1


איך איבדתי את המכנסיים שלי
בקו האדום


״תורידי את המכנסיים שלך!״
קריאת הקרב שהשמיע האיש העירום לא זכתה לתשומת לב קהל העוברים ושבים בפינת הרחובות הוליווד והיילנד, ואפילו לא הצורה שבה קיפץ בין הולכי הרגל כמו כדור פינג־פונג.
החיים בלוס אנג'לס הרגילו אותי למפגני ראווה ציבוריים מפוקפקים, כמו גבר שמשתין על המדרכה לאור היום בדיוק כשאני עוברת — מקסים, נכון? — ולמדתי להתעלם מהם ואפילו לא ליצור קשר עין.
אבל התיירים המסכנים, לעומת זאת...
קולות ההשתנקות שהשמיעו צמד נשים בנות חמישים ומשהו מימיני, משכו את תשומת ליבו של האיש העירום, והוא פילס את דרכו לעברן כשהוא מנופף בזרועותיו הגרומות באוויר כמו בלון מתנפח בצורת איש רוקד.
אוי אלוהים. הנה זה מגיע.
בעוד חברותיי ואני צופות באסון המתרחש במבטים מלאי הזדהות, התקרב האיש העירום אל צמד התיירות שלפתו את הפנינים שלהן עד שפרקי אצבעותיהן הלבינו. ואז, במהירות עצומה שלא אפשרה להן להגיב, הוא הוריד להן.
הוריד, בדיוק כך. הוא הוריד את המכנסיים הרפויים שלהן עד לברכיים וחשף את כל ההדר שהסתתר מתחתם. אה... אם אפשר לקרוא 'הדר' לתחתוני סבתא פרחוניים ודהויים. לא נראה לי שההיפסטרים שהסתובבו בין חנויות הווינטג' חשבו שמדובר בשיא האופנה.
גנחתי ותהיתי איך הסכמתי לבוא לדבר כזה. וכשאני אומרת ״דבר כזה״ אני מתכוונת לנסיעה השנתית במטרו ללא מכנסיים, לא למופע המציצנות שנקלעתי אליו כרגע. וכן, קראתם נכון. כתבתי ללא מכנסיים, כלומר הסבתות המסכנות האלה לא היו היחידות שהסתובבו בעירום חלקי.
לא, עשרות אנשים סביבי התהדרו בבגדים תחתונים שונים בדרכם לתחנת המטרו שמעבר לפינה. אירוע שנתי שנערך בשישים ערים ברחבי העולם מדי חודש ינואר. אני לא יודעת בכלל למה זה ״קטע״, כי לפחות באל־איי היה נדמה שזו עוד אפשרות למטורללים לאבד את הראש סופית.
הבטתי בזעם בשלוש חברותיי הטובות קווין, פייג' וריילי, שהמשיכו לצפות בכאוס המתחולל סביבנו. כשהחלטנו את ההחלטות שלנו לקראת השנה החדשה כמה שבועות קודם לכן, וסיכמנו "לעשות דברים תיירותיים מטופשים שבחיים לא היינו מסכימות לעשות", לא שיערתי שזה כולל נסיעה ברכבת התחתית בעירום חלקי באמצע החורף. זה היה ממש סיוט מבחינתי, בעיקר כי הייתי גבוהה מחברותיי, מה שהפך את ההיטמעות בקהל לכמעט בלתי אפשרית. ופירוש הדבר שעוד זוגות עיניים הביטו בתחתונים שלי.
הידקתי את הז'קט סביב גופי.
״כדאי שתמהרי ותורידי את המכנסיים שלך לפני שהוא יעשה את זה במקומך,״ אמרה קווין ותקעה בי מרפק בצלעות. ״אני בטוחה שאת לא רוצה לשמוע מה ההורוסקופ שלך אמר היום על זרים בחייך.״
״לא, אני לא רוצה. ולך קל להגיד,״ מלמלתי. היא נראתה קשוחה כרגיל עם השיער השחור והמבריק שגלש על גבה, לבושה בז'קט העור הנצחי ובמגפי צבא שחורים. בקושי שמו לב שהיא לבשה תחתוני ביקיני מעור מלאכותי. נראה כאילו היא תמיד מתלבשת כך.
״אני לא מבינה למה אני צריכה להוריד את...״ המילים שלי נקטעו כשמשב רוח צלף במעילי וגרם לי לצווח. ״פאק, קר פה רצח.״
פייג', ראוותנית כהרגלה, התרחקה מאיתנו ופתחה בצורה מופגנת את הג'ינס המתרחב שלה. ״זה לא נורא כל כך,״ אמרה, התכופפה והפשילה את מכנסיה אל קרסוליה לפני שפשטה אותם. שריקות התפעלות מעובר אורח העלו חיוך על פניה כשהזדקפה והניפה את תלתליה הבלונדיניים מבעד לכתפה. היא הייתה מעורטלת במובן החיובי של המילה, כשלגופה תחתוני תחרה דקיקים וכמעט שקופים. הייתי מופתעת שזה לא היה חוטיני.
ריילי צחקה ולקחה את המכנסיים שפייג' הושיטה לה. היא דחפה אותם לתיק הגדול שהביאה כדי לאחסן בו את הבגדים שלנו, ואז היא הושיטה לי את ידה. ״בסדר, שדכנית. תורידי אותם.״
סקרתי במבט את כל האנשים שעברו לידינו והצטמררתי, אבל הפעם לא מהקור. ״ידעת שהקור בחורף הורג יותר אנשים מאשר החום בקיץ? לא ממש מתחשק לי למות היום. וגם אם לא הייתי מתה מכפור, זו עובדה ידועה שמזג אוויר קר מגביר את התיאבון, גורם לך לעלות במשקל ומדכא את הליבידו. וכשזה קורה, זה אומר שלא מתחשק לך לעשות סקס ואני פשוט לא חושבת...״
״בשם אלוהים,״ אמרה פייג' כשעוד משב של רוח קרה גרם לשערה להתבדר בפראות ולנו להצטופף כדי להתחמם. ״אם לא תורידי את המכנסיים שלך בזה הרגע, שיין קלהאן, אני אעשה את זה במקומך.״
אוף, לעזאזל. היא קראה לי בשמי המלא וזה אומר שיש לי בערך חמש שניות לפני שיֵצא לה עשן מהאוזניים. החלטתי לא להתגרות במזל שלי.
״תקשיבי. אני אחזיק לך את התיק בזמן שאתן תסתובבו בעירום, מה דעתך?״
כשנהמה שקטה נשמעת בתגובה, הרמתי את ידיי. ״אוקיי, אוקיי. אבל אם אאבד בגלל זה את הדחף המיני, אני אתבע את כולכן ואדרוש פיצויים.״
עצמתי את עיניי, התרתי את כפתורי הג'ינס והיססתי. פשוט תתלשי את זה כמו פלסטר. הרי אף אחד לא באמת מסתכל...
הורדתי את המכנסיים בתנועה מהירה אחת, והושטתי אותם לריילי. פקחתי את עיניי למשמע קריאות ושריקות שהגיעו מכיוון חברותיי.
״את נראית טוב, שדכנית,״ אמרה ריילי במבט מרוצה לפני ששילבה את זרועה בזרועי וגררה אותי אל המדרגות הנעות של המטרו. ״גם אני צריכה תחתונים כאלה בחיים שלי.״
"אני לא מאמינה שלבשת בוקסר של מלחמת הכוכבים," רטנה פייג' כשהשתרכה אחרינו עם קווין. "לא קניתי לכן גיפט קארדז לחג המולד כדי שתקנו הלבשה תחתונה סקסית?"
קווין גיחכה. ״אני בטוחה שהיא מקבלת יותר תשומת לב ממך כשהיא לובשת את זה. איזה בחור יעמוד בפני מהממת וחנונית בכרטיס אחד?״
״נשמע כמו התערבות,״ אמרה פייג'.
"לא," אמרתי ונופפתי באצבעי בפניה. "אין מצב שאני ארדוף אחרי בחורים בלבוש כזה, ואני לא אעמוד פה בתנוחות משונות כדי שתוכלו לבדוק למי ישרקו הכי חזק."
פייג' שרבבה את שפתה התחתונה. ״לא כיף איתך.״
אחרי שהעברנו את כרטיסי המטרו שלנו במתקן, ירדנו במדרגות נעות אל הרציף ההומה. כשהבטתי אל הקהל המגוון שהתקבץ למטה לא האמנתי שיש כל כך הרבה אנשים שמוכנים להתפשט בלי שום סיבה.
היו שם היפסטרים בכובעי פדורה ומשקפיים, שלבשו תחתונים צמודים במיוחד (ממש לא תחתוני סבתא), היו שם סטודנטיות צחקקניות שעוד לא התבגרו ולבשו ז'קטים במידה אפס ותחתוני ביקיני דקיקים, צבעוניים וזוהרים. חבורה קטנה של חנוניות התהדרה בבוקסרים של סופר מריו, קבוצת בחורות זוהרות הידסו בבגדים שמתאימים לסיבוב קניות בחנויות יוקרה גם ללא המכנסיים. ו... גם אנחנו היינו שם.
ה"נורמליות" עם הקימורים — או עם גוף שטוח כמו מקל, במקרה שלי — לבושות בבגדים יומיומיים, לרוב מעילים כבדים (יכול להיות ממש קפוא באל־איי), נועלות מגפיים וכמובן חושפות תחתוני כותנה מובחרים שכיסו כמה שיותר. על התחתונים שלי התנוססה תמונה של בובה פט ממלחמת הכוכבים על התחת עם הכיתוב "יש לי בובה פֵט־יש."
״רואה?״ אמרה פייג' בחיוך רחב. ״זה לא כזה קשה.״
צמרמורת עברה בקווין והיא עיקמה את האף. ״לא יודעת. אני בעד לקבל את הגוף שלנו כמו שהוא, אבל יש אנשים שממש לא אמורים להסתובב בעירום בפומבי.״
עקבתי אחרי מבטה וראיתי בחור שלובש בוקסר של איפה אפי? עם גרביים בגובה הברך. הוא נענע את האפי שלו אל כמה נוסעים מפוחדים בשעה שחבריו החליפו כיפים מאחוריו.
ריילי הניחה את ידיה על מותניה ונראתה שובבה וחצופה בגופיית הווינטג' החושפנית, נעלי העקב עם הבוהן המציצה והתחתונים הצמודים. מחוץ לעבודה היא נהגה להסתובב בשיער מפוזר, וכולנו ידענו את הסיבה להרגל החדש — החבר החלומי שלה, האנטר מורגן, אהב להעביר את אצבעותיו בשערה בכל הזדמנות. שניהם היו ממש חמודים יחד ולא הצלחתי להעמיד פנים שאני שונאת אותם, גם כשהקשר ביניהם גרם לכל השאר לרצות להקיא.
״חשבתי שאנחנו אמורות להעמיד פנים שלא קורה שום דבר חריג,״ אמרה ריילי. ״כמה צפוי שאל־איי תתעלם מהכללים.״
כשהגענו למטה ותמרנו בין הקהל אל קדמת הרציף כדי לחכות לרכבת, זכינו בכמה וכמה מבטים ותגובות. אם הייתי טיפוס שמסמיק, הפנים שלי היו ודאי אדומות כמו השיער שלי, בגלל כל תשומת הלב שעורר העירום שלנו.
אני חושבת שהייתי מעדיפה את הכפור בחוץ. זין עליי.
גבר לבוש לגמרי שקיסם בפיו התקדם לקראתי וגרם לי לאבד את האחיזה שלי בזרוע של ריילי. כשסקר אותי במבט ממושך והרים את החד־גבה שלו במחווה מזמינה, התרחקתי ומשכתי את שולי החולצה שלי כלפי מטה ככל האפשר. לצערי לא הצלחתי לכסות את התחת שלי.
שוב זין עליי. למרות שבמקרה שלו, לא רציתי לראות שום זין.
״הכלל היחיד מבחינתי הוא להגיע בהופעה שובבה מיטבית,״ אמרה פייג' כשהדבקתי את צעדי הבנות. ״ואם ניהנה ממה שנראה בשעתיים הקרובות״ — היא הנהנה אל איש עסקים לבוש באופן רשמי, שהתהדר בתחתוני בוקסר אפורים ובולטים — ״אז בעיניי היום הזה הוא הצלחה.״
אוי אלוהים. אין ספק שיהיו עוד ״בחורים בחליפה״ כמו האחד הזה. אתן יודעות, הגברים החתיכים שרואים בנסיעה לעבודה ומפנטזים עליהם, וסוף־סוף אפשר לגלות מה מסתתר מתחת להופעה החנוטה והמחויטת. לא שחיפשתי בחור כזה או משהו. עם רגליי הצנומות, המנומשות והחשופות, העדפתי לא לראות בחור כזה.
רוח קלה נשבה על עורי החשוף כשהרכבת הנוסעת אל מרכז העיר האטה עד שעצרה לפנינו.
קווין הובילה, וכשנכנסנו אחריה אל הקרון שכבר היה עמוס נוסעים היא אמרה, ״היה הגיוני יותר אם היינו מגייסות כסף לצדקה או מוחות על תנאי העסקה של ילדים באינדונזיה או משהו כזה.״
פייג' צחקה. ״תרגישי חופשייה לבקש תרומות. אני בטוחה שיתחבו לך לתחתונים לא מעט דולרים.״
הבנות נדחקו למרכז הקרון ונאחזו במוטות הכסף כשהדלתות נסגרו והרכבת המשיכה לנוע. ניסיתי לעשות כמותן, אבל אישה עם עגלה חסמה את הנתיב שלי ולכן נאנחתי כשאני מושכת בכתפיי אל הבנות, והושטתי יד אל המוט הסמוך אליי.
נסעתי הרבה ברכבת לעבודה ובחזרה, אבל עדיין לא התרגלתי לגופים המצטופפים שנדחקו אליי מכל עבר. בסופו של יום ארוך, האוויר היה תמיד לוהט ומחניק מרוב זיעה, ועל אף שהשעה הייתה מוקדמת, העובדה שפחות קרונות רכבת פעלו בסופי שבוע הביאה לכך שהקרון היה צפוף במיוחד... ומהביל. לא היה אפשר להימנע ממגע פיזי כשהרכבת היטלטלה אנה ואנה, וההתנגשויות בזרועותיי, מותניי וישבני עוררו בי געגועים עזים למכנסיים שלי.
כשהרכבת האטה בכניסתה לתחנה הבאה הידקתי את אחיזתי במוט כדי למנוע מגופי להתנגש במישהו אחר. לצערי אף אחד לא השכיל לפעול כמותי.
אני עירומה, אנשים. פאקינג עירומה. בבקשה אל תיגעו באיברים המוצנעים שלי.
עוד נוסעים הצטופפו לתוך הרכבת, ואני נאנחתי וויתרתי על המאבק. ריילי הביטה בי ומשכה בכתפיה כשדחקו אותה עוד ועוד פנימה.
״סליחה, אפשר לבקש את תשומת הלב של כולם?״ קול גברי בקע ממרחק כמה גופים מעוכים ממני, וצעק בקול רם דיו עד שוודאי שמעו אותו גם בקצה המרוחק של הקרון. העפתי מבט לעברו, וכשעשיתי זאת... פגשו עיניי זוג עיני אגוז מהממות.
מאחורי הצעקן עמד גבר שגרם לי לפשק את שפתיי ולעצור את נשימתי בחזי. כמוני, גם הוא היה גבוה בראש מרוב הנוכחים. היה לו שיער חום עבות שנראה כאילו התבדר ברוח בצורה מסוגננת, וכשמבטינו נפגשו... נעתקו המילים מפי.
אני שדכנית במקצועי, כך שבשונה מאחרים אני לא מאמינה באהבה ממבט ראשון וב״אתם תדעו ברגע שתסתכלו על האדם הנכון״. תמיד אמרתי שצריך הרבה יותר ממבט כדי לדעת אם את מתאימה למישהו, אבל כרגע אני מוכנה לחזור בי מכל עקרונותיי, לדחוף אותם למזוודה ישנה ולהעיף אותם לכל הרוחות. כי הבחור הזה...
לא הצלחתי אפילו להשלים את המחשבה. הרגשתי שהלב שלי מתרחב בחזי בפתאומיות וגורם לדם שבגופי לזרום במהירות כדי להתאים את עצמו. ראשי הסתחרר, והידקתי את אחיזתי במוט כדי לא ליפול. החיוך הקל שעלה בזווית פיו כשעמדתי שם ומצמצתי התרחב לאיטו עד שהפך לחיוך מסנוור וקורן שהאיר את כל הקרון. הרגשתי שהוא זועק לי כמה דברים בבת־אחת:
שלום.
את יפהפייה.
וגם אני מרגיש את זה.
בתגובה הצלחתי למצמץ ותו לא, כי לא האמנתי למטח הכוכבים, הלבבות והפרחים שהתפוצץ בתוכי. התגובה הזאת הייתה חסרת היגיון. הרי בחיים לא ראיתי את הבחור הזה. מה אם הוא אנס או רוצח או גרוע יותר... רפובליקני?
מחשבותיי נגדעו כשביצוע א־קפלה מחריש אוזניים של משהו שהזכיר במעורפל שיר של מייקל ג'קסון תקף את אוזניי. סרנדות בזמן הנסיעה לעבודה היו עניין יומיומי, ובואו נאמר שלא היה מדובר בניו יורק, שם בוצעו ההופעות ברכבת על ידי משתתפים במחזות זמר בברודווי. לא התמזל מזלנו עד כדי כך. בדיוק בגלל אותם זמרים לרגע, נשארתי תמיד עם האוזניות שלי באוזניים, וכעת הן חסרו לי מאוד.
מצחי התקמט בעודי נחרדת מהצלילים הצורמים שעשו שמות בעור התוף שלי, והחיוך של הבחור המהמם שעדיין עמד מולי הפך להבעת כאב שתאמה את הבעת פניי. הוא נענע את ראשו ושפשף את אוזנו, ואני לא התאפקתי וצחקתי עד שגם הוא שב לחייך.
אלוהים, איך מישהו שורד חיים שלמים כשהוא נשמע כמו חמור גוסס? וגרוע יותר: למה שהוא ירצה לחלוק דבר כזה עם העולם? לא האמנתי שמישהו יזרוק לו מטבע על הביצוע הקולי, אבל אולי הוא הרוויח מאנשים ששילמו לו שיסתום.
התפתיתי לעשות בדיוק את זה, הושטתי יד לשטר החמישה דולרים בכיסי האחורי, אבל עצרתי כשאצבעותיי התחככו בתחתונים הדקיקים שלי.
פאק, שיט, שיט, שיט. המכנסיים שלי אצל ריילי. וזה אומר שאני עושה עיניים למר מהממי בלעדיהם, וזה גם אומר שאצטרך לצאת מהרכבת במפגן מרהיב של התחתונים שלי לעין כול.
שאני אמות. שאני אמות.
בשעה שעיניי נפערו, מיהרתי להסיט ממנו את המבט. רציתי להסתכל לכל מקום, רק לא להישיר אליו מבט. הרגשתי פתאום חשופה לא רק כי הוא ראה את התגובה שעורר בי, אלא... טוב, מה אם הפעימה בין ירכיי תחולל עוד... אהמ... תגובה?
האם אפשר לחטוף שבץ מרוב מבוכה בגיל עשרים ושמונה? כי פניי איבדו תחושה והייתי משוכנעת שכל מילה שאוציא מהפה תישמע כמו גמגום ממולמל, כאילו שתיתי מנה כפולה של אחד השייקים האלכוהוליים והזנותיים של ריילי. גם אם הייתי מזילה ריר, לא הייתי שמה לב. או אם היו נוזלות לי הפנים. ואולי כבר עכשיו צד אחד של הפנים שלי נוזל...
כדי לבקש מהבנות שיבדקו מה מצבי היה עליי לצעוק מעל לרמקול האנושי שהמשיך ״לשיר״, אך במקום זאת הגנבתי מבט אל מר מהממי. עיניו המשיכו להביט בי, ומבטו שכנע אותי שהפנים שלי לא נמסות. ליתר ביטחון מחיתי את זווית פי כדי לבדוק שאני לא מריירת.
לא. הכול נראה בסדר, גם אם לא בגזרת התחתונים.
אלוהים אדירים.
הוא הטה את ראשו הצידה, ועיניו שוטטו על שפתיי, ושאני אמות אם לא הרגשתי את זה בכל הגוף. וכן, בסדר, אולי קצת קרנתי מאושר מול מבטו הסוקר. לא כי הייתי בתולה שהתעלפה מזה שמישהו לוטש בה מבט, אלא כי, לעזאזל, מי לא הייתה רוצה לקבל תשומת לב ממנו? הצטערתי שאני לא יכולה לראות את שאר גופו, אבל גם הודיתי על הסרדינים המעוכים שהפרידו בינינו באותו רגע.
הרכבת המשיכה לקרקש, ואני הקפדתי להסתכל לכל הכיוונים, ורק מדי פעם העפתי מבט לעברו, כאילו אני סוקרת את הקהל באגביות ולא מתאמצת להימנע מללטוש בו מבטים בוטים. אפילו ניסיתי לצפות באיש ששר את Dirty Diana למרות שגם איתו לא העזתי ליצור קשר עין. זאת אומרת, הלו, אין מכנסיים, אין טיפ.
תחנת רחוב שבע/מטרו סנטר הופיעה לפני שהייתי מוכנה, ועיניי מיד נדדו אל מר מהממי. הוא העיף מבט מהחלון ואז שוב אליי והרגשתי שזו גם התחנה שלו.
הבטן שלי עשתה סלטה מהמחשבה שאצליח לעשות משהו מעבר ללזיין אותו בעיניים בנסיעה ברכבת. ואז הוא השפיל מבט אל עצמו ופיו התעקם. לפני שהצלחתי לנתח מה פירוש המבט הזה, הדלתות נפתחו והוא הלך לאיבוד בגל השוצף של הנוסעים שיצאו מהקרון בשעה שאחרים נדחפו פנימה כמו מנוולים.
כשחילצתי את עצמי מהרכבת חיפשתי אותו בקהל, אבל לא ראיתי אותו בשום מקום. אכזבה הציפה אותי, אבל למה ציפיתי? שהוא יחכה לי עד שארד? ברצינות, באמת רציתי שיראה אותי בלי מכנסיים, בעיקר עם התגובה שעורר בי?
ממש. לא.
ובכל זאת... החיבור היה עוצמתי כל כך שלא הצלחתי להבין מה הייתה המטרה בכל הסיפור אם לא ניפגש שוב. אבל הוא ירד בתחנה הזאת כך שאולי הוא היה עדיין בסביבה...
כשהבנות יצאו מקרון הרכבת משכתי את ריילי הצידה.
״מהר, אני צריכה שתחזירי לי את המכנסיים,״ אמרתי.
היא זקרה גבה בצורה שהביעה ״התחרפנת״. ״רגע, תני לי לחשוב. לא.״
״אני צריכה אותם. אני רצינית.״
״אין מצב, מתוקה שלי. הגיע הזמן ללכת לבר.״ ריילי הרימה את התיק על כתפה, וכשהתחילה להתרחק, תפסתי בשרוולה.
״תמסרי לי את התיק ואף אחד לא ייפגע.״
״שיין, את עדיין לא יכולה ללבוש את המכנסיים שלך. עוד לא הגענו...״
תפסתי את צד התיק והוא גלש על כתפה, אבל היא תפסה אותו בזמן ומשכה אותו חזרה אליה.
״את לא מבינה,״ אמרתי ואצבעותיי התהדקו על התיק שוב ומשכו אותו לעברי. ״יש בחור...״
״אחותי. לא...״
״פשוט תני לי אותו...״
המאבק על האחיזה בתיק הפך למלחמה של ממש.
״את מתנהגת בצורה מגוחכת...״
״ואת מתנהגת כמו כל... אוי לא.״ כשמשכתי את השקית לעברי, משהו כהה עף ממנה הישר אל מסילת הרכבת. ותנחשו מה? מכנסי הג'ינס שלי היו הקורבן.
״אוי לא.״ הבטתי במכנסי הטרו רליג'ן שלי פרושים על פני המסילה. בלי לחשוב, צעדתי קדימה מעבר לפס הצהוב ומיד שמעתי משמאלי קול חד.
״שלא תעזי לחשוב לקפוץ לשם.״
הבטתי לאחור וראיתי מאבטח ניגש אליי וידו נעה אל החגורה שבמותניו. ״עכשיו הם הרכוש שלנו. אם תנסי להשיג אותם, איאלץ לעצור אותך.״
פי נפער ונסגר כמה פעמים בעודי מחפשת תגובה, אבל מאחר שלא התחשק לי שיעצרו אותי — בעיקר לא בעירום חלקי — שתקתי. מלבד בראש. הרבה פאקפאקפאקפאק התרוצץ שם.
הרמתי את ידיי, נסוגותי לאיטי ובלעתי את הרוק. בסדר. פשוט אגנוב מכנסיים לאחת הבנות ואלבש אותם כמו מלכה. או שאלך הביתה רק במעיל, כמו בבוקר שאחרי. לא סיפור. באמת שלא.
אוף.
״מקווה שתיהנה,״ מלמלתי, ואז אחת הבנות עטפה את מותניי בזרועה והובילה אותי במדרגות הנעות. בחילה איומה התמקמה במעמקי הבטן שלי. זה לא שיכולתי לממן לעצמי עוד זוג מכנסיים במאה דולר. המכנסיים האלה היו רכישה ראוותנית ונדירה מבחינתי, לא משהו שאוכל להרשות לעצמי בעתיד הקרוב אם זה תלוי בבוסית הקמצנית שלי, ואל.
״תתעודדי, מותק, אקנה לך זוג אחר,״ אמרה קווין ושפשפה את זרועי.
נאנחתי. ממש לא רציתי להרגיש כמו מקרה צדקה בחבורה הזאת, גם אם הערכתי את המחווה. ״תודה,״ אמרתי כשיצאנו מתחנת המטרו, ״אבל נראה לי שמהיום אסתפק במכנסיים מאיזה כולבו ולא יותר.״
״אל תדברי שטויות. זה לא... היי, תיזהרי מה...״
האזהרה הגיעה מאוחר מדי, ועקב המגף שלי ננעץ בתוך בור. נפלתי על הברך, והבטון שפשף אותי, מותיר ללא ספק מזכרת אדומה בוהקת.
די. מספיק. החלטתי רשמית.
בחיים לא אסתובב יותר בלי מכנסיים.