“אם יון, הדמות הראשית בספר הזה, היה כותב על הספר הזה ביקורת, וודאי היה כותב משהו כזה: "הספר מספר על בחור ושמו יון. הוא גר עם אמא וסבתא שלו, שמנסות להפוך אותו לרגיל ונורמלי ולא להתבלט יותר מדי כדי לא לסבול מהצקות. יום אחד סבתא שלו מתה ואמא שלו לא ממש מתה אבל גם לא ממש חיה, איש חמוש פגע בהם, ואותו בחור בשם יון נשאר לבד להתמודד עם העולם. יון פוגש בחור אחר בשם גון. גון מתנהג בצורה אלימה ולא מנומסת, כיאה לנער עם אופי עברייני. הוא גם פוגש בבית הספר שלו נערה בשם דורה. כל אלה גורמים לו להתחיל לאט לאט להרגיש כל מני דברים. הוא מבין שמדובר ברגשות, ושהעולם, ובעיקר הוא, הוא דבר דינמי שיכול להשתנות ולשנות. הספר בסדר גמור, והקריאה בו הייתה נורמלית. ועכשיו, לספר הבא."
וכל זה, כי יון סובל מתסמונת נדירה בשם אלקסיתימיה (מוזמנים לקרוא עליה), אשר מאפיינת את האנשים הלוקים בה, בכך שהם מתקשים להביע רגשות ויותר מכך, הם גם מתקשים לזהות מה הרגש שהם עצמם מרגישים בפנים. הם גם נודעים כחסרי פחד, או חסרי רגישות לכאב, אבל גם לבכות כשעצוב הם מתקשים או להתרגש מסרט. כך או כך, גם אם יש איזשהו רגש לאנשים הלוקים בתסמונת זו, הוא לא מתבטא בעוצמה רבה והרגש הנו פסיבי.
אבל אני, בניגוד ליון, לא לוקה בתסמונת הזו, ולכן אני יכול לכתוב לכם כמה שהספר מקסים, ושהוא הצליח לגעת בי, ולא לכתוב בצורה יבשה למדי.
התחברתי לדמות של יון, שבניגוד לחשיבה על אנשים עם התסמונת ואולי גם בניגוד לחזות החיצונית, שאנשים כמוהו הם רובוטים, הרגשתי שהדמות של יון היא דמות אנושית ויפה שקל להתחבר אליה, וזאת בזכות הכנסת הקוראים אל תוך ראשו ועולמו הפנימי המרתק, ולא רק בגלל הסוף בו הוא עובר איזה שידרוג/שיפור/מייקאובר. הדמויות בספר מעטות, אבל זה דבר טוב כי נוצר אחלה של חיבור. הפרקים גם הם קצרים מאוד, וגם זה טוב, כי הספר מרגיש כמו ספר שמורכב מקטעים ומחלקים, וזה מוסיף לעדינות ולקסם שבו. התרגשתי מהשינוי שיון עובר, מאדם שמתקשה לחוש רגשות, לאדם שמגלה שהם חבויים בתוכו, בכזו פתאומיות ובכזו עוצמה (לא יודע אם דבר כזה באמת יכולי לקרות לאנשים הלוקים בתסמונת זו, מניח שבספר יש הגזמה, אבל זה עדיין מקסים ומרגש), כשהוא חווה את רגש האהבה והחברות. התבאסתי שאמא שלו, שהפכה לצמח, וסבתא שלו שכבר לא חיה, לא עדות לתהליך שעבר, מבחור "פגום" מבחינה רגשית למישהו שמצליח להסתדר בעולם קשוח ממנו שעל הנייר לא ממש מתאים לבחור כמוהו, אבל רק על הנייר.
***אני בוחר להקדיש את הביקורת לסקאוט, אף על פי שהשגתי את הספר בסיפריה שבעיר שלי - גם אם הייתה לי אלקסיתימיה כמו שיש ליון, גם אז אני בטוח שאלייך הייתי מרגיש משהו!”
