1
אמיליה


אני אוהבת לגור בעיר, אבל החנייה היא בדרך כלל ממש קוץ בתחת. הגשם פסק בהדרגה, מותיר אחריו לחות דביקה וערפילית. היה כבר עדיף שלא ירד גשם, אבל חודש יולי הזה היה מחניק.


אני עולה במדרגות אל דלת הבית ומטלטלת את צרור המפתחות שבידי בעודי אוחזת בשתי שקיות מצרכים ובתיק גדול. בבניין הזה יש שש דירות, אחת בכל קומה. התמזל מזלי לגור בקומה העליונה, משום שהיא מגיעה עם מרפסת הגג. אני רק חייבת לזכור שזה הפיצוי על העובדה שעליי לטפס ברגל שש קומות כדי להגיע הביתה. אני שונאת ללכת למכון הכושר ולרוב זה התירוץ שבו אני משתמשת כדי לחמוק מאימון נוסף.


תשע בערב כמעט. אני מאחרת הפעם יותר מהרגיל. האור נדלק ברגע שאני מגיעה לקומה השישית, בגלל גלאי התנועה, אך מסיבה כלשהי הלילה, הוא מקפיץ אותי בבהלה. גם ככה הרגשתי מתוחה וקופצנית במשך כל היום.


נעלי העקב שלי נוקשות על רצפת העץ כשאני עושה את דרכי אל הדירה. בקומה הזאת יש רק שתי דלתות: דלת הדירה שלי ודלת מחסן האחזקה. אני בוחנת את צרור המפתחות שבידי, מוצאת את המפתח הנכון ומכניסה אותו למנעול. אני שומעת את הנקישה וחשה בתנועה המוכרת של המנעול המסתובב. זה לרוב מספיק כדי להרגיע אותי, כדי לומר לי שאני בטוחה, אבל הלילה זה לא מרגיע אותי. וכשאני פותחת את הדלת בדחיפה, רגע חולף עד שאני מבינה שהאור דולק. מנורת הקריאה שמעל לכורסה מטילה אור רך על מקום הישיבה האהוב עליי בבית.


הלילה מישהו אחר כבר יושב בה.


הלב שלי דוהר. אני עדיין אוחזת בשקיות המטופשות כשאני מתבוננת בגבר גדול הממדים שיושב שם. הוא מביט בי, רגוע באופן מופלא. כמעט מחייך אפילו. הוא יפה תואר בצורה מערערת ממש, ולבוש ללא דופי בחליפה שחורה. האור מהמנורה משתקף מחפתי הזהב שלו כשהוא מקרב כוס אל שפתיו.


אני נסוגה. האורות מעל ראשי נדלקים ואני נתקלת במישהו שעומד מאחוריי. אני מסתובבת ונתקלת בגבר גדול נוסף, לבוש בחליפה כהה. הוא לא ממש מביט בי, נראה שהוא רק מוודא שהבנתי שאני לא יכולה לעזוב כרגע.


"אני מקווה שלא אכפת לך שמזגתי לעצמי משקה," אומר הגבר שיושב על הכורסה, קולו עמוק.


אני לא מביטה בו. אני סופרת את היתר. שלושה גברים עומדים במקומות שונים ברחבי הדירה, כולם לבושים היטב, כולם מביטים לכיוון שלי, אבל לא בדיוק בי. כולם, מלבד האיש שעל הכורסה. המבט שלו חודר אל עצמותיי.


הדלת נטרקת מאחוריי. אני מסובבת את ראשי ומבחינה שאחד הגברים בחליפות חוסם אותה. ידיו משולבות על חזהו. הוא חייל. אני מזהה חיילים. יש משהו בעמידה שלהם, יש משהו במבט שלהם. הגברים האלה הם בדרג בכיר והגבר שיושב על הכורסה שלי הוא הבכיר מכולם.


"זה חומר טוב."


אני מסתובבת שוב כשהוא מדבר ורואה אותו בולע את שארית הנוזל החום מתוך אחת הכוסות שלי. הקרח משמיע קול נקישה כשהוא נוגע בבדולח. זה צליל נעים ומוכר. הוא מזכיר לי פעמים שבהן ישבתי עם אבי בחדר העבודה שלו והוא לגם ויסקי.


היום אני לא שואבת מהצליל הזה שום נחמה.


הגבר עדיין מתבונן בי. אני לא בטוחה שהוא הוריד את עיניו ממני מהרגע שנכנסתי לדירה. ההבעה שלו אינטנסיבית מאוד, כאילו הוא מנסה להבין משהו בשעה שהוא קם על רגליו ומהנהן.


"תעזרו לגברת עם השקיות שלה."


אחד הגברים מתקרב אליי ואני זזה הצידה, אבל אין לי לאן ללכת. מסיבה כלשהי, אני מחזיקה בשקיות כאילו הן ישמרו עליי. הוא לוקח אותן ממני ומניח על האי הגדול שבמטבח אשר שזורים בו עורקים מוזהבים, והוא מפריד את המטבח מהסלון ומפינת האוכל.


אני שומעת צליל של נוזל נמזג ומביטה בגבו של הגבר — זה שאחראי על הכול, כנראה — כשהוא ממלא שוב את הכוס. הוא מתקרב אליי עם כוס נוספת. עיניו הכהות סוקרות את פניי ואת גופי. הוא כבר לא מחייך. הוא גבוה ממני בשלושים סנטימטרים בערך, ואפילו שאני נועלת נעלי עקב בגובה של שבעה סנטימטרים, קודקוד ראשי לא מגיע לכתפו. הוא בנוי היטב. החליפה מתאימה לו באופן מושלם, מתוחה יפה על כתפיו הרחבות ועל זרועותיו העבות. אני תוהה בטיפשותי אם היא נתפרה במיוחד עבורו בעבודת יד.


"קחי." הוא מושיט לי את הכוס הנוספת.


אני לא זזה. זאת לא הפעם הראשונה שלי. כבר הפתיעו אותי בתוך הבית שלי, אבל אני לא חושבת שהוא עובד עבור אחי. הוא לא חייל. הוא מהודר מדי, יפה מדי. יותר מדי בשליטה. אני לא יכולה לראות אותו קד בפני אחי, או בפני אף אחד אחר, לצורך העניין.


ידי רועדת כשאני מושיטה אותה כדי לקחת את הכוס, ואני יודעת שגם הוא רואה את זה. "מי אתה?" אני שואלת, "מה אתה רוצה?" איך ייתכן שהקול שלי נשמע רגוע כל־כך?


הוא לוגם מכוסו ומחכה שאעשה כמוהו. אני לוגמת לגימה קטנה. אני לא שותה ויסקי לעיתים קרובות כי אני לא באמת אוהבת את זה. כשאני שותה, זה רק כדי לנסות להשיב זיכרון שהתעמעם.


"שבי, מיס אסטרלה," הוא אומר ומגלגל את ה־ר', מתבונן בפניי כשהוא אומר את שמי. את שמי האמיתי.


אני בולעת את הרוק. "השם הוא מיס לַרֵאָה. שמי אֶם לראה. יש לך את השם הלא נכון."


"אני לא אידיוט, אמיליה." הוא מסמן לי בהטיית ראש קלה לבוא לספה. אני מתבוננת בכל הגברים שעומדים שם, ואם לא מספיק שיש שם שלושה מהם, אני שומעת את המים יורדים בחדר השירותים. כעבור כמה שניות יוצא אל הסלון גבר נוסף. הם רבים, והרבה יותר גדולים ממני. גם אילו יכולתי להגיע למטבח ולתפוס סכין, אני בטוחה שכולם חמושים ויהיו מהירים בהרבה ממני.


אבל אני לא פראיירית. אני איאבק. אני אעקור בציפורניי את עיניהם אם אצטרך. איאבק כי כשאת לא נאבקת, את נעשית קורבן. אולי אפילו משתפת פעולה. ואני לא אף אחת מהאפשרויות האלה. לעולם לא אהיה שוב.


אני הולכת לעבר הספה ומתיישבת במרכזה. אולי אם הם יחשבו שאני כנועה, זה יעבוד לטובתי. הוא מהנהן וחוזר לשבת על הכורסה, מטלטל את הקרח בכוס לפני שהוא לוגם, אך לא מסיר את מבטו ממני אפילו לרגע.


"את לא דומה בכלל לאחיך. אתם לא אמורים להיות תאומים?"


צדקתי. הוא לא עובד בשביל אלסנדרו, אחרת הוא לא היה שואל את השאלה הזאת. "מי אתה?"


"ג'ובאני סנטה מריה."


איטלקי. אז אני מנחשת שהוא מהמאפיה. האם הם עדינים יותר מהאנשים של הקרטלים? אני לא חושבת. "מה אתה רוצה?"


"מידע."


"קשה לי להאמין שיש לי מידע בעל ערך בשבילך." אני בולעת לגימה גדולה מהמשקה וקמה על רגליי.


ברגע שאני עושה את זה שני חיילים פוסעים קדימה וידו של כל אחד מהם נעלמת בתוך הז'קט. הם שולחים את ידיהם אל כלי הנשק שלהם, ללא ספק. הלב שלי פועם במהירות, אבל אני מזכירה לעצמי שהם לא יכולים לשמוע אותו. אני עוצרת כשהם זזים, אבל ג'ובאני מרים את ידו כדי לעצור אותם. אני יכולה לראות שהוא מתבונן בי. האופן שבו הוא עושה זאת מערער אותי, כאילו הוא מחפש משהו. "אני רעבה." אני פונה אליו. "אכפת לך?"


"קדימה."


אני בטוחה שלא אצליח לבלוע אפילו פירור, אבל אני חייבת להגיע למטבח. עיניו צורבות את גבי כשאני עושה את דרכי על פני החדר ומקיפה את האי. נעליי נוקשות על רצפת העץ. אני מתמקדת במשימה של פריקת המצרכים, מוציאה קופסה של פסטה, צנצנת רוטב, בגט, בקבוק יין וכמה בקבוקי מים. אני מקפלת את שקיות הנייר ושולחת מבט אל המגירה שבה אני מחזיקה את האקדח, אבל עדיין לא ניגשת אליה.


אני מכניסה את השקיות לארון שמתחת לכיור ולוקחת כוס מים ממייבש הכלים. אני פותחת את אחד מבקבוקי המים ומוזגת לכוס. רק אז אני מחזירה את תשומת ליבי לגבר שיושב על הכורסה.


הוא שקט וסבלני, לא מסיר ממני את עיניו אפילו לרגע. אני יודעת מייד שלא כדאי לי לזלזל בו. הוא בוחן אותי ואני תוהה מה הוא לומד. דבר אחד שאני יודעת שאסור לי לעשות, זה לפרש בטעות את השתיקה שלו כחולשה. הגבר הזה מסוכן באופן הרסני, בדיוק כפי שהוא יפה.


הוא נעמד על רגליו, ואני צריכה להשתמש בכל כוחותיי כדי לא להראות לו שאני רועדת. כשהוא הולך לכיוון האי אני מסתובבת כדי לחפש מחבת, אחת עם ידית ארוכה. אני ממלאת אותה במים, מניחה אותה על הכיריים ומדליקה את האש.


"את צריכה להמליח את המים," הוא אומר כשאני מרימה את צנצנת הרוטב ונאבקת במכסה שלה. ידיי מזיעות ואני חייבת לנגב אותן בחצאית לפני שאני מנסה שוב. כמובן שאני נכשלת שוב.


כעבור רגע הוא לידי, קרוב מדי ומשתלט על מרחב גדול מדי. הוא משתמש ביותר מדי מהחמצן שבחדר. צד אחד של פיו נראה תמיד משועשע מעט, ואני מבחינה במבטו שמחליק לרגע אל צווארי, ותוהה אם הוא יכול לראות את הדופק שלי ואם הוא יודע כמה חזק הלב שלי פועם, כמה אני מפוחדת, מפני שהשלווה שלי היא רק מראית עין.


הוא רק מחייך ושולח את ידו. אני מביטה בה מבולבלת, אבל הוא מושיט אותה אל צנצנת הרוטב שאני מחזיקה. כשאצבעותיו נוגעות באצבעותיי אפשר לשמוע את הניצוץ. עוברות כמה שניות עד שאני מסיטה את מבטי מידיו הגדולות אל עיניו. הוא עדיין מביט בי וזה מערער אותי. הוא לוקח את הצנצנת וכעבור שנייה אני שומעת את צליל הפתיחה שלה. הוא מחייך, מושיט לי את המכסה ואת הצנצנת ואני לוקחת אותם ממנו. "תודה."


"כדאי לך ללמוד להכין את הרוטב בעצמך. זה לא קשה והרבה יותר טוב מהזבל הזה."


"אני בסדר." אני מסובבת את גבי כדי לשפוך את תכולת הצנצנת לסיר קטן, ומבחינה שהמים שמילאתי במחבת עבור הפסטה מתחילים לרתוח. הם ישמשו כנשק נוסף למקרה הצורך, אני רק מקווה שלא אזדקק להם. "איזה מידע אתה רוצה? מה אתה חושב שאני יודעת?" אני משיבה את תשומת ליבי אליו ושואלת. אני צריכה לבקש מהם לעזוב, אני מקווה שהם ילכו.


"את רגועה מאוד בהתחשב בעובדה שיש צוות של אנשים חמושים בדירה שלך," הוא מעיר ואני לא מגיבה. "זה מסקרן." הוא בוחן אותי שוב וסוקר כל פרט. הוא קורא את מחשבותיי? בכל מקרה, מה שהוא עושה מוציא אותי משיווי המשקל. "יש לי עניינים עם אחיך, אלסנדרו. אני רוצה לדעת איפה הוא."


אחי באמת חשב שהוא יכול להתעסק עם האיש הזה? אפילו אני, שלא מעורבת בעסקי המשפחה, יודעת שלא צריך להתעסק איתו. "אני מצטערת, אבל הגעת למקום הלא נכון. אין לי שמץ של מושג איפה אלסנדרו נמצא. אנחנו לא שומרים על קשר."


"המממ." הוא בוחן אותי שוב. "את לא קרובה לאחיך התאום? תאומים לא קרובים בדרך כלל? כלומר, אין לכם איזה מן רדאר או משהו?"


אני נשענת על הדלפק, מתקרבת למגירה שבה נמצא האקדח, אבל אני חייבת להיזהר. תהיה לי רק הזדמנות אחת. ואני עדיין מקווה שהוא יעזוב. "לא, אין דבר כזה רדאר של תאומים. לפחות לא אצלנו. אלסנדרו ואני לא קרובים. אין לי שום מושג על אודות העסקים שלו או על הקרטל, לצורך העניין. עזבתי את העולם הזה לאחר שאבי נהרג. גם כשהוא היה בחיים מעולם לא הייתי חלק מזה."


"טוב, זה גרוע." הוא נאנח ומסובב את גבו. אני שומעת את המים מתחילים לבעבע ומביטה אל עבר המחבת. עדיין לא... עדיין לא. הוא מתרחק כמה צעדים ומסתובב כדי לסקור את כל הדירה.


"אז את רוצה להגיד לי שהעבודה שלך כמארגנת אירועים במלון קטנטן מממנת את כל זה? יש לך עבודה נוחה מאוד שם."


הוא הכין שיעורי בית. תמים מצידי לחשוב שהוא לא יעשה את זה.


"אני מנהלת, והמלון הקטנטן הזה הוא מלון בוטיק יוקרתי. חוץ מזה שההוצאות שלי הן לא עניינך. אמרתי לך, אין לי שום מושג לגבי העסקים של אלסנדרו או איפה הוא נמצא, ואין לי איך לעזור לך. הייתי רוצה שתעזבו עכשיו. בבקשה," אני מוסיפה ברגע האחרון.


הוא מטה את ראשו הצידה. "נושא רגיש, העניין של הכסף, מה?"


"זה לא עניינך. בבקשה, צאו מכאן."


"או שמה?"


המים רותחים עכשיו, וכשאני מביטה אל הכיריים אני מבחינה שרוטב העגבניות ניתז מהסיר ומותיר כתמים על השיש היוקרתי. אני שונאת בלגן. אני שונאת אותם.


אני ניגשת לכיריים, מנמיכה את עוצמת האש, פותחת את הקופסה וזורקת למחבת חופן של פסטה. אני מניחה את המכסה על הסיר, הולכת לעבר המגירה שבה אני שומרת את האקדח, שנמצאת ליד הכיור, ושוטפת את ידיי.


אני מרימה את המגבת כדי לנגב אותן. אנחנו מביטים זה בזה. אני מחכה. אני מחכה שהמים שבמחבת יגלשו, ובדיוק בזמן אני שומעת אותם, את רחש המים שנשפכים על הכיריים ואת רעש המכסה הרועד מעל הסיר. אני רואה את ג'ובאני עושה בדיוק את מה שציפיתי ממנו לעשות. הוא מתקרב לכיריים, מסיר את המכסה ומנמיך את עוצמת האש. אני חושבת שהוא מעיר משהו לגבי כישרון הבישול שלי, אבל האוזניים שלי מצלצלות ואני לא ממש מצליחה לשמוע אותו, משום שאני פותחת את המגירה וסוגרת את ידי על קת האקדח. הוא כבד ומוכר ועדיין מפחיד אותי עד מוות.


ברגע כשאני מכוונת אליו את האקדח חמשת אנשיו מכוונים אליי את כלי הנשק שלהם והרעש המחריש של כלי הנשק הנדרכים מהדהד מהקירות.


ג'ובאני מסתובב אליי באדישות, ועכשיו אני שמה לב שצבען של עיניו הכהות הוא ירוק כהה, לא שחור כפי שחשבתי. ההבעה שלו לא השתנתה. אם הוא מופתע, הוא לא מראה זאת. אני מניחה שהוא לא מופתע.


"צא החוצה, עכשיו." אני דורכת את האקדח כשהוא צועד לעברי. אני צריכה לאזור את כל כוחי כדי לא לסגת.


"ואני לתומי חשבתי שאת סתם ילדה נאיבית בעולם מכוער."


"אני לא ילדה. אני אישה."


מבטו מרחף על גופי. "את זה אני יכול לראות," הוא אומר, ואני חושבת שהוא ציפה ממני לתשובה חריפה.


"אני אירה," אני אומרת, והפעם אני נסוגה צעד אחד כשהוא ממשיך להתקרב אליי, "אני מתכוונת לזה."


החיוך שלו מתרחב והוא נעצר ומרים ידיים במעין כניעה מזויפת. בלי להסיט את מבטו ממני, הוא פוקד על אנשיו, "תניחו את הנשק, רבותיי. אמיליה רק מגינה על עצמה מפני מה שנראה כמו פלישה."


"קוראים לי אֶם. וזה לא רק נראה ככה, פרצת לבית שלי."


"לא נכון. מנהל הבניין שלך היה אדיב והשאיל לי מפתח."


"מה?"


הוא מתעלם ממה שאמרתי. "אמיל היה אבא שלך, נכון? מוזר שהוא בחר לקרוא לבתו על שמו ולא לבנו, יורשו."


"המשפחה שלי היא לא עניינך. צא החוצה כי אם אתה חושב שלא אירה, אתה טועה."


החיוך שלו נמחק. "את ואני יודעים שלא תירי, אז תורידי את האקדח, אמיליה. לא אבקש פעמיים."


אני בולעת את הרוק. איכשהו הוא הוליך אותי לאחור עד שגבי נגע בקיר. מתי כל זה קרה?


"בבקשה, לך. גם אני לא אבקש פעמיים." מהלחץ הקול שלי רועד.


"אוקיי. אז נעשה את זה בדרך שלך."


משהו שזז בקרבתי מסיט את תשומת ליבי, וזה כל מה שהוא צריך כדי לתפוס ביד אחת את שתי ידיי ולהקיף את צווארי בידו השנייה. הוא דוחף את זרועותיי למטה ומצמיד אותי לקיר. האקדח נופל על הרצפה, וכשקליע נפלט אני מתחילה לצרוח.


ג'ובאני ממשיך לאחוז בי, לוחץ על גופי, כמעט כאילו הוא מגן עליי בגופו. הוא ענק ואני לא יכולה לזוז. נראה שהלב שלי מנסה לקפוץ מתוך חזי. כל מה שאני יכולה לעשות הוא לחוש את כתפו החזקה על פניי ולהריח רמז למי הגילוח שלו בזמן שאני מנסה לעצור דמעות חלשות ומפוחדות.


"אלוהים אדירים," הוא אומר ומתרחק ממני, "חובבנים מזוינים." הוא פוסע לאחור ומרים את האקדח. "את צריכה נעילת בטיחות על זה. בן כמה הדבר הזה בכלל?" הוא בוחן את האקדח.


אני לא יכולה לדבר כי האנשים שלו מכוונים את האקדחים שלהם אליי. ג'ובאני מטלטל את ראשו, מרוקן את האקדח מכל הכדורים ומכניס אותו ואת התחמושת לתוך כיסו.


"זה שלי."


"את תפגעי בעצמך עם הדבר הזה."


"אני לא אידיוטית."


"באמת? ואת אומרת את זה אחרי שחשבת שזה רעיון טוב לכוון אליי אקדח טעון כשחמישה אנשים מקיפים אותך? זה לא נשמע לי כמו משהו שבחורה אינטליגנטית הייתה עושה, אֶם." הוא מדגיש את שמי וזה מעצבן אותי.


"לך תזדיין. אני מכירה אותך, אני מכירה אנשים מהסוג שלך. צא מהבית שלי."


"יש לך ביצים, יחסית למצב שבו את נמצאת."


הוא מתקרב אליי שוב והפעם החיוך שלו נמחק מפניו כשהוא סוגר את ידיו על זרועותיי, משפשף אותן ואז לוחץ עליהן. אני צריכה לאזור את כל כוחי כדי לעמוד ישר ולא להוציא הגה כי הוא מכאיב לי. זאת רק הצצה לכאב. זה קדימון למה שהוא יכול לעשות לי, את זה אני יודעת.


"בכנות? אני מעדיף נשים שיש בהן אש. הרבה יותר כיף איתן במיטה." הוא רוכן לעברי. "אלה הבחורות הקינקיות."


אחד הגברים שלו מגחך. מתברר שהוא לא לחש כשהוא דיבר. הוא מתרחק ממני, שולח יד אל הצוואר שלי ומניח שתי אצבעות על הדופק הדוהר. הוא לא אומר דבר, הוא רק רוצה שאדע שהוא יודע.


"אני רוצה לדבר עם אחיך. לא אכפת לי מה את צריכה לעשות כדי להשיג אותו, אבל תעשי את זה ותעבירי לו מסר ממני. כדאי לך מאוד שהוא יופיע עד השבוע הבא, את מבינה?"


אני בולעת את הרוק ומעבדת את המילים שלו. מה שאני רואה כאן, הצד הרגוע והמאופק שלו, זה הצד המסוכן ביותר. אני מרגישה שהוא הכי נורא כשהוא מדבר ברוגע כזה.


"עיניים למעלה," הוא אומר כדי לנער אותי. אני מבינה שמבטי נדד כנראה. אני ממצמצת ומביטה למעלה אליו. "את מבינה אותי, אמיליה?" אני מהנהנת. "את ילדה גדולה. תשתמשי במילים."


אני מאגרפת את ידיי והוא מרים את גבותיו. "כן, אני מבינה," אני יורקת.


"יופי. כי לא יהיה לי נעים לפגוע בך." הוא משחרר אותי, מטה את ראשו הצידה ופונה אל הכיריים. "אני חושב ששרפת את ארוחת הערב."


גם אני מביטה לשם. הוא צודק. אני יכולה להריח את הרוטב שנדבק לתחתית הסיר.


"חבל מאוד," הוא אומר, חוזר אליי ושולח יד. אני נרתעת, אבל הוא רק מסיט אל מאחורי אוזני קווצת שיער שהשתחררה מהקוקו ההדוק שלי. הוא שולח אליי חיוך מקסים שחושף שיניים לבנות. "אנחנו נתראה שוב, אמיליה אסטרלה."


במילים האלה הוא פונה אל הדלת ואנשיו הולכים אחריו. אני נשענת על הקיר, אוחזת בבטני ומגלה בקיר את החור שנוצר מהקליע שנפלט מהאקדח כשהפלתי אותו.


אומנם גדלתי במשפחת קרטל, אבל מעולם לא הייתי קרובה כל־כך למוות.