1


מימיו הרגועים של הים האגאי, שבהם שטה קרן בורידג' בסירת הקאטר סופיה שאורכה עשרה מטרים, היוו ניגוד מוחלט לסערה שהתחוללה תחת עורה. סופת הרגשות בתוכה הלכה והתעצמה מהרגע שהאי אגון נגלה באופק.


מתוך הרגל היא הרפתה מידית ההגה כדי ליטול קרם הגנה ולמרוח את פניה וכל חלק בגופה שאליו הצליחה להגיע. היא סבלה מכוויית שמש בברמודה, חוויה שהייתה עבורה מכאיבה מספיק כדי להבטיח שתמיד תחזיק על הסיפון אספקה של קרם הגנה לחודש. מבחינה זו קרן הייתה מהירת קליטה. די היה שתחוש כאב פעם אחת כדי שתעשה כל שביכולתה כדי למנוע סבל דומה בשנית.


אך היום היה צפוי לה כאב. זה היה בלתי נמנע.


רוח קלה התערבלה סביבה וניפחה את המפרשים. הסופיה הגיבה בהגברת מהירות. פעימות ליבה של קרן התגברו בהתאם.


נקודות ציון מוכרות נראו ביתר בירור. היא ראתה את הארמון המלכותי של אגון. היא ראתה את השרידים של מקדש מפואר קדום מלפני שלושת אלפים שנה. נקודות ציון שפעם ביקרה בהן וחקרה אותן, כשהאמינה שהאי הזה יהיה ביתה לעד.


גם הווילה הלבנה המרשימה במפרצון שאליו היא ניווטה נראתה ברורה יותר. השמש העולה ריצדה מעליה, כך שהיא נצצה בפתיינות. בשקריות.


אך לא היה בשמש שום דבר מפתה. קרן הייתה שמחה לא לתת בה את עיניה שוב לעולם, אך בחירות שמקורן בצער הן בחירות שאתה חי איתן עד יומך האחרון.


מהצד השמאלי של המפרצון, שהיה חומת סלעים מעגלית, הזדקר מזח קטן, טבעי לכאורה. היא זיהתה את היאכטה שכבר עגנה שם. היא הייתה גדולה במקצת מהקאטר שלה ומטרתה היחידה הייתה להעביר את בעליה אל יאכטת-העל שלו שעגנה במרינה הראשית של אגון.


אחרי ששטה אל מקום העגינה וקשרה את הסירה, קרן חיברה בקליפס את התיק הקטן שלה סביב מותניה ואחר-כך גזמה בזהירות את בסיסיהן של החבצלות הוורודות שגידלה באהבה בעציצים.


היא עלתה ברגליים יחפות על המזח כשהחבצלות בידיה.


הגיע הזמן.


המזח התמזג עם חוף לבן צח שהיה יפה כמו כל החופים שאליהם הגיעה כנוודת ים במשך שנה ושלושה חודשים. חול דק וחמים שקע בין בהונותיה כשפסעה בו אל המדרגות המשוקעות אבנים שטיפסו במתינות והובילו אל הווילה. ככל שהתקרבה אל המדרגות, כך התגבר הכובד ברגליה ובחזה.


בראש המדרגות היה קבוע שער מתכת רחב שהתחבר אל חומה גבוהה שנועדה להרחיק פולשים.


השער נפתח אוטומטית לקראתה, כפי שידעה שיקרה. כל תנועה שלה מהרגע ששטה לתוך המפרצון נצפתה על-ידי צבא של מצלמות אבטחה. האנשים נטולי הפנים שצפו בה ידעו שעליהם להכניס אותה בכל שעה ללא שאלות או הפרעות. יאניס עמד בהבטחתו בעניין זה, גם אם בשאר הדברים לא.


שטחי הווילה היו נרחבים ומטופחים בקפדנות. היא צעדה בשביל שהתפתל על פני בריכת השחייה וחלל האירוח וסירבה להניח לזיכרונות לחדור אליה או להאט את פסיעותיה.


עץ האפרסק עמד בחלק מבודד של השטח והיה המקום היחידי שלא היה תחת מעקב. העץ גדל מאוד בשנתיים-לערך שחלפו מאז ששתלו אותו והיה כעת בוגר מספיק כדי להניב פירות. המוני הפירות שעליו החלו להבשיל. קרוב לבסיס הגזע נחה מצבת גרניט מפוסלת בדמות מלאך. המילים סופיה פיליפידיס היו חקוקות עליה באנגלית וביוונית. לצד המצבה הזאת שקעה קרן על ברכיה.


פרחים רעננים הונחו לאחרונה באגרטל שעל המצבה. היא הוסיפה אליהם את החבצלות ואחר הרכינה את ראשה ולחשה תפילה לנשמת בתה. ואז היא דיברה אליה. סיפרה לה על המקומות שראתה. על האנשים שפגשה. על הפרחים שהריחה. על המאכלים החדשים שטעמה. הדיבור אליה כאן יצא ממנה בטבעיות, אף שסופיה חוותה איתה הכול מתוך המקום הגדול שתפסה בליבה של קרן.


כשסיימה לדבר, היא הביטה שוב בעץ האפרסק. הם בחרו אותו יחד. בתרבות הסינית נחשב עץ האפרסק לעץ החיים, והאפרסקים לסמל של חיי נצח. בתם מעולם לא נשמה נשימה עצמאית, אך בעץ הזה ימשיך זכרה להתקיים.


"ידעתי שתגיעי היום."


ליבה החבול הלם והיא עצמה עיניים.


קרן לא ראתה את בעלה המנוכר זה שנה וחצי. הקשר היחידי ביניהם התבצע דרך עורכי הדין שלהם.


אילו היה פונה אליה באחד הביקורים האחרים שלה כאן, היא הייתה מזכירה לו את ההסכם שלהם, מזכירה לו את הבטחתו לאפשר לה להגיע לכאן כשתרצה להתאבל בשקט ובשלווה.


היא נשמה נשימה עמוקה וארוכה, קמה על רגליה והסתובבה אליו.


"שלום, יאניס."


עיניים כחולות להדהים פגשו בעיניה. ליבה הלם שוב. התרחב וטיפס אל גרונה.


כתפיו הרחבות עלו וצנחו בכבדות בתנועה שפילחה את חזה, והוא פסע קדימה ונעמד לצידה.


הם עמדו בשתיקה עד שהיא הרגישה לחץ חמים על ידה, והיא פשטה את אצבעותיה כדי לאפשר לו לשלב עימה אצבעות, ולרגע קצר לאחד אותם בצערם.


זה היה המגע הראשון ביניהם מאז עמדו לראשונה במקום הזה ונפרדו מבתם. אילו סופיה שרדה את הלידה, היום היא הייתה חוגגת שנתיים.


קרן לחצה קלות בתגובה על אצבעותיו של יאניס ואחר-כך שחררה בעדינות את ידה וחיבקה את עצמה. "מה שלומך?"


ראשו נטה קדימה. "טוב, ואת?"


"טוב."


"יופי."


עוד שתיקה השתררה.


השיחה ביניהם זרמה פעם בקלות כה רבה.


אך זה היה מזמן.


היא פסעה לאחור. "כדאי שאחזור לסירה שלי."


"תישארי למשקה?"


אצבעותיה התהדקו על שרירי זרועותיה. "לא נראה לי שזה רעיון טוב."


"אני רוצה לדבר איתך על כמה דברים."


"תעשה את זה דרך עורכי הדין שלנו." כפי שעשו מאז שעזבה אותו.


"לא הכול יכול לעבור דרכם." הוא דחף את ידיו למכנסיו וגלגל את כתפיו. "תישארי למשקה. תאכלי איתי צהריים. בואי נדבר. ואז אני אחתום על המסמכים."


היא הפנתה אליו את פניה בחדות. קרן חיכתה שלושה חודשים שיאניס יאשר את ההסכם הכספי, יחתום על הניירת ובכך יאפשר מתן תוקף לגירושים.


"יש לך אותם כאן?" שאלה.


"נעולים בכספת שלי."


האם זה באמת יכול להיות פשוט כל-כך? שיחה אחת והם באמת יהיו סוף-סוף גרושים רשמית?


או שכובד היום ריכך אותו או שנמאס לו להשתעשע בה.


בשנה וחצי שחלפו מאז שעזבה אותו, כל הנדיבות האצילית שיאניס הכריז בהתחלה שהוא רוצה להרעיף עליה הצטמצמה למינימום ההכרחי.


היא הסכימה להצעה ההתחלתית שלו בלי להגיב בהצעה נגדית, אך הוא שינה את דעתו וקיצץ אותה בחצי. ואז קיצץ אותה שוב. ושוב.


השאטו בפרובנס והבית הטורי במילאנו, האסטון מרטין, המזראטי... הוא נפנף מולה בכולם ואז חטף אותם ממנה.


כעת נותר רק קמצוץ מההצעה ההתחלתית שלו, ולא היה לה אכפת אם הוא יבטל גם אותה.


היא לא נאבקה בו. על שום דבר. אפילו לא כשעורך הדין שלה התחנן ואמר לה שהיא מסתפקת בשבריר ממה שהיא זכאית לו לפי החוק.


קרן לא רצתה להיאבק. לא היה לה אכפת אם יאניס שאב סיפוק מהמחשבה שהוא ניצח. לא היה לה אכפת מה אומר החוק. הם היו נשואים שנה וחודשיים בלבד. היא לא רצתה מיאניס שום דבר מלבד הזכות לבקר בקבר של בתם.


"בסדר. אנחנו יכולים לדבר." היא הביטה במצבה של בתם. "אבל לא היום," הוסיפה רכות. היא לא תריב ביום אבל. היום הוא יומה של סופיה.


יאניס כנראה היה שותף להרגשתה או הבין אותה כי הוא הרכין את ראשו ואמר, "תישארי במפרצון בלילה וניפגש לארוחת בוקר על הטרסה ליד הבריכה."


"בסדר."


"יש לך אוכל על הסירה או שאני צריך לשלוח לך ארוחת צהריים וערב?"


"יש לי מספיק אוכל. תודה." אולי הוא באמת התרכך כלפיה. אולי השיחה שהוא רצה לקיים הייתה מנחת פיוס. אולי הוא רצה להתנצל...


חיוך עצוב עיקל את שפתיה. יאניס מעולם לא התנצל על משהו.


הוא הרכין שוב את ראשו. "נתראה בבוקר."


קרן חיכתה עד שהוא נעלם מהעין לפני שחזרה אל המפרצון.


קרן עמדה על סיפון ירכתיה של הסופיה ורוקנה את המים ממכונת הכביסה המאולתרת כשדמות על החוף צדה את עינה.


לא ייתכן שהוא בא לפגוש אותה, חשבה. הם קבעו להיפגש בבוקר.


אבל מדובר ביאניס, הזכירה לעצמה. גבר שהוכיח שההבטחה שלו יציבה כמו קנקן תה משוקולד.


הוא דשדש לתוך המים. היא התאמצה להתעלם מנוכחותו.


היא סגרה את הברז בבסיס החבית, הוציאה את בגדיה הרטובים והניחה אותם בסל פלסטיק נקי.


אף שהוא היה במרחק מה ממנה, היא הרגישה חשופה. אחרי שחזרה לסירה, היא החליפה את בגדיה משמלת הקיץ הפשוטה שלבשה לביקיני צהוב ולסרונג כחול זעיר שהיא קשרה סביב מותניה ושבקושי עבר את ישבנה.


עקשנות נקפצה בה. פעמים רבות מדי בנישואיהם שנמשכו שנה וחודשיים היא החליפה את בגדיה בשביל יאניס כי "זה לא כל-כך מתאים למקום שאליו אנחנו הולכים, גליקו מו".


"מה את עושה?"


היא לא ידעה למה קולו הקפיץ אותה כשהיא העמידה פנים שהיא לא רואה אותו שוחה עד למרחק של מטרים אחדים ממנה.


"תולה את הכביסה שלי."


"יש לך מכונת כביסה?"


היא טפחה על החבית שקיבלה תכלית חדשה.


"זאת מכונת הכביסה שלך?"


"כן. יש בתחתית אבנים כבדות. תוסיף בגדים, אבקת כביסה ומים ותפליג. התנועה של הגלים מפעילה הכול כמו מכונת כביסה, והבגדים יוצאים נקיים ורעננים." היא לא התכוונה לקשקש. לשונה השתחררה בגלל הלחץ והצורך להוכיח שהופעתו הבלתי צפויה השנייה היום לא מטרידה אותה כהוא זה.


איך הוא יכול לעטות הבעה תמהה כל-כך בזמן שהוא מניע את רגליו במים כדי לא לשקוע? היא הכירה היטב את ההבעה שבדרך כלל הופיעה כשהיא עשתה משהו שהוא לא היה עושה או שהוא לא הבין.


"לא יהיה פשוט יותר להשתמש במכונת כביסה?"


"לא נראה לי. היא תופסת יותר מדי מקום ומבזבזת יותר מדי חשמל. חוץ מזה אין הרבה טכנאי מכונות כביסה בים כשהיא מתקלקלת."


הוא לא נראה משוכנע.


"אני יכול לעלות?" שאל.


היא נשמה עמוק כדי למשול ברוחה. "הסכמנו לדבר מחר."


"אני יודע, אבל מסקרן אותי לראות איך את חיה. אני לא אתעכב הרבה."


היא הניחה שתוכל לדחוף אותו למים אם הוא יישאר מעבר לרצוי.


בחיוך מתוח היא שלשלה את סולם החבלים הקרוב מעבר לסיפון.


הוא טיפס בקלילות עילאית ונעמד על הסיפון, נוטף מי מלח, פלגים נוצרים על השיער הכהה הפזור על חזהו הקשה והשחום ומתפתלים על בטנו השטוחה החטובה אל הגומי של מכנסי בגד הים השחורים שלו.


קרן הסתובבה והרימה חולצת טריקו כדי לסחוט אותה מעבר לסיפון בניסיון לחסום את מראה גופו הכמעט עירום של יאניס. זה לא חדש שיש לו גוף נהדר. היא הייתה נשואה לו, למען השם, חלקה איתו מיטה כמעט כל לילה מהיום שנפגשו...


היא לא הייתה זריזה מספיק בחסימת הזיכרונות, ופעימת חום הבעירה את אגנה. היא לפתה מוכנית את המעקה שעליו נשענה.


קולו העמוק הדהד קרוב לאוזנה. קרוב מדי. "אני יכול לעזור?"


היא פסעה הצידה. "לא. תודה." היא החוותה בראשה אל הפתח הקבוע ברצפת הסיפון והוסיפה, "לך תסייר."


תסייר ולך.


"את לא רוצה שאתייבש קודם?"


"זו סירה. היא נרטבת. רק אל תשב על שום דבר."


הוא משך בכתפיו. "זה הבית שלך."


הוא נעלם בפנים.


החזה שלה השתחרר. לאחר שנשמה והתעשתה רגע, היא המשיכה לתלות את הבגדים הסחוטים על החבל שסידרה.


ראשו של יאניס הופיע. "יש לך תנור."


"נכון."


הוא עטה הבעת התפעלות ונעלם שוב.


היעדרותו לא נמשכה זמן רב. "יש לך גם מקרר."


"וואו. עד עכשיו לא שמתי לב."


הוא הבזיק את שיניו לעברה וחזר פנימה.


בין הבגדים שהיו זקוקים לייבוש הייתה ההלבשה התחתונה שלה. המחשבה שיאניס יראה את הפריטים האלה על חבל הכביסה לא הייתה אמורה להעלות עקצוצים בעורה ולהרטיט את קרביה. אלה בסך הכול תחתונים. כולם – טוב, כמעט כולם – לובשים כאלה. אין מה להתבייש בזה.


דופק עמוק ומתפתל במרכזה הזכיר לה את כל הפעמים שהוא הסיר מעליה את התחתונים שלה. לפעמים בשיניו.


הידיעה שיאניס יעיף מבט אחד בפריטי הלבוש הספציפיים האלה ויחשוב שהם מכוערים ולא סקסיים היא שדחפה אותה לתלות אותם במקום להסתיר אותם.


למי אכפת מה הוא חושב? לא לה. כבר לא.


כשסיימה לתלות את הבגדים, יאניס היה עדיין עסוק בבדיקת הסירה. לא הייתה שום סיבה מוצדקת שהמשימה תתארך כל-כך.


"סיימת כבר?" קראה דרך הפתח. אין מצב שהיא תרד לשם כשיאניס שואב את כל החמצן מהחלל שהיה מוגבל מלכתחילה.


"רק מכין לנו קפה," קרא אליה.


היא חרקה שיניים ונשמה עמוק. היא לא תרשה לעצמה להתרגז היום. "אמרת שלא תישאר הרבה זמן."


אם הוא שמע אותה, הוא התעלם ממנה בהצלחה רבה. עד מהרה נישא קולו במעלה המדרגות. "הקפה הנמס ממותק?"


"לא."


"אני לא מוצא שום סוכר."


"אמרתי שאתה יכול לסייר, לא לחטט."


"איך אני יכול למצוא סוכר אם לא אחפש?" אמר בקול הגיוני שעורר בה רצון לכוון אליו את המטף.


"הוא בארון שליד המקרר, בשקית כחולה ולבנה שכתוב עליה סוכר... הכנת בכלל פעם קפה?" יאניס הגיע ממשפחה שאבות אבותיה היו ממייסדי אגון, משפחה שנחשבה לאצולה, משפחה שהייתה חברה קרובה של משפחת המלוכה קליאקיס. יאניס עצמו למד באותה פנימייה אנגלית כמו המלך ושני אחיו הצעירים, גם אם כמה שנים אחריהם. מפני שגדל בעושר בל ישוער, הוא הגיע לגיל שלושים וארבע מבלי שנאלץ לבצע מטלת בית אחת.


"זה לא יכול להיות קשה כל-כך."


אם קרן הייתה חורקת שיניים פעם נוספת הן היו מתפוררות לאבק, לכן היא התעסקה בפתיחת הסוכך שהצל על השולחן הקטן שבחוץ והתיישבה על אחד הספסלים.


היא נחרדה לגלות שרגליה רועדות, לכן הצמידה את ידיה אל ירכיה והורתה לעצביה המרוטים להירגע.


הצער העצום של קרן ליד קבר בתם והידיעה שגם יאניס בוודאי מרגיש צער דומה ביום הזה ריככו את ההשפעה של הופעתו הבלתי צפויה שם. אבל שום דבר לא ריכך את ההשפעה של ביקורו בסירה שלה. היא חשבה שיש לה יום שלם להתכונן לפגישה נוספת איתו אבל הוא הפתיע אותה, ובגלל ההשפעה של נוכחותו היא רצתה להתכדרר ולחסום את כל העולם. היא לא אמורה להרגיש ככה. היא לא אמורה להרגיש כלפיו כלום.


זה רק בגלל ההפתעה, הרגיעה את עצמה באומץ. אחרי שנה וחצי של פרידה, הגיוני שהמפגש איתו יטלטל אותה.


היא התכווצה כולה כשהוא הגיח לבסוף מתוך הפתח, כופף את גופו הענקי מתחת לחבל הכביסה והצטרף אליה ליד השולחן.


הוא דחף לפניה ספל קפה והניד ראשו בהשתאות. "איך את מצליחה לחיות בחלל צפוף כזה?"


"הוא מספק את כל הצרכים שלי." בגלל פחד מקשר עין, בגלל פחד ממעין הרגשות המכאיבים השונים שהופיע בבטנה, היא סובבה מעט את ראשה וקיבעה את מבטה בים הצלול והרגוע.


"סירת השירות שלי גדולה יותר." הוא התכוון ליאכטה שלו שעגנה לצד הסופיה. סירת השירות של קרן הייתה קיאק. היא יכלה להטיל עוגן בים, להיכנס לקיאק שלה ולחתור ישירות אל חוף בלי להתברבר.


רגלה הימנית התחילה לרעוד שוב. היא שיכלה קרסוליים בניסיון להרגיע את הרגל. "אני מעדיפה תכלית על פני סגנון."


"יש פה עקיצה?"


"לצערי, כן, לכן אני חושבת שכדאי שתשתה את הקפה ותלך. אני לא רוצה לריב איתך היום." לפחות הייתה לה שליטה על קולה. זה היה פירור נחמה קטן.


"גם אני לא רוצה לריב איתך היום, גליקו מו."


"אז תעשה לי טובה ותשתה את הקפה שלך בשקט."


הוא נשען לאחור ולגם מהקפה. חלחלתו הייתה מיידית. "ת'יאוס, זה מחריד."


היא הידקה את ידה הרועדת על הספל שלה ולגמה. הקפה היה קצת חזק מדי לטעמה אבל מניח את הדעת. "הוא בסדר."


"זה עלבון לקפה." הוא לגם לגימה נוספת כדי להשתכנע שהטעם דוחה. "עכשיו אני מבין למה קוראים לזה קפה נמס. הגועל נמס לך על הלשון."


"אז למה שלא תלך הביתה ותבקש מאחד העובדים שלך להכין לך קפה כמו שצריך?"


"עוד מעט. המקרר והארונות שלך כמעט ריקים. מה תאכלי לארוחת ערב?"


"אוכל מתא האחסון."


"איפה הוא?"


"מה, אתה רוצה להגיד שלא גילית את כל הסודות של הסירה הצפופה שלי?"


"לחפש שוב?"


"לא. יש תא אחסון מאחורי המדרגות בחרטום. עכשיו, אם אתה לא מתכוון לסיים את הקפה, אתה יכול ללכת. אם אתה מתכוון לסיים אותו, תשתה אותו כבר ותסתלק."


"את רוצה שאסתלק?"


"כן. ואם תחזור לפני הבוקר, אני אסתלק."


"ותפספסי את השיחה שלנו?"


"אתה זה שרוצה לדבר, לא אני."


"אם לא תדברי איתי, אני לא אחתום על המסמכים."


"אתה חושב שאכפת לי?"


נימה נוקבת הופיעה בקולו. "חשבתי שאת מתה כבר שהגירושים ייכנסו לתוקף."


איכשהו היא הצליחה לשמור שליטה על קולה. "הייתי מעדיפה שזה יקרה בהקדם, אבל אם זה יצטרך להידחות, שיהיה."


"אני יכול לסרב לחתום על המסמכים לנצח."


"אתה יכול," הסכימה בקרירות שסתרה לחלוטין את להט הרגשות שבעבע מתחת לעורה. "אבל גם אם לא תחתום עליהם, אני עדיין אהיה גרושה לפי החוק באגון."


"בעוד עשר שנים."


"שמונה וחצי," תיקנה אותו. "אנחנו פרודים כבר שנה וחצי."


הם נישאו על האי אגון ושהו בו בתקופת נישואיהם הקצרה, לכן התפרקות נישואיהם הייתה כפופה לאותם חוקים. החוק קבע שאם אחד מבני הזוג מסרב להסכים לגירושים, תוקף הנישואים יפוג ללא הסכמתו אחרי עשר שנות פרידה.


המחשבה שהיא תחכה זמן כה רב כדי להשתחרר ממנו לחלוטין הייתה בלתי נסבלת. הוא בוודאי לא ימשיך להתנגד כל-כך הרבה זמן רק מתוך נקמנות. בוודאי לא נותר לו עם מה לענות אותה.


"ואיך עברו עלייך השנה וחצי האלו?"


"תשאל אותי מחר." היא קמה על רגליה והניחה את ידה על השולחן כנגד החולשה שתקפה אותה. "בבקשה, יאניס, לך כבר. הנוכחות שלך כאן מכעיסה אותי, ואני לא רוצה לכעוס היום. שנינו צריכים להתאבל ואנחנו לא יכולים לעשות את זה יחד." הם מעולם לא יכלו.


תווי פניו נדרכו. פיו הנדיב התכווץ. עיניו הכחולות המדהימות פגשו בעיניה.


קרן חישלה את עצמה אך העקיצה הצפויה לא הגיעה. יאניס נד בראשו בחדות, ולאחר "נתראה בבוקר", קם מהספסל וירד מהסירה אל המזח.


רק כשהוא נעלם מהעין, היא שקעה בחזרה על הספסל וחיבקה את עצמה בחוזקה.