהייתי. ניסיתי לחזור לאחור ולהעמיד פנים, אבל זה כל מה שזה היה, הצגה. אולי אייס כבר ידע את זה.
אני מסתובבת ללכת כשאני מבחינה שדלת הדיקט פתוחה לגמרי. לא סגרתי אותה מאחוריי? היה קשה לפתוח אותה, אבל אני יכולה להישבע שהיא נעה חזרה אל המסגרת. אני פוסעת לעבר הדלת ורואה צל זז מאחוריי, חוצה לתוך קרני הירח ויוצא לשבריר שנייה, ידיים נכרכות מאחור סביב גרוני וגוררות אותי לחזה קשה.
בראקסטון?
לא. הוא קטן מכדי להיות בראקסטון. אז במקרה הזה, אין שום צורך שארסן את עצמי.
