“הספר עב הכרס "יום פקודה" שערך ד"ר גדעון אביטל־אפשטיין (הוצאת ידיעות ספרים, 2023) הוא אסופת מאמרים שהוציא המרכז למלחמת יום הכיפורים על המלחמה. חלק מהמאמרים הללו הם לא פחות ממעולים. אביטל־אפשטיין, קצין צנחנים שלחם במלחמה כקמ"ן גדוד 890 (בין היתר בקרב בפאתי החווה הסינית), הוא עורך דין, היסטוריון וסופר.

בתוך התופת של קרב הצליחה שניהלה אוגדה 143 בפיקוד אלוף (מיל.) שרון, כתב ההיסטוריון ד"ר עמירם אזוב במאמרו, "פילסו יחידות האוגדה את דרכן ליעדיהן" (עמ׳ 532). את הלחימה בליל 15–16 תיאר כ"כאוס בעל כיוון" (עמ׳ 533). ב־01:35, כתב, "דיווחה חוליית החוד של פלחה"ן (פלוגת חבלה והנדסה) הצנחנים מחטיבה 247 את מילת הקוד "אקפולקו", שמשמעותה היתה שראשוני הלוחמים, שחצו על גבי סירות, שמו רגליהם על הגדה המערבית של תעלת סואץ. אנחת הרווחה השתחררה מהפיקוד העליון המתוח ובמוצב הפיקוד של חזית הדרום" (עמ׳ 533). מספר המח"ט: "דיווחנו מילה אחת – ׳אקפולקו׳. ענה לנו קולו של הרמטכ"ל דוד אלעזר: "כל הכבוד". מיד לאחר שלוחמי פלוגת ההנדסה החטיבתית סיימו את סימון השטח, החל צולח גדוד 565. החציה עצמה, בניגוד קיצוני למתחולל כמה מאות מטרים צפונית לה, היתה כמעט פסטורלית" (עמ׳ 533). לדבריו, "חרף כל הקשיים הצליחה חטיבה 14 ליצור פרוזדור, גם אם צר, שאפשר מעבר כוחות לנקודת הצליחה" (עמ׳ 534). עם בוקר, "כוח התמסחים החל מעביר טנקים מערבה, וחטיבה 247 ביצעה את משימתה והתייצבה בגדה המערבית כשהיא חותרת להרחבת מאחזה" (עמ׳ 534). 

במאמר אחר ציטט הסופר חיים באר את מח"ט 14, אל"ם אמנון רשף, שאמר לו לאחר המלחמה כי "בחטיבה, בגדוד או בפלוגה, לא צריך שיהיו צל"שים. אם הם ישנם זו הוכחה לכך שמישהו פישל, לא מילא את תפקידו, והחייל הזוטר היה צריך לתקן את השגיאות. זה לא סימן טוב ליחידה. זו תוצאה של ניהול לא נכון" (עמ׳ 140). לקח לפנתיאון.

אלוף (מיל.) גיורא איילנד, קצין צנחנים ששימש כקמב"ץ 890 במלחמה, כתב כי חלק חשוב בלימוד אומנות המלחמה "הוא היכולת "לתרגם" מושגים כמותיים, כמו כמה טנקים או כמה מטוסים עומדים לרשותנו, לטובת "יכולות" - מה אפשר להשיג עם כוח כזה או אחר בתנאים מסוימים" (עמ׳ 299). איילנד שיבח במאמר את הרמטכ"ל אלעזר "שהבין ב-9 באוקטובר כי עליו "לכייל" את הצבא ולהתאימו למציאות שונה בעליל מזו שנחזתה אך שלושה ימים קודם. "מהפך" כזה  תוך כדי ניהול לחימה מחייב אופי חזק, עצבי ברזל ויושר" (עמ׳ 301). לדבריו, "במלחמה דברים רבים משתבשים. עודף תלות  בקישוריות או בקבלת אמצעים מן הרמה הממונה בזמן אמת הוא מסוכן. יתרה מכך, בצד המנטלי יש לחנך מפקדים להבין כי לעתים הכול משתבש, וכי הכלל הזכור מאותה מלחמה לפני 50 שנה עלול להיות תקף גם בעתיד - "זה מה יש ביד, ועם זה ננצח"." (עמ׳ 300).

במאמרו על חזית הצפון ניתח אל"ם (מיל.) יהודה וגמן, קצין שריון שלחם בשורות חטיבה 679 בחזית זו, את המערכה על החרמון ותהה "מה הביא את הפיקוד ואת מח"ט גולני לחזור ולתקוף את ההר בפעם השנייה בדיוק באותה שיטה שבה בוצעה ההתקפה הראשונה, שכשלה במחיר דמים" (עמ׳ 588). הסיבה שתיאר (גאוות יחידה) מטרידה מאוד. בתכנון מבצע "קינוח", ההתקפה השנייה על החרמון, הציג סגן הקצח"ר, אל"ם אריה צימל, "את תוכניתו להנחתת שני גדודי צנחנים בעורף המוצב הסורי, שממנו ימשיך הכוח לכיבוש המוצב הישראלי מעורפם. צימל אמר כי הביצוע יוטל על חטיבה 317 בעוד גולני יהיו עתודה, גם מפני שספגו נפגעים רבים בהתקפה הראשונה"(עמ׳ 590). הרמ"ט, תא"ל קותי אדם, התנגד. השניים הציגו לאלוף הפיקוד, חופי, את הצעותיהם. "לאחר מכן ביקש קוץי להישאר לבד עם חופי. אין לדעת מה נאמר שם, אבל כשיצאו מהחדר ופגשו שוב את צימל, הודיע חופי כי התוכנית שתבוצע תהיה זאת של קותי, משמע – התקפה במקביל של שתי חטיבות" (עמ׳ 590), סיפר צימל. לדבריו אחד מהשניים אמר לו "אם הצנחנים יכבשו את החרמון ולא גולני אחרי מה שחטפו שם, זה יגמור אותם להרבה שנים. זה היה שיקול של מפקדים" (עמ׳ 590).

לעומת גולני, כתב וגמן, "למפקד חטיבת הצנחנים 317, חיים נדל, היתה תוכנית אחרת שהתבססה על תחבולה ועל התכנון המוקדם של קצח"ר. נקבע כי במקביל להתקפת גולני על המוצב הישראלי, תוטס החטיבה במסוקים ותתקוף את "מוצב הפיתולים" ואת המוצב הסורי מעורפם. נתיב ההטסה נקבע ממערב לחרמון, בוואדי שבעא, המוסתר מטילי הנ”צ הסוריים, ונקודת ההנחתה נקבעה ממזרח למוצב הפיתולים, על שיפולי החרמון המערביים, המוסתרים מתצפיות האויב. חיל האוויר בודד את מריב הפעולה מעל רכס החרמון, ואף הפיל מטוסים ומסוקים סוריים שהתקרבו לאזור. האיגוף האווירי הציב שמי גדודי צנחנים בעורף האויב, ובמקביל תפסה מחלקה גם את שיא החרמון. אחרי מבצע ההנחתה התחילה התקדמות רגלית אל עורף האויב בסיוע "מסך אש מתגלגל", שהנחית ארטילריה מדויקת בחיפוי אווירי צמוד" (עמ׳ 592). עם רדת הלילה, כתב, "נכבשו מעורפם, וכמעט ללא התנגדות מוצב הפיתולים ואחריו המוצב הסורי" (עמ׳ 592). 

המרכז למלחמת יום הכיפורים הוציא לאור אסופת מאמרים מרתקת ומאירת עיניים על מלחמה שכמעט הכל עליה ידוע והרבה נותר לא מובן. מאמרים אלו שמתוכם ציטטתי כאן תובנות מאלפות וכמה אחרים מצדיקים בהחלט את הוצאת הספר לאור, אבל בספר חסר עורך ולו במובן של החלטה על קיצורו לעד 500-450 עמודים. בנפחו הנוכחי הוא בלתי קריא וחבל. למיטיבי לכת.”