פרולוג
קאש
״יש גברים שהם יותר חיות מבני אדם, ככה הם נולדו, זה מי שהם, זה מה שזורם בעורקיהם,״ ככה אבא שלי נהג לומר.
הוא נהג לומר לי שגברים רעים אינם יודעים שהם רעים, וגם כשאומרים להם שהם כאלה, לרוב הם לא מאמינים. בעיני המתבונן, המטרה תמיד מקדשת את האמצעים. בעולם שלנו, ככה זה וזהו זה.
אז תנו לי לשאול אתכם שאלה: האם המטרה תמיד מקדשת את האמצעים?
לגנוב כי אתה רעב?
לשקר כדי להגן על אהוביך?
לרמות כדי לנצח ובלבד שהאויב המר ביותר שלך יפסיד?
להרוג כדי להציל את חייך? או לצוד למען אלה שאתה מאמין שחייהם חשובים יותר מחייך שלך?
אתם מבינים, לכל התרחישים האלה יש מכנה משותף.
לגנוב.
לשקר.
לרמות.
להרוג.
כל המעשים האלה נחשבים לפסולים. אחד מהם אפילו נחשב לחטא שדינו מוות.
כן, בתרחיש כזה או אחר, לעיתים המעשה הרע, החטא, ייסלח לכם בקרב אחדים מהמתבוננים.
המציאות נראית כה שונה בעיני מתבוננים שונים.
אפילו רובין הוד היה נבל מזדיין, תלוי את מי שואלים.
תשאלו אותי. אני אספר לכם.
בעיני העולם אני מָרַַאוּדֶר. שודד דרכים.
אם תרגיזו אותי, אגמול לכם בפשיטה על הכפר שלכם ואבזוז את כל מה שפאקינג יתחשק לי. אמצא את הדבר האחד שיקר לליבכם יותר מכול ואחטוף אותו מכם כמו שחוטפים תינוק משד אימו. ואז ארעיב אותו. אתן לחלק האחד הזה שלכם למות מוות איטי לנגד עיניכם, ואין ולו דבר אחד דפוק שתוכלו לעשות כדי למנוע את זה.
אז רובין הוד הוא נבל או גיבור? תלוי את מי שואלים.
תשאלו אותי. אני אספר לכם.
רובין הוד פשוט ידע איך לסובב את הסיפור לטובתו.
ועכשיו תגידו לי: איך אתם רואים אותי? תזכרו את השאלה הזאת.
אתן לכם זמן לגלות איך אני מספר את הסיפור שלי לפני שתצטרכו להשיב.
אני מרשה לכם להתחיל עכשיו.
למקומות.
היכון.
פאקינג צא.
1
קאש
סורגי התא שקשקו, הדלת נפתחה ואני יצאתי לחופשי.
״כדאי מאוד שזאת תהיה הפעם האחרונה שאני רואה אותך, קאש קלי,״ אמר הסוהר. ״סיימת את התואר בהצלחה יתרה.״
חייכתי, וכמה דקות אחר כך שאפתי מלוא הריאות אוויר צח בפעם הראשונה מזה שלושת אלפים שש מאות וחמישים יום.
החיה הזו שוחררה סוף־סוף מתאים משקשקים וסורגי ברזל. או כפי שהסוהר אמר, סיימתי את התואר, מה שאומר ששילמתי את חובי ועכשיו הייתי אדם חופשי על־פי חוק.
לקח לי עשר שנים לסיים את ה״תואר״. בלש משטרה בשם ג'רמיה סטון עצר אותי על איזה סעיף זניח של פשע מאורגן, בזמן שהוא ידע היטב שהפשע האמיתי שלי היה שני מעשי רצח. רצחתי שני גברים — או כפי שאני מכנה אותם, בזבוז של חמצן — שהיו במכונית כשאבא שלי, רונאן קלי, נשחט לאור היום.
כשג'רמיה סטון החליט לעצור אותי על הפשע החמור פחות, זאת הייתה הדרך שלו להגיד לך תזדיין לבן של האדם שהוא תיעב — אבא שלי, רונאן קלי, או כפי שקראו לו ברחובות, מאריי, שזה רוצח, מחסל בשפה האירית. סטון רדף אחריו בעיקשות, אך ללא הצלחה. עד שאבא שלי קרס אל האספלט ולא קם משם עוד לעולם. אז כאשר ג'רמיה סטון סירב להודיע לכל העולם שאני הוא זה שרצח את שני הגברים שרצחו את אבי בדם קר, הוא בעצם רמס את כבודי.
המחשבות על כל מה שהוביל למאסר שלי החזירו אותי למכתב שהחזקתי בידי. קיבלתי אותו שבוע לפני השחרור וזה היה הדבר היחיד ששמרתי מהימים שלי מאחורי הסורגים. קראתי את המכתב הזה מדי בוקר ושוב מדי ערב, משנן את המילים בעל פה כאילו היו איזו יצירה מוזיקלית פואטית ונוגה.
קיליאן, או כמו שקראתי לו, קיל. הוא זה שכתב את המכתב שנועד לנתק את הקשר בין אחים, ולא סתם אחים אלא תאומים. במכתב הוא התנצל על כך שבמשך עשר שנים לא בא לבקר אותי, על שעזב מבלי להיפרד, ועל הפרידה הארוכה שעוד נכונה לנו.
אחי התאום, בשר מבשרי, מחצית מישותי, הודיע לי שלעולם לא ירצה לפגוש שוב חוטא כמוני, בעקבות מה שקרה ביום שבו אבינו נרצח. הכדור שנועד להרוג אותי פגע בקיל והפך אותו למשותק. הוא לעולם לא יוכל ללכת שוב. אבל במקום לבקש נקמה, קיליאן החליט להצטרף לכמורה במולדתנו, אירלנד. הוא רצה להציל נשמות במקום לגנוב לבבות.
לא הייתה לי בעיה עם הבחירה שלו. אדם צריך לחיות את חייו כמו שהוא מבין. הבעיה שלי הייתה עם הצביעות שלו. אם יש סוג אחד של בני אדם שאני לא סובל הוא אנשים פאקינג צבועים.
קיליאן החליט להשתמש בהתעוררות הרוחנית החדשה שלו כדי לעבור מכלא אחד לאחר — להציל נשמות אבודות באירלנד — אבל אחיו עצמו ובשרו לא היה טוב מספיק כדי שיבוא ויקדיש לו קצת זמן. הוא הפנים את מה שאבא שלנו אמר, שאנחנו יום ולילה. שאחי שר באוזני אנשים בשעה שאני גוזל את האוויר מריאותיהם.
ועדיין, הוא עסק בהצלת חוטאים, בשעה שהמחצית האפלה של חייו — אני — לא נמצאתי ראוי אפילו לשיחה איתו. אולי הוא הרגיש שאני מקרה אבוד, שאין לי תקנה.
הוא צדק.
קיליאן ידע שלא גמרתי עם העולם שאליו השתייכתי, והעולם הזה לא גמר איתי. כבר נקמתי באנשים שרצחו את אבי, אבל עדיין לא זכיתי לעונג שיהיה בנקמה בגברים שהתניעו את המהלך. אלה שהובילו להתרסקות של כל חיי.
שני גברים.
ג'רמיה סטון ובנו, סקוט סטון.
סטון האב כבר לא היה על הכוונת שלי עכשיו. הוא יצא לגמלאות ברגע שבנו קודם לדרגת בלש. לא. עכשיו זה היה הבן. הבלש סקוט סטון. הוא המטרה שניצבת לנגד עיניי — עיניים ירוקות של נמר בוזז משחר לטרף. חיית הכוח שלי, כפי שאבא נהג לומר. הפסים היו חלק טבעי ממי שהיינו. את שלי הרווחתי בקרב. שלו ניתנו לו מלידה.
״אם אתה רוצה לפגוע באויב שלך,״ אמר לי פעם אבי והנהן לעבר הנמר ששכב לו בשמש בגן החיות של הברונקס, ״אתה צריך לסמן לך כמטרה את מה שהוא מחזיק נעול בתוך ליבו. מוות הוא לא הגורל הנורא ביותר שמצפה לאדם.״ הוא זקר את סנטרו לעבר החיה פעם נוספת. ״הגורל הזה — הלב שלו שנעול, שלא מסוגל לרוץ בחופשיות כפי שמצווים עליו הדחפים שלו — הוא הגורל הנורא ביותר עבור החיה הזאת. והגברים במעגל שלנו, עמוק בעצמות, הם בסך הכול חבורה של חיות.״
הגיע הזמן שהמראודר מהל'ס קיצ'ן, אני, ישיב לעצמו את הרחובות שהיו שייכים לנו, ובאותה הזדמנות אגלה מה קורה עם סקוט סטון. מה הוא מחזיק נעול בתוך ליבו.
ברגע שאגלה, אגנוב את זה ממנו.
