“לא הגון להשוות בין סופרים, אבל כשהחך הספרותי מתעדן, קשה שלא להתאכזב קצת גם מספר טוב.

בזמן הקריאה, נזכרתי בסיפור על היהודי שעזב את העיירה שלו בפולין והצטרף לקרקס. אחרי שנים של עבודה קשה ופרסום עולמי כלוליין-אמן, הוא חוזר אליה ומעניק לבני העיירה מופע בחינם: הוא מותח חבל באורך של עשרה מטר ובגובה של עשרים מטר, מזנק עליו עם חד אופן, רוכב עד לאמצעו ואז שולף ממעילו כינור ומנסר להם את הפתיחה של "קיץ" של ויואלדי במהירות כפולה! מזיע מהתרגשות הוא יורד אל פרנסי הקהילה ושואל, "נו, איך הייתי?", עונים לו, "מה נגיד?! מנוחין - כבר לא תהיה".
"אבות ובנים" מתאר צמד צעירים שעם סיום לימודיהם באוניברסיטה, חוזרים לבתי משפחותיהם בקיץ. בזארוב, הניהיליסט היהיר, למד רפואה ומדעי הטבע ובז לכול ולכולם. הוא דוחה את כל האמיתות והקונבנציות שבהם מחזיקים הן אבותיו והן בני כל המעמדות האחרים, אך כאשר הוא נאלץ להתמודד ביושר מול רגשותיו, הוא מוצא עצמו מול שוקת שבורה. לעומת זאת, ידידו קירסנוב, שבתחילה דבק בדמותו ובאמונותיו של חברו הכריזמטי והמבוגר ממנו, מתרחק ממנו ומוצא לעצמו נתיב חיים אחר. טורגנייב טבע ברומן הזה את המונח "ניהיליזם", אבל אני חושבת שלמרות דמותו של בזארוב הבנוייה לתלפיות, מסקנותיו הרבה פחות מהפכניות וממה שייחסו לו השלטונות ברוסיה של אותה התקופה.
"אבות ובנים" כתוב יפה, עדין ומעודן, רומן רוסי קלסי. הסיפור נטוע בנוף הרוסי, בחברה הרוסית ובאקלים הפוליטי ברוסיה באמצע המאה ה-19, אבל למרות שהוא מתאר ברגישות את הדמויות שלו, את הקרע האידיאולוגי הבין דורי, את אנוכיות הצעירים מול האהבה ההורית שאין לה גבול... טולסטוייבסקי - הוא לא. הוא קריא, לפעמים מרגש ובקטעים מסוימים - אפילו שובר לב ממש, אך אני לא מצאתי בו את שאר הרוח, את האלמנט החמקמק הזה שהופך, עבורי, יצירה טובה לניצחית, וכתיבה מהוקצעת - למפעימה.”