בסיפור ביכורים זה פורץ המחבר, אמיר הילזנרט, אל מרחב הסיפורת הישראלית כנער פרוע המתפרץ אל דירה תל אביבית עמוסה ריהוט, קישוטים, כלי גביש ותמונות צבעוניות "מקוריות" של אמנים מקומיים, טורק אחריו את הדלת, נתקל ברהיטים, מפיל כלי זכוכית, משליך מעליו חולצה מיוזעת על ספת הסלון.
הוא עושה כמעט כל מה שהוא אמור שלא לעשות: במקום לספר סיפור, רצוי בטכניקת זרם התודעה או משהו מודרני־מתוחכם מעין זה, הוא כותב תסריט של סרט בּוּרֶקָס תל אביבי, שבו הוא משלב לצורך ושלא לצורך שיחות "ספרותיות" עם הקורא, ושיחות עממיות של הצופים כביכול בסרט, כנראה דיירי פרברים ושכונות מוסכים ופיצוציות.
במקום להתעמק בנפש הדמויות שהוא יוצר הוא מציג אותן בשטיחות מכוונת ובהגזמה מכוונת לא פחות.
במקום להציע לתובנות קיומיות וחברתיות הוא כופר, למעשה, ברלוואנטיות של התובנה באשר היא.
במקום לחתור ל"ערך" ספרותי, הוא עוסק במודע בהעדר הערך.
למרות כל זאת, הוא כותב סיפור ישראלי-תל אביבי עדכני ושוצף חיים; סיפור על בני דור צעיר הצועדים עקב בצד אגודל מבית בורגני רקוב עד היסוד לעבר מוות פיסי או רוחני.
הגיבור של הסיפור, גל, מסוגל לאהבה ולרעות, אך אינו מסוגל לחיים התובעים התאפקות ושמירה על גבולות בזיקה אל הזולת. הוא "גל" שאינו יכול להיעצר אלא הוא יכול רק להישבר.
הוא הביא איתו מבית הוריו האיומים מטען של אלימות העלול להתפרץ בכל רגע לעבר האפיק הכי לא נכון.
האלימות השלטת בסיפור מתחילתו עד סופו קובעת את אמצעי העיצוב הננקטים בו, שניתן לציין אותם כאמצעים של אלימות ספרותית המשרתים רצון לנתץ את הרהיטים וכלי הזכוכית של החדר הספרותי הישראלי הנורמטיבי.
ניתוץ זה יוצר אפשרות של אמירת משהו חדש, רדיקלי לחלוטין, על המציאות הישראלית, על החברה ועל היחידים הגדלים בתוכה.
אמיר הילזנרט הוא, ללא ספק, כישרון חדש ומבטיח.
סיפורו משאיר אחריו טעם חריף של "עוד".
דן מירון
אמיר הילזנרט — כתב משפטי, עורך, עורך־דין ואב לארבעה.
פרסם מאמרים אובייקטיביסטיים, שבאים לידי ביטוי בספר זה שבו מתואר סרט המוקרן באולם קולנוע ואת תגובות הצופים והמספר למתרחש.