1
סויר


"זה חתיכת חור."
ברוקס עומד בזרועות משולבות, על המדרכה מחוץ לבית החדש שלי.
"תודה," אני אומר לאחי.
"טוב, זה מה שזה."
אני נאנח. "זה בדיוק העניין. אני אמור לשפץ אותו."
"נו, אז קיבלת את מה שביקשת."
אופייני לברוקס. לא מייפה את המילים, לא מתנצל. רוב הזמן אלה תכונות מעולות לאח, בייחוד עבור בחור כמוני, שלא סובל שטויות. אבל הייתי רוצה שלפעמים הוא לא יהיה ישיר כל־כך, שלפעמים יאמר איזה שקר לבן, בייחוד כשזה נוגע לבית שבו אתגורר בחודשים הקרובים עם בני בן השמונה, ג'ונה.
אך ברוקס צודק במידה מסוימת. הרעפים מתקלפים, יש שם כל־כך הרבה טחב, שאני חושב שעוד מעט עץ יתחיל לצמוח על הגג והבית זקוק נואשות לשכבת צבע נוספת. הצמחייה בחצר משתוללת, ממש ג'ונגל פרברי קטן.
החדשות הטובות הן שככל שאטפח יותר את הבית ואת סביבותיו החיצוניות, כך אשלם פחות שכר דירה. החדשות הרעות הן, שלפחות בחודשים הראשונים, ג'ונה ואני נגור בחורבה. כבר ראיתי איך הבית נראה מבפנים. לא הרבה יותר טוב.
מכונית נעצרת ליד המדרכה, נעמדת מאחורי משאית ההובלות ששכרתי לצורך מעבר הדירה ואני מבחין בצ'ייס, חברו של ברוקס. מבעד לחלון אני רואה את ג'ונה, הבן שלי, יושב במושב האחורי. שערו ארוך מדי, נופל סביב פניו כשהוא רוכן מעל הטלפון הנייד שלי ומשחק במשחק. צ'ייס שולח כמה מילים מעבר לכתפו וג'ונה משיב. אני מכיר את הבן שלי, הוא בטח אומר 'תכף אבוא, רק אסיים את המשחק הזה'. אלה המילים השכיחות ביותר בבית שלי, חוץ מ'בחייך, אבא, ברצינות?'.
צ'ייס יוצא מהרכב וצועד לעברנו. "יש לו... פוטנציאל." הוא בוחן את הבית, כאילו מחפש בקפידה אחר משהו שיצדיק את דבריו.
אני מרים גבה כשאני מביט בברוקס, כאילו כדי לומר: 'אתה רואה, ככה עושים את זה'.
ברוקס מושך בכתפיו. "אני שם את הדברים על השולחן כמו שהם, אני לא מייפה אותם עבורך, אידיוט."
"אתה כזה מניאק."
"אנחנו חולקים לפחות חמישים אחוז של חומר גנטי."
"ללא ספק אימצו אותך."
"אתם מוכנים להפסיק ולעזור לי לפרוק את המשאית? אמרתי לליב שאחזור לארוחת ערב." אומר צ'ייס בזרועות שלובות.
ברוקס מגלגל את עיניו. "לא הייתי רוצה לעשות שום דבר שימנע מצ'ייס לקבל סקס משעמם של נשואים."
צ'ייס צוחק. "ואת זה אומר בחור שאין לו מושג איך זה לקבל את הסקס הכי טוב בחיים שלך, ערב אחרי ערב."
פעם גם אני הייתי כזה. נשוי, עם אספקה בשפע של סקס זמין, והרבה פעמים אפילו מעולה. נהדר, עכשיו אני חרמן ועצוב. מוזר לי מאוד בימים אלה לגלות מה עדיין גורם לי לשקוע בעצב, כמעט שנתיים לאחר מותה של לוסי. יש ימים שאני בסדר, ויש ימים... כמו אלה.
ברוקס ואני בילינו את כל יום האתמול באריזת הבית שבו לוסי ואני גרנו יחד, וזה בטח לא תרם לעניין. חשבתי שהוריה כבר מזמן לקחו את החפצים שלה — חוץ מאלה שהחבאתי אצלי — אבל כשמילאתי את הארגזים מצאתי כל הזמן דברים שלה. גרב שנדבק למגבות האורחים. קלסר שלוסי תייקה בו דפים שקרעה מכתבי עת ומקטלוגים — מתכונים, תמונות של חדרים שמצאו חן בעיניה. כל־כך הרבה דברים שהיא מעולם לא הספיקה לעשות.
אם היה משהו שלמדתי בשנתיים האחרונות זה איך להתקדם עקב בצד אגודל. זה מה שעשיתי אתמול וזה מה שאני עושה עכשיו. "צ'ייס צודק. בואו נגמור עם זה כבר."
מובן שבדיוק באותו רגע בוחר ג'ונה לצאת מהמכונית של צ'ייס, ורץ אלינו. "אבא," הוא גוער בי.
"מצטער. בוא נגמור עם זה."
אין לזה את אותה ההשפעה.
ג'ונה נעצר ואני מביט בו ומתכווץ כשהוא בוחן את הבית, בלי ספק משווה אותו לביתנו הקודם, שאולי היה קטן יותר, אך במצב מעולה. "אבא," הוא מייבב.
"אל תתחיל, ג'ו."
"זו חורבה."
ברוקס כורך את זרועו סביב ג'ונה. "יש לבית הרבה פוטנציאל."
צ'ייס פולט נחרה שקטה.
"אנחנו נשפץ אותו, חבר. אתה ואני. בקרוב לא תכיר אותו בכלל." אני מרכין את מבטי אל פניו החיוורות והקודרות, שמפלי שיער שחורים וחלקים עוטפים אותן. הוא ירש את עיניה הכחולות־בהירות של לוסי, ואת מכאובי החזה שלי.
"למה אנחנו צריכים לעבור?"
"אתה יודע למה, חבר. זוכר שהסברתי לך? סבתא וסבא היו צריכים לחזור לפה, לפלורידה." אחרי מותה של לוסי הוריי שהו איתנו זמן ממושך, כדי לעזור לנו. "והקטלוג ההוא, 'הבית המשופץ', מעוניין ברהיטים שלי, לכן היינו צריכים לעבור לגור פה, בסמיכות אליהם, כדי שיוכלו להשגיח עליך בזמן שאבנה את הרהיטים האלה. בסוף השנה יהיה לנו מספיק כסף כדי לקנות בית יפה יותר מהבית הקודם, ונהיה קרובים לסבא ולסבתא תמיד. אני אתן לך לבחור את הבית הבא."
"אני יודע, אבל..." ג'ונה מפוקק את מפרקי אצבעותיו, הרגל שרכש לעצמו אחרי מותה של לוסי ושמכאיב לי כל פעם מחדש כשאני רואה את זה. אני מניח את אצבעותיי על אצבעותיו והוא מפסיק. אם לוסי הייתה כאן, היא הייתה יודעת איך לגרום לו להפסיק עם ההרגל הזה.
כמובן, אם לוסי הייתה כאן הוא לא היה עושה את זה.
"קדימה, אלוף," אומר ברוקס לג'ונה, "בוא נמצא את הארגזים שאמורים להגיע לחדר שלך ונארגן את החדר."
זה אופייני מאוד לברוקס. אף אחד לא עמל קשה יותר ממנו כדי לנסות להקל על ג'ונה בשבועות שקדמו למותה של לוסי וגם לאחריו.
בשעות הבאות לא נשמעים דיבורים רבים כשברוקס, צ'ייס ואני פורקים את המשאית, מערימים ארגזים ועושים כמיטב יכולתנו כדי לסדר את הרהיטים. ברוקס, נאמן לדבריו, מבלה את מרבית הזמן כשהוא עוזר לג'ונה לפרוק ולסדר את חדרו. כעבור זמן מה, ג'ונה מאבד עניין ויוצא לבדוק את החצר האחורית, ואחר כך משוטט לאורך המדרכה ובודק את השכונה, שבתיה נאים בהרבה מהבית בו אנו גרים. אני די בטוח שהאנשים שגרו בבית הזה בשלוש השנים האחרונות לא נקפו אצבע כדי לתחזק אותו.
"אל תתרחק מדי, תהיה בטווח שתוכל לשמוע אותי כשאקרא לך," אני מזהיר אותו.
ברוקס מושיט לי את הטלפון שלי, שאותו השארתי על השיש במטבח. "יש הודעה מאימא."
אני נוטל אותו בחשש.
אימא: האם סידרת קודם כול את המיטות?
לאימא שלי יש דעות מוצקות מאוד בכל הנוגע למעברי דירה.
אני: עדיין לא, אימא
אימא: לך ותעשה את זה לפני שאתה וג'ונה תתמוטטו מעייפות. סמוך עליי
אני מגלגל את עיניי כשאני מביט בברוקס. גם הוא מגלגל את עיניו ועולה לקומה העליונה כדי לפעול על פי עצתה של אימי, שהיא ככל הנראה נבונה מאוד. מאז מותה של לוסי היא הייתה אימהית כלפיי יותר מתמיד, אחרי שתפסה את המרחק שלה בשנות שלטונה של לוסי כמלכת הבית. רוב הזמן הערכתי את עצותיה מפני שרוב הזמן היא צדקה, אבל לפעמים הן היו יכולות לעלות על העצבים.
ארגז המצעים מכיל גם את תוכנן של המגירות בשידת הלילה שלי. כשארזתי, גרפתי לתוך הארגז גם את כל הדברים שהיו על גבי השידה. ברגע ששתי המיטות מוצעות, אני דוחף למגירות כמה שיותר מהבלגן שבארגז, ואת היתר עורם על גבי משטח השידה. אני לא עושה עבודה טובה במיוחד כי כל הערמה גולשת לרצפה במהירות — ספרים של קלייב קאסלר, ג'ון לה קארה, לי צ'יילד וכמה ספרי הדרכה עצמית שנועדו לענות אותי על ידי אנשים בעלי כוונות טובות, ומחברת ספירלה שמשמשת אותי כיומן, ובה אני כותב את 'מכתבי לוסי' שלי. 'מכתב לוסי' בעיקרו הוא מכתב שאני כותב לאשתי מדי יום, מאז נפטרה. הרעיון היה פרי מוחה של היועצת בקבוצת התמיכה שבה השתתפתי. 'זה לא יחזיר את היקירים שלכם', היא הזהירה אותי ואת האבלים האחרים, 'אבל יעזור לכם להתמודד עם הכאב'.
זעפתי כששמעתי את הרעיון. ייתכן מאוד שגם הבעתי את חוסר שביעות רצוני מהרעיון בצורת אנחה מלאת זלזול. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא בחור שכותב יומנים או מכתבים ובאופן כללי לא בחור רגשני במיוחד, ממש לא מהבחורים שנוהגים לשפוך את ליבם. אבל, הרעיון נתקע לי בראש משום מה, ובלילה גרוע במיוחד ניסיתי אותו. טוב, זה די עבד. זה לא היה כאילו היא הייתה שם בחדר איתי, אבל 'לדבר' איתה מעל דפי היומן היה טוב בהרבה מלא לדבר איתה בכלל.
אני מביט ביומן ברגשי אשם. בחודשיים האחרונים התחלתי לכתוב הרבה קטעים ולא סיימתי. הלילה, אני מבטיח לעצמי. אני עורם מחדש את הספרים באותה מידה של חוסר זהירות ומניח על הערמה את היומן, כתזכורת.
"היי!" קורא ברוקס מלמטה, "אתה מוכן לרדת ולעזור לי עם הבהמה הזאת?"
הוא בוודאי מתכוון לשולחן המטבח, שאותו אני בניתי. הוא כבד מאוד, עשוי מקורות עץ של אסמים ישנים, שמחזרתי וחיברתי אלה לאלה כדי ליצור דוגמת פסיפס. אני גאה בעבודה הזאת מאוד.
ברוקס ואני סוחבים את השולחן לתוך הבית. לפתע קול קורא אליי מהחצר הסמוכה. "היי, אתה! בחור צעיר!" אני מרים את ראשי ורואה את השכנה החדשה שלי עומדת מימין לבית שלי. יש לה שיער לבן ופנים מקומטות, והיא עומדת במרפסת שלה כשצנצנת בידה. "מי מכם הוא השוכר החדש?"
אנחנו מניחים את השולחן ואני מרים את ידי, מרגיש כמו ילד שעומד להסתבך בצרות בבית הספר. "זה אני, גבירתי. אני סויר. סויר פולסון."
"ובכן, סויר פולסון, אם תהיה לך הזדמנות, תוכל אולי לעשות משהו יעיל ולפתוח עבורי את צנצנת רוטב הספגטי הזאת?"
"בשמחה, גבירתי." אני חוצה את החצר ופותח את הצנצנת עבורה.
"אני דוריס וילינג," היא אומרת כשאני מגיש לה את הצנצנת הפתוחה ואת המכסה. "אנסה לא להטריד אותך, אבל לא הצלחתי לפתוח אותה, גם לא בעזרת פותחן הקופסאות הפלצני שקנה עבורי החתן שלי."
"אשמח לעזור לך מתי שתרצי, גבירתי." אני מחטט בכיסי ומוצא את כרטיס הביקור שמציג אותי כנגר. הוא די מרופט, אך שמיש. "אם תצטרכי לפתוח עוד צנצנות תטלפני או תשלחי הודעה."
היא מצביעה אל מאחורי גבי. "אני חושבת שהבן שלך מצא חבר."
אני מסתובב לאחור ורואה את ג'ונה כורע ברך בין השיחים ולידו נער בן גילו. הם בוחנים משהו שממרחק נראה כמו צפרדע קטנה או חרק גדול.
"זה הבן של אֶל, מָאדן. הם השכנים שלך בצד השני. הם גרים שם רק שניהם. אולי תציע גם לה עזרה לפתוח את הצנצנות שלה."
יכול להיות שדוריס וילינג הציעה לי עכשיו הצעה כזאת מלוכלכת?
"אני... אני יכול לעשות את זה."
"בכל אופן, תודה, סויר," אומרת דוריס.
"על לא דבר."
היא פונה לחזור לביתה. אני צועד בחזרה אל ברוקס, שמתעסק בטלפון שלו. הוא סופר עד שלוש ואנחנו מרימים את השולחן ומכניסים אותו פנימה.
"לא יכולת לבנות את החרא הזה קל יותר?" רוטן ברוקס.
אני לא טורח לענות, רק משנה את אחיזתי כדי להעביר אליו יותר משקל.
"אתה מסריח."
אני משחרר עוד קמצוץ משקל מידיי והוא מחייך אליי בזחיחות. "תזכור שאנחנו חולקים חמישים אחוזים של חומר גנטי."