1
קוראדו
ברגע שהאפס ההוא ברח ממני לאור הירח ידעתי שחיי עומדים להשתנות לנצח.
הייתי בווגאס עם הדודן שלי, באגסי. הוא ניהל את ה״פרדיזו״, אחד מבתי הקזינו המפורסמים ביותר בסטריפ. סבא שלו היה אחיו הצעיר של סבא שלי, ואף על פי שהתגוררו במדינות שונות — שלי התגורר בניו יורק ושלו בנבדה — שניהם ניהלו את הטריטוריות שלהם ביד ברזל.
שום תנועה לא נעשתה ללא רשות. הם ידעו הכול, כל דבר צריך היה לקבל את האישור שלהם, ומי שהמרה את פיהם או לא השכיל לקבל את רשותם מראש שילם על כך מחיר כבד. במיוחד כשהיעד היה מישהו מקושר למאפיה שעלול לחרחר מלחמה. אבל הייתה סיבה לכך שג'ורדנו קפיטני זכה לכינוי באגסי, שהפך מזמן לשם נרדף למישהו פסיכי לגמרי שהמזג שלו השתלט על החשיבה ההגיונית. אם כי לרוב כשג'ורדנו יצא מכלל שליטה הייתה לכך סיבה טובה.
החתיכת חרא שחטף ממנו מכות רצח בשולי הכביש הנטוש הזה היה ראוי לכל מכת אלה שהונחתה עליו. באגסי תפס אותו סוחר בנשים ומנצל את ״פרדיזו״ כבסיס לקיום המכירה הפומבית שלו. ולחשוב שפעם באגסי ראה בפאקינג כלום הזה חבר.
הסבים שלנו היו מהדור הישן, מה שאמר שכלל מספר אחת שלהם היה שלא מוכרים נשים, אלא אם האישה עצמה היא המוכרת. אבל באגסי לא התעכב כדי לבקש את רשותו של ג'יו הזקן לחסל את הבחור הזה. הוא איבד את קור הרוח שלו ורדף אחרי האפס הדפוק הזה מבלי לחשוב פעמיים. איכשהו היה לאפס מזל והוא הצליח לצאת מהקזינו, אבל הוא ידע שבאגסי לא יפגע בו בתוך העסק שלו. הוא עקב אחריו כל הדרך הנה, עד שהצליח סוף־סוף לגרום לאידיוט לסטות מהכביש.
האפס הדפוק התחיל לרוץ, עקביו מעלים אבק. לאן בדיוק הוא תכנן לברוח? מי פאקינג יודע. אולי למכונית שלו שבאגסי הוריד מהכביש, אבל זה לא היה הכיוון שאליו פנו רגליו. ממה שניתן היה לראות, נדמה שאין כלום מסביב לאורך קילומטרים. רק קקטוסים ויצורים שמגיחים בלילה, כי הם פיקחים מכדי להיצרב בשמש הקופחת במהלך היום.
בניגוד לזין שברח ממני.
הוא לא היה פיקח.
מתברר שהאפס שסחר בבשר תמורת דולרים לא בא לבדו. אחרי שהשותף שלו פרק את המחסנית שלו על כמה קקטוסים — או שהוא היה חרא של צלף או שאיבד שליטה באצבע היורה שלו, אם לשפוט על פי הרעד בידיו — הוא העיף מבט אחד באקדח המרוקן ומבט אחד בי, זרק לי את האקדח בפרצוף והתחיל לרוץ.
אף אחד לא בורח ממני ויוצא מזה בשלום. אני מהיר מדי, וגם אם במקרה יש להם איזשהו יתרון ראשוני עליי, אני תמיד מוצא אותם. ואז אני גורר אותם בחזרה לגיהינום שממנו ניסו להימלט.
״למה לרקוד עם יריב עשרה סיבובים אם אפשר להפיל אותו באחד?״ הציטוט הזה היה המוטו שלי בחיים.
עמדתי לעלף את הבן זונה. יכול להיות שהייתי מוותר לו קצת, אבל כיוון שהוא היה פחדן, הלילה הזה לא עמד להסתיים בסימן חיובי עבורו. נעלי המעצבים שלי התמלאו בחול מהריצה בפאקינג ארגז חול האינסופי הזה, וזה עצבן אותי. יכולתי לגמור את זה בקלות — האקדח בכיס שלי היה חם — אבל לירות לבן אדם בגב זה לא מכובד. הוא צריך לעמוד פנים אל פנים מולי.
אם הוא יביס אותי, או שניפגש שוב או שאני אגמור בשק גופות. בינתיים עוד עמדתי על הרגליים, מה שאומר שאיש עוד לא גבר עליי.
כיוון שמאסתי במשחק פשטתי זרוע קדימה ותפסתי אותו בצווארונו. הוא היה נמוך אבל חזק כמו שור. הוא ניסה להשתמש במשקל שלו שוב ושוב כדי להשתחרר מאחיזתי ובטח הצטער שלא קנה חולצה באיזה כלבו זול במקום את חולצת המעצבים שלבש. שאותה הוא כנראה יכול היה להרשות לעצמו אחרי שסחר בגופן של כמה נשים.
הוא התנשם בכבדות. יכולתי להריח שום מהבל פיו. הוא פתח וסגר את הפה בניסיון להגות כמה מילים אבל כיוון שלא היה טיפוס שמקפיד על פעילות גופנית, ובגלל החולצה שהוצמדה לגרונו, הוא לא הצליח להוציא מפיו דבר מלבד שריקות מתנשפות.
״אין טעם לברוח,״ אמרתי בקול רם וברור. ״אין לך לאן.״
הוא הרים ידיים במחוות כניעה ואני שחררתי את אחיזתי ונתתי לו הזדמנות לעמוד מולי. כמו בין גברים.
הוא הסתובב אליי לאט־לאט, ידיו עדיין באוויר. כשהיה פנים אל פנים מולי הוא הושיט לי את הטלפון שאחז בידו בעת שנמלט בריצה. התצלום על הצג היה של באגסי ושלי. באגסי היה בתנועה, מניף את האלה ששברה את פיקות הברכיים של המקושר מהמאפיה. אני נראיתי בתצלום עומד לצידו ומתבונן. הבן זונה הזה כבר שלח את התצלום לכמה אנשים.
חייכתי אליו לאור הירח הבוהק. ברגע שעיניו התמקדו הוא הבחין בקעקוע שעל כף ידי ועל צווארי.
״שאלוהים יעזור לי,״ הוא הצטלב.
בשביל הבחור הזה המשחק נגמר, אבל עבורי הוא רק התחיל. הירח המלא מעל ראשי היה תחילתו של משהו פראי בהרבה משיכולתי לדמיין אי פעם — הרגשתי את הטירוף זורם בדמי, דוחק באצבע שלי לזוז, ללחוץ על ההדק.
בום.
בום.
בום.
סוף משחק.
העקרב ניצח.
