ספרו של <mark>אלון חילו</mark> עוסק בעלילת הדם שהתרחשה בדמשק בשנת 1840. כמו בעלילות דם רבות, גם כאן נעלם אדם נוצרי במקרה זה נזיר, ומי שהואשם אלו היהודים אשר כידוע נוהגים לעשות שימוש בדם נוצרי לצורך הכנת מצות בפסח.

דמשק באותם ימים היא עיר מעורבת של יהודים, נוצרים ומוסלמים. הדמות המרכזית בסיפור היא דמותו של אצלאן, בן למשפחת פרחי אחת המשפחות הידועות והמכובדות בעיר. כבר בתחילת הסיפור מבהיר לנו אצלאן את מערכת הי

הספר הזה אכזב אותי. אני אוהב היסטוריה, ובמיוחד את תקופת העלייה השנייה וכמובן שאני אוהב ספרות עברית. ראיתי ביציאתו של ספר זה לאור הזדמנות לקרוא שוב על אירוע היסטורי מרתק ולהכיר סוף סוף את כתיבתו של <mark>אלון חילו</mark> עליו. לצערי הספר פשוט לא היה משהו. בכל זאת, אנסה לכתוב כמה תובנות בעקבות הקריאה בו.

עמוס עוז כתב פעם שהוא מקנא באביו, החוקר, שאיננו צריך להתמודד עם ריקנותו של הדף הלבן. הסופר לעומת זאת, כך

את ברנר לקח לי קצת זמן לחבב.
הפעם הראשונה שראיתיו הייתה בתכנית הטלוויזיה "עמוד האש".
לא מפגש מלבב במיוחד שכן שכב הרוג על האדמה, מתבוסס בדמו וקולו של יוסי בנאי דיווח על מותו ומותם של חבריו במאורעות תרפ"א.
הוא נראה לי כמו רבי. שוכב על גבו בעיניים עצומות ונושא תפילה: יד ימין קמוצה, כאילו מחזיקה בתוכה מטבע ויד שמאל צמודה לחזה. חסרים היו הטלית ובגדי השבת.
חזהו הרחב היה מוכתם בדם, שרוט.
המראה החרדנ

שמעתי במעורפל על הספר הזה כבר לפני שנים, מכל מיני עניינים חיצוניים שקשורים אליו... אבל אני חיב לומר שכשהתחלתי לקרוא בו הופתעתי למדי.
מדובר פה באחוזה ערבית בשם כזה,
שהתקיימה לפי העלילה על גדות ואדי מוסררה שבימינו נקרא נחל איילון.
זאת הייתה אחוזה של סוחר עשיר בשם דג'אני וחיו בה גם אישתו עפיפה ובנו צאלח. אבל חשוב מאוד להדגיש כאן שמדובר פה ביצירה דמיונית לחלוטין!
גם כשמדובר במיקום האחוזה הנ"ל ו

על כריכת העותק שבידי מוטבעת מסגרת קטנה ובה הכיתוב "זוכה פרס ספיר 2009”. מאז זכה הספר בפרס, הרבה מילים נקשרו בו ובכשרות הזכיה, ורבות נאמר על הספר והסופר עד שבוטלה הזכיה כליל. כמו כן דנה התקשורת במחאת צאצאיו של חיים מרגליות קלווריסקי על השימוש בשמו ופרטיו הביוגרפיים בתוך עלילה שאין לה אחיזה במציאות. כך או כך, הספר "אחוזת דג'אני" סירב לרדת מהכותרות, ויש להניח שמכירותיו ראו מכך רק טוב.

הרשיתי לעצמי

הספר מקבל ציון גבוה בעיקר בגלל כשרונו הגדול של <mark>אלון חילו</mark>, אבל הוא רחוק מלהיות ספר ממולץ בגלל "ההתפרעות" של <mark>אלון חילו</mark> בפרשנותו לאירועים ובחירות הספרותית שנטל לעצמו.
האירוע הוא רצח הסופרים בבית המבודד באבו כביר ביפו, מאי 1921 (מאורעות תרפ"א). וכמו שכולם מסכימים - הרצח ידוע בגלל הרצחו של י"ח ברנר, עם שאר הנוכחים באותו הבית.
ואחרי "אחוזת דג'אני" ציפתי לקרוא עוד ספר איכותי מעטו של <mark>אלון חילו</mark>.
אבל התא

את הספר קראתי בזמן משמרת ארוכה ודי שקטה, לא היו לקוחות וחיפשתי ספר קליל וזורם לקרוא. הוא הציץ עליי מן המדף וממש כמעט קפץ עליי, אמרתי יאללה נקרא את <mark>אלון חילו</mark> וחוץ מזה שהכריכה של הספר עצמה ממש יפה לדעתי, לא שופטת ספר עפ"י הכריכה שלו אבל אומרים שאם אוהבים את הכריכה של הספר אז מתחברים למה שבתוכו (לרוב)

התחלתי לקרוא, חי נפשי, נכבשתי, הוקסמתי ולא יכולתי להפסיק לקרוא, לקוחות שהיו צריכים עזרה לא ראיתי

קצת קשה לי להיות נחרץ וחד משמעי לאחר קריאת הספר. האמת היא שאני די חצוי ביחס לאיכות הכתיבה, סגנונה המיוחד (או שלא), הסופרלטיבים המצויים בו לרוב, הביטויים הארכאיים הפזורים בסיפור לכל אורכו, או העלילה עם נגיעות הזויות מודגשות יותר ומודגשות פחות. מה גם שלמרות שגרעין הסיפור הוא ברובו פרי הדמיון של המחבר, ליוותה אותי תחושה מוזרה ומייגעת משהו ואפילו קצת מעיקה, בעיקר לנוכח המימיות של הדמויות הראשיות. מערכ

ספר גרוע מאין כמוהו שניזון מתעמולת כזב חיובית, כי הסופר הוא בעל אותה השקפה פוליטית כמו אלה שמפמפמים אותו באופן שיקרי.

שלא יטעו אתכם!

אגב, קראתי פעם לפני הרבה שנים, ספר על עולה חדש לישראל של המאה ה-18, עולה שהשתקעו בתחילת דרכו ביפו.
הספר לא נכתצב כמובן ע"י <mark>אלון חילו</mark> אבל הוא ניסה להעתיק אותו ולעשות לעצמו עבודה קלה.

מעניין מאוד שהספר 'אחוזת דג'אני' הוא על אותו עיקרון ואותו סיגנון.
סוג של